סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד

לא בעדינות ללכת1 מיומניו של לני אברמוב

1 ביוני

רומא-ניו יורק

יומני היקר,

היום קיבלתי החלטה חשובה: אני לא אמות לעולם.

אחרים ימותו סביבי. הם יתאיינו. דבר לא ייוותר מאישיותם. מתג האור יכבה. חייהם, מהותם, יצוינו על מצבות שיש מבריקות נושאות סיכומים שקריים ("כוכבה האיר על כולנו", "הוא לעולם לא יישכח", "הוא אהב ג'ז"), ואז יאבדו גם הן בשיטפון שיציף את החוף, או יישברו לרסיסים בידי תרנגול הודו עתידי מהונדס גנטית.

שלא יגידו לכם שהחיים הם מסע. מסע זאת אומרת שמגיעים לאנשהו. כשאני עולה על רכבת מספר 6 לפגישה עם העובדת הסוציאלית שלי, זה נקרא מסע. כשאני מתחנן עכשיו בפני טייס המטוס הרעוע של יונייטד-קונטיננטל-דלתא-אמריקן המרעיד מעל האוקיינוס האטלנטי, שיסתובב ויחזיר אותי מיד לרומא אל בין זרועותיה ההפכפכות של יוּניס פּארק, זה נקרא מסע.

אבל חכו רגע. יש עוד, לא? ישנה המורשת שלנו. אנחנו לא מתים כי צאצאינו ממשיכים לחיות! ההעברה הפולחנית של הדנ"א, התלתלים של אמא, השפה התחתונה של סבא, אני מאמינה שילדינו הם העתיד. אני מצטט מתוך "האהבה הגדולה מכולן" של דיוות הפופ משנות השמונים ויטני יוסטון, רצועה תשיעית באלבום הראשון שלה, שכשמו כן הוא.

שטויות במיץ עגבניות. ילדינו הם העתיד רק במובן הצר והארעי ביותר של המילה. הם העתיד עד שגם הם יגוועו. השורה הבאה של השיר, "למדו אותם היטב והניחו להם להורות את הדרך", מעודדת את המבוגר לזנוח את אנוכיותו לטובת דורות העתיד. המשפט "אני חי למען ילדַי" למשל, הוא בבחינת הודאה בכך שבקרוב נמות, ושהחיים, לכל דבר ועניין, כבר הסתיימו. "אני גוסס בהדרגה למען ילדי" הוא ניסוח מדויק יותר.

אבל מהם ילדינו? מקסימים ורעננים בצעירותם; אדישים למוות; מסתובבים להם כמו יוניס פארק בדשא הגבוה עם רגלי בהט; עופרים, עופרים מתוקים כולם, בוהקים בפלסטיות חולמנית, מאוחדים עם טבעו הפשוט לכאורה של עולמם.

ואז, בחלוף רבע מאה קצרצר: מריירים על איזו מטפלת מקסיקנית בהוספיס באריזונה.

התאיינו. הידעתם שכל מוות טבעי ושלֵו בגיל שמונים ואחת הוא טרגדיה שאין לה אח ורע? מדי יום ביומו אנשים, בני אדם - אמריקנים, אם זה מדגיש את הדחיפות מבחינתכם - נופלים אפיים ארצה בשדה הקרב, ולא קמים עוד. לא מתקיימים עוד לעולם. כל אחד הוא אישיות מורכבת, קליפת מוחו בוהקת מעולמות מעופפים, יקום שהיה מכריע את אבותינו רועי הצאן, אוכלי התאנים, האנלוגים. החבר'ה האלה הם אלוהויות בזעיר אנפין, כלים של אהבה, מעניקי חיים, גאונים שלא זכו לתהילה, אלי הכבשן שקמו בכל בוקר בשש ורבע כדי להדליק את מכונת הקפה, מלמלו תפילה אילמת שיזכו לראות את יום המחרת ואת זה שאחריו ואת טקס הסיום של שרה ואז...

התאיינו.

אבל לא אני, יומני היקר. יומני בר-המזל. יומני הלא-ראוי. מהיום הזה ואילך אתה יוצא להרפתקה הגדולה ביותר שגבר ממוצע ולחוץ בגובה מטר שבעים וחמישה ובמשקל שבעים ושניים קילוגרם, עם מדד מסת גוף מסוכן במקצת של 23.9, יצא אליה אי-פעם. ומדוע "מהיום הזה ואילך"? כי אתמול פגשתי את יוניס פארק, והיא תספיק לי לַנצח. תסתכל עלי מקרוב, יומני. מה אתה רואה? גבר קטן עם פרצוף אפור דמוי ספינת קרב טבועה, עיניים לחות סקרניות, מצח ענקי ובוהק שתריסר אנשי מערות יכלו לצייר עליו משהו נחמד, אף מגל מעל פה זעיר וקמוט, ומאחור קרחת הולכת וגדלה שצורתה משחזרת במדויק את מדינת אוהיו הגדולה, על בירתה קולומבוס המצוינת בשומה חומה כהה. קטן. קטנוּת היא הקללה שלי בכל מובן. גוף ככה-ככה בעולם שבו רק גוף מדהים יצלח. גוף בגיל כרונולוגי של שלושים ותשע שנים וכבר מעונה מעודף כולסטרול רע, עודף הורמון אדרנוקורטיקוטרופי, עודף מכל דבר שחורץ את דינו של הלב, מבתק את הכבד, מרסק כל תקווה. לפני שבוע, לפני שיוניס נתנה לי סיבה לחיות, לא היית מבחין בי, יומני. לפני שבוע לא הייתי קיים. לפני שבוע, במסעדה בטורינו, ניגשתי ללקוח פוטנציאלי אטרקטיבי, בעל נכסים בשווי גבוה. הוא הרים את מבטו מהבּוֹליטוֹ מיסטוֹ החורפי שלו, הסתכל ממש דרכי, החזיר את מבטו אל מעשה האהבה המהביל של שבעה בשרים ושבעה רוטבי ירקות, שוב הרים את עיניו, שוב הסתכל ממש דרכי - ברור שכדי שבן החברה הגבוהה ישים לב אלי ולו במקצת, אני צריך קודם כול לירות חץ בוער אל צבי מרקד או לחטוף בעיטה בביצים מאיזה ראש מדינה.

ואף על פי כן לני אברמוב, היומנאי הצנוע, הכלומניק הקטן, יחיה לנצח. הטכנולוגיה כמעט כאן. מתוקף תפקידי כנציג מכירות של "אוהבי חיים" (דרגה ז') במחלקה לשירותים פוסט-אנושיים של תאגיד סטאטלינג-ואפּאצ'וּנג, אני אהיה הראשון שיזכה להשתתף בה. אני רק צריך להיות טוב ולהאמין בעצמי. אני רק צריך להימנע משומן טרנס ומאלכוהול. אני צריך לשתות הרבה תה ירוק ומים אלקליניים ולהפקיד את הגנום שלי בידי האנשים הנכונים. אני אצטרך לגדל מחדש את הכבד המתמוסס שלי, להחליף את כל מחזור הדם ב"דם חכם", ולמצוא מקום בטוח וחם (אבל לא חם מדי) להעביר בו את העונות הזועמות ואת השואות. וכשכדור הארץ ייכחד, כפי שיקרה בוודאי, אני אצא לי אל עולם חדש, ירוק יותר אבל עם פחות אלרגנים; ובלבלוב התבונתי שלי בעוד 1,032 שנים מעכשיו, כשהיקום שלנו יחליט להתקפל פנימה, תזנק אישיותי דרך חור שחור ותגלוש אל ממד שכולו פלאים בל-ייאמנו, היכן שהדברים שהחזיקו אותי בחיים ב"כדור הארץ 1.0" - טוֹרטֶלי לוּקֶזֶה, גלידת פיסטוק, היצירות המוקדמות של וֶלווט אנדרגראונד, עור חלק ושזוף מתוח מעל ארכיטקטורה ברוקית רקה של ישבנים בני עשרים ומשהו - ייראו לי מצחיקים וילדותיים כקוביות משחק, פורמולה לתינוקות ו"סיימון אמר".

