חוות רבל בלו 1: סיפור אהבה מאובק

1 אמי

"קלמנטיין ריידר, אני נשבעת באלוהים, אם תמשיכי להיות מדוכדכת, אני מחזירה אותך הביתה," אמרה טדי.

"אני לא מדוכדכת!" מחיתי, אף שזה בדיוק מה שהייתי. זה מה שהחזרה הביתה עשתה לי, כמו גם השימוש של טדי בשמי המלא. ברצינות, מי קורא לבתו היחידה על שם פרי? כשזה הגיע לבילוי לילי, טדי הייתה מכוונת מטרה, וכשטדי החליטה משהו, לא היה טעם להתווכח איתה. בדרך כלל לא היה לי אכפת. טדי היא החברה הכי טובה שלי. היא הכירה אותי יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי וידעה מה אני צריכה עוד לפני שהבנתי זאת בעצמי. כשקיבלתי הבוקר את ההחלטה לארוז את הדירה, להיפרד מהחבר שלי באמצעות פתקית על המקרר ולעזוב את מסלול מרוצי החביות, נסעתי 300 מייל היישר לביתה שבעיירה הקטנה שלנו.

אפילו עוד לא פרקתי את הטנדר שלי — הוא בחניה של טדי.

אני מזהה את דרך העפר בה טדי מסיעה אותנו ומייד מצטערת שלא נשארתי עם הטנדר שלי. "ברצינות? ׳דֵווילז בּוט׳?" שאלתי. ידעתי שאין לנו הרבה אפשרויות במדולארק, אבל ׳דווילז בּוט׳ היה מקום שרציתי להימנע ממנו. הסיכוי שהכרתי כל אחד ואחת מיושביו הנוכחיים היה גבוה בצורה מסוכנת.

אבי ואחיי עוד לא ידעו שאני בבית, ורציתי שיישארו מחוץ למעגל עוד קצת.

"כן, ׳דווילז בּוט׳. מקום כיפי וקליל," הסבירה. "ואת זקוקה לכיף וקלילות, אמי." בכנות, זה כנראה מה שאני צריכה, אבל ההגדרה של טדי להנאה הייתה קצת שונה משלי.

"את יודעת מה כיף?" שאלתי. "יין ו —"

טדי קטעה אותי וסיימה את המשפט בעצמה. "יין ו — אין כמו אלבמה, נכון," היא אמרה. "אבל, אמי. ישבת בדירה שלך בדנוור עם יין ו — אין כמו אלבמה במשך חודש. בכל שיחת וידיאו שלנו יכולתי לשמוע ברקע את פטריק דמפסי ננטש על המזבח ולראות את עיניו הכחולות והדומעות במוחי — יש גבול כמה מזה אני יכולה לשאת."

"זו הסצנה הכי טובה בסרט," טענתי. "היא שוברת לך את הלב ומרכיבה אותו מחדש."

טדי הניחה את ידה על ליבה. "אני לא מערערת על איכות הסרט," אמרה. "לעולם לא. אני רק אומרת שיש סיבה לכך שבאת הביתה במקום לצפות בו שוב בפעם השלושים ושתיים."

לעזאזל. שנאתי כשצדקה.

"בסדר," הודיתי. "אבל את משלמת על כל המשקאות."

טדי צחקה. "את חושבת בקטן מדי. למה שאשלם על המשקאות שלך — או שלי — כשאני יודעת בוודאות שיש לפחות תריסר גברים ב׳דווילז בּוט׳ שישמחו לקנות אותם בשבילנו?"

"את מפריזה בהערכת כוח השכנוע שלי על גברים," אמרתי.

"ואת ממעיטה בשלי," ענתה טדי בקריצה. "בנוסף," אמרה, "את קלמנטיין ריידר, אלופה במרוצי חביות ובת למשפחה האהובה ביותר במדולארק. אנשים יילחמו בשביל לקנות לך ולי משקה."

התנשפתי ברוגז.

טדי חייכה את אחד מחיוכיה המנצחים. "בין הקולג' למרוצים נעלמת לכמעט עשור, וכשאת חוזרת, את מתראה רק עם המשפחה שלך ואיתי," המשיכה. "הפכת מאהובת מדולארק לתעלומת מדולארק. אנשים ישמחו לראות אותך."

טדי עצרה את הטנדר. הבטתי מבעד לחלון בצד הנוסע על חניון העפר המוכר. החניון היה מלא. בוודאי שהוא היה — זה היה יום שישי בערב במדולארק שבוויומינג.

למה המאורע שהוביל אותי לארוז את החיים שלי בדנוור ולהחזיר אותי הביתה לא יכול היה לחכות עד ליום שני?

׳דווילז בּוט׳ היה אחד הברים הוותיקים ביותר בוויומינג, והוא נמצא ישירות על קו מחוז מדולארק. הוא היה נסתר מספיק כך שיושביו היו כמעט תמיד אך ורק מקומיים. מבחוץ הוא לא נראה מרשים מיוחד. בעצם, גם לא מבפנים. היה זה מבנה עץ ישן שנבנה בסגנון סלון קלאסי. היו בו כתמי צבע דהויים, עודף שלטי ניאון, וחתיכת דיקט שהייתה תלויה מעל דלת הכניסה עם מגף בוקרים מרוסס ובתוכו קלשון השטן. למעשה לא היה כתוב ׳דווילז בּוט׳ בשום מקום — לא על הדלת, לא על כוסות הבירה, לא על שום דבר. אלו תמיד היו רק המגף הבודד והקלשון מעל דלת הכניסה.

