ספארו

פרולוג

טרוי

כנסיית השילוש הקדוש

דרום בוסטון, מסצ’וסטס

דממה. הצליל הטעון ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. הצליל היחיד שנשמע בחלל היה נקישות נעלי הדרבי שלי על רצפת הפסיפס. עצמתי את עיניי ושיחקתי בפעם האחרונה את המשחק שכה נהניתי לשחק כילד. הכרתי בעל פה את הדרך לתא הווידויים. נמניתי עם קהילת הכנסייה הזאת מהיום שנולדתי. כאן הוטבלתי לנצרות. כאן השתתפתי במיסה בכל יום ראשון. כאן, בחדר השירותים, הייתה הנשיקה הרטובה הראשונה שלי, ממש ממש כאן. סביר להניח שהלוויה שלי גם תתקיים כאן, אבל בהתחשב בהיסטוריה של הגברים במשפחה שלי, ככל הנראה לא יהיה מדובר בטקס מכובד עם ארון פתוח.

חלפתי על פני אגן המים הקדושים, ספרתי שלושה, ארבעה, חמישה צעדים ופניתי פנייה חדה ימינה.

שישה, שבעה, שמונה, תשעה. עיניי נפקחו לרווחה. עדיין יש לי את זה.

שם הוא ניצב. ארון העץ שבו נהגתי לקבור את כל סודותיי. תא הווידויים.

פתחתי את הדלת החורקת ומצמצתי שעה שריחות של עובש ושל זיעה חמוצה הזדחלו אל אפי. לא דרכתי במקום כזה כבר שנתיים, מאז מות אבי, אבל אני מניח שתאי וידויים דומים לרכיבה על אופניים. ברגע שלומדים איך זה עובד, לא שוכחים לעולם.

אך הפעם, הדברים יתפתחו בצורה שונה.

זה היה תא מיושן, בכנסייה מיושנת. אף אחד לא ניסה לעצב את המקום כמו סלון מודרני יוקרתי או משהו דומה. בלי בולשיט מיותר. הכול היה מחופה עץ כהה וקלאסי. מחיצה מסורגת, שצלב תלוי מעליה, הפרידה בין הכומר למתוודים.

התיישבתי בקול חבטה על ספסל העץ המצולק. עם המטר ותשעים שלי נראיתי כמו ענק שמנסה להיכנס לבית החלומות של ברבי. בראשי חלפו זיכרונות שלי כילד, יושב שם, רגליי מתנודדות באוויר, מספר לאב מק’גרגור על חטאיי הקטנים והשטותיים. עם השנים הזיכרונות הפכו לכדור נוסטלגיה סבוך. אילו האב מק’גרגור היה יודע עד כמה השתדרגו החטאים שלי במרוצת השנים, הוא בטח היה מקיא את נשמתו, אבל הזעם שחשתי כלפיו היה חזק הרבה יותר מטוהר המידות שלי.

קיפלתי את ז’קט החליפה והנחתי אותו על הספסל לצידי. מצטער, איש זקן. היום אתה עומד לפגוש את הבורא שעליו לא הפסקת להטיף כל השנים האלה.

שמעתי אותו פותח בחריקה את המחיצה מהצד שלו ומכחכח בגרונו. הצטלבתי ודקלמתי, “בשם האב, הבן ורוח הקודש.”

הכיסא שלו חרק, גופו התקשח למשמע קולי. הוא זיהה אותי. טוב מאוד. התענגתי מעצם המחשבה על מותו ואני מניח שזה הופך אותי לפסיכופת בעיני אנשים מסוימים.

אבל זה היה נכון.

התרגשתי בגדול. הייתי מפלצת שיצאה להשיג את מנת הדם שלה, כולי נקמה ושנאה וחמת זעם.

“בן...” קולו רעד, אבל הוא דבק בנוסח הקבוע. “כמה זמן עבר מאז הווידוי האחרון שלך?”