בדיוק: אני לא אמות לעולם, קארוֹ דיאריוֹ. לעולם, לעולם, לעולם, לעולם. ולך לעזאזל עם הפקפוקים שלך.

אתמול היה יומי האחרון ברומא. התעוררתי בסביבות אחת-עשרה, קפה מקיאטו על הבר עם בריוש הדבש הכי טוב שיש, בנו של השכן, ילד אנטי-אמריקני בן עשר, צרח עלי מחלונו, "די לגלובליזציה! אין מצב!", סביב צווארי מגבת כותנה חמימה של אשם על שלא הספקתי לעבוד קצת ברגע האחרון, האָפָּראט שלי הומה אנשי קשר, נתונים, תמונות, תכנונים, מפות, הכנסות, סאונד, זעם. עוד יום של שיטוטים בתחילת הקיץ, והרחובות האמונים על גורלי לופתים אותי בחיבוקם הנצחי הלוהט ככבשן.

בסופו של דבר הגעתי לאן שאני מגיע תמיד. סמוך למבנה הכי יפה באירופה. הפנתיאון. הפרופורציות האידיאליות של הרוֹטוּנדה; משקלה של הכיפה המתנשאת מעל הכתפיים, תלויה באוויר בדייקנות מתמטית מצמיתה; הפתח העגול שבראשה מכניס את הגשם ואת האור הצורב של השמש הרומית; הקרירות והצל השוררים שם למרות הכול. דבר לא יפחית מגדולתו של הפנתיאון! לא העיצוב המחודש, הדתי, הראוותני (רשמית זו כנסייה). לא האמריקנים המנופחים עם האירו האחרון בכיס המחפשים מפלט עבה תחת האכסדרה. לא האיטלקים בני זמננו הנאבקים ומשדלים בחוץ, בנים מנסים להכניס לבנות, טוסטוסים מרעימים תחת רגליים שעירות, משפחות רב-דוריות מתפקעות מחיים מלאי פצעונים. לא, זוהי המצבה המפוארת ביותר שנבנתה אי-פעם לגזע של גברים. כשאאריך ימים אחרי כדור הארץ ואפרד מן הרחם המוכר, אקח איתי את זיכרון המבנה הזה. אקודד אותו באפסים ואֶחדים ואשדר אותו על פני היקום. ראו מה יצר האדם הפרימיטיבי! הביטו בערגתו הראשונה לאלמוות, במשמעת, בהיעדר האנוכיות.

יומי האחרון ברומא. שתיתי מקיאטו. קניתי דאודורנט יקר, אולי בציפייה לאהבה. נרדמתי לשלוש שעות של נמנום אוֹננוּתי משהו בבוהק המגוחך של דירתי חנוקת השמש. ואז, במסיבה שערכה ידידתי פבריציה, פגשתי את יוניס -

רגע, לא. זה לא מדויק. הכרונולוגיה הזאת לא מדויקת. אני משקר לך, יומני. אני רק בעמוד עשר וכבר שקרן. משהו נורא קרה לפני המסיבה של פבריציה. נורא כל כך שאני לא רוצה לכתוב עליו, כי אני רוצה שתהיה יומן חיובי.

הלכתי לשגרירות ארצות הברית.

זה לא היה הרעיון שלי ללכת. חבר שלי, סנדי, אמר לי שאם נמצאים יותר ממאתיים וחמישים יום בחו"ל ולא נרשמים ל"ברוך שובך, חבר", התוכנית הרשמית לתושב החוזר לארצות הברית, אפשר לעצור אותך על הסתה ממש בג'יי-אף-קיי, ולשלוח אותך ל"מִתקן סינון מאובטח" בצפון המדינה, מה שזה לא יהיה.

עכשיו, סנדי יודע הכול - הוא עובד בתעשיית האופנה - אז החלטתי לקבל את העצה שהשיא לי בחיוניות רבה ובהשפעת הרבה מאוד קפאין, ופניתי לוִיָה וֶנֶטוֹ, היכן שהפלאצו השמנתי של שגרירות ארצנו מתרווח לו מאחורי תעלת מגן שנחפרה זה לא כבר. לא לאורך זמן, יש לומר. לדברי סנדי, משרד החוץ הלחוץ בדיוק מכר את כל העסק לסטאטוֹיל-הידרו, חברת הנפט הנורווגית הלאומית, וכשהגעתי לוִיה ונטו כל העצים והשיחים במתחם העצום כבר עוצבו לכדי צורות גבוהות ואַגנוֹסטיות, לשביעות רצונם של הבעלים החדשים. משאיות הובלה משוריינות הקיפו את המתחם וצליל גריסת מסמכים אימתני בקע מבפנים.

התור לוויזה היה ריק כמעט לחלוטין. רק כמה אלבנים עצובים וחסרי כול עדיין ביקשו להגר לארצות הברית, וכרזה של סמור קטן ואמיץ עם סומבררו שמנסה לקפוץ על סירה קטנה וצפופה תחת הכותרת "הסירה מלאה, אמיגו", ריפתה גם את ידיו של הקהל הזעום הזה.

בתוך כלוב ביטחון מאולתר איש מבוגר מאחורי זכוכית פלסטית צעק עלי באורח לא מובן כשנופפתי לעברו בדרכון שלי. פיליפינית רבת תושייה, שאי-אפשר בלעדיה בהזדמנויות שכאלה, התגשמה לבסוף וסימנה לי להתקדם במסדרון מבולגן אל חדר דמוי כיתה דהויה בתיכון ציבורי, מעוטרת במוטיב של "ברוך שובך, חבר". הסמור המקסיקני מקמפיין "הסירה מלאה" עבר אמריקניזציה (הסומבררו הוחלף בבנדנה אדומה-לבנה-כחולה סביב צווארו הזיפי הקטן), רוכב על גב סוס אווילי למראה, ושניהם דוהרים לעבר שמש עולה חזקה, אסייתית ככל הנראה.

כחצי תריסר מאחי האמריקנים ישבו מאחורי שולחנות לעוסים ומלמלו בשקט לתוך האפראטים שלהם. אטמי אוזניים נחו כאבן שאין לה הופכין על כיסא ריק, והיה שם שלט עם הכתובת הכניסו אטמים לאוזניים, הניחו אפראטים על השולחן ונטרלו הגדרות אבטחה. עשיתי כמצוּוה. גרסה אלקטרונית של "בתים ורודים" של ג'ון קוגר מֶלֶנקמפ ("אמריקה הזאת תאווה לעיניים, מותק!") הלמה באוזני, ולאחר מכן גרסה מפוקסלת של הסמור הזיפי הופיעה על מסך האפראט שלי ועל גבו ראשי התיבות רש"א, שהתפוגגו לכדי הכתובת הבוהקת: רשות השיקום האמריקנית.

הסמור נעמד על רגליו האחוריות והתנער מאבק. "היי, חבר!" אמר, וקולו האלקטרוני נטף קרנבליות שובת לב. "קוראים לי ג'פרי הסמור ואני בטוח שנהיה חברים!"

תחושות של אובדן ושל בדידות הציפו אותי. "היי," אמרתי. "היי, ג'פרי."

"היי אתה בעצמך!" אמר הסמור. "עכשיו אני אשאל אותך כמה שאלות ידידותיות למטרות סטטיסטיות בלבד. אם אינך רוצה לענות על שאלה פשוט תגיד, 'אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת'. זכור, אני כאן כדי לעזור לך! בסדר, בוא נתחיל בשאלות פשוטות. מה שמך ומהו מספר הביטוח הלאומי שלך?"

הבטתי סביבי. אנשים לחשו במתיחות דברים לסמורים שלהם. "לנארד או לני אברמוב," מלמלתי, ואחר כך את מספר הביטוח הלאומי שלי.

"היי, לנארד או לני אברמוב, 8714-32-205. בשם רשות השיקום האמריקנית אני שמח לקבל את פניך חזרה לארצות הברית החדשה של אמריקה. זהירות, עולם! אי-אפשר לעצור אותנו עכשיו!" תיבה מתוך להיט הדיסקו של וייטהד ומקפאדן "אי-אפשר לעצור אותנו עכשיו" התנגנה בעוצמה באוזני. "עכשיו תגיד לי, לני. מה גרם לך לעזוב את ארצנו? עבודה או הנאה?"

