סמטת כנען

ילדוּת

״האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״. כמה יפה כתב המשורר. ומה עושה אדם שאין לו באמת מולדת וודאי שאין לו נוף ילדות להתרפק עליו? מקים לו מולדת משל עצמו.

נולדתי בפולין ואין לי שום זיכרון משם. הכול נמצא באלבומי התמונות שהוריי הביאו איתם.

הייתי בת ארבע כשעלינו לארץ, ב־7 בפברואר 1950, ונשלחנו היישר למעברה בקריית אליהו, ״שער העלייה״. גם מהמעברה יש לי בקושי איזה זיכרון. אני זוכרת שהשתוללתי פעם עם הילדים והפלנו מנורת נפט ופרצה שריפה באוהל וחטפתי הרבה צעקות, אבל בעיקר נעלבתי מזה שאמרו לי, ׳הלוא את ילדה אינטליגנטית, איך את משתתפת בשטויות האלה׳. ואני לא רציתי להיות ילדה אינטליגנטית, רציתי להיות רק ילדה.

המולדת שלי היא השפה העברית. המשפחה שלי הם כל השכנים שאיתם גדלתי בקריות, ואת נופי הילדות מצאתי בשירים. זיכרונות מהעבר יצרתי כששרתי והלחנתי שירים ביידיש. גם ילדוּת יצרתי לי כששרתי שירי ילדים.

אנשים מבוגרים שדיברו עברית יפהפייה ושרו בעברית — מייד אימצתי לי אותם למשפחה. עד היום אני מקשיבה ל״מקהלת ותיקי נהלל״ שרים ״שמש אביב נטה ימה״ (״משאת נפשי״) בקולות רועדים, ואני בוכה. אני שומעת את הנכד יהונתן גפן כועס עליהם ועל דרכי החינוך הנוקשות שלהם. אני מבינה, מזדהה, ובכל זאת מתרגשת מהם.

והיה כמובן הרדיו. הרדיו היה ממש הלב הפועם בבית. כל אחד מצא בו את מה שהיה זקוק לו. אני גיליתי את שירי העם, ומאוחר יותר את נינה סימון וז׳אק ברל בתוכניות של עדנה שביט בגלי צה״ל. הוריי אהבו מוזיקה קלאסית ושירים צרפתיים, ואחי, שאיבד את השמיעה באוזן אחת בימי מלחמת העולם השנייה, היה שוכב עליה ומקשיב בלילות באוזן השומעת לטרנזיסטור (שקיבלנו מהדוד בשוודיה) ל״קול אמריקה״, תחנת הרדיו שנועדה להפיץ את התרבות האמריקאית בעולם. שבת בבוקר הייתה של כולם, עם הצחוקים של ״שלושה בסירה אחת״. לימים גם בטלוויזיה היו תוכניות של דן אלמגור ואליהו הכהן שהיו ממש שיעורי היסטוריה בעזרת השירים. ספגתי הכול.

אבא בין קודש לחול

אני קוראת ביומן של אבא:

אני משה אלברשטיין בן דוד ושיינדל נולדתי ב־5.12.06 בכפר גדול על יד העיר אוסטרוביצה בבית של סבא. בית מפואר של 3 קומות של כל המשפחות, חתנות כלות דודים ודודות גרו. כל הרכוש הזה, ביחד עם שתי טחנות קמח וכל מיני גריסים עם הרבה שדות, מכרות סיד ויערות מסביב היה מושכר לסבא ל־99 שנים כפי שהיה מקובל אז.

סבא מצד אמא היה דמות נהדרת. מזמן לזמן היה מארח רבנים, אנשים מכובדים שעברו דרכנו עם התחבורה של אז, עגלות וסוסים. היו באים כל חג פורים עם להקות והציגו ׳פורים שפיל׳ כמו ׳מכירת יוסף׳ ואני ספגתי את האווירה הפטריארכלית עם הכנסת אורחים תמידית. בכל הבית בכל הדירות היה חשמל שקבלנו מהטחנות שהטורבינות הופעלו בעזרת נהר שהטחנה הגדולה עמדה מעליו.

בזמנים ההם היו משדכים תורה עם כסף. מצד אמא היה למשפחה רכוש שעבר מדורי דורות, מין מלכות בזעיר אנפין ומצד אבא היו מסביב רבנים גדולי תורה ראשי ישיבות. היינו גם בני משפחת רבנים אמשינוב, קוצק ווארקע.

הכול התנהל על מי מנוחות עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

לקראת סוף המלחמה התפרקה כל המשפחה, כל אחת בעיר אחרת. היה פחד לגור בכפרים מפאת התנפלות של חבורות שודדים. ואבא, שאף פעם לא התעסק עד אז בעסקי פרנסה, לפי המנהג של אז כל חתן בעל תלמיד חכם, קיבל ביחד עם משפחתו את כל צרכיו מהחותן. קוראים לזה ׳קעסט׳. בעיירה שלנו אליה ברחנו מחרבות הקוזקים הצאריים קיבלנו רשות מהסבא למכור את הקמח מהטחנה שלו. הייתי הבכור בבית. היינו כבר 4 ילדים ובגיל 10 בערך התחלתי לעזור לאבא בכל מיני עבודות ועיסוקים. אז בהיות אבא תלמיד חכם מובהק ייעצו לו להיות ראש ישיבה בעיר אוטווצ׳ק קרוב לוורשה ואני הייתי בחור ישיבה עד גיל 17 בערך.

בגיל שבע־עשרה החליט אבא להיפרד מהעולם החרדי ולחפש את דרכו לבד. החלום שלו היה מוזיקה. תוך כדי עבודות שונות בתעשיית הטקסטיל או כעוזר לשען הוא הצליח ללמוד לנגן, והקים תזמורת מנדולינות ומקהלה. חיי התרבות בוורשה היו מלאי פעילות. אחד משני הארגונים המקצועיים הגדולים היה של החייטים, הגברים והנשים אנשי המחט. היו להם חוגים דרמטיים ומקהלות, והמפורסמת שבהן נקראה ״מועדון אורפאוס״. למקהלה שאבא הקים שם הגיעה גם בחורה צעירה, מתוקה ויפה, אמא שלי.

אמא

אמא נולדה בוורשה למשפחה צנועה, משפחת פרידמן. לאבא שלה היה קיוסק למכירת טבק ועיתונים והיו לה עוד שתי אחיות ואח צעיר. שתי האחיות המבוגרות למדו בבתי ספר גבוהים ואמא הצעירה נשלחה לרכוש מקצוע. היא למדה את מלאכת התפירה בביתו של חייט מפורסם. כנערה תוססת ומוזיקלית מאוד היא הצטרפה למקהלה במרכז תרבות יהודי בוורשה. שם הכירה את אבא, שהיה המנצח על המקהלה. אבא היה מבוגר ממנה בארבע־עשרה שנים אבל האהבה לבלבה. זמן קצר אחרי שהכירו, התחילו להגיע שמועות על המלחמה הקרבה. אבא החליט שהם יברחו לרוסיה. שני הסבים משני הצדדים לא הסכימו שהם ייסעו בלי להתחתן כדת וכדין, וכך נערכה חתונה קטנה בביתה של אמא. אחת האחיות של אבא הביאה צַלם וכיבוד. סבי (אבי אבא) שגר מחוץ לוורשה, בעיר אוטווצ׳ק, לא הגיע לטקס, כי היה צריך לנסוע ברכבת והיו שמועות שבאזורים רבים בוורשה מקצצים ליהודים החרדים את הזקנים. רק סבתי ושתיים מדודותיי הגיעו.

