סיפורי סטנד-אפ כוזבים

נֹח וחן ישבו על דלפק הבר ושתו בירה. אמר נח, "כולם משקרים, הברמן, הבוס שלי, ראש הממשלה, אשתי... כולם משקרים, הכול שקר. אז מה אתה אומר, חן?" "לא מאמין לך!" "למה?" "כי אם כולם משקרים, אז גם אתה."

אוקיי, אוקיי, אני כבר מתחיל. ברגע שתפסיקו להתקשקש אתחיל. אני מין טיפוס כזה שבלי שקט אני לא יכול להתחיל בשום דבר, אפילו לא לאכול, אפילו לא סקס — כן, סקס — לא יכול בלי שקט. זהו, סוף־סוף תפסתי את תשומת הלב שלכם, סקס תמיד עושה את זה. יופי, עכשיו אוכל לאכול משהו או אולי סקס... יש פה כמה חתיכות לא רגילות, אוקיי, אוקיי, לא צריך להתעצבן, וואי, איזה רעש, סליחה, סליחה, אני חוזר בי, יש פה כמה נשים יפות, בסדר, בסדר, כל הנשים כאן הן יפהפיות. אז מה אתם אומרים, אוכל או סקס, מה אתם רוצים? סקס. סקס? מה, כאן על הבמה, ככה לפני כולכם? תשכחו מזה. למה? ככה. אוקיי, אוקיי, כי איתי הנשים עושות רעש נוראי, ואני ממש, אבל ממש לא יכול לסבול את זה. אז מה אני עושה? מה אתם חושבים, יותר נכון, מה אתן חושבות? שאני לא עושה סקס? נפלתן על הראש? אני עושה את זה עם אטמי אוזניים.

יופי, יופי טופי. אז נחזור אליי לרגע. למה אני לא סובל רעש? כי זה מהילדות. ממש משהו פסיכולוגי. ש־קט. וואו, איזו דממה, לוהטת כמו סקס. אז תשמעו. כשהייתי ילד קטן, אני יודע, משהו כמו בן שמונה או תשע, עשר אולי, אני כבר לא כל כך זוכר, הייתה בין הבית שגרנו בו ובין הבית של סבא וסבתא שלי חצר גדולה עם עצים כאלה עם מחטים, עצי מחט, וגם עצים של תפוזים ותפוחים ושֶסֶקִים. אני שָׁרַצתי בחצר הזו כל הזמן. איך שהייתי בא מבית הספר, זרקתי את הילקוט ועפתי לחצר, טיפסתי על העצים וחשבתי שאני טרזן. טרזן? מה, אתם לא יודעים מי זה טרזן? לא שמעתם עליו? רק ספיידרמן, וונדרוומן ואיירון־מן? זהו? לא שמעתם על טרזן, מלך היער? אוקיי, אז לא. טרזן הוא מין גיבור־על כזה שגדל ביער, מין סופרמן כזה, שידע לדבר עם החיות אבל בעצם לא עם בני אדם. טוב, לא חשוב. נחזור אליי. איפה היינו? אהה, על העצים, נכון מאוד, שם על העצים. ועל העצים הייתי טרזן, קופץ מענף לענף, מעץ לעץ, וכל הזמן צורח כמו טרזן, קורא לכל הקופים ובעלי החיים ביער לבוא אחרי. הייתי מצויד בקשת ובחִצים וגם ברובה שרשראות... מה, אתם לא יודעים מה זה רובה שרשראות? אז מה, אתם כן יודעים? רק לנגוע פה ושם במסך של הסמארטפון שלכם. זה הכול? אוקיי, בחיי, טוב, אני אסביר לכם מה זה רובה שרשראות אחר כך. נחזור לעצים.פרק 1: סקס ולאופרדי

על אחד העצים, העץ הכי גדול, עם הכי הרבה ענפים, בניתי לי מין צריף כזה, הסוכה של טרזן. שם היו כל האוצרות שלי, שהיו נחוצים לי להישרדות, לחיים ביער: קשת וחצים, רובה שרשראות, שלוש חניתות ממקלות של מטאטא, שלקצה של כל אחד מהם חיברתי מסמר גדול וחד, וחרב מושחזת שהייתה בעצם כידון ארוך מימי מלחמת העולם הראשונה, כידון אמיתי, בחיי, שהיו מחברים לרובה כשהחיילים היו מסתערים אחד על השני, בצרחות קרב איומות ומקפיאות דם, שהיו מוציאות מדעתו את ד"ר שְׁרָיֶיר, הרופא שהחצר שלו גבלה עם היער שלי, של טרזן מלך הקופים, והוא היה צורח במלוא הגרון: "רוּוּעֶעֶעההה!" בגרמנית זה שקט. ושרייר, אגב, זה צרחני בגרמנית.