"עבודה," אמרתי.

"ומה אתה עושה, לנארד או לני אברמוב?"

"אה, הארכת חיים בלתי מוגבלת."

"אמרת 'האלחת חיים בלתי מוגנת'. האם זה נכון?"

"הארכת חיים בלתי מוגבלת," אמרתי.

"מהו דירוג האשראי שלך, לנארד או לני, מתוך הניקוד המרבי של אלף ושש מאות נקודות?"

"אלף חמש מאות עשרים."

"יפה מאוד. אתה כנראה יודע איך להתפרנס. יש לך כסף בבנק, אתה עובד ב'האלחת חיים בלתי מוגנת'. עכשיו אני פשוט מוכרח לשאול, האם אתה חבר במפלגה הדו-מפלגתית? ואם כן, האם ברצונך לקבל לאפראט שלך את הסטרימינג השבועי החדש, 'אי-אפשר לעצור אותנו עכשיו!'? יש שם כל מיני טיפים נהדרים להתאקלמות מחודשת בארצות הברית החדשה ולהפקת המרב מהכסף שלך."

"אני לא דו-מפלגתי אבל כן, הייתי רוצה לקבל את הסטרימינג הזה," אמרתי, בניסיון להישמע פייסני.

"יופי-טופי! אתה ברשימה שלנו. תגיד, לנארד או לני, פגשת זרים נחמדים במהלך שהותך בחו"ל?"

"כן," אמרתי.

"איזה מין אנשים?"

"כמה איטלקים."

"אמרת 'עיראקים'."

"כמה איטלקים," אמרתי.

"אמרת 'עיראקים'," התעקש הסמור. "אתה יודע שאמריקנים מרגישים בודדים בחו"ל. זה קורה כל הזמן! לכן אני אף פעם לא עוזב את הנחל שנולדתי בו. מה הטעם? תגיד לי בבקשה, למטרות סטטיסטיות בלבד, האם קיימת יחסים אינטימיים עם מישהו לא-אמריקני במהלך שהותך?"

נעצתי את עיני בסמור וידי רעדו מתחת לשולחן. האם כולם מקבלים את השאלה הזאת? לא רציתי למצוא את עצמי ב"מתקן הסינון המאובטח" בצפון המדינה פשוט מפני שזחלתי על פבריציה בניסיון להטביע בתוכה את רגשי הבדידות והנחיתות שלי. "כן," אמרתי. "רק בחורה אחת. עשינו את זה פעמיים."

"ומהו שמה המלא של הלא-אמריקנית הזאת? שם משפחה תחילה, בבקשה."

שמעתי בחור אחד שישב כמה שולחנות לפני, פניו הבריטיים מוסתרים חלקית מאחורי רעמה סמיכה, נושף שמות איטלקיים לתוך האפראט שלו.

"אני עדיין מחכה לשם, לנארד או לני," אמר הסמור.

"דה סַלווה, פבריציה," לחשתי.

"אמרת 'דה סלווה -'" אך באותו הרגע קפא הסמור באמצע השם, והאפראט שלי התחיל להפיק את רעשי "החשיבה המעמיקה" שלו, גלגל מסתחרר נואשות בתוך קליפת הפלסטיק הנוקשה, המעגלים החשמליים העתיקים כורעים לחלוטין תחת לחץ הסמור ותעלוליו. המילים ERROR CODE IT/FC-GS/FLAG הופיעו על המסך. קמתי וחזרתי אל כלוב הביטחון שבחזית. "סליחה," אמרתי ורכנתי אל פתח הדיבור. "האפראט שלי קפא. הסמור הפסיק לדבר איתי. אתה יכול לשלוח את הפיליפינית הנחמדה?"

היצור הזקן שאייש את העמדה פנה אלי בקולות פיצוח בלתי מובנים, ודשי חולצתו ריצדו מפסים וכוכבים. הבנתי את המילים "תמתין" ו"נציג שירות".

שעה חלפה במטרונום ביורוקרטי. מובילים נשאו החוצה פסל מוזהב בגודל אדם של עיט האֶה פְּלוּריבּוּס אוּנים הלאומי שלנו ושולחן אוכל עם שלוש רגליים חסרות. בעקבותיהם תקתקה לאורך המסדרון על נעליים אורתופדיות ענקיות אישה לבנה מבוגרת. היה לה אף תלת-צדדי מרשים, רומי יותר מכל חוטם שצמח אי-פעם על גדות הטיבֶּר, ומעין משקפיים ורדרדים גדולים מדי שאני מקשר עם אדיבות ובריאות נפשית מתקדמת. שפתיים דקות רטטו ממגע יומיומי עם החיים, ועל תנוכי אוזניה ענדה חישוקים כסופים במידה אחת גדולה מדי.

בהופעתה ובהתנהלותה היא הזכירה לי את נֶטי פַיין, אישה שלא ראיתי מאז טקס הסיום של התיכון. היא היתה האדם הראשון שקידם את פני הורי בשדה התעופה אחרי שעשו את דרכם ממוסקבה לארצות הברית לפני ארבעה עשורים בחיפוש אחר דולרים ואלוהים. היא היתה האמא האמריקנית הצעירה שלהם, פעילה בבית הכנסת ויצרנית לטקעס שארגנה למענם שיעורי אנגלית והורישה להם רהיטים מיותרים. למעשה, בעלה של נטי עבד בוושינגטון די-סי במחלקת המדינה. יתרה מזאת, לפני שיצאתי לרומא אמי סיפרה לי שהוא מוצב בבירה אירופית מסוימת...

"גברת פיין?" אמרתי. "את נטי פיין, גברת?"

גברת? חונכתי לסגוד לה, אבל פחדתי מנטי פיין. היא ראתה את משפחתי ברגעי החולשה והעוני החמורים ביותר שלה (הורי היגרו לארצות הברית עם זוג תחתונים אחד, פשוטו כמשמעו). אך אשת הציפור המאופקת הזו לא הרעיפה עלי דבר מלבד אהבה ללא תנאי, מסוג האהבות השוטפות בגלים ומותירות אותך חלוש ומרוקן, נאבק בזרמים תת-ימיים שלפשרם לא הצלחתי לרדת. זרועותיה הקיפו אותי עוד בטרם צעקה עלי שלא באתי לבקר אותה קודם, ומדוע אני נראה זקן כל כך פתאום ("אבל אני כמעט בן ארבעים, גברת פיין," "אוי, איך שהזמן טס, לנארד."), לצד דוגמאות נוספות להיסטריה יהודית עליזה.

התברר שהיא עובדת כקבלנית במחלקת המדינה, ומסייעת בתוכנית "ברוך שובך, חבר".

"אבל אל תבין אותי לא נכון," אמרה, "אני רק בשירות לקוחות. עונה לשאלות, לא שואלת אותן. זה הכול בידי רשות השיקום האמריקנית." ואז גהרה אלי, ובקול שקט, הבל פיה הארטישוקי פורט מעדנות על פני: "אוי, מה קרה לנו, לני? אני מקבלת דיווחים שגורמים לי לבכות. הסינים והאירופים מתכוונים להיפרד מאיתנו. אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר, אבל כמה טוב זה יכול להיות? ואנחנו נגרש את כל המהגרים שיש להם דירוג אשראי נמוך. והבחורים המסכנים שלנו נטבחים בוונצואלה. אני חוששת שהפעם לא נצליח לצאת מזה!"

"לא, יהיה בסדר, גברת פיין," אמרתי. "בכל זאת יש רק אמריקה אחת."

"והרובינשטיין התחמן הזה. אתה מאמין שהוא משלנו?"

"משלנו?"

לחישה בקושי נשמעת: "יהודי."

"ההורים שלי דווקא אוהבים את רובינשטיין," אמרתי, בהתייחסי למזכיר ההגנה הרודני אך ביש המזל שלנו. "כל מה שהם עושים זה לשבת בבית ולצפות בפוקס-ליברטי-פריים ופוקס-ליברטי-אולטרה."