אבא כותב:

מלחמת העולם כבר ניתן היה להריחה באוויר. חיכינו וחיכינו עד שהגרמנים התחילו להפציץ את ורשה. קודם כל השמדנו במועדון את שמות כל החברים ואת כל המסמכים שיכלו להחשיד אותנו בפרופוגנדה קומוניסטית. כשהגרמנים כבר היו בוורשה ואיש לא ידע למה הם מסוגלים, קפצתי לאוטבוצק, עשרים וכמה קילומטר מוורשה, להציג להוריי את הכלה ולהזמין אותם לחתונה בבית הכלה בוורשה. כשנפרדנו אבא ליווה אותנו ובכה, כי אמרנו שמייד אחרי החופה נעזוב את פולין ונעבור לצד הרוסי דרך ביאליסטוק.

באחד מימי נובמבר בדירתם של ההורים של רות׳קה הזמנו רב שכן, שגר באותו רחוב. אמי ושתיים מאחיותיי הגיעו לחופה, אבא כבר פחד לעזוב את העיר כי אמרו שתופסים יהודים ומקצצים להם את הזקן. אחותי אסתר־גאלדע השיגה מאיפשהו צלם. היה יין ווודקה וערכנו את החתונה. למחרת החלה תקופה חדשה לשנינו: בעל ואישה.

יצאנו לדרך. שני תרמילי גב היו רכושנו. יהודים רבים עזבו כבר בסוף ספטמבר מייד כשהגרמנים נכנסו לוורשה.

תאונה

בשנים שהוריי חיו כפליטים ברוסיה אבא נשלח לעבודות שונות. אחת מהן הייתה העברת בולי עץ מהיערות אל הנהר ומשם היו משיטים אותם לדרכם עם הזרם. באחת הנסיעות האלה נתקעה המשאית שבה אבא נהג על פסי רכבת והרכבת פגעה בה והעיפה אותה למרחק. לאבא נשברה הברך בכמה מקומות והוא היה צריך לעבור סדרת ניתוחים. הוא שהה בבית החולים כמה שבועות כשלידו חיילים רוסים פצועים שחזרו מהמלחמה. מכיוון שהשבר אוחה בצורה לא כל כך מקצועית, אבא סבל מצליעה קלה כל חייו.

כעבור כמה שנים, כשחזרו הוריי לפולין אחרי המלחמה ואבא לימד מוזיקה בבית ספר בשצ׳צ׳ין, עלתה אפשרות לתקן את הניתוח בברך ולערוך אותו מחדש בתנאים משופרים ובכך לפתור את ענין הצליעה. אבא התייעץ עם אחד המורים בבית הספר אם הדבר הזה כדאי. האיש שאל אותו בן כמה הוא ואבא אמר ארבעים, והאיש אמר ״נו, כבר לא כדאי...״

שנים לאחר מכן אבא עבר את הניתוח המיוחל כאן בארץ. הרגל התיישרה והוא התגאה שגבה בכמה סנטימטרים.

הדוד אהרון משוודיה

כשאבא ואמא ברחו לברית־המועצות אחרי החתונה הם לקחו איתם את אהרון, האח הצעיר של אמא. זה היה ב־1939. הם שהו בביאליסטוק ומשם נלקחו על ידי הרוסים ברכבות משא לאזור במרכז ברית־המועצות, ואז לאוזבקיסטן. בתקופת הנדודים למד אהרון רוסית בבית הספר והתאהב בשפה. רוב הזמן הוא התגורר עם ההורים, אך כשנולד אחי ולא היה מקום לכולם בבקתה שלהם, עבר אהרון לבית יתומים, ושם שכלל מאוד את הרוסית שלו. כשהוריי החליטו לעלות לארץ, אהרון שהפך לקומוניסט מושבע החליט להישאר בפולין, ובסופו של דבר בחר להגר לשוודיה. משם היה שולח חבילות מזון לארץ: קפה נמס, סרדינים ושפופרות חלב ממותק. בביקורים שלו בארץ ניסינו לשכנע אותו שיישאר כאן איתנו והוא אפילו שהה כמה חדשים בקיבוץ הגושרים ועבד שם במסגרייה. אבל כנראה שוודיה התאימה יותר לאופי שלו — הוא היה אדם שקט מאוד ובודד מאוד. בגיל מבוגר הוא הכיר אלמנה עם שני ילדים בוגרים וסוף־סוף זכה למשפחה משלו.

סמטת כנען, קריית ביאליק

איזה שם מוזר לרחוב שאליו הגענו אחרי המעברה, כל כנען כלואה בתוך סמטה צרה אחת. גרנו בדירת חדר וחצי: מטבח קטן, סלון ובו מיטת ההורים וארון, וחדר נוסף שבו אמא תפרה ואחי ואני ישנו. אני חושבת שזאת הסיבה לכך שמאז ועד היום לא היה לי חדר עבודה, ואני לא כותבת את זה כתלונה. להפך: כל מה שקרה ביצירה קרה לפני כן בראש, במחשבה, ולא הייתי זקוקה לחלל עבודה מיוחד. היה שולחן במטבח, ואפשר היה לכתוב עליו, להניח עליו תווים ולנגן, וכמובן לדבר עם אמא כשהתפנתה ממכונת התפירה. חדר עבודה אמיתי מפחיד אותי עד היום, הוא כאילו מחייב אותך לעבוד וליצור. כשהתחלתי לצייר במפתיע בגיל ארבעים פלוס מעולם לא חשבתי על כּן ציירים, וציירתי בכל מקום שיכולתי להתארגן: שולחן ורצפה.

התאנה

סמטת כנען הייתה שורות־שורות של בתים בני שתי קומות, ולפני כל בית ערמת חול קטנה. יום אחד הגיעו משאיות עם אדמה טובה לכסות את החול, ופתאום התעורר בכולם הרצון לשתול משהו באדמה הזאת. ההורים שלי והחברים שלהם היו אנשים שעסקו בחוץ לארץ בהוראה או במסחר ואף פעם לא היה להם קשר לאדמה, והינה פתאום חלקת קרקע משלהם. התחילו לקנות מעדרים ואתים ושקיות זרעים מכל המינים. אישה אחת חלמה על ערוגות ורדים ואחרת על עץ לימונים. זה נהיה הנושא המדובר: כמה להשקות? מתי לזבל? מתי לעדור? ואיזה רווח להשאיר בין השתילים? כבר למחרת זריעת הזרעים התחילו השכנים לחכות בקוצר רוח לתוצאות.

לאבא שלי היו חלומות גדולים יותר. לא צנוניות ולא פרחים. הוא חלם על גפן, רימון ותאנה. הם סימלו בשבילו את כל השפע והטוב שציפה למצוא בארץ. כך שמתחת למרפסת הקטנה הוא שתל רימון וגפן ובחלקה שלפני הבית — תאנה. עד היום לא ברור לנו מניין הביא את התאנה. הוא קרא לה ״ערבייה״. בעוד השכנים אוכלים מהירקות שלהם ומתבשמים מריח הפרחים שבגינה חיכינו אנחנו לפירות של אבא. הענבים היו חמוצים וקשים, הרימון היה ורדרד וחיוור אבל התאנה עלתה כפורחת.

בחצר הלך והתפתח עץ ממש, כמו שהיה אפשר לראות בשכונות הוותיקות של העיר. גזע עבה, ענפים רחבים מתפרשים לכל עבר ופה ושם אפילו תאנים. אבא הכין אותנו לכך שהתאנה שלנו אינה מתורבתת אלא תאנה ערבית, כך הוא קרא לזה, והתאנים אולי לא יהיו הכי יפות אבל הטעם...

