סיפור בריפוי

פרק ראשון

מהו סיפור ריפוי

סיפורי הריפוי שואבים משני מקורות. האחד הוא הביבליותרפיה, המוגדרת כטיפול הבעתי באמצעות תהליכי כתיבה וקריאה של טקסטים, הקשבה לסיפור המסופר בעל פה, כתיבה טיפולית בהשראת גירויים חזותיים או מילוליים וצפייה בסרטי וידיאו.

המקור האחר הוא הסיפור העממי. סיפורי עם הם סיפורי פולקלור שנמסרו מפה לאוזן ומדור לדור. מחבריהם אנונימיים והם מהווים חלק אינטגרלי מההיסטוריה ומהמסורת של תרבות מסוימת. סיפורי העם נפוצים בכל תרבות ידועה ולרוב מתאפיינים בשילוב של מוטיבים כלל אנושיים עם מאפיינים ייחודיים לתרבות שממנה צמח הסיפור. סיפורים היו חלק בלתי נפרד גם מפולחנים ומטקסים בכל הדתות. האתנופואטיקה, חקר הספרות העממית, זיהתה יסודות חוזרים בסיפורי העם. סיפורים שצמחו בתרבויות שונות אך מופיעים בהם מוטיבים דומים — אויקוטיפים — סופרו בגרסאות ובנוסחים שונים בהתאם לתרבויות ולמסורות ייחודיות.

הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי ונמסר לאורך הדורות על ידי מספרים מיומנים, שניחנו בזיכרון ובכושר משחק. פעולת הסיפר לפני קהל בסיטואציה קהילתית דרשה מן המסרנים להתאים את העלילה לרוח התקופה, לטעמם ולצורכיהם של השומעים. עם זאת, המסרנים שמרו על נאמנות לאמצעים האמנותיים של הסיפור העממי.

משמעותם של סיפורי העם נובעת מן הסיטואציה שבה סופרו, לא פחות מאשר מתוכנם. הסיטואציה, העיתוי והצרכים הקהילתיים שדרשו התייחסות וטיפול הכתיבו את הבחירה בסיפור שנמסר. סיפורים להחזרת השמש סופרו בעיצומו של החורף, סיפורים ליוו יציאה לציד, טקסי חניכה ובגרות, נישואין ולידה. הסיפור שימש שאמאנים ואנשי רפואה בטקסי ריפוי. סיפורים תוארו בציורי חול ועל קליפות עצים וסלעים. סיפורי ציד הופיעו כבר בתקופה הפרה־היסטורית, בציורי מערות ברחבי העולם. סיפורי מקור ושייכות לשבט נמסרו מאב לבן בציורי הצ'ורינגה של בני שבט הארנדה באוסטרליה. היו אלה סיפורים שלוו בציור, בנגינה ובריקוד. סיפורים הציגו את הקשר לארץ, לאדמה, לזכאות על נחלה; הם סיפקו הכוונה לסוציאליזציה, לשמירה על מסורות, על נהגים וחוקים; הם העבירו את הידע והניסיון שנצברו וביטאו רצון להעבירם הלאה, לדורות הבאים, במטרה לשמור על הזהות השבטית והאתנית.

סיפורי העם נחלקים לשלוש קבוצות של סוגות:

סוגות סיפוריות: כוללות את המיתוס, המעשייה, האגדה, המשל, האנקדוטה והסיפור הנוסחאי. סוגות שיריות: כוללות את האפוס, הבלדה והליריקה. סוגות קטנות: כוללות את הפתגם, החידה והבדיחה.