גברת פיין עיוותה את פניה בגועל. היא עזרה לגרור את הורי אל תוך הרצף האמריקני, לימדה אותם לגרגר ולהסיר כתמי זיעה, אך השמרנות היהודית סובייטית שלהם עוררה בה מיאוס בסופו של דבר.

היא הכירה אותי מאז שנולדתי, כשהמשפוחה של אברמוב עוד גרה בקווינס בדירת גן קטנטנה שכעת אינה מעוררת דבר מלבד נוסטלגיה, ואף על פי כן היתה ודאי מקום אכזר ונוגה. אבי שימש שרת במעבדה ממשלתית בלונג איילנד, משרה שהחזיקה אותנו על אוכל משומר בעשר השנים הראשונות לחיי. אמי חגגה את לידתי בקידום שקיבלה ממשרת פקידה/קלדנית למשרת מזכירה בתאגיד האשראי, שם הרהיבה עוז ושברה את השיניים באנגלית ברמה מינוס, ולפתע היינו באמת בדרכנו אל המעמד הבינוני התחתון. באותם הימים נהגו הורי להסיע אותי בשברולט מאליבו קלאסיק החלודה שלהם לשכונות עניות יותר משלנו, כדי שנוכל כולנו לצחוק על האספסוף השחום המתרוצץ בסנדלים, וללמוד לקחים חשובים על אודות משמעותו של הכישלון באמריקה. זה היה אחרי שהורי סיפרו לגברת פיין על פשיטותינו הקטנות לקורונה ולחלקים הבטוחים יחסית של בדפורד-סטייווסנט, שהקרע בינה לבין משפחתי תפס תאוצה אמיתית. אני זוכר שהורי חיפשו את המילה "מרושע" במילון האנגלי-רוסי, ונדהמו לגלות שהאמא האמריקנית שלנו מסוגלת לחשוב עלינו ככה.

"תספר לי הכול!" אמרה נטי פיין. "מה עשית ברומא?"

"אני עובד בכלכלה היצירתית," אמרתי בגאווה. "הארכת חיים בלתי מוגבלת. אנחנו נעזור לאנשים לחיות לנצח. אני מחפש בנש"גים - בעלי נכסים בשווי גבוה - שיהיו הלקוחות שלנו. אנחנו קוראים להם 'אוהבי חיים'."

"שכה אחיה!" אמרה גברת פיין. היא בבירור לא ידעה על מה אני מדבר, אבל האישה הזאת, עם שלושת בניה המנומסים בוגרי אוניברסיטת פנסילווניה, יכלה רק לחייך ולעודד, לחייך ולעודד. "זה בהחלט נשמע - משהו!"

"זה באמת משהו," אמרתי. "אבל אני חושב שאני קצת בצרות כאן." הסברתי לה את הבעיה שנתקלתי בה זה עתה עם "ברוך שובך, חבר". "אולי הסמור חושב שאני מסתובב עם עיראקים. אני אמרתי 'כמה איטלקים'."

"תראה לי את האפראט שלך," ציוותה. היא הרימה את משקפיה וחשפה קמטים של גיל שישים וקצת, ששיוו לפניה בדיוק את המראה שנועד להיות להם מיום היוולדה - נחמה לכולם. "ERROR CODE IT/FC-GS/FLAG," נאנחה. "אוי לא, מותק. חסמו אותך."

"אבל למה?" צעקתי. "מה עשיתי?"

"ששש," אמרה. "תן לי לאפס את האפראט שלך. בוא ננסה מחדש את 'ברוך שובך, חבר'."

כמה ניסיונות נעשו, אך אותו סמור קפוא הופיע לצד הודעת הטעות. "מתי זה קרה?" שאלה. "מה בדיוק הוא שאל אותך?"

היססתי וחשתי עירום עוד יותר בפני המושיעה הילידית של הורי. "הוא שאל אותי איך קוראים לאישה האיטלקייה שהיו לי יחסים איתה," אמרתי.

"בוא נחזור אחורה," אמרה, מחפשת פיתרונות כתמיד. "כשהסמור ביקש ממך להירשם ל'אי-אפשר לעצור אותנו עכשיו!', עשית את זה?"

"כן."

"יופי. ומה דירוג האשראי שלך?" אמרתי לה. "טוב. אין מה לדאוג. אם יעצרו אותך בג'יי-אף-קיי פשוט תיתן להם את הפרטים שלי ותגיד שייצרו איתי קשר מיד." היא העבירה את הקואורדינטות שלה לאפראט שלי. כשחיבקה אותי חשה שברכי רועדות מפחד. "אוי, מותק," אמרה, ודמעה שבטית חמימה נשפכה מפניה אל פני. "אל תדאג. יהיה בסדר. גבר כמוך. כלכלה יצירתית. אני רק מקווה שדירוג האשראי של ההורים שלך גבוה. הם עשו את כל הדרך לאמריקה, ובשביל מה? בשביל מה?"

אבל אני כן דאגתי. איך יכולתי שלא? סמור מחורבן חסם אותי! אלוהים אדירים. הוריתי לעצמי להירגע וליהנות מעשרים שעותי האחרונות באידיליה האירופית בת השנה, וככל הנראה להשתכר מאוד מאיזה מונטֶפּוּלצ'יאנו אדום יבש.

הערב האחרון שלי ברומא התחיל כרגיל, יומני. עוד אורגיה מסויגת אצל פבריציה, האישה שהיו לי יחסים איתה. נמאס לי מהאורגיות האלה באופן חלקי בלבד. בדומה לכל הניו-יורקרים, אני זונת נדל"ן, ומעריץ את הדירות בסגנון טורינו של סוף המאה התשע-עשרה על פיאצה ויטוריו המשובצת דקלים, עם נופים שמשיים של גבעות אלבני המוריקות במרחק. בלילי האחרון אצל פבריציה הופיעה החבורה הצפויה של בני ארבעים, ילדיהם העשירים של בימאים מאולפני "צ'ינֶצ'יטה" שהם היום תסריטאים מזדמנים של הרַיי הכושל (שהיה פעם קונצרן הטלוויזיה המרכזי באיטליה), אך בעיקר נהנים מהונם ההולך ודועך של הוריהם. זה מה שאני מעריץ אצל האיטלקים הצעירים, צמצום השאיפות האיטי, ההכרה בכך שהשיא נמצא הרחק מאחוריהם. (ויטני יוסטון איטלקייה יכלה לשיר, "אני מאמינה שהורינו הם העתיד".) אנחנו האמריקנים יכולים ללמוד הרבה משקיעתם האצילית.

מאז ומתמיד הייתי נבוך בחברתה של פבריציה. אני יודע שהיא מחבבת אותי רק כי אני "משעשע" ו"מצחיק" (קרי: שֵמי), וכי שום מקומי לא חימם את מיטתה זה זמן מה. אבל כעת, אחרי שמכרתי אותה לסמור של רשות השיקום האמריקנית, דאגתי שאולי יהיו לכך השלכות לגביה בהמשך הדרך. ממשלת איטליה היא האחרונה באירופה המערבית שעדיין מלקקת לנו.

בכל מקרה, פבריציה נמרחה עלי במסיבה. בהתחלה היא וקולנוענית בריטית שמנה כלשהי נישקו לי את העפעפיים בתורות. ואז, בשעה שניהלה עוד שיחת אפראטים איטלקית נזעמת על הספה, היא פישקה את רגליה כדי שאזכה להצצה בתחתוני הניאון שלה, ששערות ערווה ים תיכוניות הציצו תחתם בבירור. היא התפנתה לרגע מן הצרחות הסקסיות ומן ההקלדה הקדחתנית כדי להגיד לי באנגלית: "נעשית הרבה יותר דקדנטי מאז שהכרתי אותך, לני."

"אני משתדל," גמגמתי.