הבעיה הייתה שאף פעם לא ידענו מתי לקטוף את התאנים. כשהן היו סגורות הן היו קשות וחמוצות, כשהן התבקעו וכל הצוף נשפך מהן הגיעו המוני דבורים וחרקים לבית. השכנים היו שואלים בצחוק — ״נו, מתי כבר נטעם מהתאנים שלכם?״ ואבא שתק בזלזול. אנשים בלי מעוף וחזון.

אחי ואני נהגנו לאסוף את התאנים שנשרו מהעץ ולחלק לילדים בשכונה. לאט־לאט כיסתה התאנה את אור השמש בענפים ובעלים הרחבים שלה. אחר כך התחילו השורשים להתרחב ולהתפשט מתחת ליסודות הבית וכמה מרצפות התחילו להתרומם. אנחנו התעייפנו מאיסוף התאנים מהחצר, והדבורים שזמזמו סביב לעץ הפחידו את מי שרצה לבוא אלינו.

בסוף אבא התרגז, כעס שרימו אותו כנראה והעץ הוא לא מה שהיה צריך להיות. בוקר אחד מוקדם־מוקדם, לפני שהשכנים קמו להשקות את הערוגות הצנועות שלהם, יצא אבא מהבית וכרת בגרזן את העץ. במקום התאנה הוא שתל תפוחי אדמה. כולנו שמחנו שיהיו לנו בגינה תפוחי אדמה, אבל אבא היה עצוב. תפוחי אדמה הרי היו לנו בפולניה, והוא קיווה למשהו אחר. בכל זאת כשהוצאנו את תפוח האדמה הראשון מהאדמה אבא התרגש. ״תפוח אדמה מישראל יש לו ודאי טעם אחר.״

קריית חיים

התחנה הבאה שלנו הייתה קריית חיים. הדירה הייתה חלק משורת בניינים ממש על כביש חיפה-עכו. מאוחר יותר הועברו לשם מפוני המהומות בוואדי סאליב. כאן כבר היו שני חדרים וסלון, והייתה מרפסת קטנה שאמא תפרה שם וקיבלה את לקוחותיה. כשאמא הייתה צריכה לגזור בד לשמלה חדשה, היא פרשׂה את הבד על השולחן בסלון. בערב היינו כולנו זוחלים על הברכיים ומגנט בידינו לאסוף את הסיכות שנפלו מהשולחן לרצפה. חיפוש הסיכות הסתיים תמיד בצחוק גדול.

זו הייתה דירת קסמים: בכל שעה הייתה משתנה. אחי ישן בסלון שבו אמא גזרה את הבדים, ושם גם אירחו חברים בסופי שבוע. אני ישנתי במיטה שהתקפלה לתוך ארונית וכוסתה בווילון במשך היום. בחדר הזה היו גם הספרייה, ושולחן קטן שעליו הכנתי שיעורים, ואבא היה מקבל שם את התלמידים שלו לאקורדיון. בחדר השלישי היו רק ארון אחד והמיטה של ההורים.

החדר הכי פעיל בדירה היה כמובן המטבח. שם היו שולחן קטן וכירת גז, ושם אהבנו אחי ואני לנגן לאמא. זאת הייתה הדרך היחידה לגרום לה לשבת, להקשיב בנחת ולהפסיק להתרוצץ.

בשיעור מלאכה בבית הספר היסודי נתנו לנו שיעורי בית, לרקום עיגול סביב צווארון של חולצה לבנה. משהו קלאסי של התקופה: איקסים קטנים בצבעים שונים. אני התחלתי לרקום בלי הרבה סבלנות, ואמא לקחה לי את החולצה ואמרה: את תשירי — וסיימה את הרקמה תוך עשר דקות.

אבא החליט לסגור את המרפסת הקטנה שבה אמא עבדה למעין חדרון. הוא עשה את זה ללא אישור, ומובן שהגיעה הזמנה למשפט על בנייה לא חוקית. אבא צילם את כל המרפסות ברחוב עם חבלי הכביסה, הסולמות וכל מה שהיה ניתן לראות שם. הוא הראה את התמונות לשופט ושאל מה יותר אסתטי: מרפסת סגורה או הבלגן הזה? כנראה הוא תפס את השופט ביום טוב, כי ויתרו לו והוא לא קיבל קנס או צו הריסה.

סמטת כנען

מעין שביל צר, שלצידו קוביות בטון קטנות של שתי קומות. לפני כמה שנים לקחתי את המשפחה לראות את הסמטה שבה גדלתי וממש נדהמתי. זכרתי שהדירה הייתה קטנה אבל לא כל כך קטנה. לא הבנתי איך בכלל היה מקום לכולנו בדירה הזעירה הזאת. הבטן ממש התהפכה לי.

סמטת כנען הייתה מאוד שקטה. רק הילדים בחצרות הרעישו עד שנשמעה קריאת האימהות בכל השפות: חנן, אדם, חיה, הביתה.

הבית לא היה מקום שממש נעים לחזור אליו.

היחסים בין השכנים לא היו קרובים. לא היו ביקורי פתע של אלה אצל אלה, לא מה את מבשלת היום, ולא סיפורי רכילות על כוס קפה. הגברים יצאו בבוקר לעבודה והנשים מצאו להן עבודות. אמא תפרה, אחת שכרה מכונה להכנת שקיות מפלסטיק, לאחרת הייתה מעגילה לגיהוץ סדינים, אחת תיקנה גרבי ניילון, ומישהי טיפלה בתינוק. בצהריים הכינו כולן ארוחה לילדים.

המפגשים היחידים היו בערבי שישי במשחקי הקלפים וביום כיפור בבית הכנסת. אבא שלי סירב ללכת לבית הכנסת. הוא היה עומד בפתח הבית כשהנשים המעולפות למחצה מהחמסין (תמיד יש חמסין ביום כיפור) ומהצום היו חוזרות מבית הכנסת, ומציע להן כוס קפה, שיהיה להן כוח להמשיך לצום. ביום העצמאות היו נפגשים בדירה של משפחת בלומל, שהייתה לה טלוויזיה, לצפות במצעד צה״ל.

כל כך מעט היה, כל כך הרבה נשאר

המשפחה שלנו הייתה מאוד יוצאת דופן בשכונה. אפשר לומר שהיינו משפחה בוהמיינית, אם כי אז לא הרגשנו כך. איזו משפחה נוספת בסביבה התאבלה על מותה של מרילין מונרו, או התרגשה מהתצלום היפה של בריז׳יט ברדו והתינוק הראשון שילדה, שהופיעה בעמוד הראשון בעיתון ״הארץ״? הכול סיקרן אותנו.

מוזיקה ואומנות היו הלב של הבית שלנו, והיו אין־סוף ויכוחים: האם בוב דילן נחשב לזמר עם קול כזה? האם מוזיקת הג׳אז משתווה לקלאסית? אחרי כל סרט שראינו (בכל מוצאי שבת הלכנו לסרט) התווכחנו על איכות הסרט וכעסנו על הביקורות שלא הסכמנו איתן.

שפינוזה קורא ״הארץ״

אצלנו בבית היה רק עיתון ״הארץ״. כשהייתי חיילת קראתי לראשונה ״מעריב״ או ״ידיעות אחרונות״.

בחגים היה אבא מתלונן על הגיליונות האינסופיים של העיתון ובהם סיפורים של ש״י עגנון שלא הייתה לו סבלנות לקרוא. כשאבא התעצבן עגנון חזר להיות ״צ׳אצ׳קס מבוצ׳אץ׳״.

