ספוטלס 3: הלוחש לגבישים

פרק 1 מקומי זה הכי, אחי

מה אני אגיד לכם, אם זה היה מותחן רומנטי הייתי זורקת את הטאבלט שלי מהחלון ומבקשת החזר כספי.

הסיפור הוא כזה: איילנד שאפטל היא מהנדסת מחשבים יפהפייה שמתגוררת בניו יורק, והיא חיכתה כל חייה לגבר הנכון, קראה רומנים רומנטיים ושמרה את עצמה למגע ידו המנוסה — במשך עשרים וחמש שנים, שישה חודשים ועשרים ושמונה ימים, למי שחייב לדעת. ערב אחד היא חוזרת הביתה ומוצאת רוצח מקצועי מסוכן וסקסי עורך חיפוש בדירתה: גבר מסתורי בעל עבר אפל, הידוע בשם הקוד מארס. בנוסף, הוא שוטף כלים ויודע להחליף שקית בשואב האבק, כי מתברר שיש לו עניין עם סדר וניקיון.

אני לא איכנס לכל הפרטים, אבל כתוצאה מכך היא נקלעת להמון הרפתקאות מרגשות. איילנד מגלה שאימא שלה היתה בעצם מרגלת ושאביה הביולוגי הוא נבל־על; מארס לוקח אותה למרדף אחרי יהלום שנגנב לפני שנים רבות; היא מתאהבת בו בפריז; הוא נפרד ממנה בטוקיו, חוזר למוטב, וכאשר הוא שב כעבור כמה חודשים, הם משלימים. אבל הסכנה ממשיכה לארוב לה; היא נהיית קצת מרגלת בעצמה, והם יוצאים לחקירה מסוכנת נוספת באירופה, שם הם נלחמים בברווזנים רצחניים ובסוכן סי־איי־איי מפוקפק שמפתה את איילנד — משולשי אהבה תמיד טובים למכירות.

בסופו של דבר, מארס לוקח אותה כמובן לבית הקובייה הזעיר שלו על חוף האוקיינוס האטלנטי בקייפ סנט פרנסיס — חוץ מהפרעת האו־סי־די שלו הוא גם דרום אפריקאי — שם הוא מתנה עמה אהבים בתשוקה עד אור הבוקר.

או שלא.

כי הקונדומים שלו לא בתוקף, אז הם צריכים לחכות עד הבוקר כדי שהוא ייסע לעיר ויקנה חדשים. וכשהם שם, הם עוברים ליד חנות גלישה, והוא אומר, "מזג האוויר נהדר היום. רוצה שאני אלמד אותך לגלוש אחרי ארוחת הצהריים?" ברור שהיא לא רוצה להישמע פתטית, אז במקום לומר, "אני בתולה בת עשרים וחמש. גלישה זה ממש לא מה שחסר לי בחיים כרגע," היא אומרת, "בטח. מגניב."

כמו שאמרתי, אני הייתי נותנת לספר הזה דירוג של כוכב אחד ומבקשת החזר!

אבל ג'ף בזוס לא מאפשר לאנשים להזדכות על החיים שלהם. אז ככה נשארתי, תקועה בשלב המזמוזים, והגוף שלי עקצץ מכף רגל ועד ראש מזיכרון הלילה המענג והמייסר שעברתי בעודי מכורבלת כנגד שְׂער החזה המשיי ביותר ביקום. מארס חקר בעדינות וביסודיות מקומות שלא מדברים עליהם, שכעת השתוקקו נואשות להיגאל מייסוריהם. ו — סלחי לי, אלוהימה — נגעתי באזור האסור! אבל לא למשך הרבה זמן, כי גבר שהיה פנוי במשך ארבע שנים לא עמיד במיוחד לגישושים מסורבלים. ובכל זאת, זה ממש מגניב ואסור ומרגש, לא?

"איילנד. איילנד. תתרכזי! שימי לב לכפות הרגליים שלך או שאת —"

תחליקי ותיפלי שוב מהגלשן.

