סיפורי חיים של מנהלות ערביות בישראל

מחקר זה מבוסס על ראיונות שנערכו עם מנהלות ערביות החיות באזורים גיאוגרפיים שונים בישראל — בצפון ובמרכז. בעקבות היכרות בכנס שעסק בנשים ערביות בישראל והתוודעות זה למחקריה של זו התברר לנו שמנהיגות נשים ערביות במערכת הציבורית נמצאת במרכז העניין של שנינו. בידי כל אחד מאתנו היו תמלילים של תשעה ראיונות, השאלות שהופנו למשתתפות היו דומות והממצאים העלו נקודות משותפות רבות. מצאנו ששילוב המחקרים מעשיר את התמונה שהתקבלה והחלטנו להפוך אותם למחקר משותף.

בין השנים 2007–2012 רואיינו עשרים וארבע מנהלות ערביות במערכות החינוך והרווחה מהצפון והמרכז, מתוכן: אחת־עשרה מנהלות בחינוך היסודי, חמש מנהלות בחינוך העל יסודי, ארבע מפקחות במערכת החינוך, מנהלת מרכז פסג"ה למורים ושלוש מנהלות במערכת הרווחה. הקשבה לסיפוריהן בסביבה הטבעית שלהן אפשרה לנו ללמוד על מנהיגותן בארגוני החינוך והרווחה שבראשם עמדו.

בחירת המרואיינות נעשתה על סמך היותן מוכרות בסביבתן, והגענו אליהן בשיטת בשיטת "כדור שלג" (Snowball), או בהסתמך על היכרות קודמת. ראיונות עומק נערכו במשרדי המנהלות או בבתיהן במטרה לקבל תמונה מפורטת של חייהן, על מערכות היחסים שלהן עם צוות המורים/ות, עם מנהיגי היישוב, עם הקהילה ובתוך משפחותיהן הגרעיניות והרחבות.

ראיון עומק הוא כלי מחקר המאפשר לחשוף בפני החוקרים עולם חברתי עשיר, מגוון ורב־ממדי (הרצוג ובדר־עראף, 2000). ניתוח הראיון מבוסס על סיפורי חיים ככלי מחקר (Lieblich, Tuval-Mashiach & Zilber, 1998). גישה זו מתאימה לחקר חיים לאורך זמן ומאפשרת לחשוף מעברים ותהליכים התפתחותיים לאורך השנים ואת המשמעות שהמרואיין מייחס לתופעות הקשורות לחייו ולהתפתחותו המקצועית (אופלטקה, ברגל וענבר, 2001; Josselson, 1995). ניתוח של הסיפורים (Chase, 2005; Mishler, 1986, 1995) מאפשר להגיע לתפיסה עשירה ורחבה ולהבין את התופעה הנחקרת (Stake, 2005) דרך סיפורם האישי, המקצועי והחברתי של המשתתפים במחקר.

מחקרים מעידים שנושאים רבים מצטיירים כעמוקים וכמשמעותיים יותר דרך סיפורים המתארים בדרך חיה את העמדות, המעשים והפרשנויות של המרואיינים (Czarniawska, 2004; Gilat & Hertz-Lazarowitz, 2008; Lieblich et al. 1998; Murray, 2004). בבסיס גישה זו עומדת ההנחה שדרך סיפור אדם נותן משמעות לאירועים מחייו, כפי שהם נתפסים בעיניו, וכך מוצגת בפני החוקר תמונת עולמו של המרואיין (Mishler, 1986; Polkinghorne, 1995, 2005).

הראיונות התקיימו בעברית ובערבית והאחרונים תורגמו לעברית על ידי הכותב השני (ח'אלד). הראיונות נמשכו בין 90 ל־120 דקות וזכינו לשיתוף פעולה מצד המנהלות אליהן פנינו ולנכונות לספר על עצמן בחופשיות.