אני קראתי בעיתון את השיר של אבידן ״הכתם נשאר על הקיר״ וזאת הייתה בשבילי תגלית מדהימה ופתח להבנה אחרת של עולם השירה.

היה לו לאבא רעב עצום לידע. הוא לימד את עצמו אנגלית והיה קורא ספרים בלי לדעת איך באמת מבטאים את המילים. בספרייה שלנו היו אמרסון, אדגר אלן פו ועוד רבים וטובים מאוד. הוא חיבב את החברים ששיחק איתם קלפים, אבל היה קצת מתוסכל שלא התאפשר לו לשוחח איתם על עניינים יותר רוחניים. היום אני מבינה שבדרכו היה אבא אדם בודד. לא היה לו עם מי לשתף את הידע שרכש. אני זכיתי להיות השותפה שלו, משום שאחי עזב את הבית מייד אחרי בית הספר היסודי לפנימיית כפר גלים, ואמא הייתה תמיד עסוקה.

פעם אחת הרעב הזה לתרבות הפיל אותו בפח. הגיע אלינו סוכן של חברת ביטוח קנדית שפתחה סניף בארץ, משהו INTERNATIONAL. האיש התגלה כחובב מוזיקה ומייד התחבר לאבא והם בילו שעות בשיחות על נגנים ויצירות: מי גדול יותר, מי חשוב יותר ואיזה ביצוע מופתי יותר. תוך כדי השיחות משובבות הנפש האלה אבא חתם על כל מיני ניירות והתחייבויות. אפילו לוח שנה מהודר קיבלנו מהחברה. יום אחד האיש פשוט נעלם, ואיתו חברת הביטוח והכסף שאבא שילם. אני לא יודעת על מה אבא הצטער יותר, על הכסף שאבד או על הפרטנר לשיחות מעמיקות.

כשאמא הייתה חסרת סבלנות והוא היה שקוע בקריאה, היא קראה לו, ״שפינוזה, אני צריכה אותך במטבח.״

בזכות אבא למדתי על משוררי היידיש הגדולים. הייתי נוסעת לחנות קטנה בתל־אביב בשם ״ספריית י.ל. פרץ״ שמכרו שם ספרים ביידיש. אבא היה אומר שם של משורר ומטיל עליי לחפש את ספריו. רוב הספרים בחנות היו משומשים והתגלגלו לשם מכל מיני ספריות בארץ ובחו״ל. לייב ניידוס, יהואש, משה לייב הלפרין, לייויק, סוצקעווער, קדיה, משה נאדיר. אני זוכרת שיצא ספר חדש של סוצקעווער בהוצאה מהודרת עם איורים נהדרים של מארק שאגאל, ״די פידלרויז״ (שושנת הכינור) וקיבלתי הוראה להביא את הספר היקר הזה. מיהרתי לקנות אותו לפני שיאזל.

אמא רצה

אמא הייתה חסרת מנוחה. גם כשרצינו ללכת סתם לטייל בסוף השבוע היא לא יכלה ללכת בנחת ותמיד מיהרה. אבא היה צוחק ואומר ״רות'קלע, לאמיר אַבּיסל לוֹיפְן שְפָּאצירן,״ רות'קלע, בואי נרוץ קצת לטייל.

אבא מתרגם

אבא היה היחיד ברחוב שקרא עברית. אני זוכרת אותו יושב באולם הקולנוע ב״בית העם״ מצדדיו אמא שלי ועוד שכנה או שתיים, והוא מתרגם להן את הכתוביות של הסרט. לפעמים בלהט הסצנה המרגשת הוא הרים את קולו והאנשים מסביב העירו לו בכעס. אחי ואני נלחצנו מאוד, אבל כשהסצנה הדרמטית הסתיימה חזר אבא ללחוש.

בית העם

אולמות הקולנוע בארץ היו חללים גדולים וקרים שבהם הקרינו בעיקר סרטים, אבל הם היו גם אולמות תיאטרון בעת הצורך. כך למעשה היה בית העם בקריית חיים — היכל התרבות של הצפון. הופיעו שם ז'אק ברל, הארי בֵּלָפוֹנטֶה, ננה מוּשקוּרי, עמליה רוֹדריגֶז, ליונל הַמפּטוֹן, ה״פְּלַאטֶרְס״ וה״גוֹלדֶן גֶייט״ וכמובן כל להקות הפולקלור שהיו פופולריות באותן שנים ומשכו קהל רב: להקות של מחול פיליפיני, ספרדי, רוסי ובולגרי. אבל אנחנו אהבנו יותר מכול את להקת ״ענבל״. הלכנו למופעים שלהם מלאי הערכה לרקדנים ולמוזיקה שלא הכרנו ושהקסימה אותנו. שנים שמרתי את התוכניות של ההופעות. כשהדוד משוודיה בא לביקור לקחנו אותו כמובן לראות את להקת ״ענבל״ שלנו.

כלה תימנייה מוורשה

אבא של איציק בכר, חברי מקריית ביאליק ולימים גם האמרגן שלי, ניהל מכולת במדרך עוז, מושב תימני ליד עפולה. הוא היה נוסע לעבודה כל בוקר מהקריות בשני אוטובוסים, ישן על הדלפק במכולת שנת צהריים קצרה וחוזר בערב. אמא שלי, שהייתה כהת־עור, ולפעמים שאלו אותה מניין היא יודעת יידיש, רצתה להתחפש בפורים לתימנייה. אבא של איציק, הלוא הוא גרשון, הביא לה מהיישוב שבו עבד בגדים מסורתיים של כלה. ואמא הייתה כל כך יפה: כלה תימנייה מוורשה.

סוס העץ

בפולין היה אבא מורה למוזיקה, אבל כאן בארץ חשש ללמד בגלל העברית. הוא הכיר את השפה כי למד בישיבה עד גיל שבע־עשרה, אבל העברית המדוברת הייתה זרה וקשה לו. וחוץ מזה, לא היו פסנתרים בסביבה. בלית ברירה החליט אבא להפוך את התחביב שלו, הצילום, לפרנסה. בין הדברים המועטים שהבאנו מפולין היו שמיכות פוך, מצלמת ״לייקה״ ונדנדת סוס עץ לבן. זה היה הסטודיו של אבא. בימים היה עומד מתחת למדרגות שחיברו את רחוב הרצל ורחוב החלוץ בחיפה עם קופסת הצילום שהכין לעצמו: מין ארגז קטן שבתוכו המצלמה וממנה נמשך שרוול ארוך, שלתוכו היה מכניס את היד, מצלם ומפתח. על הארגז היו מודבקות כמה תמונות שצילם. קראו לזה ״פוטו חמש דקות״. בין הצילומים היה אבא יושב וקורא את עיתון ״הארץ״. כשנתקל בקושי להבין מילה או משפט, לא התבייש לעצור מישהו מהעוברים ושבים ולבקש הסבר.

סוס העץ שימש גם הוא לעבודה, והרבה ילדים בקריות הצטלמו כשהם יושבים על הסוס היפה הזה.