מארס תפס אותי ברגע שפגעתי במים בשפריץ אדיר. מצמצתי כדי להוציא את המלח מהעיניים, גמעתי אוויר והרמתי אליו את המבט. מים נטפו מהשיער הערמוני הקצר שלו, ומידה שווה של דאגה ושעשוע נשקפו מהעיניים הכחולות־כהות האהובות עליי. השפתיים שלו התעקמו, וחיוך נדיר האיר את שאר פניו.

אהבתי את זה. מארס היה כולו שליטה וסדר, חזות מצוחצחת וחולצות אל־קמט מעצבנות, אבל מה שמשך אותי למעשה היו הדברים הקטנים שקלקלו את השלמות הזאת — הקמטים העדינים סביב עיניו שהסגירו את העובדה שמלאו לו לא מזמן שלושים ושלוש, שתי גומות החן ששקעו בלחייו כשחייך, ואפילו הבליטה העדינה באפו הנשרי. לא באמת שמתי לב אליה עד אותו רגע, אבל הטיפות המנצנצות שזלגו על פניו הדגישו אותה. הבנתי שהאף האמור כנראה נשבר בשלב מסוים במהלך הקריירה שלו. כנראה אי־אפשר להרוג אנשים במשך חמש־עשרה שנה בלי לספוג כמה שריטות בעצמך.

לאחר כמה שניות שבהן בחנתי את הבליטה הנ"ל, הבנתי שאני מונחת בצורה מוזרה למדי. הרגליים שלי היו על הגלשן, אבל כל השאר היה במים, מהודק בזרועותיו כנגד החזה שלו. תפסתי את הידיים שלו, ומיהרתי לנער מעליי הבזק זיכרון מענג של מפרקי האצבעות האלה מתחככים בבטן שלי כמה שעות לפני כן.

"אני בסדר. אני חושבת שנתקלנו בגל מרושע במיוחד!" אמרתי וצחקתי.

לא פספסתי את רגע הדממה שהשתרר כשמארס הסתכל סביבנו: הים השקט בצבע כחול־ספיר, ה"גלים" בגובה עשרה סנטימטרים המלחכים את מותניו, רצועת החול והסלעים הארוכה במרחק כמה מטרים מאיתנו ומאחוריה בית הלבנים הקטן שלו, מציץ מחלקת הדשא שבה עמד. על החוף היו שרועות שתי לוטרות שחיממו את ישבנן בשמש אחר הצהריים והתבוננו בבוז במאמצי הגלישה שלי.

"כן. הים סוער היום," הוא הודה.

השתחררתי מהחיבוק שלו כדי לסדר את חולצת הגלישה השחורה ותחתוני הביקיני שקניתי הבוקר בסנט פרנסיס ביי. "אבל התקדמנו יפה. אני ממש מתחילה להרגיש שהגוף שלי מאוזן על הגלשן כמו שאמרת."

"לגמרי. שיווי המשקל שלך יוצא מן הכלל, פודינג."

הפמיניזם המודרני היה מכתיב לי להיפגע מהחנופה הבוטה והמתנשאת שלו ומההנחה שבבסיסה — שלעולם לא אגיע להישגים נכבדים על גבי גלשן. אבל, נו, הוא הסיט לאחור כמה קווצות שיער לחות מהמצח שלי כשהוא אמר את זה, וקשה לי להתנגד לו כשהוא קורא לי פודינג. אז ויתרתי לו הפעם.

הוא הניע את ראשו לכיוון בית הקובייה. "אולי נעשה הפסקה מהגלישה?"

הכרחתי את עצמי להסיט מבט מהקוביות בבטן היחידות שראיתי אי־פעם מקרוב ומקו השיער הרטוב המפתה שירד ונבלע בבגד הים שלו. "למה לא."

◊ ◊ ◊

כשגרתי בניו יורק חלקתי דירה קטנה עם ג'וי, החברה הכי טובה שלי מאז שהיא חילצה אותי מתא שירותים נעול בקולג'. מכיוון שאף אחת מאיתנו לא ממש התעניינה בתחזוקת הבית, ראיתי בימי חיי די והותר תחתונים שנשכחו בין כריות הספה או שיער שנשאר באמבטיה. ובכל זאת, עד עכשיו בכלל לא קלטתי עד כמה זה אינטימי לחלוק בית עם מישהו.