אז ד"ר הֶלְמוּט שרייר היה רופא שברח מגרמניה לפלשתינה מיד עם עלייתה של המפלגה הנאצית של היטלר. לזכותו ייאמר שהוא ראה את הבאות, הסיק את המסקנה ותרגם אותה למעשה. למרות הצרחות הנוראיות שלו, אני מוכרח להודות שהוא לא היה מטומטם. אף פעם בעצם לא ראיתי אותו במלוא הדרו, איך שהוא נראה, שמן? רזה? קירח? לבוש בחליפה עם עניבה או לא? הוא פשוט היה הרופא המפחיד שצרח מהמרפסת. הוא נהג לעשות שלאף־שטוּנדֶה בין שתיים לארבע אחר הצהריים בדיוק, על השנייה. לא תמיד זכרתי את זה. ודווקא בשעות השינה שלו ראיתי פתאום מול עיניי, כשהוא צועד בצעדים זהירים וחרישיים, צעדי טרף חתוליים, ראשו נטוי מטה וקדימה, את לאופרדי הנמר האימתני. הוא התקרב לעץ שהתחבאתי עליו, ואני החזקתי בידי את החנית שלי וכיוונתי אותה ישר אל בין שתי עיניו הצהובות. זהו, עכשיו אני הולך לצוד אותו, עכשיו אני הורג אותו ישר כאן, את לאופרדי הזה, שכל הזמן מצליח להתחמק ממני. הגיע הזמן, כי הוא משליט טרור ומבריח את כל החיות והשימפנזים ביער שלי. כולם מפחדים ממנו, חוץ ממני. אני ממש לא מפחד. ואז הטלתי את החנית בכל כוחי אל המצח של לאופרדי ושאגתי במלוא הגרון את שאגת הקרב של טרזן מלך הקופים כדי להקפיא על מקומו את לאופרדי, הרעתי בתרועת ניצחון אדירה וקפצתי מהעץ אל האדמה, כשבידי האחת חרב הגבורה והניצחון, הכידון החלוד מימי מלחמת העולם הראשונה, ובידי השנייה עוד חנית עשויה מעץ אגוז מגולף בפיתוחי נחש עקלתון ובראשה מלופף חץ חד מאבן צור, כמו בימי הציידים הקדומים, כולי כמו קפיץ מוכן ודרוך... ובדיוק אז, ברגע הזה, נפתח התריס של ד"ר שרייר ברעש אימים, כמו של רעידת אדמה, והוא יצא למרפסת שלו בפיג'מה צהובה מפוספסת בפסים ורודים. זה היה כל מה שהצלחתי לקלוט ממנו בעודי נס על נפשי. והוא שאג בכל כוחו משהו בגרמנית, שצלצל באוזניי כמו "רוועעעההה!" לאופרדי קפץ מעלה על ארבע רגליו כמו קפיץ פלדה שהשתחרר וברח והתנדף מיד, והחנית שלי ננעצה בקרקע. שוב הוא הצליח להתחמק ממני, לאופרדי הזה, והכול בגלל ד"ר שרייר הזה. הדוקטור הצרחן הזה, שהשאגה שלו התעופפה מהמרפסת כמו גל מים ענקי, צונאמי שהחריש את אוזני היער. התחבאתי מאחורי העץ ואטמתי את אוזניי בשתי כפות ידיי. דממה. הסרתי את כפות הידיים ושמעתי את ד"ר שרייר ממשיך לצרוח, אבל הפעם בעברית, "מה כבר ביקשתי, מה? שקט בין שתיים לארבע. אני רופא ואני צריך שקט בין שתיים לארבע! ילד מטורף, טיפש, אידיוווט! מה אתה צורח כל הזמן? לא לימדו אותך לשחק בשקט? אידיוט! לא אטפל בך גם אם תיפצע, גם אם תשבור יד... הלוואאאי שתיפול מהעץ ותשבור את הראש, הלווואאאי..." הצרחה שלו הופסקה באחת כי אשתו משכה אותו בשרוול הפיג'מה בחזרה הביתה, "הלמוט, הלמוט, תירגע, תירגע, בסוף עוד תחטוף התקף לב." הלוואי.

אז זו הסיבה שאני צריך שקט, רוועעעההה, כי אם עושים רעש ייפתח התריס בקול של רעידת אדמה וד"ר שרייר יצרח בכל הכוח, ששש־קקקקט. וגם בשעת סקס אני אחוז פחד כשהדברים מתחילים לרתוח, לגנוח ולהצטרח, שהנה, הנה ייפתח התריס הנורא וד"ר שרייר יצרח בקול כוחו, "רוועעעההה!" והכול יישבר לרסיסים קטנטנים מהצליל הטבטוני, הגרמני, הנורא הזה. אז עכשיו שקט. ואני ישבתי בשקט בתוך הסוכה שלי שעל העץ וחשבתי שבטח לאופרדי מתחבא ביער, כי גם הוא לא אוהב רעש. הוא צייד, וציידים צדים בשקט כדי לא להבריח את הטרף. הם צריכים להתקרב לטרף בהיחבא, בדממה. אני ראיתי פעם אחת איך שהוא עושה את זה.