השגיאות החמודות של אמא שלי

לאמא הייתה שמיעה מעולה ואוזן טובה לשפות. במעברה היא למדה לדבר בולגרית עם השכנים. גם עברית היא דיברה והכירה את האותיות, אבל לא ידעה ממש לקרוא ולכתוב. כשגרנו בקריית ביאליק היא ניסתה ללכת ללמוד באולפן. כיתות האולפן היו בבית הספר היסודי שבו למדתי. השיעורים היו בערב ואמא התלוננה שקשה לה: היא עייפה בסוף היום ולא רואה טוב מה שכתוב על הלוח. אבל היא דיברה טוב יותר מכל התלמידים האחרים. לפעמים התלוננה על הצליל הקשה של העברית, עם כל האותיות הגרוניות. רק מילה אחת נשמעה לה נעימה לאוזן: ״אומללה״.

אמא הייתה ממציאה משמעות חדשה למילים, למשל: ״הערב מנגנים אצלנו קלפים״. בשפות רבות ״לנגן״ ו״לשחק״ זה אותו פועל, למה לסבך? היא תהתה למה בחיפה כתוב בכל מקום ״מכולת״, אבל אין שם באמת מכולת. ואז התברר שכוונתה הייתה למקלט.

לאחרונה קניתי לי את הספר ״אלף מילים״ שממנו למדה אמא באולפן, ואני נהנית ומתרגשת לקרוא בו. הינה קטע ממנו:

בבית הקפה

אני הולך ברחוב ואני רואה את גילה המורה הולכת ברחוב וחם לה, חם.

שלום גילה, לאן לאן?

שלום יוסף, אני באה מבית הספר וחם לי מאוד.

בואי גילה לבית הקפה, יש שם גלידה קרה ומיץ תפוזים.

טוב, אבל אין אני אוהבת מיץ תפוזים, יוסף.

לפני שנה ניסיתי ללמוד ערבית והיה לנו ספר דומה — בערבית כמובן — וקלטתי כמה קשה לאדם מבוגר ללמוד שפה חדשה. בכלל, ככל שהשנים חולפות אני נפעמת יותר ויותר מהוריי וחבריהם: הכול היה חדש, הכול זר, והם לומדים, הם שורדים.

סלון רות

לא היה לאמא ביטחון בגזירת בדים, בייחוד כשהיו יקרים מאוד. מרוב לחץ הייתה עושה חזרות עם עיתונים או בדים ישנים, אבל לפעמים הייתה נעזרת בשתי מדריכות והייתה נוסעת אליהן עם אותם בדים יקרים. היא אהבה מאוד את הנסיעות האלה, אהבה לצאת מהכוך הקטן שישבה בו כל היום ולקשקש קצת עם נשים מוכשרות. אמא לא אהבה להיות עקרת בית. כיוון שהתחתנה בגיל צעיר, לא היה מי שילמד אותה לבשל ולאפות, והרפרטואר הקולינרי שלה היה די מצומצם — מה שכמובן לא הפריע לנו. לפחות היה בכל יום סלט טרי ורענן, בעוד שאצל שאר השכנים אכלו רק אוכל מבושל או מטוגן.

בתקופות שלא היו מספיק לקוחות עסקה אמא בריפוד של רהיטים. פעם עבדה אצל משפחה אנגלו־סקסית בחיפה. כשחזרה סיפרה לנו בתמיהה ובצחוק שהם אכלו שם מין ירק, שכל הזמן מקלפים ובסוף נשארים עם הרבה זבל ומעט אוכל — זה היה כמובן ארטישוק, שעדיין לא הכרנו.

אמא עברה ניתוח לכריתת שד ואנחנו לא רצינו שהיא תמשיך בעבודת התפירה. ליד השיכונים שלנו נבנה מבנה של קומה אחת לחנויות, ומעליה קומת מגורים. לא זוכרת מניין צץ הרעיון לקנות לאמא את החנות הקטנה ולעסוק במכירת לבני נשים, מה שקראנו לו העולם התחתון. חשבנו שזה יתאים לאמא והיא רק תמכור סחורה קיימת ותעשה תיקונים קטנים בעת הצורך. כבר היו לי חסכונות, והדוד משוודיה, האח הצעיר של אמא, עזר לנו גם הוא. הצלחנו לרכוש את החנות הקטנה ובמשך הזמן מכרנו את הדירה שלנו ועברנו לגור מעל החנות.

קראנו לחנות ״סלון רות״.

החנות הקטנה של אמא הייתה גם מקום מפגש לנשים, ששיתפו אותה והתייעצו איתה בכל מיני עניינים משפחתיים. היו גם הנערות שקנו את החזייה הראשונה, וזה בהחלט היה רגע אינטימי ואפילו היסטורי.

במסעות שלי ברחבי העולם היו ניגשים אליי לא פעם אנשים ומספרים לי שלמדו לנגן באקורדיון אצל אבא או קנו בחנות של אמא. החנות הקטנה הייתה ממש הממלכה של אמא. היא ישבה לה בין ערמות הסחורה, על מכונת התפירה עמד טרנזיסטור קטן, ושם הייתה מקשיבה לבת שלה.

הדור של הוריי לא ידע מה זה לנוח. המנוחה נקשרה מייד לבטלה. בסופי השבוע אמא סבלה תמיד מכאבי ראש. כתבתי שיר על דרכי המנוחה של אמא שלי:

אמא נחה

יום־יום בשתיים בצהריים

הייתה אמא שוכבת לישון.

״עשרים דקות לא יותר,

יש לי בבטן שעון מעורר,״

כך הייתה אמא אומרת.

״על זה לעולם אני לא מוותרת.״

אפילו את הסינר לא הסירה מעליה,

לפעמים נרדמה והיא בנעליה.

״רק עשרים דקות,״ מכורבלת כתינוק,

שוקעת במנוחה

על הספה הנמוכה, הצרה, הקצרה.

כעבור עשרים דקות בדיוק

קפצה כנשוכת נחש.

״זה היה נפלא ממש, תראו

נולדתי מחדש.״

יישרה את שמלתה,

תיקנה את תסרוקתה

ויצאה.

פעם אחת ויחידה היו הוריי בבית הבראה בזיכרון יעקב, אחרי שאמא עברה את הניתוח לכריתת השד. הם קנו את החופשה הזאת מחברים שהיו חברי הסתדרות, והייתה להם זכות לבית הבראה פעם בשנה.

משוטטות בתל־אביב

במסחר אבא לא הבין כלום. הוא חשב שצריך לגמור את כל הסחורה שיש בחנות ואז לקנות חדשה. אבל אמא ידעה שיש לחדש מלאי, למלא הזמנות — וכאן אני נכנסתי לתמונה. בכל כמה שבועות הייתה אמא מגיעה לתל־אביב. נפגשנו בתחנה המרכזית ויצאנו לשוטט בחנויות ובמתפרות בפלורנטין, בנחלת בנימין ובכל מיני כוכים קטנים באלנבי או מאחורי מגדל שלום, לחפש חנויות־מפעל לחזיות וחלוקים. אני סחבתי את החבילות ואמא הייתה מאושרת: סיבוב הקניות שלנו הסתיים בקונדיטוריה מפורסמת בקינג ג׳ורג׳, שם שתינו קפה, ואני ליוויתי אותה בחזרה לתחנה המרכזית.

כשהתבוננתי באמא בוחרת את הסחורה שהיא צריכה לחנות, שאלתי בסקרנות, ״תגידי, החלוק הזה שעכשיו קנית ממש מכוער, מי בכלל ירצה לקנות אותו?״ ואמא צחקה, ״את לא מתמצאת בעולם המסחר. ברגע שאת מציגה משהו בחלון הראווה, מישהו כבר ירצה לקנות את זה, מישהו יאמר שכל חייו חלם על חלוק כזה.״ וכמה היא צדקה.