לעניין סיפורי הריפוי נוגעות במיוחד שתיים מהסוגות הסיפוריות: מעשיות ואגדות. ההבדל העיקרי בין שתי סוגות אלה, על פי מחקר הפולקלור, הוא ההקשר ההיסטורי: המעשייה תלושה מזמן, ממקום ומגיבורים מוכרים. לאגדה, לעומתה, יש רקע מציאותי מסוים. במעשייה מרובים יותר המוטיבים העל־טבעיים, החורגים מן ההתנסות היומיומית, מוטיבים שאינם ניתנים לאישור אמפירי. במת ההתרחשות במעשייה היא "אל־מקום" — מרחב גיאוגרפי לא ידוע, ו"אל־זמן" — תקופה שאינה היסטורית ואינה מוגדרת. הדמויות המופיעות במעשייה הן אלמוניות, סתמיות ואינן מוכרות לשומעים. אלו דמויות טיפולוגיות, המיוצגות בדרך כלל באמצעות תכונות או מעמדות, ואינן תלת־ממדיות או אנושיות. למעשייה יש פונקציות פסיכולוגיות, אסתטיות וחינוכיות. האגדה, בניגוד למעשייה, היא סיפור עם שהמרכיבים הריאליסטיים שבו מרובים יותר; מוגדרים בה המרחב הגיאוגרפי והזמן ההיסטורי. האגדה תספר לרוב על דמויות מוכרות, הנחשבות לדמויות היסטוריות, כמו משה, ישוע או מוחמד, והקהל יכול לשער באמצעותן את מיקום ההתרחשות ואת מועדו. היסוד העל־טבעי באגדה יתפרש כנס שהגיבור מסוגל לבצע. בחברה שבה מסופרת האגדה המאזינים מאמינים שהדברים קרו במציאות, ולכן לאגדה יש תפקיד דידקטי חשוב, והיא בחזקת סיפור חברתי יותר מאשר משפחתי; ממוענת לקהילה יותר מאשר לפרט. בעיות החברה וצרכיה, מסורותיה ומטרותיה, יותר מצרכיו ובעיותיו של הפרט, הם האג'נדה המרכזית של האגדה.

סיפורי הריפוי שאני כותבת דומים יותר לאגדה. כמוה יש להם אחיזה במקום ובזמן. אני נאמנה לז'אנר הסיפור העממי ולמאפיינים של האגדה, ובוחרת לסיפור הריפוי רקע גיאוגרפי־תרבותי, שיעגן אותו בתרבות מסוימת ויקנה לו אמינות. לשם כך אני לומדת את ההקשר התרבותי, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, האקלים, הפלורה והפאונה, המנהגים, השפה, השמות ועוד. את אלה אני משבצת בבניית הדמויות, בתפאורה ובתאורה של הסיפור, וכן בעלילה ובדילמות התוכניות. אני שוזרת בסיפור שמות ומושגים בשפת המקור, שמקנים לו הקשר אמין, וכך יוצרת אובייקט אילוזיוני, שאינו גורם לדיסוננס קוגניטיבי, שמניסיוני מפריע להקשבה ומחבל באפשרות להתמסר לחוויית שמיעה רציפה.

כך, למשל, סיפור הריפוי 'הקופסה' (שיובא בהמשך) נכתב בהשראת הסיפור 'שיעורו של הקוסם', סיפור סיני דאואיסטי שכתב פּוּ סונג־לינג במאה השבע־עשרה. זהו סיפור על גיבור המצליח לתקן את חייו אך נכשל בהמשך. בחלקו השני של הסיפור, כשהגיבור מגיע למקדש הרוס, הוא עומד בניסיונות קשים ומתבקש להישאר שווה נפש מולם. הוא נכשל בניסיון האחרון, כאשר הוא נאלץ לצפות בהרג בנו התינוק. כשהוא זועק בכאב המקדש נעלם, והוא חוזר לחייו הארציים ואינו משיג את חיי האלמוות הנכספים, משאת נפשו של הדאואיסט. לסיפור המקורי הוספתי אלמנטים רבים והשמטתי את החלק שבו הגיבור עולה למקדש ומתנסה בניסיונות. יצרתי הקשר אנמנסטי, הפכתי את הגיבור ליתום, תיארתי את חיי הבזבוז וההתרועעות עם חבריו למשתאות, רכשתי עבורו שפע חומרי ואסתטי, הצעדתי אותו חסר כול בסמטאות, המצאתי עבורו מפגש עם זקן הבא לעזרתו ללא שיפוטיות, מבלי להטיף או להגביל, וממתין בסבלנות עד שהגיבור ימצא את התשובה בזמנו ובדרכו. שינוי מהותי הכנסתי בסוף הסיפור: גיבור 'הקופסה' מצליח בתהליך ההשתנות שלו, בדרכו לתפקוד עצמאי ואחראי. כל השינויים הללו נעשו כדי לענות על צורכי המטופל והטיפול. עם זאת, שמרתי על ההקשר הדאואיסטי, המתכתב להבנתי עם הגישה הקוהוטיאנית בטיפול.

