סיפור אהבה עם סוף קשור

 אני יכולה לספר את סיפור חיי בקצרה

נולדתי, נותרתי לבד, אימצו אותי, הפכתי להיות בת חסות של משפחה אוהבת, שמו קולר סביב צווארי והוליכו אותי קשורה ברצועה, גדלתי בין אנשים שמבינים ללבה של כלבה, לפעמים קשרו אותי לעץ בעזרת חבל ארוך או סגרו אותי לבד בחדר, גדלתי, התאהבתי, לא היו לי בנים, היו לי מאהבים, חברים ושונאים, אהבתי את גבירתי, האמנתי לה והייתי נאמנה לה, מתי בשיבה טובה, ובאמצע היה לי סיפור אהבה עם סוף קשור.

 

אני יכולה להתחיל את סיפורי כך:

נעלמים היו קורות לידתי. מכיוון שאיש לא תיעד בדרך כלשהי את אירוע בואי לאוויר העולם וסימני הגזע המעורב שלי היו ממילא מפוקפקים בעיני רואיי ולא עוררו עניין מיוחד, איש גם לא טרח למצוא את שושלת היוחסין שלי. כך אבדו עקבות מוצאי בזיכרון הקולקטיבי.

העובדה הידועה היחידה על ראשית חיי הייתה עדותו של נער שסיפר שמצא אותי בתוך שוחה מרופדת במחטי עצי אורן ביער שהחשיך והשתתק מקולות היום.

אני אישית זכרתי את הרגע שבו הרימו אותי ידיים גדולות והוציאו מפי פטמה חמימה ואחר כך את הקפיצות של קופסת הקרטון שבתוכה התכרבלנו חמישה אחים ואחיות תינוקות באחוות אחים נטושים.

כשהתעוררתי הכה אור חזק בעיניי ומחטים דקרו את גופי. בתוך הבור הקטן שם שכבנו, חיפשנו את אימא שלנו ובכינו. וכשהיא לא באה התקרבנו יותר זה לזה עד שהיינו לגוש של פרווה חומה ושחורה שמתוכו יצאה יללה מתמשכת, כואבת ולא מבינה.

 

עיניים סקרניות הציצו לתוך השוחה שלנו. שמעתי דיבורים. "כמה הם חמודים," "אימא, אבא, ניקח אחד," "אני רוצה את החום הזה," וגם שמעתי "לא!" ו"לא!" פעם ועוד פעם ועוד פעם הרגשתי ידיים חמות ששלפו מתוך הגוש שלנו את אחד מאחיי. בכל פעם שזה קרה היה יותר מקום בשוחה והיה יותר קר. אחר הצהריים נשארתי לבד... היה לי קר מאוד והייתי כל כך רעבה. בכיתי בקול.

כשהחושך כיסה את היער האיר פתאום פנס גדול את השוחה ושני זוגות עיניים הסתכלו עליי.

 

בימים הבאים כבר לא הייתי רעבה וכבר לא היה לי קר, אבל התגעגעתי מאוד והמשכתי לחפש את אימא ואת האחים שלי בכל פינה של החצר הקטנה. היו שם עוד שני כלבים קטנים שגם הם התגעגעו לאימא שלהם. קצת נרגענו כשיד לבנה ליטפה את ראשי. ישנתי הרבה.

 

אחרי כמה זמן, אולי כמה ימים או כמה שבועות וגם הרבה לילות עצובים, התעוררתי בוקר אחד וידיים חמות ומלטפות הרימו אותי מהמרצפות האפורות של החצר. ידיים... שוב ידיים שמרימות ומנתקות את הקרקע מתחת לרגליי. הפעם הידיים הביאו אותי לחדר גדול ולבן שהיו בו הרבה כלבים וכמה אנשים צעירים, והניחו אותי בעדינות על הרצפה. גם כאן המרצפות היו קרות. כשביקשו לרשום אותי ב"ספר הכלבים" שהיה מונח על שולחן לבן, הנער שהוציא אותי מתוך השוחה ביער האורנים, לא ידע לומר מה יהיה תאריך יום ההולדת שלי.