כאן, בחדר הרחצה הצר של מארס, אפופה באדי המקלחות של כל אחד מאיתנו, לא ממש הצלחתי לנער מעליי את התחושה המוזרה שפלשתי לו למרחב. אולי כי המגבת שנכרכה סביב גופי היתה שלו, וכך גם מברשת השיניים והתער המיושן ומברשת הגילוח התלויים על מעמד כרום. דחפתי בזהירות את הסבון ששכב בקערת הגילוח שלו. אף פעם לא ראיתי סבון כזה; אפילו אבא שלי לא השתמש במשהו כזה. שטפתי את הקצף מהאצבע שלי, והרגשתי פתאום קצת אשמה למראה טביעת האצבע המסגירה על המשטח שהיה חלק קודם לכן.

בניסיון לשכך את האשמה שלי, לקחתי מגבת קטנה יותר שהשתמשתי בה קודם כדי לייבש את השיער וטפחתי בזהירות על הטיפות שזרמו במורד הקירות של המקלחון. מארס לא ביקש ממני לעשות את זה, אבל תפסתי אותו עושה את זה קודם, והייתי די בטוחה שירגיז אותו אם אשאיר אחריי טיפות — שיהפכו ככל הנראה לאבנית — בחדר הרחצה שלו. קיפלתי את המגבת בשביעות רצון, תליתי אותה בחזרה על מתלה הכרום שלה בזהירות רבה ואז לבשתי את אחד הקפוצ'ונים האהובים עליי וזוג מכנסי יוגה. הצצתי במראה כדי לוודא שלא נתקע לי תרד מארוחת הצהריים ברווח בין השיניים, והעברתי את האצבעות בסבך התלתלים הערמוניים שמקיפים את פניי. אין טעם להשקיע יותר מדי בשיער שלי; כשהוא יתייבש אני אחזור להיראות כמו פֶּפֶּה מלך החסילונים מהחבובות...

דלת חדר הרחצה נפתחה אל חדר השינה, וכשיצאתי מארס עמד שם, לבוש כהרגלו ב"מדים" שלו: מכנסי ג'ינס כהים וחולצה לבנה מגוהצת למשעי — גיליתי שהוא מזמין את החולצות האלה מחייט בלונדון שמתגאה באיזו "טכנולוגיית אל־קמט" סופר מתקדמת. סקרתי אותו במבט, ושפתיי התעקלו מאליהן כשקלטתי שהשרוולים שלו מקופלים בקפלים שטוחים ואחידים ושהוא נועל נעלי בית של מלון כמו איזה סבא. כן, מלון בריסטול בפריז: מזכרת קטנה מההרפתקאות שלנו.

מטלית ההברקה הצהובה שהחזיק בידו הסגירה את הסיבה שהוא חיכה שאצא.

החוויתי לעבר המקלחון בחיוך מלא גאווה. "כבר טיפלתי בזה. ניגבתי הכול."

"לא היית צריכה," הוא אמר בשמץ של מבוכה. מבטו רפרף על הלבוש שלי ונדלק בזיק שטני. "יופי של זנב, דרך אגב."

לא הסמקתי; זקפתי את הראש. קפוצ'ון הדביבון האפור הזה עם הזנב הפרוותי המשתלשל מאחור היה מבחינתי אחד הפריטים החיוניים ביותר במלתחה שלי, אבל לא כולם מבינים איך ראוי להתנהג כשמדובר באופנה עילית. לכסנתי אליו מבט אזהרה. "אל תמשוך בזנב."

מארס הרים את כפות ידיו במחוות פיוס. "לעולם לא."

הוא לא משך. טוב, לפחות עד שחזרנו לסלון וכבר לא עמדתי על המשמר. הלכתי לבדוק קופסא לבנה מסתורית שנחה על השיש במטבחון שלו, ומשיכה חדה עצרה אותי. הסתובבתי אליו.