“תפסיק עם הבולשיט. אתה יודע בדיוק.” חייכתי והבטתי לפנים. המקום כולו היה מכוסה בעץ מחורבן. לא ציפיתי לעיצוב של מעצב פנים, אבל העניין הזה כבר היה מגוחך. זה נראה כמו ארון מתים והרגשתי כמו באחד.

“אפשר להמשיך?” שחררתי את צווארי והפשלתי את השרוולים. “זמן שווה כסף.”

“הזמן גם מרפא.”

הידקתי את הלסת, מאגרף ומשחרר את אצבעותיי. “ניסיון יפה.” השתתקתי והצצתי בשעון הרולקס. הזמן שלו הלך ואזל. וגם שלי.

תיק תק, תיק תק.

“ברך אותי אבי כי חטאתי. לפני שנתיים הרגתי בן אדם. קראו לו בילי קרפטי. הוא ירה כדור ישר לתוך הראש של אבא שלי, פוצץ לו את המוח וגרם למשפחה שלי הרבה כאב וצער. הרגתי אותו בשתי ידיי.”

הנחתי לווידוי שלי לחלחל ואז המשכתי. “חתכתי לו את הידיים ואת הרגליים, אבל בצורה כזו שהוא לא ידמם למוות. קשרתי אותו והכרחתי אותו להסתכל על חבורה של כלבי לחימה נלחמים על איבריו.” קולי, באופן מוזר, נותר רגוע. “אחרי שכל הסיפור נגמר, קשרתי משקולת למותניו ובעודו מפרפר, השלכתי אותו אל מותו מאחד הרציפים במפרץ. מוות איטי וכואב. עכשיו תאמר לי, אבי, כמה תפילות ‘הייל מרי’ צריך להגיד כדי לכפר על רצח?”

ידעתי שהוא לא הטיפוס שיכניס טלפון סלולרי לתא הווידויים. מק’גרגור היה זקן ויהיר מדי מכדי להתמסר לפלאי הטכנולוגיה המודרנית. הוא התנהג כמו נבלה בעניין של אבא שלי, אבל מעולם לא תיאר לעצמו שהוא ייתפס, בטח שלא על ידי. בטח שלא ככה. במשך שנתיים חיכיתי בסבלנות לרגע הנכון. חיכיתי שהוא יהיה לבדו בכנסייה, חשוף ונטול הגנה.

עכשיו, בזמן שהתוודיתי על חטאי, הוא ידע שאני ממתין בצידו השני של התא כדי לקחת גם את חייו שלו. לא הייתה לו שום דרך להימלט מזה.

הוא נותר שקט רוב הזמן, מחשב את הצעד הבא. שמעתי אותו בולע רוק, ציפורניו חורצות את כיסא העץ שעליו ישב.

הצלבתי רגל אחת מעל השנייה ועטפתי את הברך בכפות ידיי. הייתי משועשע.

“עכשיו תורך. מה אתה אומר? רוצה לספר לי על החטאים שלך, אבי?”

באנחה כבדה הוא שחרר נשימה כלואה. “ככה לא עובד וידוי.”

“אתה חושב שאני לא יודע, לעזאזל?” נבחתי. “הווידוי הזה הוא קצת שונה. אז...” העברתי את הכפפה שלי על גבי המחיצה שהפרידה בינינו והתבוננתי בו מתכווץ מפחד בצידה השני. “כולי אוזן.”

שמעתי את הקול שהשמיעה מחרוזת התפילה שלו כשנפלה לרצפה, ואת חריקת הכיסא כאשר התכופף להרים אותה.

“אני איש האלוהים,” ניסה לפנות אל ההיגיון שלי.

רתחתי מזעם. הוא גם האיש שהדליף סודות מתא הווידויים.

