סיפור אהבה מושלם

1

היילי

הטלפון שלי מצלצל כשאני שוטפת את רצפת המטבח בחומר ניקוי רב תכליתי ובמים. אני מנמיכה את השיר 'גלוריוס' של מקלמור וראיין לואיס המתנגן ברקע בעוצמה ועונה לטלפון. "הלו?"

"זו אני," אומרת מעברו השני של הקו קריסטל, חברתי הטובה ביותר ובת דודתי. "איפה את?"

אני לא רואה את פניה, אבל יודעת שמשהו לא בסדר. אפילו שהיא שאלה אותי את השאלה הזאת מיליון פעמים בעבר, הפעם הזאת שונה. נימת קולה איננה קלילה. הפעם היא קצרה ועניינית, ואין צחוק בקולה.

"אני בבית," אני אומרת, "למה?"

"את צריכה לבוא אל בית החולים."

ידי רועדת ליד אוזני. הפה שלי יבש פתאום והעורף מתחיל להתחמם. משהו נופל בתוך בטני ותחושת בעירה מתחילה להתפשט בתוכי. קריסטל היא אחות חדר מיון בבית החולים סנט מרי, וכל הרגשה רעה שהייתה לי מכפילה את עצמה עתה.

"בלייק בדרכו להביא אותך," היא מוסיפה.

כשהיא מזכירה את שמו של אחי אני יודעת שמשהו ממש לא בסדר. צפירת המכונית בחוץ לא מאפשרת לי להתעכב על דבריה. "את צריכה להיכנס למכונית, או־קיי?" היא אומרת בשקט, אבל בתקיפות. "תקשיבי לי, היילי, צאי מהבית ותגיעי לכאן."

אני מהנהנת בעוד היד המחזיקה בטלפון נשמטת.

דלת הכניסה נפתחת ובלייק נכנס, מביט בי במבט מלא צער וכאב כשעיניו החומות פוגשות בעיניי לרגע קט, ואז הוא משפיל את מבטו. הוא לא אומר דבר, רק מושיט אליי את זרועותיו. אני מניחה את ידי בידו ונותנת לו להוביל אותי החוצה אל מכוניתו. הוא פותח את הדלת למעני ומסייע לי להיכנס.

אני מביטה בו. הוא מושך את חגורת הבטיחות מעבר לחזי וסוגר את האבזם. המוח שלי עדיין חוזר אל שיחת הטלפון, מנסה לנתח אותה, למצוא מילה קטנה אחת שתוכל להיות רמז.

"הכול יהיה בסדר."

קולו חודר מבעד לערפל. אני מהנהנת אליו. הוא צועד לאחור, סוגר את הדלת ורץ אל הצד שלו.

הוא נכנס ומכניס את הרכב להילוך. אני מביטה מבחוץ פנימה, מתבוננת בחיי מתפרקים לחלקים.

הדבר היחיד שאני בטוחה בו זה שהשמש זורחת ואין ענן ברקיע. כשאני מביטה בציפור נוסקת בשמיים כמעט בכיוון שאליו מועדות פנינו, אני חושבת לעצמי, דברים רעים לא קורים כשהשמש זורחת, נכון?

אני מביטה בציפור בלי לקלוט שהגענו אל בית החולים. אני לא מספיקה לפתוח את הדלת כי בלייק פותח אותה לפני שאני אפילו חושבת לגעת בידית.

"את תהיי בסדר," הוא מבטיח לי ומסיר את כובע הבייסבול שלו כדי להעביר את ידיו בשערו הקצר והשחור.

"מה קורה?" יש לי הרגשה שחיי עומדים להשתנות, ואני מפצירה בו לספר לי לפני שניכנס מבעד לדלתות.

בלייק לא עונה. הוא רק שולח את ידו כדי לקחת את ידי ולהוביל אותי מבעד לדלתות המסתובבות.

ריחותיהם הצורבים של חומרי החיטוי ממלאים את אפי מיידית. קולות מציפים אותי, אבל אף אחד מהם לא מוכר. אני שולחת מבטים סביבי, אל ההמולה הקדחתנית של חדר המיון. הלמות ליבי מהדהדת באוזניי ואני מנסה לשווא לאתר פנים מוכרות. אני חייבת לדעת מי זה שבגללו אנחנו נמצאים כאן.