אני מקפידה להשתמש בסיפור הריפוי בתיאורים שיהוו גירויים חזותיים, שמיעתיים ותנועתיים. תיאורים אלה מאפשרים ליצור תמונה חיה וכך להתחבר לחוויית השמיעה במגוון ערוצי תקשורת ולהיכנס לעולם חלופי, עולם הסיפר.

היסוד העל־טבעי תופס בסיפורי הריפוי מקום קטן. האלמנט המתמיר, המתניע שינוי, מופיע לעתים קרובות בדמות התגלות בחלומו של הגיבור או במפגש עם איש רפואה או עם זקן. בסיפור הריפוי אין "דאוס אקס מכינה"; את הטריגר לשינוי מעורר תהליך שעובר הגיבור — מתוך עולמו הפנימי, דרך מסע, או במפגש עם דמות חיצונית של מורה, דמות שהיא כבר אובייקט מופנם במיינד של הגיבור, אובייקט שצריך להיזכר בקיומו ולהיוועץ בו.

בקבוצת טיפול, סיפור הריפוי מעוגן ב"תרבות" של הקבוצה שלמענה נכתב הסיפור. הוא צומח מתוך הקשבה למטופלים או למודרכים, ומותאם לצרכים, לקונפליקטים ולתֶמות הטיפוליות־הדרכתיות.

למרות שניתן להשתמש בסיפור הריפוי בסוגים שונים של מפגשים טיפוליים, הוא נולד מתוך ולמען קבוצות טיפול, ומכאן גם המושג שטבעתי: "קבוצת טיפול בסיפור".

במחלקות פסיכיאטריות הסיפור מחלחל לעתים קרובות לקבוצות דינמיות ולקבוצות קהילה (מפגש שבועי של כל המטופלים ביחידה עם כל המטפלים הנוכחים באותו היום), ומגיע גם לטיפולים פרטניים. מתוך כך נדרשת שימת לב מרבית לקיבולת וליכולות ההכלה של המטופל או של חברי הקבוצה, וכן להתאמת סיפור הריפוי לטיפול.

לסיפורי העם ככלל יש מאפיינים משותפים; חלקם דומים למאפיינים של סיפור הריפוי וחלקם מנוגדים להם:

מאפייני סיפור העם הדומים למאפייני סיפור הריפוי

עימות וניגוד: בסיפור העממי שכיחים ניגודים — בין צעיר לזקן, בין עני לעשיר, בין יפה למכוער. ניגודים כאלה מוצבים מלכתחילה במרכז הזירה העלילתית ויוצרים מאבקים ועימותים בין גיבורים. הם מופיעים גם בסיפור הריפוי, כקונפליקט המעסיק את הגיבור. הקונפליקט של הגיבור משקף ומייצג את הקונפליקט המרכזי המאובחן אצל המטופל או הקבוצה שעבורם נכתב הסיפור. בעת חיבור הסיפור, הקונפליקט מוּתק מן המטופל/ים אל הגיבור ואל העלילה של סיפור הריפוי. למעשה, הקונפליקט שאובחן וזוהה הוא לרוב הטריגר המרכזי ליצירתו של סיפור הריפוי.