ליד הנחל ביער שלי עמד עופר קטן וחמוד ושתה מים. אני דווקא אהבתי לראות את העופר הזה, היפה, שהיו לו עור בצבע חום בהיר, אוזניים יפות וזקופות ושתי עיניים שחורות ענקיות שהסתירו אותן ריסים גדולים כמו מניפות. כל כך התענגתי על המראה שלו, עד שלא שמתי לב איך לאופרדי התגנב מאחוריו, גחונו מלטף את הקרקע, ראשו כפוף קדימה בדריכות, עיניו הצהובות ממוקדות כמו שני נחשי צפע המגירים ארס משיניהם החדות, ואז בקפיצה מרהיבה אחת, אני מוכרח להודות, יופי של קפיצה ארוכה וגבוהה, הגוף של לאופרדי חצה את האוויר כחץ מקשת, נחת על העופר, הפיל אותו על האדמה ונתן לו נשיכה אדירה בצוואר. עד הסוכה שמעתי את רעש העצם המתרסקת במלתעותיו של לאופרדי. אחר כך הוא גרר אותו בין רגליו ונעלם בין השיחים ביער. ובדיוק כשההרגשה הרעה אפפה אותי, כי לא הצלחתי להגן על העופר מפני לאופרדי, נכנסה לי באוזן הקריאה של אמא שלי, "בוא הביתה. אתה צריך להכין שיעורים — וגם רמי בא אליך. הוא אומר שהבטיח לעזור לך בחשבון."

שנייה, שנייה, אני מוכרח לשתות קצת מים. סבלנות. תכף אמשיך. אני צריך להסביר לכם מי זה רמי. על אמא שלי ועל אבא אספר אחר כך. רמי הוא החבר הכי טוב שלי עוד מכיתה א'. הוא זריז, מהיר, אבל אני הרבה יותר חזק ממנו. הוא ראש גדול, שכל של מתמטיקאי, תופס את הדברים הכי מסובכים בעולם בשנייה אחת, כמו כלב גדול שבולע שניצל בנגיסה אחת. הופּ, היה שניצל וראו איננו עוד! הוא התלמיד הכי מוצלח במחזור שלי. הוא גם ספורטאי מצטיין, קופץ לרוחק ולגובה, משַֹחק כדורגל מעולה... אבל אני הרבה יותר חזק ממנו. הוא גם ילד יפה עם עיניים כחולות גדולות וריסים שחורים ארוכים, אפון קטן ופה כמו קשת שצוירה ביד אמן, אבל אני הרבה־הרבה יותר חזק ממנו. חוץ מזה, הוא לא אוהב לשחק בטרזן וחושב שחמישה עצי מחט ושני עצי תפוח הם לא יער עבות. במקום זה הוא אוהב לשחק שח. הוא תמיד מנצח אותי, חוץ מהפעם היחידה שמצאתי בספרייה של אבא ספר לימוד של שח ולמדתי שם את הפתיחה הסיציליאנית. זו הייתה הפעם היחידה שניצחתי אותו. אבל כבר במשחק החוזר ששיחקנו, מיד לאחר ההפסד שלו, כי הייתי בטוח שאנצח אותו עוד פעם כמו כלום, רמי כבר ידע איך להתגונן בפני הפתיחה הסיציליאנית וניצח אותי בקלות. לזכותו ייאמר שבדרך כלל הוא לא חגג על הניצחונות שלו. האמת שזה כנראה מפני שפעם הוא כל כך צהל אחרי שניצח בדמקה, כי דווקא דמקה ידעתי לשחק היטב, ואני כל כך התרגזתי בתוך הלב שלי, עד שניגשתי אליו בפנים אטומות שלא אומרות שום דבר, פני פוקר — בגלל שגם בזה הוא ניצח אותי — תפסתי אותו בצוואר, השכבתי אותו על האדמה ולא נתתי לו לזוז די הרבה זמן. אחרי שקמתי ממנו לא אמרנו מילה ואף פעם לא דיברנו על זה. אבל מאז הוא לא העז לחגוג על הניצחונות שלו.

את אבא שלי הייתי רואה אולי פעם בחודשיים... אולי יותר! הוא כל הזמן היה בעבודה מחוץ לבית. ככה זה היה כל השנים. אמא ניהלה את הבית וגידלה אותי לבד. רמי אמר לי יום אחד שהוא חושב שאבא שלי הוא איזושהי פיגורה חשובה במשרד הביטחון, אולי במוסד, ולכן הוא כל הזמן בחוץ־לארץ. רמי חשב שיכול להיות שאפילו יש לו איזושהי משפחה שמה. "אז מה אתה אומר לי, רמי?" אמרתי לו קצת בחשש וקצת בכעס, "שאולי יום אחד יתברר שיש לי איזשהו חצי אח או איזושהי חצי אחות?" "אולי," השיב רמי ושתק. וגם על זה לא דיברנו יותר. רמי ידע להיות די מעצבן כשפתאום בא לו. השתיקה המסתורית שלו, וכמה שביקשתי שיסביר לי למה הוא מתכוון, הוא שתק. פני פוקר. האמת, התעצבנתי מזה נורא, כי לא הבנתי ולא ידעתי למה השתיקה הזו פתאום נפלה עליי. התעצבנתי בתוכי, בפנים, אבל הפרצוף שלו היה כמו אבן. פעם ביקשתי ממנו שיישב לפני ואני אצייר אותו ואז רשמתי אותו כמו ספינקס. לא דיברנו גם על זה. ככה הוא רמי וזהו.

