ספר האקסיות

1

ברק ואנה נפגשו בחתונה של חבר שלו מהקיבוץ. הם לא נפגשו במקרה, אלון גולדברג שידך ביניהם, הנודניק הזה. באמצע החתונה הוא ניגש לברק ואמר לו, שומע אחי, שומע רגע, יש פה צ'וּצָ'ה אחת, מהממת־מהממת, שמחפשת טרמפּ צפונה, וברק אמר לו, אוקיי, סבבה אחי, אבל אני לא נוסע צפונה, אני גר בירושלים עכשיו, אתה יודע, וגולדברג הנחש הזה אמר לו, אני יודע אני יודע יא מטומטם, אבל אתה יכול לשקר לה שאתה נוסע לצפון אחי, ואז קיבלת מאלוהים דייט ראשון של שעתיים, במסווה של טרמפּ אחי. בום! ככה גולדברג אמר, וכשהוא אמר בום הוא עשה מין תנועה דוחה וגסה כזאת עם הידיים.

ברק חייך, חיוך בפה מלא, עם רווח גדול בשיניים הקדמיות העליונות. הוא ידע שאי־אפשר לסמוך על גולדברג, בשום הֶקשר, בטח שלא בענייני שידוכים, ובכל זאת, משהו בפשטות הממזרית של הרעיון הזה תפס אותו. בלי לחשוב יותר מדי, הוא אמר, נו, יאללה, מי זאת, תראה לי אותה, וגולדברג הזיז אותו מטר הצידה והרים את היד, ואמר, הנה, תסתכל על הרחבה, תגיד לי מי הכי חמודה שם, זאת הצ'וצ'ה הכי חמודה שמה, אני אומר לך, אתה תקלוט אותה בשנייה, היא הכי חמודה שם.

ברק הסתכל על הבנות שרקדו וקפצו והזיעו. העיניים שלו נמשכו אל הרגליים הגמישות והחיוכים המתוקים, והציצים שעלו וירדו, ועלו וירדו, כאילו בסלואו מושן, אבל לא. והבנות היו כל־כך יפות, כל־כך מרגשות, הלב שלו כמעט שנעתק, ככה זה, כשמחפשים יופי מוצאים אותו, כשמחפשים יופי מוצאים אותו! וברק ראה שם יופי, הוא ראה, נניח, איזו ג'ינג'ית אחת, יפהפייה, שובבה, קצת נמוכה, שקפצה כמו מחורפנת, ומיד חשב, לא, לא, היא לא הכי חמודה, למרות שהיא נראית כייפית כזאת, והוא ראה שם גם בחורה אחת, גבוהה ורזה ומתולתלת, עם משקפיים שקופים כאלה, שרקדה ממש יפה, והרגישה טוב עם הגוף שלה, בלי שהיא לקחה סמים, ראו עליה שהיא לא לקחה סמים, אבל גם היא לא הייתה הכי חמודה, והייתה שם עוד אחת מתוקה, בלונדינית עם עיניים גדולות, שדיברה עם איזה בחור בזמן שהיא רקדה, ועוד אחת, שמנמנה ושמחה, שנראתה כל־כך מאושרת, ועוד אחת, אחרת, שחומה־שחומה וקטנה, בטח תימנייה, אולי זאת היא, אולי זאת היא.

ברק צחק, וואלה לא יודע אחי, כולן שם יפות, בחיי שכולן יפות, אין לי מושג. וגולדברג המגעיל הזה אמר, נו תסתכל טוב כפרה, היא שם, אני אומר לך, היא שם אחי, זאת הפרגייה הכי חמודה שמה, תסתכל טוב, וברק שגם ככה הרגיש כמו איזה בבון מסריח, אמר, די נו חלאס, שחרר אותי, תגיד מי זאת, וגולדברג צחק בקול ואמר, אתה רואה את הזאתי עם החולצה הצהובה, וברק הסתכל, והוא ראה אותה, את אנה, אוי הוא ראה אותה מיד, היא הייתה רזה וקטנה, ושובבה וקופצנית, היו לה תלתלים שחורים סמיכים ועיניים שחורות מחייכות, והחולצה שלה הייתה מין חולצת בטן כזאת, פשתנית, ומתחתיה היו מכנסיים אלגנטיים כאלה, שחורים, וחצי שקופים, עם דוגמה כזאת, מכנסיים של הביוקר, אבל בין המכנסיים לחולצה, אלוהים ישמור, בין המכנסיים לחולצה הייתה בטן, והבטן הזאת הייתה שטוחה וחלקה ומתוקה ויפה, ובאמצע שלה היה פופיק קטן, פופיק קטן ומושלם, ואנה קפצה והרימה את הידיים ושרה את השירים בקול רם, היא לא ידעה שגולדברג וברק מסתכלים עליה ומתרגשים, וגם אם היא הייתה יודעת שהם מביטים בה, זה לא היה מזיז לה, היא אחת כזאת, היא מעל הדברים, היא בתוכם, ומעליהם, כל הזמן, בפנים ומעל, בפנים ומעל, זה הסוד שלה, זה הכוח שלה בעולם, היא תמיד הייתה כזאת.