מוכרוּת: כמו האגדה, סיפור הריפוי מייצג עולם מוכר. אמנם הגיבור אינו דמות היסטורית מוכרת, אבל מוקנים לו היסטוריה אישית, אנמנזה, הורים או משפחה, מוצא. הגיבור מעוצב כאדם בעל מראה מסוים, רגשות ותכונות אופי. ישנו פירוט כלשהו של הנסיבות שהביאו אותו לפתחו של סיפור הריפוי, הדילמה שאִתה הוא מתמודד, האטיולוגיה של התנהגותו ומושא התמודדותו. האופן שבו מוצג הגיבור על במת ההתרחשות מכוון להיכרות אתו ומאפשר השערה מוקדמת של הסיבתיות ונסיבות חייו: גיבור שהתייתם מהוריו בטרם עת, גיבורה שהתייתמה ונכלאה, שוליה שנתקף בקנאה, צייר שמפליא להעתיק ציורים של אחרים אך אינו מצליח לצייר ציור משלו, ילד חריג שמשמש מושא ללעג ועליו לגלות את ייעודו, סמוראי שקץ בקרבות, נזיר שמחפש שלווה.

אחדות העלילה: סיפור הריפוי שואל מן הסיפור העממי את אחדות העלילה; הוא מתרכז בדרך כלל בגיבור ראשי אחד ובאירוע מסוים, שסביבו ולמענו נכתב הסיפור מלכתחילה.

מאפייני סיפור העם השונים ממאפייני סיפור הריפוי

קיטוב בין דמויות חיוביות לשליליות: בסיפור העממי יופיעו לעתים קרובות גיבור חיובי, בדמות "החכם", "הזקן העני" או "הצדיק", וגיבור שלילי, בדמות "הטיפש" או "העשיר המרושע". בסיפור הריפוי אין בדרך כלל קיטוב ופיצול מובהקים כאלה. הדמויות בסיפור הריפוי הן אנושיות יותר ופחות סטריאוטיפיות, טומנות בחובן אורות וצללים כאחד. גיבורי סיפור הריפוי מצוירים כדמויות תלת־ממדיות, במידת האפשר, עוד לפני שהם יוצאים לדרך או למסע ויוצרים את עלילת הסיפור. כלומר, הדמויות המורכבות בסיפור הריפוי מעוצבות בדמות אנשים בשר ודם, שיש להם מניעים פסיכולוגיים, ולכן הן מתניעות דינמיקה הקרובה לדינמיקה של המטופלים. בכסות ההרחקה הסיפורית הפואטית מתאפשר תהליך תרפויטי.

דמות "השלישי": בסיפור העממי מופיעות לעתים קרובות שתי דמויות בעלות אג'נדות מנוגדות. דמות "השלישי" תופיע מאוחר יותר, כאשר העלילה תקועה בקונפליקט של שתי הדמויות הקוטביות, כדמות ניטרלית שתפקידה לחזור ולהניע את העלילה. היא תגשר ותפשר בין הנצים ותכריע לטובת אחד מהם. בסיפור הריפוי, כאמור, הדמויות מורכבות יותר. כאשר תופיע דמות שלישית, תפקידה יהיה להניע את העלילה באמצעות הפניה למשאבים פנימיים, במטרה לסייע לגיבור (למטופל) לגעת ב"ידוע שלא נחשב" או בידוע שלא הורגש (בולס, 2000). תפקיד "השלישי" בסיפור הריפוי הוא ליצור סיטואציה שתניע אינטגרציה, לא להביא להכרעה. האמצעים שבהם תשתמש דמות השלישי הם ביטויי פעולה: מתן הנחיות ועידוד לעשות, או הבניה של סיטואציה שתזמן עשייה או תובנה שיובילו לשינוי, שיתניעו התמרות.

פתיחה וסיום: בעוד שהפתיחה בסיפורי עם מסורתיים היא קצרה, נטולת תיאורים, ועושה שימוש בתבניות ובביטויים קבועים, דוגמת "היה היה", "יום אחד", "לפני שנים רבות ובמקום רחוק" — הפתיחה של סיפור הריפוי היא ארוכה ומפורטת. מטרתה ליצור רקע שעליו נגללת העלילה.