נכנסתי הביתה — ורמי חיכה לי בחדר הקטן שלי. הוא ישב על הספה וקרא ספר שהתחלתי לקרוא והפסקתי, כי הוא שעמם אותי. אני אפילו לא זוכר את שמו ולא את שם הסופר. "מעניין," אמר רמי ושם את הספר במדף הספרים, לצד הספר "פרש בלי ראש" של מיין ריד, "וינטו ויד הנפץ" של קרל מאי, וכמובן אוסף ספרי טרזן של אדגר רייס בורוז. "יופי של ספרים." אבל רמי לא אהב אותם בכלל. הוא אהב לקרוא ספרים על מדע ומתמטיקה, שהיו בעיניי אז שיא השעמום. לימים שיניתי את דעתי לחלוטין.

מה, אתם לא מכירים את הספרים האלה? לא? מה לא! איך זה ייתכן? אז מה אתם עושים כל היום, תקועים בסמארטפונים שלכם? זהו? זה הכול? בחיי, אתם לא יודעים מה שאתם מפסידים. אוקיי, אוקיי, לא אמרתי שסמארטפונים זה רע! זה בכלל לא רע, אבל אתם מגזימים, כל הזמן הראש שלכם תקוע בזה, כמו איזה ג'אנקים, זבלים מכוּרים, שלא מסוגלים לראות שום דבר מעבר לקופסת הפלסטיק האלקטרונית הזו שלכם. אוקיי, אני לא הולך להטיף לכם מוסר, הרי לא בשביל זה באתם אליי הערב. אתם רוצים לשמוע סיפורים מעניינים ומשעשעים, כי הרי זה מה שאני: "המסַפר מעמדת כזב". יפה. אז תשמעו סיפור.

לאופרדי כל הזמן היה ממוקד רק בדבר אחד, לצוד ולטרוף. הוא גם הרג כשהיה שָֹבֵעַ כדי לשמור על הטריטוריה שלו. שום דבר אחר לא עניֵין אותו. הוא היה הצייד הבודד של היער שלי. הייתה לו איזושהי משפחה שכוּחה שגרה בקצה הצפוני הרחוק של היער שלי. אשתו, לאופרדה, גידלה שני גורים קטנים לבד. בעוד שנה בערך הם ילמדו לצוד ואז אמא שלהם, לאופרדה, תעזוב אותם לנצח. אבל ללאופרדי כל זה לא נגע. הוא התחרמן אולי בקושי פעם בשנה או משהו כזה. מַפרה את הנקבה, וביי־ביי, חמודה, היה נחמד ולא להתראות. תיזהרי, בפעם הבאה אתן לך נשיכה נוראה, אז תיזהרי. יש גם בני אדם כאלה, דופקים, מזריעים וזהו. מין גברברים כאלה. נו, באמת, חברים, הרי אני בכלל לא מעביר ביקורת עליכם. מה אתם כבר מייללים? הרי אני לא מכיר אתכם בכלל. ולומר את האמת, אני גם לא שם חצי קצוץ אם אתם גבר שבגברים או לא. זה בכלל לא האינטרס שלי. אוקיי. בואו נחזור ללאופרדי. אז זהו, הוא היה מין יצור כזה, שלא מבין כמה הוא מפסיד כי הוא כזה בודד ומעוניין רק בדבר אחד, לצוד ולהרוג את כל מי שפולש לטריטוריה שלו. זהו, זה הכול. הוא אפילו לא תפס כמה שהוא יפה, כמה שהתנועה המהירה והחלקה שלו מדהימה. אני לא ראיתי מישהו שמתנועע כמוהו. איזה יופי.

ועכשיו, למי שעדיין לא תפס את העניין, אני שואל: האם אתם מין לאופרדי כזה? מעוניינים כל הזמן רק בחתיכת הפלסטיק השחורה הזו שבכף היד שלכם? זהו, שום דבר אחר לא קיים? הכול בקופסת הפלסטיק וכלום בראש? אוקיי, אם לומר את האמת, לאחרונה ראיתי גם כמה גברברים שאפילו עושים אהבה דרך חתיכת הפלסטיק הזו. בעצם, הם צודקים. אתם יודעים למה? כי למה להתאמץ כל כך בגלל מישהי בשר ודם? היא עוד עלולה להתווכח איתכם, לחלוק על דעתכם, ישמור אלוהים, למי יש כוח בשביל זה, למי? וואלה, הכי טוב זה עם הפלסטיק־אלקטרוניקה. הכי בטוח, הכי מהיר, הכי בלי מאמץ והכי־הכי, בלחיצה אחת, בום מכבים את זה וסוף־סוף ישנים, פעולה שגם לאופרדי התמחה בה. הוא היה שוכב על אחד הענפים וישן עד שהרעב העיר אותו. איזה חיים משוגעים.