"תשתדל יותר," אמרה. היא סגרה את רגליה באחת, מה שכמעט הרג אותי, וחזרה למתקפת האפראטים שלה. רציתי להרגיש עוד פעם אחת את השדיים האלגנטיים בני הארבעים שלה. עשיתי כמה תנועות סיבוב איטיות לעברה ועפעפתי (כלומר מצמצתי המון), ניסיתי, במידה של אירוניה חוף מזרחית, להידמות לכוכבת "צ'ינצ'יטה" לוהטת משנות השישים. פבריציה מצמצה בחזרה והכניסה יד אחת לתחתוניה. כמה דקות לאחר מכן פתחנו את דלת חדר השינה שלה וגילינו את בנה בן השלוש מסתתר מתחת לכרית, וענן עשן מן החדרים העיקריים עטף אותו מכף רגל ועד ראש. "חרא," אמרה פבריציה בהביטה בילד האסתמטי הקטן שזחל לעברה על המיטה.

"מאמא," לחש הילד. "אָיוּטוֹ מֶה."

"קטיה!" היא צרחה. "פּוּטאנָה! היא אמורה להשגיח עליו. תישאר כאן, לני." היא הלכה לחפש את האומנת האוקראינית שלה, ובנה הקטן השתרך אחריה בעננת עשן מאיכות הוליוודית.

יצאתי למסדרון, שנראה כמו טרקלין הטיסות הנכנסות בשדה התעופה פיוּמיצ'ינוֹ, עם זוגות נפגשים, מתאחדים, נעלמים לחדרים, יוצאים מחדרים, מיישרים חולצות, מהדקים חגורות, נפרדים. הוצאתי את האפראט המיושן שלי, עם ציפוי הרטרו בצבע אגוז והמסך המאובק הממצמץ נתונים לאיטו, וחיפשתי איתות על בעלי נכסים בשווי גבוה המצויים בחדר - סיכוי אחרון למצוא לקוחות חדשים לבוס שלי, ג'ושי, אחרי שמצאתי בסך הכול לקוח אחד במשך שנה שלמה - אבל אף פרצוף לא היה מפורסם דיו להופיע על הצג. כוכב מדיה מפורסם פחות או יותר, אמן חזותי מבולוניה, קודר וביישן במפגש פנים אל פנים, צפה בחברתו מפלרטטת בצורה מגוחכת עם גבר מצליח פחות. "אני עובד קצת, משחק קצת," אמר מישהו באנגלית עם מבטא, ולאחר מכן נשמע צחוק אישה חמוד וחלול. בחורה אמריקנית שהגיעה לא מזמן, מורה ליוגה של הכוכבים, כמעט בכתה בגלל אישה מקומית מבוגרת שכל הזמן דקרה לה את הלב בציפורן ארוכה מצובעת והאשימה אותה, באופן אישי, בפלישה האמריקנית לוונצואלה. עובדת ניקיון הגיעה עם צלחת גדולה של אנשובי במִשׁרה. הקירח הידוע בכינוי "ילד הסרטן" הלך בעוגמה בעקבות הנסיכה האפגנית שהעניק לה את לבו. שחקן רַיי מפורסם למדי התחיל לספר לי כיצד הכניס להיריון בחורה ממשפחה טובה בצ'ילה, וברח חזרה לרומא לפני שרשויות החוק הצ'יליאניות הספיקו להפיל עליו את האחריות. כשחברו הנפוליטני הופיע, הוא אמר לי: "סליחה, לני, אנחנו חייבים לדבר בדיאלקט."

המשכתי לחכות לפבריציה, נשנשתי אנשובי והרגשתי כמו בן השלושים ותשע הכי חרמן ברומא - אבחנה רצינית ביותר. אולי המאהבת המזדמנת שלי נפלה לזרועותיו של אחר במהלך פרידתנו הקצרה. שום בחורה לא חיכתה לי בניו יורק, לא הייתי בטוח אם אפילו עבודה מחכה לי בניו יורק אחרי כישלונותי באירופה, אז באמת רציתי לזיין את פבריציה. היא היתה האישה הכי רכה שנגעתי בה מימי, שריריה טמונים אי-שם עמוק מתחת לעורה כגלגלי שיניים רפאיים, ונשימתה, כמו נשימתו של בנה, רדודה וקשה, כך שכש"עשתה אהבה" (הניסוח שלה) זה נשמע כאילו היא נמצאת בסכנת הכחדה.

ראיתי טיפוס מקומי קבוע, פסל אמריקני זקן וקטן גוף עם שיניים גוועות ותסרוקת סחבה ביטלסית שאהב להזכיר את ידידותו עם השחקן האלילי מטרייבֶּקה, בובי דִי. יותר מפעם אחת דחפתי את גוציותו השתויה למונית, נתתי לנהג את כתובתו היוקרתית בגבעת ג'אניקוֹלוֹ והושטתי לו שטר של עשרים אירו מכיסי.

כמעט לא שמתי לב לאישה הצעירה שעמדה לפניו, קוריאנית קטנה (כבר יצאתי עם שתיים כאלה, שתיהן מופרעות להפליא), עם שיער אסוף בתסרוקת בננה פרובוקטיבית ששיוותה לה מראה מסוים של אודרי הפבורן אסייתית צעירה. היו לה שפתיים מלאות מבריקות וכתם נמשים מקסים אם כי לא תואם על האף, והיא שקלה בוודאי לא יותר משלושים וחמישה קילוגרם, דחיסוּת שהרטיטה אותי ממחשבות זימה. תהיתי, למשל, אם אמה, ודאי אישה זעירה וזכה הומה מחרדת מהגרים ודת מקולקלת, יודעת שבתה הקטנה כבר אינה בתולה.

"אוי, הנה לני," אמר הפסל האמריקני כשניגשתי ללחוץ את ידו. הוא היה בעל נכסים בשווי גבוה, אם גם בקושי, וניסיתי לחזר אחריו בכמה הזדמנויות. הקוריאנית הצעירה הביטה בי במה שנראה לי כמו חוסר עניין רציני (נדמה שהבעתה הקבועה היתה הזעפת פנים), ידיה לפותות בחוזקה לפניה. חשבתי שהפרעתי לזוג טרי ועמדתי להתנצל, אך האמריקני כבר החל להכיר בינינו. "יוניס קים המקסימה מפורט לי, ניו ג'רזי, בוגרת מכללת אֶלדֶרבֶּרד, מסצ'וסטס," אמר במבטא ברוקליני נרגן שחשב כי הוא אותנטי וחביב. "יוניס סטודנטית לתולדות האמנות."

"יוניס פארק," היא תיקנה אותו. "אני לא באמת לומדת תולדות האמנות. אני אפילו לא סטודנטית יותר."

הייתי מרוצה מהענווה שלה, שזיכתה אותי בזקפה יציבה ופועמת.

"זה לני אייברהם. הוא עוזר לברוקרים לחיות קצת יותר."

"אברמוב," אמרתי, בלוויית קידה כנועה בפני הגברת הצעירה. הבחנתי בכוס היין הסיציליאני האדום כדיו שבידי ושתיתי אותו בלגימה אחת. לפתע הזעתי על כל חולצתי המכובסת והמוקסינים המכוערים שלי. הוצאתי את האפראט שלי, פתחתי אותו בתנועה שנחשבה אופנתית לפני עשור בערך, החזקתי אותו כמו טיפש לפני, החזרתי אותו לכיס החולצה, הרמתי בקבוק שעמד בסמוך ומילאתי מחדש את כוסי. חשתי חובה לומר משהו מרשים על עצמי. "אני בעסקי ננוטכנולוגיה וכאלה."

"כמו מדען?" שאלה יוניס פארק.

"יותר דומה לאיש מכירות," הרעים הפסל האמריקני. הוא נודע לשמצה בהיותו תחרותי לגבי נשים. במסיבה האחרונה התחרה באנימטור ממילאנו על הזכות לקבל מציצה מדודניתה בת התשע-עשרה של פבריציה. ברומא זה נחשב חדשות מסעירות.

הפסל ביצע חצי פנייה לעבר יוניס, והסתיר אותי חלקית בכתפו העבה. פירשתי זאת כסימן לעזוב, אבל בכל פעם שעמדתי לעשות זאת היא העיפה לעברי מבט והשליכה לי חבל הצלה אגבי. אולי היא עצמה פחדה מן הפסל, חששה שמא תגמור את הערב על ברכיה בחדר אפלולי.