הפתיחה בסיפור המסורתי היא בדרך כלל רגועה ושלווה, כדי לפתוח פתח להפתעה בהמשך. בסיפור הריפוי הפתיחה עשויה להיות מבשרת רע, מטרידה. גם הסיום של סיפור העם מבטיח לשומע סוף טוב: הבעיות נפתרות, משאלות הלב מתגשמות והאנטגוניסט נענש כדין. בסיפור הריפוי הסיום אינו פותר בהכרח את הקונפליקט; לעתים נותר דבר מה לא פתור. אמנם מטופלים קובלים על כך, אך הדבר מהווה אמצעי נוסף לעבודה עם הסיפור, ולעתים המטפל מזמין את המטופלים להמציא סיום משלהם. לעתים קרובות מטרת סיפור הריפוי היא להציג מצב שאינו פתיר במונחים מאניים ומאגיים, ולהציע אפשרות של הכלת מצב כזה וקבלתו מבלי להתייאש ולקרוס. בקבוצת טיפול בסיפור, סיפור ריפוי המציג קונפליקט לא פתור הוא כהזמנה להתלבט ולהתדיין, להניע תהליכי חשיבה ולבטא קולות שונים וזוויות ראייה מגוונות. מצב כזה תורם גם להנחלת תרבות קבוצתית של הקשבה והכלה של שונות, ואפרטוס ליצירת מחשבות (ביון, 2003).

תאומוּת: סיפורי עם מתאפיינים בפיצול אחת הדמויות לשתי דמויות שאין הבדל מהותי ביניהן, המוצגות כדמות אחת לא מובחנת. דמויות אלה פועלות כאיש אחד נגד הגיבור. הגיבור ניצב מנגד, שרוי בקונפליקט עם הדמות הכפולה. כאלה הן האחיות במעשייה 'סינדרלה', או האחים הגדולים במעשייה 'שלוש הנוצות' של האחים גרים. בסיפור הריפוי נעשה שימוש שונה במוטיב התאומוּת, כאשר תאומים ביולוגיים יתאפיינו בתכונות מנוגדות ובקווי אופי שונים.

שאלה רטורית: הסיפור העממי עושה שימוש בשאלה רטורית להגברת המתח, להשהיה, לשינוי הטון או כרמז לבאות. בסיפורי ריפוי אין שימוש בשאלה רטורית בתוך הסיפר, אלא כחלק מאסטרטגיות ההתערבות. כמו כן, בטיפול בסיפור בקבוצה פסיבית מופנות לעתים שאלות פתוחות לשומעים, במטרה לעורר את המשתתפים ולערב אותם בתהליך הטיפולי.

תבניות חזרתיות: המספר העממי משתמש בחזרתיות לצורכי הדגשה וארגון העלילה. הוא חוזר על מילים, עובדות ומעשים. אחת מתבניות החזרתיות היא השילוש, המופיע בצורות שונות: במספר הגיבורים, במספר המטלות שמבצע הגיבור, במספר החזרות, במספר שמות התואר (נערה חכמה, טובת לב ויפהפייה). תבניות כאלה נועדו להגביר את תחושת ההזדהות ובעיקר לבסס מבנה קבוע, שייצור רצף קוהרנטי של העלילה. בסיפור הריפוי עשויה להופיע חזרתיות כמוטיב סיפורי, אבל רק במשורה. מרבית המטופלים מגיבים בקוצר רוח ובשעמום לתבניות חזרתיות.

דו־שיח: בסיפור העממי נועד הדו־שיח להשפיע על השומע ולהגביר את מידת המעורבות של קהל השומעים בעלילה; המספר משנה את קולו ומגלם את הנפשות הפועלות בדיבור ישיר ולא עקיף. בסיפור הריפוי אין שינוי קול, ורק פה ושם ישובץ דיבור ישיר במהלך היגד. בשל החשיבות הרבה של שיתוף המטופלים כאסטרטגיה טיפולית, הדיבור הישיר יתהווה בין השומעים לבין עצמם ובינם לבין המנחים.