אנחנו הולכים בשקט במורד המסדרון ומוחי לא מפסיק לתהות לסיבת היותנו כאן. אני מרימה את מבטי אל בלייק, שואלת את השאלה היחידה שלוחצת על ליבי בכאב חד כל־כך, שאני חשה שהוא עלול להתפוצץ.

"זו אימא? אבא?" אני שומעת את התחנונים בקולי. הוא לא נותן לי דבר, ממשיך להיישיר מבט לפנים.

מבטי שב אל הרצפה, עוקב אחרי דוגמת המרצפות כשאנחנו עושים את דרכנו מהכניסה אל חדר המיון. הדבר הראשון שאני רואה זה את שני הוריי, בריאים ושלמים. על לחייה של אימי זולגות דמעות, וזרועו של אבי כרוכה סביב כתפיה.

הם עומדים ליד תחנת האחיות. אני שולחת מבט אל בלייק בחלחלה. "זו נאני?"

הוא לא מספיק לענות כי קריסטל יוצאת מאחורי הדלפק, לבושה במדיה הכחולים ונועלת את נעלי ה'קרוקס' הקבועות שלה, סטתוסקופ כרוך סביב צווארה.

אני זורקת מבט אחד בפניה ונעצרת במקום. רגליי דבוקות לרצפה כאילו מטורף הדביק אותן למקומן.

היא מביטה בי כשראשה נוטה הצידה ושפתה התחתונה רוטטת, ואני רואה את הכאב ואת הדמעות שבעיניה.

גופי לא מאפשר לי לזוז. אני מנסה להתקדם אל קריסטל, אבל לא מצליחה. ברכיי מתחילות להיחלש וקול צווחה מזעזע מגיע ממקום כלשהו.

אני מנסה לסובב את ראשי כדי לראות מאין מגיעות הצעקות, ולא מצליחה. אני על ידיי וברכיי במסדרון בית החולים. רק כאשר הקור מחלחל אל ידיי, אני קולטת שאני היא זו שצורחת. הקול הנורא מגיע ממני.

ממני.

גרוני כואב, עיניי צורבות וליבי שבור ללא תקנה.

אין צורך שתאמרנה מילים או שיינתן אישור. אני לא צריכה שייקחו אותי למקום שבו נוכל 'לדבר בשקט'. ברגע זה אני קולטת סוף־סוף את מה שכל האחרים כבר יודעים.

הבעל שלי מת.

אחי מתכופף כדי להרים אותי, גופי נדחק אל חומו. הוא נושא אותי אל החדר הלבן והקטן שלא רציתי להיכנס אליו. הוא מניח אותי על כיסא, וזרועותיו החזקות והחמות של אבי נכרכות סביבי. אני משעינה את ראשי על כתפו ואימי מתיישבת מצידי השני. אבי מערסל אותי בזרועותיו. קטעי שיחה צפים סביבי כשאני מנסה להתמודד עם החדשות משנות החיים.

זו הייתה התנגשות חזיתית.

הוא הגיע ללא רוח חיים.

אני נעה בזרועות אבי ושואלת בקול צרוד, "איפה הוא?" אני מנסה לעמוד, אבל רגליי חלשות עדיין.

"מותק," אומר אבי כשהוא קם איתי, מניח את זרועו סביב כתפיי כדי להעניק לי את הכוח להצליח לעמוד. "אני לא חושב..."

"אני חייבת לראות אותו." אני שומעת את ההחלטיות בקולי.

אני זקוקה לזה.

אני מביטה בקריסטל, שרואה את הנחישות שבעיניי. חברתי הטובה ביותר שולחת את ידה אליי. אני מניחה בה את ידי והכוח שבאחיזתה מעניק לי את הדחיפה שאני צריכה.

"אני חייבת להזהיר אותך..."