רמי, כמו שאמרתי, לא אהב את הספרים החביבים עליי, ואחרי שניצח אותי בשלושה משחקי שח, כשבמשחק האחרון נפלתי בפח של מט סנדלרים, שנקרא גם "מט הטיפשים", שרק מתחילים או דבילים נופלים בו... אם לומר את האמת, משחק השח הזה כבר עלה לי לגמרי על העצבים. כמה עוד אפשר לחשב שאם אני אעשה ככה אז הוא יעשה ככה, ואז אני אעשה ככה והוא ככה... די, נמאס. צריך לעשות משהו ממשי, חזק. ולכן, אחרי ההפסד הזה, אמרתי לרמי שאני רוצה להראות לו את ההמצאה החדשה שלי, השכלול שעשיתי לרובה השרשראות. יצאנו החוצה, לא לפני שרמי הסביר לי איך פותרים את התרגילים הקשים בחשבון, תרגילים מסובכים עם יחסים הפוכים וריבית דריבית, ששיגעו לי את השכל. הראש שלי לא היה לא עם יחסים הפוכים ולא עם ריבית דריבית. הוא היה שם ביער, חושב כל הזמן מה עושה לאופרדי ומה יהיה הסוף עם הגורילה הזה, שרייר, שעומד כל היום על המרפסת, שואג "רוּוּעֶעֶעההה" ומפחיד את כולם. אפילו לאופרדי, היצור הגדול והיפה הזה, נס על נפשו כשהגורילה הענקי הזה התחיל לצרוח ולשאוג. לא היה חסר הרבה שהוא יקפוץ מהמרפסת אל העץ הראשון ביער שלי ויתחיל להשתולל. הוא נורא פראי ומטורף לגמרי. מי יוכל לעצור אותו? אף אחד. יכול להיות שאני אוכל, אבל אני לא בטוח במאה אחוז. אני אוכל לירות בו ברובה השרשראות שלי, ישר לתוך המצח, חוליית שרשרת שבקצה שלה אדביק מסמר חד. הרעיון הזה שובב את נפשי. ורמי אמר לי, "טוב, הנה הפתרון לשאלה עם הצינורות שממלאים ומרוקנים בריכה, תעתיק אותו אחר כך למחברת." "מצוין," עניתי, "אז גמרנו עם הבריכה המטומטמת הזו? יופי, יאללה, בוא אראה לך את רובה השרשראות שלי. הוא נמצא בסוכה שלי, על העץ הכי גדול ועבות ביער."

רגע, מהפרצופים שלכם אני מבין שאף אחד מכם לא יודע מה זה רובה שרשראות, נכון? אף אחד? בחיי, לא להאמין. אוקיי, אוקיי, חפשו בסמארטפונים שלכם. הכול בין כה וכה נמצא שם, ומה שאתם יודעים זה רק דבר אחד, לחפש שם. אז תחפשו. תקלידו "רובה שרשראות" ונראה מה תקבלו. אז מה קיבלתם? שום דבר. אף אחד לא מצא. חפשו גם באנגלית: "chain rifle". גם כאן, באנגלית, לא קיבלתם שום דבר. האנגלים בכלל לא יודעים מה זה, אני אומר לכם. למה? כי רובה שרשראות זה המצאה ישראלית טהורה ואף אחד מחוץ־לארץ לא שמע עליה. אז אולי אני סתם מותח אתכם, סתם עובד עליכם בעיניים כי בעצם אין דבר כזה רובה שרשראות? אז מה אתם אומרים, אני עובד עליכם או לא? תחשבו רגע.

אם הכול נמצא בסמארטפון ושום דבר בראש שלכם, כי לא צריך להתאמץ ללמוד ולזכור שום דבר, משום שבין כה וכה הכול נמצא שם בסמארטפון שלכם וכל מה שצריך לעשות זה להקליד משהו בנושא הנידון והסמארטפון יביא לכם את כל האינפורמציה הנחוצה, ומה שלא מצוי בסמארטפון יוצא במאה אחוז שאין דבר כזה, אז אולי באמת אין דבר כזה רובה שרשראות ואני סתם מבלבל לכם את המוח עם סיפור דמיוני שהמצאתי להנאתי השלמה — למה לא בעצם? אוקיי, אני אגיד לכם את האמת. אני לא המצאתי את הרובה הזה, אני רק שכללתי אותו. ואולי גם זה בלוף? יכול להיות, כי הרי אני "המסַפר מעמדת כזב", אחד שהסיפורים שלו בנויים על יסודות רעועים. האמת, אני לא חושב ככה. למה? שנייה, שנייה. לפני שאני עונה על השאלה, כמה מכם סבורים שאין דבר כזה רובה שרשראות? שימו לב טוב, אני לא שואל כמה מכם סבורים שאני סתם מבלבל לכם את המוח, אני לא עד כדי כך מטומטם לשאול אתכם דבר כזה! אוקיי. אז מי שסבור שאין דבר כזה רובה שרשראות, שירים את היד. יופי, תודה. בחישוב מהיר יוצא ששמונים אחוז מכם סבורים שאין דבר כזה. מה עם היתר? לא בטוחים ואין לכם דעה. אוקיי, אז חפשו בסמארטפון, אוי, סליחה, הרי אין שם כלום. אוקיי, אז קודם כול אני יכול לומר לכם שהיה דבר כזה רובה שרשראות — ואני אישית שכללתי אותו מאוד־מאוד.