הממד העל־טבעי: הסיפור העממי, במיוחד בז'אנר המעשייה, כולל מוטיבים אי־רציונליים, מאגיים, על־טבעיים, התרחשויות המנוגדות להיגיון ולטבע האנושי, מפלצות, קוסמים, פיות וכדומה. מוטיבים אלה מופיעים פחות בסיפורי הריפוי, שהם ריאליסטיים יותר. בסיפור הריפוי עשוי להופיע חלום, המתממש בהמשך במציאות חייו של הגיבור, כנציגו של היסוד הפלאי. החלום מסמל מציאות תוך־נפשית, פנימית, והוא סוכן השינוי שיביא לתפנית בעלילה.

משאלה: בסיפור העממי מופיעה משאלת לב סמויה או גלויה. המשאלה מייצגת את בעיותיו ואת כאביו של האדם ומדגישה אותם. הסיפור מאפשר להעלות את המשאלות המודחקות של הפרט והקבוצה באמצעות הרחקה והשלכה על גיבורים רחוקים במקומות רחוקים, ואף על בעלי חיים. המשאלה היא אולי המסר שלמענו מסופר הסיפור. הגשמת המשאלות בסיפור העממי נועדה לתת תקווה לשומעים. סיפורי עם מהווים מעין תיקון לעוולות ולמצוקות של חיי היומיום. לעתים יש בהגשמתה או באי־הגשמתה של המשאלה בתוך הסיפור משום הבעת דעה של המספר לגבי טיבה וערכה של המשאלה. משאלות שהמספר מבקש לסמן כראויות יזכו בדרך כלל להגשמה, בשעה שאלה שאינן ראויות בעיניו לא יזכו למימוש. המהלך הזה הוא מעין תקנון שהמספר העממי מנחיל לקהל.

גם סיפור הריפוי ממוען למשאלות, מודעות או כמוסות, כאלה שניתן להגשימן וכאלה שצריך לסכל, כך שהשומעים יימנעו מלנסות ולהגשימן. בסיפור הריפוי המשאלה אינה נבחנת בקנה מידה מוסרי של טוב ורע, שחור ולבן. כל משאלה עשויה לזכות במימוש, כל משאלה תוצג כאפשרות שניתן להרהר בה ולדון עליה בקבוצה (או בפגישה הטיפולית), גם משאלות שבחינה מוסרית הייתה מוצאת שאינן ראויות. סיפור הריפוי מאפשר משחק ופותח מרחב ביניים ויניקוטיאני. בסיפור ריפוי גנבה עשויה להסתבר כמהלך נכון ונחוץ, שיש לאפשרו. סיפור הריפוי מזמין התבוננות על רלוונטיות ותועלת. התמודדות ללא סיוע מאגי מבחוץ, בהסתמך על כוחות האגו הזמינים, היא שתעמוד בבסיס ההחלטה אם להגשים משאלה ולהופכה למטרה אדפטיבית ומקדמת.

למחבר סיפור הריפוי יש אג'נדה טיפולית. בעזרת סיפור הריפוי המשאלה הראשונית של המטופלים עוברת אדפטציות: התאמות, הגבלות, תיחום או תיקון. סיפור הריפוי מצביע על האפשרות המוגבלת לקיים משאלות לב במלואן. נסיכה רג'סטאנית חולה לא תחלים, לוחם אינדיאני שהתעוור לא יזכה לשוב ולראות, חבר הילדות שנפל במלחמה לא יקום לתחייה. סיפור הריפוי מאפשר להבחין בין משאלה יצרית, שנכון לא להגשימה ולהביא להתמודדות עם תסכול, לבין משאלה הנובעת מצורך אמיתי, אשר נכון להיאבק כדי להגשימה. הדמיון של סיפור הריפוי לסיפור העממי הדידקטי כאן אינו בהכוונה לאימוץ חוקי השבט והחברה ה"מתוקנת", אלא בהזמנה לעשות התאמות אפשריות. בסיפור הריפוי המשאלה עוברת תהליך והופכת למטרה ראויה בשירות האגו; לא ציפייה, אלא מטרה.