באחד הביקורים שכנעתי את אמא להישאר אצלי בתל־אביב והלכנו לראות את המחזמר ״קזבלן״ עם יהורם גאון באולם ״אלהמברה״ ביפו. פעם ראשונה שראינו מחזמר. השירים וגם יהורם כבשו אותנו והתרגשנו מאוד.

לכל איש היה שם

יום אחד הגיע לסמטת כנען איש ובידו תיק דק מעור, כמו של פקידים זוטרים. בתוך התיק היו בדרך כלל סנדוויץ׳ וממחטה. האיש עבר מדירה לדירה והציע לאנשים לעברת את שמם. היו תמימים שחשבו שהוא נציג ממשלתי וזאת חובה. בתיק היו לו לוחיות מתכת קטנות שבהן חרט את השם החדש שהוסכם עליו בלית ברירה, ומייד הצמיד את הלוחית לדלת. גם אלינו האיש הגיע. הוא הציע לנו שמות כמו הר־אבן, אבני וכדומה. לשמחתי, הוריי לא נפלו בפח ונשארו כמו שהיו תמיד, אלברשטיין. אולי זה גם פשר היידיש שלי. אולי באמת לא בא לי להיזרק למה שנקרא כור ההיתוך, ותמיד נשאר בי משהו קצת זר של המתבונן מהצד. לפעמים קראו לזה גלותיות.

אקורדיון, הפסנתר של העניים

אחד הדברים המרגשים באותם ימים היה מפגשים מקריים בין אנשים שהיו ידידים לפני המלחמה, אבל דרכיהם נפרדו והאחד לא ידע לאן התגלגל האחר ואם שרד את התופת, והינה הם כאן. כך פגש אבא מכר ותיק שהיה גם הוא מורה למוזיקה בפולין, וכאן בארץ התחיל לנגן באקורדיון.

נסענו אליו לביקור והאיש הדגים לנו איך הוא מנגן. אבא ראה שאני מסתכלת ומקשיבה בהתרגשות ושאל אותי אם גם אני רוצה לנגן. ״כן, כן,״ עניתי. למחרת קנה אבא אקורדיון קטן: ״פאולו סופרני״ אדום עם 36 קלידים. אבא התחיל ללמד אותי ותוך כדי כך בעצם לימד את עצמו להכיר את הכלי. לא סתם האקורדיון מכונה בצרפתית ״הפסנתר של העניים״.

הייתי תלמידה טובה ומהר מאוד התחלתי לנגן גם בלי תווים כל שיר שעלה בראשי.

לאבא הייתה שיטה משלו איך ללמד את הילדים. לצד התיאוריה והתרגילים המשעממים (בעיקר את האימהות) הוא היה מביא להם לכל שיעור תווים של שיר ישראלי ידוע ששידרו ברדיו, ומלמד אותם לנגן אותו. כך התלמידים והאימהות נהנו מהשיעור וציפו לשיעור הבא.

בבית הספר הייתי מנגנת בשעת המחנך בימי שישי. היה קטע שהמורה, ששמו היה ייגר, הקשיב לו תמיד בריכוז ובעיניים עצומות. קראו לו ״חלום״. זה היה לחן קטן מתוך חוברת התווים הראשונה ללימוד אקורדיון, אבל היה בו הרבה קסם.

אנשים שאלו אותי אצל מי אני לומדת, וכך נהייתי פרסומת חיה לאבא שלי, שהפך למורה פופולרי מאוד בקריות.

ניגנתי בחוגים לריקודי־עם, ניגנתי ביום העצמאות על הבמה המרכזית עם המרקיד יענקל׳ה לוי, ובקייטנות ילדים בקיץ. לפעמים גם בערבי שירה בציבור. הייתה לי במגירה קופסת חיסכון קטנה, שהייתה הכספת שלי.

פרפר

תמונת ילדוּת שאני זוכרת היטב: הצגת גמר בבית הספר היסודי, כיתה ב׳ או ג׳. על הבמה היו קבוצת פרחים וקבוצת פרפרים. אני הייתי פרפר. התבקשתי לנגן משהו באקורדיון, כבר ידעו שאני מנגנת יפה. ישבתי על הכיסא והאקורדיון הקטן על ברכיי, לבושה בבגד גוף ורוד כיאה לפרפר, הכנפיים דבוקות לגב דוחפות אותי ואני כמעט נופלת ובנחישות מנגנת את הקטע עד הסוף בלי ליפול מהכיסא.

הקלרינט

כלי הנגינה האהוב עליי ביותר הוא הקלרינט. אין כלי נגינה בעולם שהצליל שלו מעורר בי תגובה רגשית כל כך כמו הקלרינט. הסקסופון יותר מתגרה, חם ומלטף, החליל יותר מתוק והחצוצרה יותר גנדרנית ומרשימה. אבל הקלרינט משדר איזו בדידות ועצב, איזה חוסר אונים שתמיד ממלא אותי ברצון לחבק אותו ולהגן עליו. הקלרינט הוא קולה של הילדוּת שלי. קולו של הבית. של המשפחה הקטנה שמנסה למצוא את דרכה ואת קולה בארץ החדשה.

בכל מוצאי שבת היינו הולכים לסרט בבית העם. לפנות ערב היה אחי אלכס רוכב על האופניים לקנות כרטיסים מראש, ובערב צעדנו כולנו אל האולם. אחד הסרטים שראינו נקרא ״שיר נולד״ וכיכב בו אחד השחקנים האהובים עלינו, דני קיי, קומיקאי בחסד ששמו בלבד היה מעורר בנו פרצי צחוק וחיקויים. אינני זוכרת את פרטי העלילה של הסרט (מי בכלל זוכר עלילות של סרטים, רק סצנות ומשפטים בודדים): קבוצות של פושעים שנלחמים אלו באלו במועדון לילה שבו מנגנת תזמורת ג׳אז. בראש התזמורת לואי ארמסטרונג בחצוצרה ולצידו בני גודמן בקלרינט. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמענו קלרינט שאינו חלק מאיזו תזמורת סימפונית, קלרינט סולו, לא במוזיקה קלאסית, ונשבינו בקסם של הכלי. כשחזרנו הביתה הכריז אלכס: ״אני רוצה ללמוד קלרינט.״ איך אדם מוצא בקולו של הכלי את קולו שלו? זה מדהים, כאילו איזו החלטה משמיים וזהו. וכך היה. מרגע זה הקלרינט הוא הצליל של הילדות שלי. אפילו החריקות הראשונות עד להפקת הצליל הנכון מרגשות אותי.

לזמרת בילי הולידיי יש שיר שנקרא ״אלוהים ברך את הילד שיש לו משלו״. אחי בחר בקלרינט ובג׳אז שנעשו ״משלו״. מניין לנער שגדל בסביבה של מוזיקה קלאסית וקצת יידיש ושאנסונים החיבור המדהים הזה למוזיקה שבאה ממקומות כל כך שונים ורחוקים? זה הפלא של האומנות ושל הצורך בה, איזה גרעין מסתורי שנולדים איתו ואת זה אי אפשר לפצח מראש בגנום האנושי, זה משהו אלוהי באמת. ילד שנולד ברוסיה, חי בפולין ועלה לארץ בגיל עשר נקשר למיילס דייוויס, דיזי גילספי ודיקסילנד כאילו היו חלק מהמורשת שלו. אני שומעת את קולו של הילד הזה תמיד כשאני שומעת קלרינט, למשל בקונצרט המפורסם לקלרינט של מוצרט שכל כך אהוב עליי. אתה מחייך איתו ונעצב איתו. הקלרינט הוא הכלי הכי קרוב לקול האנושי. כשאני שרה אני חושבת עליו. יש בו צניעות כלפי המנגינה, הוא משרת אותה — לא משתמש בה כדי להפגין וירטואוזיות, אבל בעיקר הוא חוט שמקשר אותי אל הילדות ואל הרגע שבו התחילה הבחירה במוזיקה כדרך חיים.