ברק התבונן באנה, במשך שניות ארוכות. על המותניים שלה, בצד ימין, אולי בצד שמאל, הוא ראה קעקוע קטנטן, עדִין כזה, ודק, ועל הזרוע שלה, על זרוע שמאל, למעלה, היה מין צמיד זהב כזה צמוד, פעם זה היה באפנה, ללכת עם צמידים על הזרועות, אולי עכשיו שוב, היא הייתה כל־כך יפה, אנה, אוי, כל־כך יפה היא הייתה. ברק הסתכל על הבנות האחרות, שרקדו לצידה, וכולן נראו לו פתאום משעממות כל־כך, אפורות כל־כך, מיותרות כל־כך, הן סתם היו קיימות בעולם, בזמן שאנה שקקה בו, הנה הג'ינג'ית המחוצ'קנת והמעפנה, והנה הגבוהית הזאת המסוממת שרקדה כמו מופרעת, והנה הבלונדה שבטח צבעה את השיער בכלל, והנה השמנמונת המעיקה, הן כולן היו שם, וכולן היו סתם, ואנה לא הייתה סתם, אנה הייתה אנה, איך הוא לא קלט אותה קודם, כזאת צהובה ורזה ומתוקה וגמישה ויפה ושמחה, איך הוא פספס אותה ככה, היא באמת הכי יפה שם ברחבה, היא כל־כך יפה, זה לא ייאמן.

גולדברג חייך את החיוך המגעיל שלו, הוא הסתכל על אנה ואמר, היא בדיוק חזרה עכשיו מאמריקה, היא עבדה שם בשגרירות או משהו, משהו טוב, משהו רציני, אני אומר לך, זאתי בחורה להסיע דוּך לחופה, וברק צחק, איזה מגזים אתה גולדברג, ובראש שלו הוא חשב שהיא יפה מדי בשבילו, ושבאופן כללי אין לו ממש מה להציע לצעירה כזאת, איכותית וכייפית וחכמה ויפה. בחורות ברמה שלה לא מסתכלות בדרך כלל על צעירים מבולבלים כמוהו, שעובדים בגינון, היא צריכה מישהו עם קלאס, ולי אין קלאס, ככה הוא חשב, וגולדברג אמר לו, יאללה אני אומר לה שמצאתי לה טרמפּ צפונה, וברק חייך ואמר, יאללה, אחי, אני זורם, יאללה, יהיה מה שיהיה.

2

רוב האנשים שיש להם רווח בשיניים נראים כמו תחת, לרוב האנשים עם הרווח יש קול מעצבן, ועיניים חזיריות, ועור פנים בעייתי, ושיער מקורזל ואופי מעייף, מרוב האנשים שיש להם רווח בשיניים כדאי בסך הכול להתרחק, אבל אצל ברק הרווח איכשהו עבד אחרת, היה בו משהו אינטימי, וכייפי, ופשוט, וקל, והרווח כאילו התאים לזה. לשובבות שהייתה לו בעיניים, ולבלורית המטופשת, ולחזות העגלגלה והזורמת. הרווח ישב שם פיקס, קשה לתאר את זה במילים, אבל כל מי שפוגש אותו מרגיש את זה מיד. את רוב האנשים שיש להם רווח בשיניים קשה מאוד לסבול, אבל ברק היה מותק, הוא היה מותק אמִתי, למרות הרווח, אולי אפילו קצת בזכותו.