היא לא מספיקה להגיד דבר נוסף כי באותו רגע נכנסים שני שוטרים אל חדר ההמתנה. הם מביטים סביב וכשעיניהם נתקלות בי, הם קופאים. פרנק וינסנט, אחד השוטרים, ואני, למדנו יחד בתיכון. אני מבחינה ברחמים שעל פניו כשעיניו פוגשות בעיניי. הוא מסיר את כובעו ועושה את דרכו אליי, בידו שקית נייר חומה.

"היילי. אני מצטער עמוקות על האובדן שלך."

אני לא יודעת מה להגיד ורק מהנהנת.

"אלה החפצים של אריק שנאספו במקום התאונה."

הוא מושיט לי את שקית הנייר החומה הקטנה, המקופלת בשוליה. היא שוקלת רק כמה מאות גרמים. ידי נשלחת לאחוז בחלק הזה של בעלי.

"אם יש משהו שתצטרכי או שיהיו לך שאלות, הרגישי חופשייה לטלפן אליי. שוב, אני ממש מצטער."

אני מנידה בראשי בפיזור נפש, אבל לא מצליחה להסיר את עיניי מהשקית. בתוכה נמצאים הדברים האחרונים שבעלי נגע בהם. לו ידעתי שהוא לא יחזור הביתה הערב, הייתי עוצרת בעדו מלצאת מהבית הבוקר. הייתי תופסת אותו לנשיקה נוספת, אולי לחיבוק, או שפשוט הייתי מביטה בעיניו. במקום זה, הזיכרון האחרון שיש לי מבעלי הוא חיוכו האופייני כשיצא מבעד לדלת.

בפעם האחרונה.

בלייק לוחץ את ידו של פרנק, וקריסטל גוררת אותי משיחתם המהוסה. היא מושכת אותי לתוך חדר נפרד וסוגרת את הדלת מאחוריה.

"הקשיבי, היילי, אני יודעת שאת רוצה לראות אותו, אני מבינה, אבל אהיה כנה לגמרי איתך. את לא תזהי אותו." היא עוצרת ושואפת שאיפת אוויר עמוקה. "אני מבטיחה לך שאם הייתי חושבת שלראות אותו יעזור לך, הייתי לוקחת אותך אליו ברגע זה, אבל זה לא אריק. זה לא הבעל שלך."

אני מביטה בעיניה ורואה בהן את הכאב. האם כך אני נראית עכשיו? מעונה? "זה חלום, נכון?" עיניי מתמלאות דמעות, ואין לי אפשרות לעצור אותן כשהן זולגות בחופשיות במורד פניי. "זה לא קורה לי. זה לא הוא, נכון? זו רק אי־הבנה נוראית. זו האפשרות ההגיונית היחידה."

"אני ממש מצטערת, מתוקה. זה הוא. הלוואי שיכולתי למנוע ממך את הכאב. הייתי עושה הכול כדי לסלק אותו."

היא עוטפת אותי בחיבוק, מעבירה את ידיה במעלה זרועותיי ובמורדן, וחומן צורב את עורי הקפוא. ההתייפחויות שלי מתחילות בשקט, אבל תוך זמן קצר הזעקות שלי מהדהדות במסדרון. אני מניחה לעיניי להיעצם ולחשיכה להשתלט עליי.

"תפסתי אותה לפני שראשה נחבט," אני שומעת בקושי את קריסטל אומרת למישהו.

אני פוקחת את עיניי כשאני מורמת מעל הרצפה בפעם השנייה היום. בלייק נושא אותי מתוך בית החולים. ידי עדיין לופתת את השקית החומה ומהדקת אותה לחזי.

אני בתוך ערפל כשקריסטל פותחת את דלת צד הנוסע במכונית ובלייק מניח אותי בעדינות על המושב, מושך את חגורת הבטיחות על גופי ומכניס את האבזם למקומו.

השמש הבוהקת נראית עמומה עתה והציפורים כבר לא מזמרות. סימן החיים היחיד הוא הילדים הרוכבים על אופניהם, צוחקים כשהם רודפים זה אחר זה ברחוב.

פנסי הרחוב מהבהבים כשאנחנו פונים אל הרחוב שבו אני גרה.