שתיתי בכבדות והבטתי במאמציו הנרחבים של הפסל להרשים את יוניס פארק הלא-נוחה להתרשם כלל וכלל. "אז אני אומר לה, 'קוֹנטֶסה, את יכולה להישאר בבית החוף שלי בפּוּליָה עד שתעמדי על הרגליים.' ממילא אין לי זמן לבית החוף הזה. הם רוצים שאני אקבל הזמנה משנחאי. שישה מיליון יואן בשביל שתי יצירות. כמה זה - חמישים מיליון דולר? אז אני אומר לה, 'אל תבכי, קונטסה, זקנה ערמומית שכמוך. אני בעצמי תפרן. אין לי צֶ'נטאווֹ אחד בכיס. אפשר להגיד שגדלתי באזור התעשייה של ברוקלין. הזיכרון הראשון שלי זה גרב בפרצוף. בום!'"

ריחמתי על הפסל, ולא רק מפני שפקפקתי בסיכוייו עם יוניס פארק אלא גם מפני שהבנתי שבקרוב הוא ימות. מאחת האקסיות שלו למדתי שהוא סובל מסוכרת במצב מתקדם שכמעט גבתה ממנו שתי בהונות, ושהשימוש הכבד בקוקאין החריב את מחזור הדם שלו. בעבודה אנחנו קוראים לזה בנ"ש, בלתי ניתן לשימור, כשהערכים גרועים מדי בשביל התערבות עכשווית, והמדדים הפסיכולוגיים מראים על "נכונות/כמיהה קיצונית להישמד". מייאש עוד יותר היה מצבו הכלכלי. אני מצטט ישירות מהדוח שנתתי לבוס שלי ג'ושי: "הכנסה שנתית 2.24 מיליון דולר, צמוד ליואן; חובות, כולל מזונות לאישה ולילד, 3.12 מיליון; נכסים בני השקעה (לא כולל נדל"ן) - 22,000,000 אירו צפוני; נדל"ן 5.4 מיליון דולר, צמוד ליואן; סה"כ חובות 12.9 מיליון דולר, לא צמוד." במילים אחרות, זוועה.

למה הוא עושה את זה לעצמו? למה לא להישמר מסמים ומנשים צעירות תובעניות, להעביר איזה עשור בקוֹרפוּ או בצ'יאנג מיי, למלא את הגוף באלקלינים ובטכנולוגיות חכמות, לצמצם רדיקלים חופשיים, להתמקד בעבודה, להגדיל את תיק המניות, להוריד איזה צמיג מהבטן, לתת לנו לתקן את הסנטרים הכפולים המזדקנים? מה מחזיק את הפסל הזה כאן, בעיר המשמשת רק מראה מקום לעבר, אורב לצעירות, מתפטם מכוּסים סמיכי שיער ומצלחות עתירות פחמימות, שוחה עם הזרם העכשווי לעבר איוּנו? מעבר לגוף המכוער, לשיניים המרקיבות ולהבל הפה הקרוש, ניצב איש חזון ויוצר שאת עבודותיו הכבדות אני מעריך לפעמים.

בשעה שקברתי את הפסל, צעדתי בעקבות נושאי הארון, מנחם את גרושתו היפהפייה ואת שני בניו המלאכיים, הביטו עיני ביוניס פארק הצעירה, הסטואית, השטוחה, שהנהנה לשמע הערותיו האנוכיות של הפסל. רציתי להושיט יד ולגעת בחזהּ הריק, למשש את הפטמות הקטנות הקשות שדמיינתי אותן מכריזות על אהבתה. שמתי לב שאפה המחודד וזרועותיה הקטנות עוטים לחות מסוימת ושהיא משתווה אלי בתחום השתייה, קוטפת כוסות יין ממגשים חולפים, פיה המעוקם קשות מסגיל והולך. היא לבשה מכנסי ג'ינס יוקרתיים, סוודר קשמיר אפור ומחרוזת פנינים שהוסיפה לה עשר שנים לפחות. החלק הצעיר היחיד בה היה תליון לבן חלק - חלוק נחל כמעט - שנראה כמו אפראט מיניאטורי חדש. במחוזות עשירים מסוימים של החברה הטרנס-אטלנטית ההבדלים בין צעיר למבוגר הולכים ונשחקים, ובמחוזות אחרים הצעירים הולכים בעיקר בעירום, אבל מה הסיפור של יוניס פארק? האם היא מנסה להיראות מבוגרת יותר או עשירה יותר או לבנה יותר? מדוע אנשים מושכים חייבים להיות כל דבר מלבד עצמם?

כשהרמתי שוב את עיני, הפסל הניח כפה כבדה על כתפה הזעומה ומעך אותה בחוזקה. "נשים סיניות כל כך עדינות," אמר.

"אני לא עד כדי כך עדינה."

"את כן!"

"אני לא סינית."

"בכל אופן, בובי די ודיק גיר רבו במסיבה. דיק ניגש אלי ואמר, 'למה בובי שונא אותי כל כך?' רגע. מה אמרתי? את צריכה עוד שתייה? אה! עשית בחוכמה כשהגעת לרומא, חתלתולה. ניו יורק נגמרה. אמריקה שייכת להיסטוריה. ועם כל הבני זונות ששולטים שם עכשיו, אני בחיים לא חוזר. רובינשטיין המזוין. המפלגה הדו-מפלגתית המזוינת. זה ממש '1984', מותק. לא שאת מבינה את האזכור. אולי חברנו המלומד לני יאיר את עינינו. יש לך כזה מזל שאת פה איתי, יוני. את רוצה לנשק אותי?"

"לא," אמרה יוניס פארק. "לא, תודה."

לא, תודה. בחורה קוריאנית נחמדה, בוגרת מכללת אלדרברד, מסצ'וסטס. כמה השתוקקתי לנשק את השפתיים המלאות בעצמי ולערסל את שארית גופה הקלוש.

"למה לא?" צעק הפסל. ואז, כיוון שאיבד מזמן את היכולת לאמוד רצפים קצרי טווח, נענע אותה בכתפה, נענוע שיכורים, אבל כזה שגופה הזעיר נראה לא כשיר לעמוד בו. יוניס הרימה את מבטה, ובעיניה ראיתי את הזעם המוכר של מבוגר שנגרר לפתע חזרה לילדות. היא הצמידה יד אחת לבטנה כאילו חטפה אגרוף והשפילה את מבטה. יין אדום נשפך על הסוודר היקר שלה. היא פנתה אלי וראיתי מבוכה, לא בגלל הפסל אלא בגינה.

"בואו נירגע," אמרתי והנחתי יד על צווארו המתוח והלח של הפסל. "בואו נשב על הספה ונשתה קצת מים." יוניס שפשה את כתפה ונסוגה מאיתנו. היא נראתה כחונקת דמעות.

"תעוף מפה, לני," אמר הפסל ונתן לי דחיפה קטנה. ידיו היו ללא ספק חזקות. "לך תפיץ את מעיין הנעורים שלך."

"תמצא ספה ותירגע," הוריתי לפסל. ניגשתי אל יוניס והצבתי את ידי בקרבתה, אם כי לא ישירות עליה. "אני מצטער," מלמלתי. "הוא משתכר."

"כן, אני משתכר!" צעק הפסל. "ויכול להיות שאני קצת שתוי עכשיו. אבל בבוקר אני אעשה אמנות. ומה אתה תעשה, לנארד? תדחף תה ירוק וכבדים משובטים לאיזה תרח זקן מהדו-מפלגתיים? תקליד ביומן? תן לי לנחש. 'דוד שלי התעלל בי. הייתי מכור להרואין שלוש שניות.' תשכח ממעיין הנעורים, אח שלי. אתה יכול להגיע לגיל אלף וזה לא ישנה כלום. בינוניות כמו שלך ראויה לאלמוות. אל תסמכי על הבחור הזה, יוניס. הוא לא כמונו. הוא אמריקני אמיתי. נוכל בכל רמ"ח אבריו. הוא הסיבה שאנחנו בוונצואלה כרגע. הוא הסיבה שאנשים מפחדים להגיד 'בּוּ' בארצות הברית. הוא לא יותר טוב מרובינשטיין. תסתכלי על העיניים האשכנזיות, הכהות והשקרניות האלה. קיסינג'ר השני."