על אף שעדיין היינו בטנדר, יכולתי לשמוע את הלהקה. הם ניגנו קאבר של האנק ויליאמס. השעה הייתה רק תשע, אז קלאסיקות הקאנטרי ימשיכו עד שהקהל ידרוש להיטים חדשים יותר כדי לרקוד ולשיר. החזקתי אצבעות שטדי ואני נצא מפה עד אז.

אבל לא היו לי ציפיות גדולות.

"הי." נשמע קולה הרך של טדי מצד הנהג.

"אם את באמת לא רוצה להיות כאן אנחנו יכולות ללכת, אבל אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר שאני מעדיפה לעשות בלילה הראשון של החברה הכי טובה שלי בבית, מלבד בילוי במקום ששתינו אוהבות בסתר ליבנו." זה נכון, אהבתי את המקום, בלית ברירה. "אנחנו תמיד נהנות כאן. סיכון נמוך, תגמול גבוה."

נאנחתי. היה בי חלק קטן... שהיה נרגש להיות ב׳דווילז בּוט׳. להיות בבית.

וחלק עוד יותר קטן שידע שטדי צודקת. יהיה לנו כיף, אנשים יהיו אדיבים, וכנראה שלא נצטרך לשלם על המשקאות שלנו.

זה היה הקטע במדולארק — המקום היה צפוי. נוח אפילו. שני דברים להם נזקקתי עכשיו.

"מה את רוצה לעשות, אמי?" טדי שאלה.

הסתכלתי עליה. "אני רוצה להישאר," אמרתי. והתכוונתי לכך.

חיוך המגה־ואט על פניה של טדי יכול היה להאיר את מדולארק ואת כל המחוזות שמסביב. טדי הושיטה את ידה אל ידי ולחצה.

"זאת החברה שלי. קדימה, בואי ניכנס."

נשימות עמוקות, אמי. משכתי בידית כדי לפתוח את דלת הנוסע ודחפתי אותה בכבדות. לפורד ריינג'ר שלה משנת 1984 היו כמה מוזרויות — דלתות שבקושי תפקדו היו אחת מהן.

ברגע שהמגפיים שלי פגעו בעפר, הבטן שלי החלה להירגע. היה משהו מנחם בצליל האבנים תחת סוליות המגפיים שהזכיר לי שאני בסדר. זה היה מוכר. הכול היה כל כך זר בזמן האחרון, אבל לא זה. לא הבית.

אחרי שתכננתי כל כך הרבה זמן את הבריחה שלי ממדולארק, לא ידעתי איך ארגיש כשאחזור. חזרתי לחגים, ימי הולדת וכמה סופי שבוע, אבל הפעם זה הרגיש קבוע יותר. חשבתי שארגיש לכודה כמו לפני שנים.

אבל זה לא היה המצב. הרגשתי נורמלית לחלוטין.

נשמתי עמוק את אוויר הלילה הקריר. הרגשתי שהאוויר שנכנס לריאותיי הודף את הכבדות שהתמקמה לי בחזה.

שמעתי את מגפיה של טדי מתקרבים לצד שלי של הטנדר כשסגרתי את הדלת. "לעזאזל, ריידר," היא אמרה. "כמעט שכחתי עד כמה את מהממת."

חייכתי. חיוך אמיתי.

המחמאות מטדי היו הכי טובות כי ידעתי שהיא מתכוונת אליהן. טדי הייתה כנה, נועזת ואוהבת. היא מעולם לא אמרה משהו שלא התכוונה אליו.

"אני גם ככה חוזרת איתך הביתה הלילה, אנדרסן. אין צורך להרעיף עליי מחמאות," אמרתי ושילבתי את זרועי בזרועה. "יופי של זוג אנחנו."

וזה היה נכון.

טדי ואני היינו בלתי נפרדות מאז שאביה התחיל לעבוד בחווה של משפחתי לפני יותר מעשרים שנה. על אף שבילינו את ארבע השנים האחרונות שאחרי הקולג' בערים שונות, דיברנו כמעט כל יום, וטדי נסעה שמונה שעות לדנוור לפחות ארבע פעמים בשנה. היה לי מזל שיש לי חברה כמוה, סוג החברות שרוב האנשים יכולים רק לחלום עליהן.

כשהגעתי לחניה שלה מוקדם יותר היום, כל חיי היו ארוזים בתוך הטנדר שלי. היא לא הנידה עפעף. היא לא שאלה על הדירה, על החבר או על הקריירה שהשארתי מאחור. היא רק האכילה אותי בגבינה ודיאט קולה ונתנה לי לזעוף על הספה שלה במשך כמה שעות. ואז היא מחאה כפיים, הסימן שלה לכך שהגיע הזמן להתקדם, ואמרה לי ללכת למצוא בארון שלה משהו ללבוש כי אנחנו יוצאות.

בסופו של דבר לבשתי גופייה לבנה פשוטה, המכוסה בז'קט הג'ינס האהוב עליי, וחצאית סאטן שחורה מהארון של טדי. השסע היה קצת גבוה יותר ממה שהייתי רגילה — ממש מעל אמצע הירך — אבל אהבתי את ההרגשה. חושנית. נעלתי מגפי בוקרים שחורים שלא אמורים להיות ברדיוס של עשרה מטרים מסוס, אבל היו מושלמים ללילה בבר.

טדי לבשה חולצת בטן שחורה עם שרוולים קצרים ומכנסי ג'ינס כחולים בהירים שנראו כאילו עוצבו לגופה, פשוטו כמשמעו. שיער הנחושת שלה היה משוך לקוקו גבוה שקפץ עם כל תנועה שלה.

"מוכנה, בייב?" היא שאלה.

עוד נשימה עמוקה של אוויר קריר מוויומינג. את בסדר, אמי, חשבתי לעצמי. המגפיים שלך כבר לא על הסוס. את על קרקע מוצקה.

"מוכנה."