ברק גִּלגל סיגריה, ואז הדליק אותה, ועישן אותה, עם כוס קולה זירו ביד. הוא לא יכול לעשן בלי לשתות משהו, אחרת הפה שלו מתייבש. מרחוק הוא ראה את גולדברג ניגש לאיזו בחורה אחת, יפהפייה, שחומה ומזיעה, ומדבר אִתה, כל הבנות בחתונות יפות. אחר־כך הוא ראה את הבחורה ההיא היפה ניגשת לאנה, שעצרה רגע את הריקוד שלה כדי לדבּר אִתה, ואנה הקשיבה לְמה שהיא אמרה, ואז חייכה ומחאה כפיים, כי יש לה טרמפּ צפונה! ובזמן שהיא מחאה כפיים גולדברג התקרב לאנה, ונגע לה בכתף בעדינות, ואמר לה משהו, ופתאום הוא הצביע על ברק, שהשפיל את המבט שלו מהר־מהר, וחזר לסיגריה שלו ולקולה זירו שלו, שהייתה מרירה ועקרה ותפלה. זה חרא של דבר קולה זירו, לא ייאמן שזה תפס.

ואחרי כמה שניות, אנה פשוט עזבה את הרחבה, והלכה לכיוונו של ברק, ככה, במהירות, בקלילות, עם החולצה הצהובה שלה, והמכנסיים היפהפיים שלה, והבטן השטוחה שלה, והצָּמיד הבוהק שלה, והקעקוע הקטן והדק, היא פשוט הלכה אליו! אוי ואבוי, אוי ואבוי, וברק, שהוצף מיד בדם סמיך, בלחיים, ובמצח, ובאגן, חייך אליה, וחשב לעצמו, אוי לי אלוהים ישמור איך אני צולח עכשיו את השקר הזה.

אנה התקרבה אליו ואמרה בקול צלול, היוש! וברק חייך, חיוך בלי שיניים, ואמר, אהלן, ואנה אמרה, יש שמועה שאתה נוסע צפונה הלילה, וברק אמר, וואלה כן, מה, לאן את צריכה, ואנה אמרה, לאן אתה מגיע, וברק חייך חיוך דקיק ואמר, לאן את צריכה, ואנה חייכה חיוך ענק־ענק, אולי היא הייתה קצת שיכורה, ואולי היא ככה תמיד, מאושרת ורכה, היא חייכה ואמרה, אני צריכה לפרדס חנה, וברק חייך, צריך לשלוף עכשיו שקר, צריך להרוויח זמן, פרדס חנה זה הצפון שלך, הוא אמר, חשבתי תביאי משהו יותר מאתגר, ואנה חייכה ואמרה, אתה כאילו מגיע רחוק עוד יותר, וברק, הגאון הזה, אמר, יש לי מילואים מחר, באליקים, אז אני ישן אצל חבר שם באזור, אני אקח אותך לפרדס חנה בכיף, ככה הוא אמר, המלך הזה, וגולדברג, שעמד שם לידם הביט עליו בהערצה, זה היה שקר מושלם, אנה אפילו לא שאלה אותו איפה הוא ישן בדיוק, היא רק צחקה ואמרה, יא אללה איזה סבבה, ואני גם יכולה לשתות, נכון. וברק חייך ואמר, תני בראש נשמה, ואנה צחקה והושיטה לו את היד שלה ואמרה, אני אנה, וברק אמר, ברק. הוא עדיין לא חשף את הרווח בשיניים, למרות שהוא היה שם כל הזמן, מאחורי השפתיים, קצת לפני הלשון.

וזהו, ככה הכול התחיל, ברק ואנה עמדו אחד מול השנייה, והחליפו מספרי טלפון בחיוכים מבוישים, וגולדברג הנחש הסתכל עליהם, קצת מרחוק, ומִלמל לעצמו בקול רם, ובלי להתבייש, אני גאון, אני גאון. הוא כבר דמיין איך הוא מספר לכל החבר'ה שלהם שם בקיבוץ על הדייט המטורף שהוא סידר לברק, דייט מהאגדות! עם הבחורה הכי יפה בחתונה, ככה, בקלאס, בטבעיות, בלי פייסבוק ובלי טינדר ובלי באמבל ובלי אלפא ובלי כלום, וואלה יצא גאון, אין מה להגיד, מי היה מאמין שקופידון יכול להתחבא בתוך כזה ילד חרא.