לא אמרנו זה לזה מילה אחת במשך הנסיעה והרדיו נשאר כבוי. בלייק מחנה את המכונית, אבל אני לא עושה כל תנועה כדי לצאת ממנה. זרועותיי כבדות, לופתות את השקית כאילו היא עורק החיים שלי.

לפתע נפתחת דלת המכונית וקריסטל, שכלל לא שמתי לב לנוכחותה, שולחת יד מעבר לי ופותחת את אבזם חגורת הבטיחות.

"בואי נכניס אותך פנימה," אומר בלייק כשאני מסתובבת בנוקשות כדי לצאת מהרכב.

אני נכנסת אל הבית שלנו, לא מוכנה למראה הז'קט של אריק שתלוי מאחורי הדלת, לסוודר שלבש אתמול בערב ועתה זרוק על הספה, לספל הקפה ששתה הבוקר ומונח עדיין על הדלפק.

אני הולכת אליו, מרימה את הספל הריק. "הוא רק הגיע הביתה אתמול בלילה." אני מרימה את מבטי. "אולי אם לא היה חוזר, הוא היה עדיין חי. אולי..." קולי דועך ללחישה. קריסטל ובלייק מחליפים ביניהם מבטים. הוא הולך אל המטבח והיא מתקרבת אליי.

"למה שלא אקח אותך למעלה ותוכלי לשכב לנוח מעט?" שואלת קריסטל.

אני מהנהנת ועושה את דרכי אל המדרגות. אני שולחת מבט אל הספר ואל השקית החומה שהנחתי ליד הסוודר שעל הספה.

"אל תיגעו בדברים האלה," אני אומרת להם, שולחת מבט אל מעבר לכתפי. אני פוסעת לתוך החדר שלנו, רואה את המיטה. המצעים עדיין סתורים מהבוקר, מושלכים לצד אחד. מכנסי העבודה שלו מושלכים על כיסא בפינה ומגפיו על הרצפה לידם. חלוק האמבטיה שלו נח על המיטה. אני מרימה אותו ומתעטפת בו ובריחו.

אני נופלת על המזרן ועוצמת את עיניי בתקווה שכשאתעורר כל זה יהיה רק חלום רע.

 

אני פוקחת את עיניי ומתבוננת בחדר החשוך. אני עדיין בחדר השינה שלי. חדר השינה שלנו. גופי נוקשה משינה על הצד ואני עדיין עטופה בחלוק של אריק. חשוך בחוץ, אבל אני יודעת שהיום הנורא הזה עדיין לא הסתיים.

"זה אמיתי?" אני שואלת את החדר, או נכון יותר, אני שואלת את קריסטל, שאני יודעת שנמצאת לצידי. היא לא הייתה עוזבת אותי, בדיוק כפי שהיא יודעת שלא הייתי עוזבת אותה אם המצב היה הפוך.

מכיוון שהאימהות שלנו אחיות וקריסטל מבוגרת ממני רק בשישה חודשים, אנחנו החברות הכי טובות מאז שנולדנו. אין אדם בעולם שמכיר אותי טוב יותר ממנה.

"החזה שלי כואב. הלב שלי כואב." אני לוחשת את החלק האחרון, ואני חשה בה מתקרבת ומניחה את זרועותיה סביב מותניי. הדמעות מתגלגלות על לחיי. "הוא סבל?" אני שואלת. היא אמורה לדעת כי היא הייתה שם כשהביאו אותו.

"לא," היא אומרת בשקט, קולה נסדק. אני שומעת אותה מושכת באפה מאחוריי. "הוא כבר היה מת כשהביאו אותו."

"את חושבת שהוא ידע שהיום עומד להיות יומו האחרון?" אני שואלת, עיניי מתמקדות בכוכב מנצנץ בשמיים. "את חושבת שהוא ידע? מה אני אמורה לעשות עכשיו?"

אני מתהפכת על צידי ומביטה בעיניה. אין לה תשובות. לאף אחד אין. אני עוצמת את עיניי, נותנת שוב לכאב לקחת אותי אל הזיכרונות מהימים שבהם חיי היו שמחים, שבהם חיי היו מושלמים.

