סלח לנו

רוצים את המתכון שלי לאסון?

אות האזהרה: בשנה שעברה, חג ההודיה בבית שלהם. עשרים־שלושים איש סביב שולחנות שהשתרעו מחדר האוכל עד הסלון ונעצרו באחת ליד כיסא הפסנתר. הוא ישב בראש השולחן הגדול, חילץ בקיסם פיסת הודו משיניו ודיבר על עצמו. הסתכלתי עליו כל הזמן כשנשאתי צלחות אל המטבח וממנו - קצות אצבעותיי טבולים בגועל דביק ובלתי מזוהה –רוטב חמוציות, בטטות, בצלי פנינה קרים, סחוס. בכל הליכה מהמטבח לחדר האוכל וחזרה שנאתי אותו יותר. כל חטא מילדותנו, החל ברגע לידתו, חזר אליי. הוא הגיח לאוויר העולם אחד־עשר חודשים אחריי. בתחילה היה חולה, לא קיבל די חמצן בדרך, אבל תשומת לב קיבל הרבה יותר מדי. ואז, אף על פי שניסיתי לספר לו שוב ושוב עד כמה הוא נוראי, הוא התנהג כאילו הוא מאמין שהוא מתת אל. הם קראו לו ג׳ורג׳. הכינוי החביב עליו היה גֵאו, כאילו זה משהו קוּלי, משהו מדעי, מתמטי, אנליטי. אני קראתי לו גֵאודה - במשמעות של סלע משקע. הביטחון העל־טבעי שלו, הראש היהיר והזקוף, שערו שחוטי בלונד שזורים בו - הוא משך תשומת לב בזקיפותו ועשה רושם שהוא יודע משהו. אנשים ביקשו את חוות דעתו, את מעורבותו, ואני מעולם לא הבנתי מה סוד קסמו. כשהוא היה בן עשר ואני בן אחת־עשרה הוא היה גבוה ממני, רחב יותר, חזק יותר. "בטוחה שהוא לא הבן של הקצב?" היה אבא שלי מתלוצץ. אף אחד לא צחק.

הבאתי מהמטבח צלחות ומגשים כבדים, קדֵרות עמוסות שיירי ארוחה, ואף אחד לא שם לב שדרושה עזרה - לא ג׳ורג׳, לא שני ילדיו, לא החברים המגוחכים שלו, שהיו בעצם עובדים שלו, ובהם חזאית ומגוון של מגישים ומגישות שישבו בגב נוקשה ובשיער דביק מסְפְּרֵיי, כמו קן וברבי, לא אשתי הסינית־אמריקאית, קלייר, ששנאה הודו ואף פעם לא שכחה להזכיר לנו שבמשפחה שלה חוגגים עם ברווז צלוי ואורז דביק. אשתו של ג׳ורג׳, ג׳יין, טרחה כל היום, בישלה וניקתה, הגישה - ועכשיו פינתה עצמות ושיירי אוכל אחרים לפח זבל ענקי.

ג׳יין קרצפה את הצלחות, ערמה כלים מלוכלכים זה על גבי זה והשליכה את הסכו"ם המטונף לכיור מלא מי סבון מהבילים. היא שלחה אליי מבט, הסיטה את שערה בגב היד וחייכה. חזרתי לסלון להביא עוד כלים.

הסתכלתי על הילדים שלהם ודמיינתי אותם בתלבושת של המתיישבים הראשונים, בנעלי אבזמים שחורות, עוסקים במלאכות בית של ילדי מתיישבים, נושאים דליי חלב כמו שוורים אנושיים. נתנאל, בן שתים־עשרה, ואשלי, בת אחת־עשרה, ישבו ליד השולחן כמו גלמים, בגב כפוף, וליתר דיוק מקופל, כאילו שפכו אותם לתוך הכיסא, נטולי עמוד שדרה, עיניהם נעוצות בצגים הקטנים שלפניהם, והדבר היחיד שזז אצלם היה האגודלים - אחת שלחה מסרונים לחברות שאיש לא ראה מעולם והאחר הרג מחבלים דיגיטליים. הם היו ילדים נעדרים, נעדרי אישיות, נעדרי נוכחות, וחוץ מאשר בחופשות, רוב הזמן גם נעדרו מהבית. שלחו אותם לפנימיות בגיל שאחרים חשבו שהוא צעיר מדי, אבל ג׳יין הודתה פעם שזה נעשה מתוך סוג של הכרח - היו דיבורים על ליקויי למידה עלומים, על בעיות בצמיחה, ורמיזה מסותרת שבשל התנודות הבלתי צפויות במצב רוחו של ג׳ורג׳ המגורים בבית הם לא מצב אידאלי במיוחד לילדים.