“לא היה איש בעולם שידע היכן אבא שלי מבלה בכל יום שלישי בעשר בלילה. לא היה איש שידע זאת, מלבדו ומלבד הפילגש שלו. ומלבדך.” אמרתי באיטיות. “בילי ‘בייבי פייס’ קרפטי איתר את אבא שלי כשהיה לא חמוש וחסר הגנה, בגללך.”

הוא פתח את פיו בכוונה להתווכח, אבל בשנייה האחרונה שינה את דעתו וסגר אותו. קולות של כלב נובח ושל אישה צועקת על בעלה באיזו חצר אחורית הגיעו ממרחק. תזכורת קלאסית לחיים בדרום בוסטון שהכרתי כל-כך טוב, לפני שעברתי לגורד שחקים והמצאתי את עצמי מחדש.

מק’גרגור בלע את רוקו וניסה להרוויח זמן. “טרוי, בני...”

נעמדתי והפשלתי את שרווליי. “מספיק. צא משם.”

במשך כמה שניות הוא לא עשה שום תנועה וזה גרם לי להוציא את הסכין ולחתוך את הרשת. דחפתי את ידי לתוך התא שלו, תפסתי אותו בצווארונו הלבן ומשכתי את ראשו מבעד לפתח כדי שאוכל להתבונן בו היטב. שיערו האפור הזדקר לכל הכיוונים והיה לח מזיעה. האימה שבעיניו שיפרה את מצב רוחי. פיו הצר נותר פעור כמו דג שנתפס בקרס.

“בבקשה, בבקשה. טרוי. בבקשה. אני מתחנן אליך, בני. אל תחזור על החטאים של אביך,” דקלם וזעק מכאב כשמשכתי אותו לעבר פניי באגרסיביות.

“תפתח. את התא. המחורבן.” משכתי את ההברות כאילו הייתה כל מילה משפט בפני עצמו.

שמעתי קליק כשידו גיששה אחר ידית הדלת. שחררתי את שערותיו מתוך אגרופי ושנינו יצאנו מן התא.

מק’גרגור ניצב לפניי, נמוך ממני בכמה סנטימטרים. איש שמנמן, מיוזע ומושחת, שהתחזה לשליח האל. בדיחה חסרת טעם.

“אתה באמת עומד להרוג את הכומר שלך,” ציין בעצב.

משכתי בכתפיי. אני לא רוצח מקצועי. רצח היה אחד מהקווים האדומים שלי, אבל העניין הזה היה אישי. כאן היה מדובר באבא שלי. האיש שגידל אותי בזמן שאימא שלי הסתובבה בבלומינגדיילס והשתכרה במסיבות קוקטייל. נוכחותה בשנות ילדותי, ועוד יותר בשנות התבגרותי, הייתה כל-כך מינימלית שאפשר היה להגיד כבר אז שאני יתום למחצה. אבי ראוי לסגירת מעגל, לכל הפחות.

“אתה בדיוק כמוהם, חשבתי שאתה שונה. טוב מהם,” הוסיף מק’גרגור.

הידקתי את שפתי לכדי פס צר. לעבודה שלי לא היה כל קשר למאפיה האירית. ממש לא רציתי שהשוטרים הפדרליים יטפסו עליי בכל פעם שמישהו השתין לכיוון שלי, ובטח שלא היה לי כל עניין להיות חלק ממערך הכנופיות. הייתי זאב בודד ששכר כמה אנשים שיעזרו לו כשנזקק לעזרה. לא היו מחיצות ביני לבין לקוחותיי, אויביי או הקולגות שלי. מה שחשוב עוד יותר הוא, שהצלחתי לשייט לי בשקט מחוץ לטווח הרדאר. לא הייתי צריך להסתתר מאחורי תריסר חיילים. כשרציתי שמישהו יעלם, עשיתי את זה בעצמי.