אבל לפני שאני מסביר לכם מה זה רובה שרשראות, אני רוצה לומר לכם עוד משהו שמאוד מטריד אותי. זו בעיה מאוד קשה — ואני מציע לכם לחשוב עליה קצת. דרך אגב, לא תמצאו אותה, את הבעיה הזו, בסמארטפונים שלכם. למה? כי הרגע המצאתי אותה. זו בעיה כללית, לוגית, שאקרא לה "בעיית הסמארטפון". שם נחמד, לא? כמו שאמרתי, זו בעיה שלא נמצאת בסמארטפון. למה? ייתכן שמשום שהיא עוסקת בסמארטפון. טוב, לא חשוב. הבעיה היא באי־נחיצותו של הסמארטפון. הנה הבעיה, הדילמה: נניח שאתם מעוניינים לדעת משהו, אבל אינכם יודעים אם הסמארטפון יודע על כך, אם האינפורמציה המבוקשת נמצאת אצלו במחסן. אז אתם לא תדעו מה לשאול אותו, כי ייתכן מאוד שהאינפורמציה שאתם מעוניינים בה לא קיימת בסמארטפון ולכן הוא לא ידע מה לענות לכם. בקיצור, אם אינכם יודעים אם הוא יודע, לא תדעו מה לשאול. אבל אם אתם כן יודעים, אז בשביל מה אתם צריכים בכלל את הסמארטפון? יוצא מזה, אם כן, שהסמארטפון הוא כלי שאינו נחוץ. אוקיי, אוקיי, לא להרעיש כל כך. וואי, אמרתי לכם חזור ואמור, אני לא סובל רעש. אז אני מבין שאתם לא סבורים שאין צורך בסמארטפון, יפה, אני מסכים. אבל השאלה שנשארה עדיין בלתי־פתורה היא לומר בדיוק מה לא בסדר בארגומנט שלי. כן, דרך אגב, הפתרון לא מצוי בסמארטפון.

אז תשברו את הראש. אני לא הולך להסביר לכם איפה נקודת התורפה בארגומנט של בעיית הסמארטפון! למה? כי אני רוצה לחזור לרמי שטיפס אחרי על העץ והתיישב לצדי בחוסר סבלנות בסוכת הטרזן שלי. רמי לא אהב לטפס על עצים כמוני, כמו טרזן מלך הקופים. הוא התיישב שם בתנוחה שאומרת, בסדר, הנה אני כבר פה, אז תגיד לי כבר מה אתה רוצה להראות לי. הסרתי מהענף העליון שתמך בתקרת הסוכה את רובה השרשראות והראיתי אותו לרמי.

"תראה איך שבניתי אותו," אמרתי לרמי. "חתיכת העץ הארוכה הזו היא הקנה של הרובה. אליה חיברתי את הקת, שעיצבתי לפי צורת הקת של רובה צ'כי. ועכשיו," אמרתי בהתפארות, "שים לב איך בניתי את ההדק. אתה רואה כאן, קצת לפני תחילת הצוואר של הקת, חצבתי חור בצורת מלבן בקנה של הרובה. זה לא היה קל, רמי. הייתי צריך לעבוד במפסלת צרה ובפטיש בזהירות רבה. לתוך החור המלבני הזה הכנסתי את ההדק. ההדק אחוז במסמר עבה שהכנסתי מצד אחד של החור אל הצד השני. המסמר עובר דרך החור שבמרכז ההדק, מחזיק אותו יציב ומאפשר לו לנוע קדימה ואחורה. יפה, לא? ועכשיו, רמי, שים לב. כשאתה לוחץ על ההדק, מה קורה? אתה רואה, הטבעת הזו, שהיא בעצם החלק העליון של ההדק, מתרוממת עד שהיא יוצאת מהמסמר קטום הראש הזה, מסמר ההדק, שתקוע ניצב ובולט בסוף הקנה של הרובה. בתחילת הרובה, משני צדי הפה שלו, תקעתי שני מסמרים ניצבים ורחוקים אחד מהשני כדי שחוליית השרשרת תוכל לעוף ביניהם. שים לב, רמי, שהמסמרים מכופפים בזווית של תשעים מעלות, ואת החלקים הקצרים המכופפים תקעתי בשני הצדדים של קנה הרובה. אבל קודם לכן דפקתי עליהם בפטיש כדי שיהיו שטוחים ולא יסתובבו בתוך העץ. נכון יפה? אוקיי, יופי. לשני המסמרים בצדי הקנה, כמו שאתה רואה, רמי, חיברתי רצועת גומי צרה, שגזרתי מצמיג פנימי של רכב. אצל כל מתַקן תקרים, פנצ'רים, בטאיירים של מכוניות אפשר למצוא צמיג פנימי כזה, זו בכלל לא בעיה. ועכשיו מחברים את חוליית השרשרת בצד הפתוח שלה אל הגומי, מותחים אותו ושמים את הצד הסגור של החוליה בצורת עיגול על מסמר ההדק, הנה ככה, רואה? יופי. ועכשיו, כשאתה לוחץ על ההדק, הטבעת שלו מתרוממת ומרימה את הצד הסגור של חוליית השרשרת, והגומי מעיף אותה כמה עשרות מטרים קדימה. אהה, עוד דבר אחרון, אתה רואה את חתיכת הפח הצרה הזו שמקיפה את ההדק? זו שמורת ההדק. אז מה אתה אומר?"