חברתי חיה

איזה מזל שיש לי את חיה חברתי מהילדות.

חיה זוכרת הכול.

תגידי, ההורים שלנו היו פעם באיזו אספת הורים?

לא שזכור לי

וחיה הלוא זוכרת הכול

תגידי, איך קראו לסרט שרבנו עליו והיינו ברוגז?

״סיסי״ עם רומי שניידר?

נכון, אני אמרתי שזה קיטש וכולכם התלהבתם

הייתי קצת שוויצרית מתנשאת.

חיה, תגידי, נכון שאילקה ואביבה שרו אצלנו בבת מצווה?

נכון, היינו כמה בנות שהתארגנו וזה עלה 150 לירות

חיה, שואלת על אילקה, הוא היה גבוה והיה צולע נכון?

כן נכון, אני חושבת שהוא עלה על מוקש במלחמה.

אני שואלת

נכון שהייתה לי מקהלה בבית הספר?

בטח, ולא רצית להכניס אותי כי אני מזייפת

אז אמא שלי ביקשה מאמא שלך שתבקש ממך

להכניס אותי למקהלה כי מאוד נפגעתי.

נכון, נכון, אוי, איזו מפלצת הייתי.

לא, לא ממש לא, פשוט היית נורא רצינית

וחשבת רק על המוזיקה. בסוף הכנסת אותי למקהלה.

חיה גרה בסמטת כנען 2, אנחנו במספר 8. היינו צמודות זו לזו מכיתה א׳. נפרדנו לארבע שנים כשחיה למדה בתיכון קריית מוצקין ואני בתיכון קריית חיים. גם בטירונות היינו יחד וחיה הצילה אותי לא פעם ממשברים ופשלות שקרו לי (הצלחתי לאבד את הרובה ואת הקיטבג). יחסית לשאר המשפחות בשכונה, משפחתה של חיה, משפחת בלומל, הייתה מסודרת מבחינה כלכלית. לאבא מרדכי הייתה נגרייה, וכל מי שהיה זקוק לארון או שולחן פנה אליו. העבודות שלו לא היו הכי מדויקות, אבל הרי לא תחפש נגר אחר אם יש לך שכן נגר. עד היום אני מלאת התפעלות כשמגירה נפתחת ונסגרת בקלות, בלי לבעוט בה ולהתעצבן. למשפחת בלומל היה האוטו הראשון ברחוב והטלוויזיה הראשונה. ומה ראו בטלוויזיה? שידורים בשחור-לבן ממצרים בעיקר, ופולה, אמא של חיה, למדה לשיר בערבית את הפרסומות לקוקה־קולה. בסרטים הייתה הרבה מוזיקה והיו ריקודים ופולה אמרה את המשפט הנצחי ״דארטן איז תמיד פריילעך״ — שמה תמיד שמח. בטלוויזיה של פולה ראיתי לראשונה את הזמרת אום כולתום, שאז כמובן לא ידענו מי היא, אבל התרשמתי מהשלווה והביטחון שהקרינה, עם המטפחת הלבנה ביד.

פולה הייתה מאוד מוזיקלית, וכשקנתה פטיפון (הראשון בשכונה) ביקשה מאבא שלי שיקנה לה תקליטים קלאסיים לפי טעמו. אבא קפץ על ההזדמנות וקנה ממיטב היצירות הידועות והאהובות: הקונצרטים לכינור של מנדלסון, בטהובן וברהמס. הקונצרטים לפסנתר של שופן, רחמנינוב, גריג וגרשווין. היה מרגש לראות את פולה, שהכירה בעיקר את בנציון וויטלער, הזמר והשחקן היידי, שרה קטעים שלמים מהיצירות האלה תוך כדי ניקוי הבית וטיפול בגינה המפוארת שלה.

השכנה הטובה

הייתה לנו שכנה בסמטת כנען שהיה לה מנוי לפילהרמונית. אולם הבית של התזמורת הפילהרמונית בחיפה היה קולנוע ״ארמון״, ומדי פעם, כשהשכנה לא יכלה ללכת לקונצרט, היא נתנה לי את הכרטיס שלה. לפעמים הזמינה אותי להצטרף אליה לאיזה רסיטל קלאסי באולם ״ביתנו״ בחיפה, שהיה מין ״צוותא״ קטן — אולם שהיה שייך לעיריית חיפה ונערכו בו בעיקר הרצאות (אני זוכרת שיעקב אורלנד שוחח שם עם איציק מאנגר. לא נכחתי באירוע אבל שמרתי שנים רבות את התוכנייה שאבא הביא, והיו בה תרגומים של אורלנד לשירים של מאנגר). כולם כבר ידעו כמה אני אוהבת מוזיקה. בדרך כלל היה אפשר למצוא כרטיסים פנויים לפילהרמונית כשבקונצרט ניגנו סולנים מקומיים (שלא היו אטרקטיביים מספיק למנויים) או כשבוצעו יצירות חדישות ולא מוכרות. כך שמעתי את יונה אטלינגר, נגן הקלרינט שאחי למד אצלו, בקונצרט הידוע של מוצרט. כך שמעתי את היצירה המדהימה ״קדיש״ של ליאונרד ברנשטיין עם הסולנית ג׳ני טוראל והקריינות של חנה רובינא, שמאוד־מאוד הרשימה אותי.

הגיטרה

למה אבא הביא לי פתאום גיטרה? ברדיו הרבו להשמיע את נחמה הנדל, העופרים, הדודאים ולא מעט זמרים מהעולם ששרו בליווי גיטרה. אבא הבין את זה, וקנה את הגיטרה מימאי צעיר בעיר התחתית בחיפה ליד הנמל. שם הוא עמד על המדרכה עם הגיטרה, גיטרה שעליה מדבקות צבעוניות, מזכרת מכל הנמלים שעגנה בהם האונייה. עד אז הייתי מלווה את עצמי באקורדיון כשרציתי לשיר, אבל הגיטרה כבשה אותי. האקורדיון פתאום נראה לי זר.

לימדתי את עצמי כמה אקורדים והתחלתי ללוות את עצמי. שרתי בעיקר שירים ששמעתי ברדיו, כמובן באנגלית. מצאתי קבוצה של חובבי שירי עם, והיינו מלמדים זה את זה אקורדים חדשים. תוכנית הרדיו של ישראל דליות, ״שירי עמים״ בקול ישראל, הייתה ממש בית ספר: שירים בספרדית, פורטוגזית, והסיפורים מאחורי השירים והזמרים.

במשך השנים היו לי גיטרות איכותיות יותר, אבל זאת עם המדבקות הייתה שמורה אצלנו הרבה שנים.

הגיטרה הפכה להיות ממש חלק מהגוף שלי. הגיטרה היא הכלי הכי מחובק ומחבק בעולם, ולכן כל כך הרבה רוצים להתחבר אליה. היא עזרה לי לפענח את השירים שרציתי לשיר, הגנה עליי (הסתירה אותי) ונתנה לי הרבה השראה. הסתובבתי איתה בכל העולם. בנסיעות בחו״ל הייתי תמיד לחוצה לפני העלייה למטוס, כי לא ידעתי אם ייתנו לי להכניס את הגיטרה. מדי פעם היה איזה איש צוות אנטיפתי שניסה לעשות בעיות, אבל חוץ מזה באמת היינו בלתי נפרדות.