האב מק’גרגור היה צריך לשלם על החטאים שלו. הוא כבר אמור היה להיות מת מנזק משני, אבל הוא לא הופיע במקום שבו הוא היה אמור להיות, כשלקחתי את חייו של הבחור שבאוזניו הוא הלשין על אבא שלי. בילי קרפטי. הנבלה.

אז עכשיו אני צריך לעשות את זה בתוך כנסייה מחורבנת.

“תעשה את זה מהר.” ביקש.

הנהנתי בזעם.

“תמיד היית הילד שלו. תמיד היו לך את הגנים של המאפיה האירית, האכזריות זורמת בדם שלך. אף פעם לא פחדת מכלום. אתה עדיין לא פוחד.” נאנח והושיט אליי את ידו.

הבטתי בידו כאילו הייתה פצצה מתקתקת, ולבסוף לחצתי אותה. כף ידו הייתה דביקה וקרה, ואחיזתו חלשה. קירבתי אותו אליי לחיבוק ולפתִּי את עורפו ביד אחת.

“אני כל-כך מצטער,” המשיך, מושך באפו סמוך לכתפי, כל גופו רועד במאמץ לעצור את הדמעות. “זה היה שיפוט גרוע מצידי. ידעתי שהוא יהרוג אותם, את שניהם, אבל בזמנו חשבתי שאני עושה לכולם טובה.”

“זה היה בגלל הכסף, נכון?” לחשתי באוזנו בעודנו לופתים זה את זה, מוציא את הסכין מנרתיק הצד. “בילי שילם לך.”

הוא הנהן, מתייפח, לא מודע לסכין. מישהו צריך היה לשלם לו ולשלם לו טוב כדי שילשין על אבי. מישהו אחר. לא קרפטי, שלא יכול היה אפילו להרשות לעצמו לאכול ארוחה עסקית במסעדה השכונתית שלו.

“לא רק בגלל הכסף, טרוי. רציתי שסיליאן ייצא מהשכונה הזאת. ייצא מבוסטון. המקום הזה סבל מספיק תחת השליטה של אבא שלך. מגיע לאנשים שלנו לחיות בשלווה.”

“האנשים שלנו הם לא הנתינים המחורבנים שלך.” העברתי את הסכין לאורך צווארו עד שמצאתי את העורק התרדמני הפועם, שיספתי אותו במהירות ודחפתי את גופו אחורנית לתוך התא כך שנתז הדם לא ילכלך את החליפה המחויטת החדשה שלבשתי. “היית צריך להתעסק בעניינים שלך.”

גופו פרפר על גבי רצפת תא הווידויים כמו דג שהוציאו אותו מהמים, נחילים של דם זורמים ממנו. הריח - חמוץ, מתכתי ומרטיט - מילא את האוויר, וידעתי שהוא יוותר באפי עוד ימים רבים.

כאשר שככו העוויתות שלו, התכופפתי על ברך אחת, בהיתי בעיניו החומות, שהיו עדיין פקוחות, עדיין מלאות בבעתה ובחרטה. משכתי את לשונו וחתכתי אותה.

זה היה קוד שחברי כנופיות נהגו להשתמש בו לסמן מלשינים. נראה עכשיו את המשטרה מנסה להבין מה, לעזאזל, עשה האב מק’גרגור שהגיע לו סוף שכזה, ואיזו כנופיה, מתוך מאה הכנופיות של בוסטון, ביצעה את הרצח. הכנופיות היו רבות מספור ולרוב קשורות זו בזו. הכנופיות השתלטו על הרחובות ומילאו את החלל שנוצר כאשר אבי הורד מכיסאו כבוס של בוסטון, כשהייתי ילד.

באופן אירוני, בניסיון להעניק להם שלווה, דן האב מק’גרגור את המאמינים שלו לחיים מלאים בפניקה ובפחדים.