 

וכך, באין מקורות מהימנים שיכלו להעיד על נסיבות הולדתי ועל מהלך הכוכבים ברגע שהגחתי לעולם הזה, ללא תעודות כתובות בכתב מסולסל על טוהר הגזע והרקע המיוחס של החצרות שבהן גדלו אבותיי, אוכל להתחיל בתיעוד הרשמי של סיפור חיי רק מהיום הרגיל הזה שבו נכנסתי אל החדר הלבן, ובו היו עוד הרבה כלבים וכלבלבים חסרי בית. בינתיים תעודת הזהות שלי היא "אני" – גורה קטנה ושחורה עם אוזניים ארוכות וכתם לבן על החזה, במראה כללי מתחפש לגזע הזאבים.

 

והנה אני מוכנה להעלות בכתב את קורות חיי ושואלת את עצמי איך להתחיל, על מה לספר, במה להעמיק ומה להעלים, מה להסתיר מהקוראים ועל מה לפסוח ולהשליך לסל הניירות כלא היה. הרי גם בחיי כלבה ישנם פרקים, ובכל פרק בחיים מתרחשים דברים רבים.

 

אפשר כמובן להתחיל ולספר סיפור חיים גם מן הסוף.

אם אבחר בדרך הזאת נראה לי שאתחיל כך: לסיכום, אני יכולה להעיד שחיי בקרב בני האדם היו טובים ומעניינים, אף כי לפעמים הייתי קשורה או סגורה בחדר. ולכן החלטתי לספר לכם עליי, על הבית שגרתי בו, על האנשים שפגשתי בחיי, הן על האוהבים והמלטפים והן על האדישים, המסתייגים, הנרתעים, והמגרשים. ואולי אייחד כמה משפטים גם לקשקשנים ולמתחנפים. אוכל לספר על החתולים, ללא הבדל גודל, צבע או מין, שאחריהם רדפתי כל ימי חיי; ואספר כמובן על בני מיני הכלבים, ביניהם בני אצולה מיוחסים, פשוטי עם מעורבים, בעלי תעודות וחסרי אילן יוחסין, אוהבי שלום ומחרחרי מלחמות. וגם על המשוטטים חסרי-קולר-ובית.

אוכל להעיד שאני, אישית, נמניתי עם הסוג הנדיר של יצורים המאמינים בטוב. מעולם לא תבעתי לעצמי זכויות יתר ומעולם לא נסחפתי למלחמות דמים חסרות תכלית. פשוט שמחתי לפקוח עיניים כל בוקר על השטיח הקטן שהיה פרוש למרגלות המיטה ולהביט מלמטה למעלה.

 

מלבד השתלשלות האירועים החיצוניים בחיי, אני רוצה לשתף את אלה שיגלו עניין אמיתי בסיפורי גם ברגעים של דמעות שאיש לא ראה אותן. אולי אעז אפילו לגלות סודות של ייסורי התאהבות וקנאה, לספר על דברים שריגשו אותי ועל דברים שמילאו אותי בצער אמיתי וגם להעלות כמה הרהורים של כלבה על המוזרויות של בני האדם ועל יחסם לאלה שמתחככים ברגליהם. אני מקווה שדבריי יצליחו להאיר את עיניהם של אדונינו בכמה דברים נעלמים מעיניהם, מאפם, מאוזניהם ואף ממגע רגליהם על אותה אדמה שאנו והם דורכים עליה. וכמובן גם כמה הרהורים על דרכם ויחסם של בני האדם לבני החסות שלהם – כמוני.

 

בסוף החלטתי לספר את סיפור חיי בדרך המקובלת על כותבי תולדות חיים, מן ההתחלה ועד הסוף.

ועכשיו מוטלת עליי החובה לכתוב היטב את סיפור חיי. לספרו בהגינות, בפשטות, במישרין ובשפה שווה לכל נפש כדי שאנשים יימצאו עניין גם בחייה של כלבה אלמונית.