"אנחנו צריכים אמון וכבוד במערכת היחסים הזו," מלמלתי, וסידרתי את הזנב.

"נכון," הסכים מארס. "אולי תפתחי את ההפתעה שלך בזמן שאני מכין לנו תה?"

תשומת הלב שלי חזרה למה שנראה למעשה כמו קופסת עוגה. "יש לך הפתעה בשבילי?"

הוא הנהן תוך כדי מילוי הקומקום. לא הייתי זקוקה לעידוד נוסף כדי לשים את ידיי החמדניות על הקופסא המפתה. התרתי בזריזות את הסרט הירוק הצעקני, והקרטון הצח כשלג נפתח. שכבות של קרם הופיעו לנגד עיניי. וגם שוקולד. הייתי אופטימית. אבל אחרי בדיקה נוספת התחלתי להסס.

קימטתי את המצח למראה תערובת שבבי השוקולד והרסיסים הירוקים השקופים הלא־מזוהים שפוזרה מעל הקרם האוורירי. "זה... ציפוי של זכוכית שבורה ושוקולד?"

מארס הניח על השולחן שתי כוסות ומזג תה ריחני בצבע ארגמן. נחיריו התרחבו בזעם קל. "זה פפרמינט קריספ! זאת עוגת פפרמינט קריספ."

אה. כמעט שכחתי שיש דבר כזה. מדובר במעדן דרום אפריקאי פופולרי שעשוי משכבות של קצפת בטעם קרמל — מעורבבת עם שוקולד מנטה תעשייתי כתוש — ושל ביסקוויטים בטעם קוקוס. נזכרתי שטעמתי את זה פעם, בגיל חמש־עשרה, כשאימא שלי ואני גרנו בפרטוריה. היא אומנם הגיעה לשם כדי לגנוב יהלום בשווי שני מיליארד דולר — השם קולינן הרפאים בהחלט התאים לו — אבל העובדה שהיא הקדישה זמן כדי לנסות להכין לי מתכון מקומי מעידה על כישורי ההורות שלה. התוצאה היתה הרת אסון, ולא דומה בשום צורה ליצירה העגולה להפליא והמעוטרת בצורה מופתית שמארס קנה. אבל הזיכרון של אימא שלי עומדת בין חורבות המטבח שלנו ומשפריצה קרם על ערימת ביסקוויטים מרוסקים היה זיכרון מתוק.

הסתכלתי על מארס כשחתך שתי פרוסות שוות בגודלן והניח אותן על הצלחות של כל אחד מאיתנו כמעט ביראת כבוד. כשישבתי לפני שנים על כיסא בר וטעמתי את תערובת הפפרמינט קריספ הדביקה של אימא שלי, לא היה לי שמץ של מושג שהוא נמצא אי־שם במקום כלשהו, ושאפגוש אותו לראשונה כמה חודשים לאחר מכן. לא היה לי שמץ של מושג שמישהו יירה באימא שלי בעודה נוהגת במכונית שלה בטוקיו ושמארס יהיה זה שיציל את חיי.

הביס הראשון היה מתוק, חריף כמו מנטה וקצת עשיר מדי. מארס הביט בי בציפייה. הוא ללא ספק חיכה למחמאה. חשבתי על פרוסט שלא הפסיק להתפייט על עוגיות המדלן שלו. אין לי אפילו חלקיק מהכישרון של הבחור — ואני גם לא אובססיבית כמוהו — ולא ידעתי איך להגיד למארס מה אני מרגישה. איך להגיד לו שלא שהעוגה לא טעימה או משהו כזה, אלא שכאב לי בחזה, והתמלאתי ביותר מדי זיכרונות, יותר מדי רגשות שלא ידעתי אפילו איך לקרוא להם.

השפלתי מבט אל שאריות הקרם בצלחת שלי והנחתי את הכפית.

מארס הקיף את השולחן וניגש אליי. "עד כדי כך גרוע?"

"לא. זה טעים מאוד. פשוט... חשבתי על כל מיני דברים. מצטערת."