ברקע התחרו ביניהם שני מכשירי טלוויזיה קולניים על תשומת ליבו של אף אחד - באחד שודר משחק פוטבול ובאחר הסרט ׳סופר ג׳ו יאנג׳.

"אני מסור לעבודה שלי בכל ליבי," אומר ג׳ורג׳. "נשיא חטיבת הבידור של הרשת. היד שלי תמיד על הדופק, עשרים וארבע שעות ביממה."

יש טלוויזיה בכל חדר. האמת היא שג׳ורג׳ לא מסוגל להיות לבד, אפילו לא בשירותים.

מתברר שהוא גם לא מסוגל לשרוד בלי לקבל שוב ושוב אישור להצלחתו. יותר משנים־עשר פרסי האמי שקיבל יצאו מגבולות חדר העבודה שלו, וכעת הם פזורים ברחבי הבית, לצד פרסים אחרים ואותות הצטיינות שהונצחו בבדולח, כל אחד מהם מהלל את יכולתו של ג׳ורג׳ לנתח את התרבות הפופולרית, לשגר אותנו בחזרה אל עצמנו - בלעג דק שבדקים, בפורמט המוכר, חצי שעה של סדרה קומית, שעה של חדשות.

מגש ההודו היה מונח במרכז השולחן. הושטתי את היד מעבר לכתפה של אשתי והרמתי אותו - הוא היה כבד והתנודד. פקדתי על עצמי להישאר חזק והצלחתי למלא את המשימה, ובה בעת לשאת קערה של כרוב ניצנים ובייקון על זרועי האחרת.

ההודו, "עוף מזן מורשת", אלוהים יודע מה זה, עבר שפשוף, ריכוך ותיבול בעשבי תיבול עד שהוכנע, עד שהשתכנע שלא נורא שיערפו את ראשו וימלאו את אחוריו בפירורי לחם ובחמוציות במין פולחן שנתי. העוף הזה גדל למטרה מסוימת, בידיעה שבתאריך מסוים יעלה המספר שלו בגורל.

עמדתי במטבח שלהם וניקרתי בגווייה. ג׳יין שטפה את הכלים, ידיה עוטות כפפות בכחול עז, שקועות עד המרפקים במי סבון. אצבעותיי היו תחובות במעמקי העוף, גופתו החלולה עדיין חמימה, החלקים הטובים ביותר של המילוי עדיין דחוסים בתוכו. חפרתי באצבעות והגשתי מילוי אל שפתיי. היא הביטה בי - בפי הלח, השמנוני, באצבעותיי המכופפות אל תוך מה שהיה יכול להיות נקודת הג׳י של ההודו, אילו היו לעופות דברים כאלה - הוציאה את ידיה מהמים וניגשה אליי להדביק לי נשיקה. לא נשיקה בין חברים. נשיקה רצינית, רטובה, מלאת תשוקה. זה היה מבהיל ובלתי צפוי. היא עשתה את זה, ואז פשטה במהירות את הכפפות ויצאה מהחדר. אני נשארתי לעמוד ליד הדלפק ונאחזתי בו באצבעות שמנוניות. חזק.

הוגש הקינוח. ג׳יין שאלה מי רוצה קפה וחזרה למטבח. הלכתי בעקבותיה כמו כלב שרוצה עוד.

היא התעלמה ממני.

"את מתעלמת ממני?" שאלתי.

היא לא ענתה והגישה לי את הקפה. "אתה מוכן שיהיה לי איזה תענוג קטן, משהו קטן ששייך רק לי?" היא השתתקה לרגע. "חלב וסוכר?"