קהל החל מתגודד סביבנו. הצפייה בפסל המפורסם "עושה הצגות" היא מקור בלתי נדלה לבידור בעבור הרומאים, והמילים "ונצואלה" ו"רובינשטיין", כשהן נאמרות בהתענגות איטית ומאשימה, עשויות לעורר אפילו אירופי על סף תרדמת. שמעתי את קולה של פבריציה מכריז על עצמו מן הסלון. בעדינות מרבית הובלתי את הקוריאנית אל המטבח, שהוביל אל אגף המשרתים, שנהנה מכניסה נפרדת לדירה.

בחצי האור של הנורה החשופה ראיתי את האומנת האוקראינית טופחת על ראשו הכהה והמתוק של הבן של פבריציה, בעודה מתמרנת את המשאף לתוך פיו. הילד הגיב לכניסתנו בהפתעה מסוימת, והאומנת החלה לומר "קֶה קוֹזה?", אבל אנחנו פשוט חלפנו על פניה ועל פני ערימת הבגדים הקטנה והמסודרת והמזכרות הזולות (סינר בישול ועליו פסל דוד של מיכלאנג'לו בפישוק מעל הקולוסאום) שהיו רכושה החוקי. כשיוניס ואני ירדנו במדרגות השיש הקולניות, שמענו את פבריציה ואחרים שקועים במרדף, מזמינים את המעלית המרושתת אל קומתם הגבוהה, להוטים לתפוס אותנו ולשמוע מה קרה, כיצד התעורר זעמו השיכור למדי של הפסל. "לני, תחזור," צעקה פבריציה. "דוֹבּיאמוֹ סְקוֹפּארֶה אַנקוֹרָה אוּנה ווֹלטה. אנחנו עוד צריכים להזדיין. פעם אחרונה."

פבריציה. האישה הכי רכה שנגעתי בה אי-פעם. אבל אולי כבר לא נזקקתי לרכות. פבריציה. גופה כבוש בידי צבאות קטנים של שיער, קימוריה מתוחזקים בפחמימות, שום דבר מלבד "העולם הישן" וגשמיותו הלא-אלקטרונית הגוועת. ולפנַי, יוניס פארק. אישה בממדי ננו שמן הסתם מעולם לא ידעה את דגדוג שער הערווה שלה עצמה, נטולת שני שדיים וריח, שהתקיימה על צג האפראט באותה הקלות שבה התקיימה ברחוב לפני.

בחוץ, הלבנה הדרומית, הרה ושבעת רצון, קיננה מעל עצי הדקל הרחבים של פיאצה ויטוריו. קרקור המהגרים הקבוע נדם אחרי יום ארוך של עבודת כפיים או השכבת ילדיהם של אדונים. עוברי האורח היחידים היו איטלקים מסוגננים שדידו חזרה מארוחת ערב, והצלילים היחידים היו המיית שיחותיהם המרירות והקרקוש החשמלי של החשמלית הישנה שחלפה בצדה הצפון-מזרחי של הכיכר.

יוניס פארק ואני צעדנו בסך. היא צעדה, אני דילגתי, לא מסוגל להסתיר את שמחתי על כך שנמלטתי מן המסיבה כשהיא לצדי. רציתי שיוניס תודה לי על שהצלתי אותה מידי הפסל וצחנת המוות שלו. רציתי שתכיר אותי ואז תגנה את כל הדברים האיומים שאמר על אישיותי, על תאוות הבצע שלי לכאורה, על יומרנותי האינסופית, על חוסר הכישרון שלי, על חברותי הפיקטיבית במפלגה הדו-מפלגתית ועל תוכניותי לגבי קראקס. רציתי לומר לה שאני עצמי נמצא בסכנה, שהסמור של רשות השיקום האמריקנית בחר להתעמר דווקא בי, והכול מפני ששכבתי עם איטלקייה אחת בגיל העמידה.

העפתי מבט בסוודר ההרוס של יוניס ובגופה הרענן עד לזרא שחי והזיע, וקיוויתי שבתוך תוכו הוא גם כמֵה. "אני מכיר ניקוי יבש מצוין שמוציא כתמים של יין אדום," אמרתי. "יש איזה ניגרי אחד בקצה הבלוק." הדגשתי את היותו "ניגרי" כדי לציין את פתיחותי. לני אברמוב, חבר של כולם.

"אני מתנדבת במקלט לפליטים ליד תחנת הרכבת," אמרה יוניס פארק, אגב משהו.

"באמת? זה מדהים!"

"אתה כזה חנון." היא צחקה עלי באכזריות.

"מה?" אמרתי. "מצטער." גם אני צחקתי, למקרה שזאת בדיחה, אבל מיד נעלבתי.

"לפ"ט," אמרה. "נלשתמ"פ. מעררפ"מ. ופר"ג. לגמרי ופר"ג."

הצעירים והקיצורים שלהם. העמדתי פנים שאני יודע על מה היא מדברת. "בטח," אמרתי. "קמ"ב.2 אש"ף. אש"ז.3"

היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח. "סמ"ת," אמרה.

"מי זה?" דמיינתי קצין גבוה.

"זה אומר שאני 'סתם מזיינת בתחת' איתך. סתם בצחוק, אתה יודע."

"דָה," אמרתי. "ידעתי. באמת. מה הופך אותי לחנון להערכתך?"

"'להערכתך'," היא חיקתה אותי. "מי אומר דברים כאלה? ומי נועל נעליים כאלה? אתה נראה כמו ספרן."

"אני מרגיש מידה של כעס," אמרתי. מה קרה לקוריאנית המתוקה והפגועה מלפני כמה דקות? משום מה ניפחתי את החזה ונעמדתי על קצות האצבעות, אם כי הייתי גבוה ממנה בחמישה-עשר סנטימטרים טובים.

היא נגעה בחפת חולצתי ואחר הביטה בו מקרוב. "זה לא מכופתר כמו שצריך," אמרה. ולפני שהספקתי לדבר, התירה את כפתורי החפת ומשכה את השרוול כדי שיהיה פחות תפוח באזור הכתף והזרוע העליונה. "הנה," אמרה. "אתה נראה קצת יותר טוב עכשיו."

לא ידעתי מה לומר או מה לעשות. כשאני מתעמת עם אנשים בני גילי, אני יודע בדיוק מי אני. לא מושך מבחינה גופנית אבל לפחות משכיל, מתפרנס יפה, עובד בחזית המדע והטכנולוגיה (אם כי ההתנהלות שלי עם האפראט דומה לזו של הורי המהגרים המזדקנים מבחינת העידון). על הכוכב של יוניס פארק התכונות האלה בבירור לא שינו שום דבר. הייתי סתם טמבל עתיק. "תודה," אמרתי. "לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדייך."

היא חייכה אלי והבחנתי שיש לה גומות מהסוג שלא רק מנקדות את הפנים אלא גם ממלאות אותם בחמימות ובאישיות (ובמקרה של יוניס גוזלות מעט מזעמה). "אני רעבה," אמרה.

בטח נראיתי כמו רובינשטיין ההמום במסיבת העיתונאים אחרי שכוחותינו הובסו בסיוּדד בּוֹליוואר. "מה?" אמרתי. "רעבה? לא קצת מאוחר מדי?"

"אֶה, לא, סבא," אמרה יוניס פארק.

קיבלתי את זה יפה. "אני מכיר מקום בוויה דל גוֹבֶרנוֹ וֶקיוֹ. קוראים לו 'דָה טונינו'. יש שם יופי של קָצ'וֹ אֶה פֶּפֶּה."

"כמו שכתוב במדריך 'טיים אאוט' שלי," אמרה הבחורה החצופה. היא הרימה את התליון דמוי האפראט והזמינה מונית באיטלקית מושלמת שהדהימה אותי. לא פחדתי כל כך מאז התיכון. אפילו המוות, אויבי הצנום והבלתי נלאה, נראה עמום לעומת יוניס פארק הכל יכולה.