הקמט במצח שלו הבהיר לי שהוא לא השתכנע, אבל במקום ללחוץ עליי הוא פשוט משך אותי אליו. זה היה מהרגעים האלה שבהם שמחתי שהוא מתנשא שלושים סנטימטר מעל כל המטר שישים שלי; אין משהו מנחם יותר מחיבוק חזק מתחת לסנטר של הגבר שלך.

כשהוא העביר את ידו בשערי בתנועה איטית כמעט התחלתי לגרגר. "העוגה הזאת מצוינת בשבילך." חיבקתי אותו חזק יותר ככל שהמשיך בקול מעט לא בטוח. "לפי משרד הבריאות זו קבוצת המזון השמינית בדרום אפריקה. היא מכילה חמישה אחוזים מצריכת הקלוריות היומית המומלצת."

"אתה משקר," אמרתי בחיוך מסויג.

"לא, אני לא. חברת מוסטלה השקיעה בזה מאמץ רציני. המשטרה מעולם לא מצאה את גופתו של סגן שר הבריאות."

התרחקתי ממנו כדי להסתכל עליו. "אתה רציני?"

"לגמרי. מתייחסים פה לפפרמינט קריספ ממש ברצינות."

כשקלט את הזעזוע על פניי, הוא משך בכתפיו. "אין לי שום קשר לזה. עכשיו תסיימי את חמשת האחוזים שלך."

צחקקתי ואכלתי בצייתנות, והוא עשה כמוני ואז שטף את הצלחות והכפיות שלנו שלוש פעמים, הכניס אותן למדיח וניגב בקפידה את הכיור.

אחרי שסיים הוא תחב תלתל סורר מאחורי האוזן שלי. "את יודעת," אמר, "כשמשהו מטריד אותך, את יכולה לספר לי." הוא השתתק, ומבטו התמקד בנקודה מרתקת אי־שם ליד הכתף שלי. "אני לא תמיד אדע מה לומר, אבל —"

"המקום הזה מזכיר לי את אימא שלי. לא בקטע רע, אבל הדברים פשוט נראים לי אחרת, כאילו מההתחלה היה איזה פאזל, ואנחנו החלקים, ולא משנה כמה זמן עבר, בסוף היינו מגיעים למקום שלנו בכל מקרה; פשוט לא ידענו את זה." לקחתי נשימה והמשכתי לפני שהוא הספיק להגיד משהו. "וחוץ מזה אני גרועה בגלישה, ואני חושבת כמה זה אינטימי לגור בבית שלך, ואולי בגלל זה אתה מעדיף לדחות... את מה שאתה מעדיף לדחות. כי אולי זה מביך גם בשבילך, או שאולי שידרתי מסר לא נכון —"

הנאום שלי הושתק בחיכוך שפתיו על צווארי. "את מה אני מעדיף לדחות, פודינג?"

את מה, באמת? התאמצתי לסדר את מחשבותיי והתייאשתי בהשתנקות כשהנשיקות הקלות שהומטרו על צווארי הפכו למציצה עדינה. נשיכה אחת קטנה גרמה לי פיק ברכיים, וכן, הוא שיחק שוב עם הזנב שלי. כשדיבר כמעט לא שמעתי את קולו, אבל הרגשתי היטב את הרטט הצרוד כנגד העור שלי. "אז תגידי לי — מה בדיוק אני מנסה לדחות?"

תפסתי את החולצה שלו בזמן שהרגיע בליקוקים איטיים ומכוונים את האזור שזה עתה נשך. "אני לא יודעת. אני —"

הידיים שלו מצאו את דרכן אל מתחת לקפוצ'ון שלי והתחככו במותניי. "נראה שהראש שלך במקום אחר."