אני זוכרת מופע שהיה אמור להיות באולם בפלורידה. החוזה נחתם, אבל המפיקה של האירוע צלצלה לאמרגן שלי בחרדה ושאלה שוב ושוב: ״מה, היא באה רק עם גיטרה? אבל זה אולם גדול מאוד, מה יהיה?״ איציק בכר, האמרגן שלי, הרגיע אותה: ״היא מופיעה ככה בכל העולם, הכול בסדר.״ סיימתי את המופע בשיר ״צמח בר״ א־קפלה, ללא ליווי. אחרי המופע הגברת באה אלינו נרגשת ואמרה: ״השיר בלי הגיטרה היה הכי יפה.״

קיבוץ הגושרים

זמן קצר אחרי שהגענו לארץ נודע לנו שבן־דודה של אמא, אהרונצ׳יק, מתגורר בקיבוץ הגושרים. גם משפחתו ברחה לברית־המועצות בימי המלחמה, אבל לאזורים אחרים, והקשר ביניהם נותק. הייתי מבלה בקיבוץ בכל החופשים. בקיץ הגיעו לקיבוץ המתנדבים, בעיקר מאמריקה, מצוידים בגיטרות שלהם ובשירונים עם תווים ומילים של שירים. אני זוכרת לילות ארוכים של שירה באנגלית. כשחזרו לארצם השאירו לנו את השירונים.

לא היו שירים בעברית שאפשר היה לשיר בליווי שניים-שלושה אקורדים בלבד. באנגלית היו שירים כאלה — שירי עם איריים או סקוטיים או שירי גוספל ובלוז. למדתי את כולם בעל פה, ואלה היו שירים ארוכים, אבל לא ויתרנו על שום בית. אמא הייתה צוחקת, ״מה זה? נשמע שאתם ממש מתפללים.״

אנטנה

משהו בי הוא מין אנטנה שמשדרת לעולם את הדברים שהייתי רוצה לעשות. שני חברים של אחי מהצבא, אמנון טייטלבאום ודוד שיץ, הביאו לי, לאחות הקטנה של אלכס, תקליט של ג׳ון באאז. זה היה התקליט הראשון שהיא הוציאה כשהייתה מבוגרת ממני אך במעט, וכבר אני מצטרפת לכל הנערות בעולם ששרות על ה״אסיר מספר תשע״ ו״בית השמש העולה״.

לאחרונה יצא אוסף של הקלטות ראשונות של ג׳וני מיטשל ממש מתחילת דרכה, והינה גם היא שרה את ״בית השמש העולה״.

הקהל הראשון שלי

בסופי השבוע, כשכל החברות הלכו למסיבות או לפעולות בתנועות הנוער, נשארתי בבית והקשבתי לרדיו, שהיה ממש המחנך שלי. בימי שישי היו הוריי וחבריהם נפגשים למשחק קלפים, בכל שבוע אצל מישהו אחר. כשהגיע תורם של הוריי לארח, אהבתי להקשיב לפטפוטים שלהם מעבר לקיר. אחרי הפסקת האוכל הייתי באה עם הגיטרה ושרה להם. זה היה הקהל הראשון שלי. זאת הייתה תוכנית כבקשתך. הם ביקשו לשמוע שירים ששמעו ברדיו כמו ״מיהו המיילל ברוח״, ״חורשת האקליפטוס״ וכמובן משהו ביידיש. היו כאלה שממש התרגשו והיו אלה שרצו לחזור כבר לקלפים, אבל לא העזו לדבר מפאת כבודם של הוריי.

עם שני האקורדים הראשונים השתתפתי בתחרות הכישרונות של בית הספר היסודי וזכיתי במקום ראשון. שרתי שיר שנעמי שמר תרגמה מאנגלית, ״רכבת הברית הנה היא באה הי עלו הי עלו״. הפרס היה ספרון קטן שנקרא ״סיפורן של מאה אופרות״. שמעתי ברדיו את כל סוגי המוזיקה אבל אף פעם לא ממש ידעתי שלאופרות יש סיפור — הקשבתי רק למוזיקה. הספרון הזה היה שמור אצלי שנים רבות.

הקמתי גם מקהלה בכיתה. חילקתי את הילדים לשתי קבוצות: קול א׳ וקול ב׳. קיבלנו אישור מהמורה לוותר לפעמים על שיעור בשביל חזרה לקראת איזה אירוע. את זה כמובן הילדים אהבו מאוד.

מכתב לנעמי שמר

ברדיו השמיעו שירי עם אמריקאיים שנעמי שמר תרגמה לעברית. רציתי מאוד שהמקהלה שלי בבית הספר תשיר את השירים, אז כתבתי לנעמי מכתב. אין לי מושג מניין היו לי הכתובת והחוצפה. כתבתי ״נעמי היקרה״ והתנצלתי שאני לא קוראת לה ״גברת שמר״, כי זה נראה לי יותר נכון. ביקשתי אישור לשיר את השירים שלה, ואפילו צירפתי תמונה שלי.

נעמי ענתה לי, ״גברת אלברשטיין הנכבדה״, והסבירה שכשהייתה בגילי לא היה להם כסף לתפוחי אדמה לקומזיץ, ושאין סיכוי שאוכל לשלם על השירים. היא אפילו צירפה תמונה שלה. כמובן שהתאכזבתי, אבל התרגשתי מאוד שהיא טרחה להשיב. את נעמי שמר המשכתי לפגוש בתחנות רבות בחיי. אחת הנשים שהערצתי ואהבתי תמיד.

פטיפון וטייפ רקורדר

בבית כבר היה פטיפון, אבל רק שניים-שלושה תקליטים. למנויים של עיתון ״הארץ״ היו מצרפים בחגים איזו מתנה. אני זוכרת אלבום של ציורים מפורסמים שערך חיים גמזו, ותקליט של שני פסנתרני ג׳אז ענקיים — ארט טייטום וארול גארנר, כל אחד על צד אחד של התקליט. התקליט הראשון שממש קניתי לי בכספי היה של הארי בלפונטה. אני עדיין זוכרת את העטיפה, הוא עומד שם בחולצה סגולה על רקע טורקיז במלוא יופיו. והיה כמובן התקליט של ג׳ון באאז שקיבלתי מחבריו של אחי.

יום אחד אבא הביא הביתה טייפ רקורדר. הוא קנה אותו מעולה מרוסיה. זה היה משהו שעורר התפעלות רבה, אף אחד לא ראה דבר כזה. חשבו שאם ייגעו בסרטים הם יימחקו. זה היה טייפ דנייפר 6 ענקי, שנראה כמו רדיו גדול, ולטייפ היה מצורף מיקרופון מרובע כמו שרואים בתקליטים של פרנק סינטרה. היינו מקליטים דרך המיקרופון תוכניות מהרדיו, ואני אהבתי לנגן את תקליטי הפסנתרנים שקיבלנו ולהקליט את עצמי שרה כשהם מלווים אותי. הרגשתי ממש אלה פיצג׳רלד ששרה בליווי ארול גארנר.

יום אחד נקרעה הגומייה של הטייפ, ואבא שלח מכתב למפעל בברית־המועצות וביקש גומיות אחרות. כמה צחקנו עליו: ״נו באמת, לבקש גומיות מברית־המועצות.״ אבל הינה, כעבור זמן לא רב הגיעה חבילה מברית־המועצות: קופסה מעץ ובפנים, על מצע קטיפה ירוק, כמה גומיות חדשות.