במונית ישבתי בנפרד ממנה, שקוע בפטפוט עקר במיוחד ("אז שמעתי ששוב מורידים את ערך הדולר..."). העיר רומא נפרשה סביבנו, מרהיבה באגביותה, בטוחה בעצמה עד אין קץ, מאושרת לקחת את כספנו ולהצטלם, אך בסופו של דבר לא צריכה כלום ואף אחד. בסופו של דבר הבנתי שהנהג החליט לרמות אותי, אבל לא מחיתי על המסלול המורחב, במיוחד כשהיטלטלנו על פני שריון הצב המואר בסגול של הקולוסאום ואמרתי לעצמי, תזכור את זה, לני; תפַתח חוש לנוסטלגיה למשהו, אחרת בחיים לא תבין מה חשוב.

אבל בסוף הלילה זכרתי מעט מאוד. בואו נגיד ששתיתי. שתיתי מרוב פחד (היא היתה אכזרית כל כך). שתיתי מרוב שמחה (היא היתה יפה כל כך). שתיתי עד שכל הפה שלי והשיניים עטו גוון של אבן אודם מרוב יין, וחריפות נשימתי וזיעתי הסגירו את שנותי החולפות. וגם היא שתתה. מֶצוֹ ליטרו מתוצרת מקומית הפך לליטְרו שלם, ואז לשני ליטְרי, ולבסוף לבקבוק של משהו מתוצרת סרדיניה אולי, אבל בכל מקרה סמיך יותר מדם שוורים.

צלחות מזון עצומות נדרשו כדי להוריד את פינוק היתר הזה. לעסנו בכובד ראש את לחי החזיר של הבּוּקָטיני אַל'אָמָטריצ'יאנה, בלענו צלחת של ספגטי עם חציל חריף, וביתרנו ארנבת שממש טבעה בשמן זית. ידעתי שאני אתגעגע לכל זה כשאחזור לניו יורק, אפילו לאור הניאון האיום שהדגיש את גילי - את הקמטים סביב העיניים, את הדרך המהירה ואת שלוש הדרכים הצדדיות שחצו את מצחי, עדות ללילות שימורים רבים שהעברתי בדאגה בגלל תענוגות שלא כופרו ובגלל הכנסתי הנאגרת בקפידה, אך בעיקר בגלל המוות. המסעדה המסוימת הזאת היתה חביבה על שחקני תיאטרון, ובשעה ששיפדתי במזלגי את חרירי הפסטה העבים ואת החצילים הבוהקים, ניסיתי לזכור לנצח את קולותיהם הרמים ורודפי תשומת הלב ואת מחוות הידיים האיטלקיות הנמרצות שבמוחי הן שם נרדף לבעלי חיים ולפיכך גם לחיים עצמם.

התרכזתי בחיה שלפני וניסיתי לגרום לה לאהוב אותי. דיברתי בראוותנות וקיוויתי שגם בכנות. זה מה שזכור לי.

אמרתי לה שאני לא רוצה לעזוב את רומא עכשיו כשפגשתי אותה.

היא שוב אמרה לי שאני חנון, אבל חנון שמצחיק אותה.

אמרתי לה שאני רוצה לעשות יותר מסתם להצחיק אותה.

היא אמרה לי שאני צריך להגיד תודה על מה שיש לי.

אמרתי לה שהיא צריכה לעבור איתי לניו יורק.

היא אמרה לי שהיא כנראה לסבית.

אמרתי לה שהעבודה היא חיי אבל יש לי מקום לאהבה.

היא אמרה לי שאהבה לא באה בחשבון.

אמרתי לה שההורים שלי מהגרים רוסים שחיים בניו יורק.

היא אמרה לי שההורים שלה מהגרים קוריאנים שחיים בפורט לי, ניו ג'רזי.

אמרתי לה שאבא שלי הוא שרת בגמלאות שאוהב לדוג.

היא אמרה לה שאביה פודיאטר שאוהב להכניס אגרופים בפנים לאשתו ולשתי בנותיו.

"אוי," אמרתי. יוניס פארק משכה בכתפיה ופרשה לרגע. על צלחתי השתרבב לבה הקטן של הארנבת מכלוב הצלעות שלה. הנחתי את ראשי בין ידי ותהיתי אם כדאי לי לזרוק כמה שטרות של אירו על השולחן וללכת מפה.

אבל עד מהרה צעדתי לאורך ויה ג'וליאנה הטובלת בקיסוס, זרועי סביב גוף הבֵּן הניחוחי של יוניס פארק. היא היתה כמדומה במצב רוח טוב, אוהבת ומעודדת כאחת: מבטיחה לי נשיקה, ואחר גוערת בי על האיטלקית הגרועה שלי. היא היתה ביישנות וצחקוקים, נמשים באור ירח וקריאות שיכורות וילדותיות בנוסח "תסתום כבר, לני!" ו"אתה כזה אידיוט!" שמתי לב שהיא התירה את שערה משבי הבננה ושהוא כהה ואינסופי ועבה כמו חבל. היא היתה בת עשרים וארבע.

הדירה שלי יכלה לאכלס לא יותר ממזרן כפול זול ומזוודה פתוחה במלואה, מלאה עד גדותיה בספרים ("החברים שלי באלדרברד מהחוג לטקסטים קראו לזה מעצורי דלת," אמרה לי). התנשקנו, בעצלתיים, כאילו זה שום דבר, ואז בתוקף, כאילו אנחנו מתכוונים לזה. היו כמה בעיות. יוניס פארק סירבה להוריד את החזייה ("אין לי חזה בכלל"), ואני הייתי שיכור וחרד מכדי לפתח זקפה. אבל לא רציתי יחסי מין ממילא. שכנעתי אותה להוריד את המכנסיים, חפנתי את הכדורים התאומים הזעירים של ישבנה בכפות ידי, ותחבתי את שפתי היישר לתוך הכוס הרך והחיוני. "אוי, לני," אמרה, מעט בעצב, שכן בוודאי הרגישה בדיוק עד כמה נעוריה ורעננותה חשובים לי, גבר החי בחדר הקבלה של המוות ובקושי מצליח לסבול את האור ואת החום של שהותו הארעית עלי אדמות. ליקקתי וליקקתי, שאפתי את ריחו הקלוש של דבר מה אותנטי ואנושי, ובסופו של דבר בטח נרדמתי עם הפנים בין רגליה. למחרת בבוקר היא הואילה בטובה לעזור לי לארוז את המזוודה, שמיאנה להיסגר ללא עזרתה. "לא ככה עושים את זה," אמרה כשראתה אותי מצחצח שיניים. היא הכריחה אותי להוציא לשון וגירדה את פני השטח הסגולים בגסות במברשת השיניים. "הנה," אמרה. "זה יותר טוב."

במהלך הנסיעה במונית לשדה התעופה הרגשתי כאב משולש של אושר ובדידות ותלות בעת ובעונה אחת. היא הכריחה אותי לשטוף את השפתיים ואת הסנטר כדי למחות כל זכר ממנה, אבל נגיעת האלקליין של יוניס פארק עוד נותרה בקצה אפי. רחרחתי את האוויר בתנועות גדולות, מנסה להיאחז בתמציתה, כבר חושב כיצד אטמין לה פיתיון כדי לגרור אותה לניו יורק, להפוך אותה לאשתי, להפוך אותה לחיי, לחיי הנצחיים. נגעתי בשיני המצוחצחות במומחיות וטפחתי על משב שערות השיבה שהזדקר מתחת לצווארון חולצתי, שאותו בחנה בשבע עיניים באור הקלוש של שעות הבוקר המוקדמות. "חמוד," אמרה. ואז, בפליאה ילדית: "אתה זקן, לן."

הו, יומני היקר. נעורי חלפו, אך תבונת הגיל בקושי נותנת אותותיה. מדוע קשה כל כך להיות מבוגר בעולם הזה?

על פי תרגומו של אלכס בן-ארי לשירו של דילן תומס Do Not Go Gentle, מתוך "הליקון" 20, חורף 1996. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת)

קרן המטבע הבינלאומית.

אנגלית כשפה זרה.