"יפה מאוד," ענה רמי והסתיר פיהוק. "רוצה לנסות?" שאלתי. רמי הנהן, אבל התקשה למתוח את הגומי ולחבר את ראש חוליית השרשרת למסמר ההדק, כי בשביל זה צריך אצבעות חזקות כמו שלי. "תן לי," אמרתי. "צריך להתאמן על זה קצת, עד שאתה תופס איך למשוך את הגומי עם החוליה. הנה, תראה, הנה, ככה עושים את זה."

וברגע שרציתי לתת לרמי את הרובה, ראיתי בזווית העין את לאופרדי מתגנב לכיוון שלנו בלי שהוא מבחין בנו על הסוכה. הוא החליק על הקרקע בתנוחת הציד שלו, ראשו מתוח ועיניו הצהובות, עיני המדוזה הנוראות, ממוגנטות אל הקורבן. לא ראיתי את מי הוא רוצה לצוד, אבל לחשתי לרמי, "תהיה בשקט, רמי. אני הולך לצוד עכשיו את לאופרדי. תראה איך שהוא מתגנב לאט־לאט אל הטרף שלו. אל תזוז, רמי, אף מילה. שקט, רוּוּעֶעעההה." הידקתי את קת הרובה אל הכתף, עצרתי את הנשימה כדי לכוון את הרובה טוב יותר אל המטרה, כיוונתי אותו ישר אל המצח, בין שתי העיניים של לאופרדי, ולחצתי על ההדק.

לאופרדי קפץ על המקום למעלה וקימר את גופו, השמיע שאגה קצרה ואיומה בזעפהּ ונעלם מיד בסבך היער. זהו, חשבתי בלבי, הפעם הצלחתי לפגוע בו כמו שצריך. הוא בטח ימות באיזשהו מקום בין עצי היער. אולי הוא ילקק קודם את כפות רגליו הקדמיות וילטף בהן את הפצע המחריד שבין שתי עיניו, אולי הוא אפילו יתאושש מתישהו, אבל איך שלא יהיה, הנמר הזה לא יהיה יותר מה שהוא היה. הוא גמור, וכל שוכני היער יבואו להודות לי על גבורתי האדירה, איך שבקליעה מדויקת אחת, כמו וינטו, הצלף האינדיאני הקומנצ'י שהרג בופאלו בירייה אחת מרובה הכסף שלו, פגעתי ברובה השרשראות המשוכלל שלי והרגתי על בטוח את הנמר הנורא הזה, לאופרדי.

"וואו," אמר רמי בהתפעלות, "איזו קליעה יפה. חוליית השרשרת כמעט קטפה את האוזן של חתול הפחים הזה. ממש בול. לא הייתי חושב שחתול כזה רזה ועלוב, אכול פשפשים ועם עיניים דולפות מדלקת, מסוגל לקפוץ לגובה כזה. וואו, איזה גובה של קפיצה המסכן הזה הרביץ, הוא בטח חטף מכה נורא חזקה באוזן שלו. עכשיו הוא בטח לא יחזור בחיים שלו לחצר הזו. כל הכבוד, יופי של קליעה."