אני חושבת על הפעם הראשונה שפגשתי בו. איך פתיחת הדלת לפיצרייה המקומית שינתה את חיי. אפילו לא הבטתי לאן אני הולכת והתנגשתי בחזהו הקשה. ידיו טסו אל זרועותיי כדי להבטיח שלא אפול לרצפה.

"סליחה," מלמלתי, מביטה בעיני הערמון שלו.

שערו החום נפל על מצחו כשחייך אליי. "אין שום בעיה," הוא אמר ושמט את ידיו. "אני רק שמח שהייתי כאן לעזור."

קלטתי שידיי עדיין מונחות על חזהו. "אההה..." הבטתי בידיי ואז בפניו וחייכתי אליו. "תודה לך." העברתי את שערי אל מאחורי אוזני. "אם לא היית כאן, אלוהים יודע לאן הייתי מגיעה." שילבתי את זרועותיי וצחקתי.

"אני אריק." הוא הושיט את ידו כשהציג את עצמו בחיוך שהבליט את הגומות שלו.

"אני היילי."

"את רוצה משהו לאכול?" קולה של קריסטל בוקע לתוך זיכרונותיי ומחזיר אותי לכאן ועכשיו, למקום שבו נמצא הכאב. ידי נשלחת אל חזי כדי לנסות להעלים את הכאב בשפשוף. "את צריכה לפחות לשתות משהו."

היא קמה ויוצאת מהחדר, משאירה אותי לבדי. אני לוקחת רגע כדי להביט סביב חדר השינה שלנו. אני מרגישה כמו זרה בחדר הזה, כאילו אסור לי לגעת בדבר.

התמונה שלנו מיום חתונתנו צולמה רק לפני שישה חודשים. הלוואי שיכולתי להגיד שקיבלתי את החתונה מהחלומות שרציתי, אבל מכיוון שאריק היה ילד אומנה, לא הייתה לו משפחה או אחים, והעבודה חייבה אותו לנסוע לעיתים קרובות. הוא מעולם לא יצר חברויות אמיתיות ורצה חתונה קטנה.

"רק את ואני," הוא אמר כשנשק לי בחצר האחורית שלנו בזמן שהבטחנו לאהוב, לכבד ולהוקיר זה את זה עד שהמוות יפריד בינינו.

הייתי כל־כך מאוהבת בו, שלא היה לי אכפת איפה נתחתן כל עוד נהיה יחד.

הדמעות זולגות על פניי כשאני נזכרת איך המשפחה שלי התפרצה אל חתונתנו הקטנה. אחי, בלייק, וחברו הטוב הביאו את הבשר בעוד הוריי הגיעו עם בלונים ופרחים. הטקס הקטן והאינטימי רק לשנינו הפך למסיבה לשלושים, אבל לא הייתי משנה את זה בשום מחיר.

"אימא שלך רוצה להכין לך משהו לאכול, אפילו אם זה רק טוסט," אומרת קריסטל כשהיא נכנסת בחזרה אל החדר החשוך, כוס מים בידה האחת וספל קפה באחרת.

"אני לא רעבה," אני לוחשת, מסתובבת כדי להריח את הכרית שלו. "הוא באמת איננו?" אני שואלת, מביטה בה, מקווה שזו רק שגיאה. שגיאה נוראית.

היא מוחה דמעה מפניה כשהיא הולכת לעברי ומתיישבת על קצה המיטה.

"נעבור את זה. אני מבטיחה לך."

אני רק מנידה בראשי אליה כי אין דרך לעבור את זה. אין דרך שבה הפגיעה תעבור או שהכאב יקהה, או שהריקנות הזאת תתמלא שוב.

"אני לא חושבת שאי פעם אתגבר על זה."

אני עוצמת את עיניי שוב, מניחה לחשיכה המוכרת עתה לשאת אותי מכאן אל החלומות על הזמן שבו אריק היה כאן. כשהוא חייך אליי. צחק איתי. נישק אותי עד שנשימתנו נעצרה.

כשהוא אהב אותי.