הוא צדק. בעיקר בגלל ששובל עור הברווז שהאצבעות שלו הותירו אחריהן חרך את עורי כמו זיקוקים. המגע שלו העביר אותי לטייס אוטומטי; התחלתי לפתוח את כפתורי החולצה שלו, והתקדמתי לאט כלפי מטה. כשהאצבעות שלי נגעו בעור חמים ובשיער רך והרגישו את השרירים מפרפרים מתחת למגען, חשבתי על הרומנים הרומנטיים שבהם גברים קשוחים משילים את הקשיחות ומטילים את התשוקה הבלתי ניתנת לריסון שלהם על הגיבורה עד שהיא שוכבת רפויה על הסדינים כמו עלי מנגולד שבושלו יתר על המידה. הלוואי. הייתי מוכנה שמארס יהפוך אותי לתבשיל לוהט. בנוסף, עוגת פפרמינט קריספ היתה התוספת המושלמת למתכון הספציפי הזה: מי לא תרצה גבר שיש לו טעם של מנטה ושוקולד?

כן, קלטתי את הזמזום החלש בכיס שלו, אבל כבר הכרתי את התרגיל הזה, ולא היתה לי כוונה לתת לשיחת טלפון להפריע לפעם הראשונה שלי. פתחתי את רוכסן הקפוצ'ון שלי כמעט בלי להוריד ממארס את השפתיים. "אל תענה." נאנחתי. "תכבה את הטלפון הארור הזה."

בשלב הזה, הקשיחות של מארס התחילה ממש להתקלף ממנו; לתדהמתי, הוא הוציא את הטלפון שלו וכיבה אותו, ובמקביל כיוון אותי לעבר חדר השינה. יש!

עד שהטלפון שלי התחיל לצלצל.

זוהי הודעת שירות לציבור: תשתיקו את הטלפון שלכם כשאתם מתכננים לבשל עלי מנגולד כל הלילה. ותבחרו את הרינגטון שלכם יותר טוב ממני. אני בספק אם אשכח אי־פעם את הפרצוף של מארס. הוא מצמץ לעברי בחולצה לא מכופתרת ובמכנסיים פתוחים שחשפו תחתוני בוקסר מתוחים בעליל. ואני עמדתי לי שם בחזייה, בעוד הטלפון שלי צורח מאיפשהו בחדר השינה את גרסת הכיסוי של המיניונים לשיר "קופקבנה" — כן, הם אכן שרים "בלה בננה". החיים שלי הם טרגדיה.

הוא כחכח בגרונו. "את רוצה לענות?"

"לא. לאלאלאלא!"

בעודי אומרת את זה, מארס הציץ בשעון שלו. גם אצלו, זמזום בודד הכריז על הודעה חדשה. למה להפריע, הא? עלה בדעתי רק אדם אחד שיכול לדעת שאני כאן עם מארס ואולי יצטרך להשיג אותו בדחיפות כזו שהוא ינסה גם את הטלפון שלי.

"פיליס?" העזתי לשאול.

אני מחבבת את העוזרת האישית של מארס; באמת שכן. אבל באותו רגע איחלתי לה לתת ביס בעוגיית שוקולד צ'יפס ולגלות שאלה צימוקים. כל יום. עד סוף חייה.

מארס אישר את החשדות שלי בהנהון, והזכוכית של השעון השחור התכהתה והפכה למסך אל־סי־די קטן — אני חייבת לגלות איפה הוא קנה את הצעצוע הזה. לא הצלחתי לראות היטב את המילים שהבהבו על המסך, אבל הוא כן. הוא התרחק ממני בהבעה של התנצלות עמוקה ופתח את המחשב הנייד שניצב על שולחן קטן ליד מיטתו.

הסתכלתי עליו כשהתחבר לאתר חדשות ופתח את השידור החי. שנינו חשקנו שפתיים בדממה כשהקריינים דיווחו במבזקי חדשות מיוחדים על מה שהם כינו "מתקפת הטרור הקשה ביותר נגד ארצות הברית מאז 11 בספטמבר": פיצוץ של מטוס ג'מבו מעל לונג איילנד. המטוס התפרק עוד לפני שנגע בקרקע, וכל שש מאות ושלושה־עשר הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו.

ולמקרה שסרטוני הרקע של האנשים הפורצים בבכי מול המצלמות לא הרסו לנו את מצב הרוח — מראה פניו של אבי הביולוגי שהופיעו על המסך הרסו אותו סופית.