סיפור ריפוי המובא לטיפול נועד להניע תהליך טרנספורמטיבי במהלך הפגישה הטיפולית. יש לראות בסיפור הריפוי ובתהליך שהוא מעורר כלים שמטרתם ליצור טרנספורמציות, ולא רק לשמש כאמצעי לפירוש בכאן ועכשיו של הטיפול. הסיפור נועד להתניע תהליך של הקניית משמעות יותר משהוא מתכוון לפרש ולהסביר מניעים; לפתוח פתח ליצירה של נרטיבים אלטרנטיביים ותובנות קטנות, שאינן בהכרח דורשות פירוש, אלא יובילו, יש לקוות, לשינוי עמדות, גם באמצעות השיח המתפתח סביב סיפור הריפוי בקבוצה או בטיפול פרטני. המטופל הוא שותף של המטפל, ואינו מושא לחקירתו, אם כי עולמו הפנימי של המטופל הוא גם מושא לחקירה שלו עצמו; הוא מוזמן להתבונן בעולמו הפנימי ולבחון אותו. באמצעות הסיפור מוזמן המטופל לגעת ברגשות ובמחשבות שהתקשה לבוא עמם במגע ישיר.

הטרנספורמציות עולות מתוך תחושות בלתי מעוכלות, הממתינות לחשיבה ולעיכול. רבים מן הסיפורים הנוספים הנוצרים בקבוצה או בטיפול פרטני ייוותרו ב"אחסון", ימתינו להזדמנות אחרת, להתפתחות נוספת, לעתים בקבוצה טיפולית אחרת, לאו דווקא בקבוצת טיפול בסיפור.

גם סיפור ריפוי שקבוצה או מטופל אינם מפרשים לעצמם במהלך המפגש נותר בתודעה כמשהו המחזיק את המרחב הטיפולי. השומעים עשויים לתפוס את הדמויות המיוצגות בסיפור, הגיבורים ודמויות המשנה, הן כייצוגים של דמויות חיצוניות והן כייצוגים של אובייקטים המאכלסים את עולמם הפנימי. כמו כן, הם עשויים לתפוס את הדמויות כמתארות משהו מאיכות היחסים והתפקודים הקיימים באינטראקציות מטפל־מטופל או מטפל־מטופלים.

הצורך לקבל את המצב כפי שהוא, לקחת עליו בעלות ואחריות וללמוד לחיות אתו, במקום להיאחז בתקוות שווא ובמשאלות מאניות, הוא אחת ממטרותיו של סיפור הריפוי בטיפול באוריינטציה שיקומית במחלקות פסיכיאטריות ובעבודה עם נפגעי נפש.

ניתן לראות סיפור ריפוי שנכתב עבור טיפול או מובא אליו כחלום שהמטפל חולם עבור המטופלים, חלום שהמטופלים לא הצליחו לחלום בעצמם בשל מצוקה נפשית. מצוקה כזו היא תוצר של קריסת האפשרות לחשוב על דברים שקרו בעבר או שמתרחשים בהווה; הטיפול נועד להתניע את היכולת לגעת ברגשות הקשורים לדברים אלה ולהרחיבה. "המטופל הגיע לקצה גבול היכולת שלו לחלום בכוחות עצמו. הוא זקוק לתודעה של אדם אחר, מישהו שמכיר את היללה, שעוזר לו לחלום את ההיבט של הסיוט שלו שאותו עדיין יש לחלום" (אוגדן, 2011). אוגדן מדבר על המרחב המשותף למטפל ולמטופל, שבו אנחנו מסכימים להתייחס זה לזה ובו יכול להיווצר שינוי:

כששניים מסכימים להימצא במרחב רחב [...] מכירים בחיוניות היחס ביניהם, נוצר מרחב לעבודה מנטאלית משותפת. במרחב זה, מחשבותיו וחלומותיו של מטפל אינם שלו, הם גם לא חלומותיו של המטופל. הם תוצר של סובייקט שלישי, שהוא גם שניהם וגם אף לא אחד מהם. באזור הזה יכולים להיווצר חלומות. בנפרד, באזור ה'אני־לז', אין יצירה משותפת. ה'אני־לז' הוא מצב של התנכרות לאחר, שלילת היחס שיש לי עמו (שם: 99).