סמטאות חיי

"מה קרה לעזאזל?"

אלה היו מילותיו הראשונות של הסוהר הצבאי ברגע שחזרה הכרתו.

כמה שניות לפני כן פילח את רקתו תפוח ירוק ולא בשל, קשה כאבן, שזרקתי עליו בעוצמה בלתי סבירה לאחר שסיימתי את ארוחת הצוהריים. מה שהוביל אותי למעשה הלא חכם היה אלימות קשה כלפי אסיר חדש יחסית שלא הכיר עדיין את נוהלי המתקן וכל חטאו היה שביקש פעמיים לחזור לתאו לאחר ארוחת הבוקר.

שלושה סוהרים אזקו אותו והיכו אותו נמרצות. (בשנת 1991, השנה שבה נאסרתי, הייתה פחות מעורבות תקשורתית, האינטרנט עוד לא היה קיים ולכן, באין תהודה, היה פשוט יותר לסוהרים לעשות מעשים לא הוגנים). לא יכולתי לשאת את חוסר הצדק, ואת התפוח השלכתי עליו אינטואטיבית ללא שום מחשבה או שיקול דעת, כהרגלי באותן שנים.

מחצר הפלוגה (פלוגת המאסר בכלא 4, שישבתי בה שישה חודשים) חצי מהעצירים ראו אותי זורק את התפוח, שלושת הסוהרים היו עסוקים עם העציר וראשיהם היו מופנים מטה.

לא ברור לי מאיפה הגיעו כוחותיי, כנראה שהרצון לעזור לאסיר האומלל הביאו אותי לחוסר שפיות זה.

הסוהר נמוך־הקומה התרומם וניסה להבין מהיכן הגיעה המכה.

ראיתי אותו בזווית העין כי חששתי להסתכל לעברו, שמא יבחין במבט עיניי.

למזלי הגדול, באזור זה של החצר לא היו מצלמות וזה מה שהציל אותי מעוד משפט, שיכולות היו להיות לו עוד השלכות קשות הרבה יותר.