אוקיי, אוקיי, אז אתם מגחכים לכם שם בלגלוג. בחיי, אפילו הסרתם לשנייה אחת את המבט שלכם מהסמארטפונים, שיהיה. תצחקו, מה אכפת לי, העיקר שזה תפס אתכם. אז עכשיו אני אסביר לכם מדוע רובה השרשראות נחשב ליצירה הבלעדית של תושבי מדינת ישראל הצעירה. אחר כך תהיה לכם תמונה שלמה על ההמצאה החשובה הזו. אחת ההמצאות הגדולות של המוח היהודי־ישראלי. תקשיבו, תקשיבו, בלי רעש, זו ממש חתיכת היסטוריה. אז למה אמרתי את זה? לא כי אני סתם טוחן לכם את השכל, אלא כיוון שזו האמת! ומהי האמת? אתם שואלים, אם תורידו לשנייה את המבטים שלכם מהסמארטפונים, אספר לכם. אז זוהי האמת: רובה השרשראות בנוי כולו על מיטת סוכנות! בדיוק כך, הרובה מושתת — מילה יפה, לא? — הרובה מושתת על מיטת הסוכנות. יופי, יופי, אז אתם בכלל לא יודעים מהי מיטת סוכנות. לא, תעשו לי טובה ואל תחפשו בסמארטפון שלכם. יכול להיות שתמצאו שם משהו על מיטת הסוכנות ואולי גם על רובה החוליות — זה השם שהסוכנות ומומחי העברית התקנית הציעו לרובה שכולם בארץ קראו לו רובה שרשראות. אז עכשיו תקשיבו. אני שמח לציין שתפסתי לרגע את תשומת לבכם. תקשיבו, תקשיבו, בלי הערות ושאלות, פשוט תקשיבו.

בימים של תחילת המדינה שלנו, הסוכנות דאגה לעולים שהגיעו לארץ, סיפקה להם מיטות שעשויות ממסגרת של ברזל, שאליה היו מחוברות רצועות של שרשראות, ועליהן היו מניחים מזרנים ממולאים בקש. מה שחשוב הוא שהשרשראות האלו היו בנויות מחוליות של חוטי פלדה מגולוונים. חתיכה קטנה של חוט פלדה כשמצד אחד יצרו עיגול, ומהצד השני יצרו בניצב לעיגול כיפוף בצורת חצי פרסה, כמו אצבע מכופפת. את האצבע המכופפת הכניסו לעיגול של חוליה אחרת וסגרו היטב את הכיפוף, וכך חוליה בתוך חוליה יצרו שרשרת ארוכה למיטת הסוכנות. כעבור זמן־מה העולים השליכו למזבלות את מיטות הסוכנות, כי הם קנו מיטות יותר נוחות ויפות לדירות שלהם. אנחנו פשטנו על המזבלות, פירקנו מהמיטות את השרשראות והפכנו אותן לקליעים, לכדורים, לרובי שרשראות. זו, רבותיי, היסטוריה חשובה. כך נלחמנו. אוקיי, אוקיי, לא לצחקק, הרי אני רק "המסַפר מעמדת כזב". אז תקשיבו, זה מה שחשוב. מהו השכלול העצום שאני הכנסתי ברובה השרשראות? זו בוודאי השאלה שמנקרת לכם בראש, שאלה שאתם ממש לא יכולים להפסיק לחשוב עליה, לעצור את ההסתחררות שלה שם אצלכם במוח. אז אני אושיע אתכם מהייסורים. תקשיבו.

הרובה, בטרם השכלול שלי, היה עשוי מחתיכת עץ ארוכה באורך של רובה בערך. לפה של הרובה, כלומר לחלק הקדמי של העץ, היו דופקים עם מסמר את רצועת הגומי, שאותה היו מותחים עם חוליית השרשרת עד למסמר קטום הראש. לאחר מכן היה היורה מכוון את מה שנקרא הרובה אל המטרה, ובאצבע שלו היה דוחף את חוליית השרשרת מעל למסמר הקטום כדי להעיף אותה אל המטרה. נורא פרימיטיבי. וגם התוצאה הייתה גרועה, מאוד גרועה. לא רק שהיה קשה, אם לא בלתי־אפשרי, לכוון אל המטרה, אלא מפני שרצועת הגומי הייתה מחוברת אל תחילת הקנה, אל הפה שלו, הייתה החוליה חוטפת מכה רצינית מהקנה. מה קורה? מה אתם לא מבינים? איך להסביר לכם. אוקיי, הסתכלו עלי. אני מותח הצדה את היד כשגב האגרוף כלפי מעלה. היד היא הרובה. באגרוף הקפוץ אני מחזיק בקצות הגומייה, אני מותח אותה עם חוליית השרשרת ומשחרר. לאן תעוף החוליה? בדיוק, היא תחבוט בגב האגרוף. אין דרך אחרת. ואותו דבר עם רובה השרשראות. אם מחברים את קצות הגומי לתחילת המוט, הרובה, אז כמו בדוגמת האגרוף, חוליית השרשרת תיתקל במוט עצמו. ולא רק זאת, כתוצאה מכך, לעתים קרובות הייתה רצועת הגומי עצמה, שאליה נדבקה החוליה בגלל המכה, זורקת לאחור את חוליית השרשרת כמו ריקושט ישר לפרצוף של היורה! השכלול שלי, כמובן, פתר את כל הבעיות האלו. למה? תחשבו בעצמכם. אני כבר התעייפתי מלספר לכם על ההיסטוריה האמיתית של רובה השרשראות והשכלול המעולה שלי. שנייה, שנייה. תנו לשתות קצת מים, בחיי, הגרון ניחר מרוב דיבורים, כאילו חטפתי לתוך הגרון חוליית שרשרת.