הרחובות נותרו כאוטיים, יש כאלה שיאמרו כאוטיים יותר מתמיד, ושיעור הפשיעה המשיך לצמוח בקצב מבהיל. הנחתי שהיה פשוט יותר לפקוח עין על המאפיה האירית, מאשר לנסות לאלף את עשרות הכנופיות שניהלו את הרחובות.

ידעתי שהמשטרה לעולם לא תקשר ביני לבין הרצח הזה.

וגם ידעתי היכן אקבור את לשונו של האב מק’גרגור. בחצר האחורית שלו.

השתמשתי במכנסיו לניגוב הסכין, הסרתי את כפפות העור שהיו על ידיי ודחפתי אותן לכיס. הוצאתי קיסם שיניים והכנסתי אותו אל פי. אחר כך הפשלתי את השרוולים ולקחתי את ז’קט החליפה. כשיצאתי מהדלת, הצצתי סביבי ליתר ביטחון ובדקתי שאין עדי ראייה פוטנציאליים בסביבה.

השכונה נראתה מתה יותר מהאדם שבו בדיוק סיימתי לטפל. בדרום בוסטון אנשים לא נהגו לצאת להליכה, בייחוד לא בשעות הצהריים. מרבית האנשים עבדו קשה, טיפלו בילדים בבית או ניסו להתגבר על הנג-אובר מחורבן. העדה היחידה לביקורי בכנסייה הייתה ציפור, שישבה על כבל חשמל מכוער שהיה תלוי גבוה והביטה בי בחשדנות מזווית עינה. זו הייתה ציפור דרור פשוטה.

חציתי את הכביש, נכנסתי למכונית וטרקתי את הדלת. הוצאתי טוש מתא הכפפות ומחקתי שם נוסף מהרשימה.

1. בילי קרפטי

2. האב מק'גרגור

3. האידיוט ששכר את שירותיו של בילי?

הבטתי במספר שלוש ברשימה, נאנחתי ודחפתי את הנייר הצהוב והמקומט בחזרה לתוך הכיס.

אני עוד אגלה מי אתה, חתיכת נבלה.

הבטתי החוצה מהחלון. ציפור הדרור לא זזה, גם לא כשמשב רוח גרם לכבל החשמל להיטלטל ולציפור לאבד את שיווי המשקל שלה. האירוניה הייתה ברורה. מכל הציפורים שבעולם, יש כאן ציפור דרור.

נאבקתי בדחף לזרוק עליה משהו, התנעתי את המכונית וירקתי את הקיסם הלעוס לחלוטין לתוך המאפרה.

כשעצרתי ברמזור אדום והבטתי במראת הצד, נראה היה לי שאני רואה את הציפור המטופשת ממשיכה לעקוב בעיניה הזעירות אחרי המכונית שלי. הסטתי את המבט מטה וחיפשתי עקבות דם. הכול היה נקי.

מק’גרגור מת, אבל החלל הפעור בתוך בטני לא התמלא כלל. מה שהפחיד אותי היה, שכדי למלא אחר ההבטחה שהבטחתי לאבי, אצטרך לטפל בישות נוספת, ששמה אפילו לא היה ברשימה.

אבל זו לא הייתה ישות שהייתי אמור להרוג. זו הייתה ישות שהייתי אמור להחזיר לחיים.

אני, מכל האנשים בעולם, אמור להיות המושיע שלה.

אנשים אחרים - אנשים נורמליים, אני מניח - לעולם לא היו מסכימים להקריב את החלק הזה בחייהם למען אביהם. אבל אנשים אחרים לא חיו בצילו של סיליאן ברנאן ולא הרגישו צורך לשדרג את עצמם כל הזמן כדי להשתוות לאגדה בדמות אביהם המנוח. לא, אני אמלא את המשאלות שלו, אפילו אגרום לזה להצליח.

בעודי מתרחק מהכנסייה שבה נהגתי לבקר בילדותי, ידעתי שני דברים בבירור:

אבי היה זה שחטא, אבל אני הוא זה שייענש.