3

הם יצאו מהחתונה בשתים־עשרה וחצי בערך, קצת אחרי. ברק המתוק, שהיה מבולבל ונרגש ומתוח ושמח וחרמן, ואנה היפה, שהייתה מותשת ומאושרת ומיוזעת וחצי שיכורה. כשהם הגיעו לאוטו שלו ברק קצת התבייש שאין לו אוטו יותר נורמלי להציע לה ברגע הזה, אבל לאנה זה לא הזיז, גם פיאט פּוּנטוֹ עייפה מסוגלת לנסוע על כביש שש על מאה שלושים קמ"ש.

ברק פתח לאנה את הדלת, והעיף את כל השִיט שהיה במושב הקדמי. את התיק שלו, ואת הבגדים שלו מהבוקר, ואת הכפפות, והמזמרה והאזיקונים, ואת האריזות של המיץ והסנדוויץ' שהוא אכל בדרך לשם. הוא אוהב להגיע לחתונות שׂבע, כי אז הוא לא מתחזר על האוכל, ואז הוא יכול לשתות ולרקוד בכיף שלו, כי הבטן שלו לא מפוצצת. אנה התיישבה, ומיד שאלה, תגיד יש לך אולי מַטען לאייפון, וברק אמר, לא, יש לי אנדרואיד, ומיד הוסיף, אבל יש לי שקע יו־אס־בי כזה אם יש לך את הכבל, ואנה אמרה, לא, אני מטומטמת, הגעתי לכאן עם איזה עשר אחוז. כבר שעתיים אני בלי פלאפון. אתה הצלת אותי היום, בחיי. וברק חשב, איך ברור שיהיה לה אייפון, ידעתי, ידעתי, אני לא ברמה של האנה הזאת, אני לא ברמה שלה, אין לי סיכוי.

ברק יצא ממגרש הכורכר הגדול, שכבר התרוקן לגמרי, והתחיל לנסוע, כמו שהווייז אמר. בעוד שמונה מאות מטרים, פנה ימינה. אנה אמרה, אז מה, מאיפה אתה, וברק אמר, אני מהקיבוץ, מהחבר'ה של רוני, ואנה הנהנה ואמרה, אשכרה, וברק אמר, תקשיבי אם את עייפה את יכולה לישון, הכול טוב, ובלב הוא חשב, אוי ואבוי לי אם היא תלך לישון עכשיו, ואנה צחקה ואמרה, נראה לך שאני אתן לך לנהוג לבד את כל הדרך הזאת יא דפוק. הולכת להיות לנו פה שיחה משהו בֶּסט, אתה תישאר ערני, עד שאני יורדת, אחרי זה לא אכפת לי. וברק צחק, צחוק בריא, עם שיניים, בחושך של האוטו לא רואים.

אחר־כך הם עשו את השיחה הזאת המעפנה של ההתחלה, מה את עושה מה אתה עושה, צריך להתחיל מאיפשהו. אנה למדה כלכלה ויחסים בינלאומיים בתל אביב, ואז עבדה במשך שנתיים בקונסוליה הישראלית בוושינגטון. אחר־כך היא התפטרה כי הבוס שלה היה דוש מהגיהנום, ועכשיו היא בארץ, מחפשת את עצמה בפרדס חנה. היא גרה שם עם שותפה, חברה טובה כמו אחות, שמסתובבת שם באזור כבר כמה שנים. השותפה שלה דיילת, אז אנה רוב הזמן לבד, שולחת קורות חיים ומתכתבת באנגלית עם כל מיני ארגונים יהודיים במיד ווסט. יש לה חלום לפתוח סטודיו ליוגה, כי היא מכורה ליוגה, אבל אין לה את האומץ להרים את זה, למצוא מקום, ולמצוא לקוחות, ולהפוך למורה, ולשלם לפייסבוק מלא כסף על קידום ממומן, אין לה כוח לזה, להפוך לעצמאית, למצוא רואה חשבון, להוציא קבלות, כאילו זה יכול להיות מדהים, אבל זה יכול להיות גם סיוט, ואין לה כוח לזה עכשיו.

ברק השתחרר מהצבא וטייל איזה שלוש שנים ברצף, אז הכול התעכב לו. זה קטע כזה של קיבוצניקים, לקחת את הזמן. לפני שנתיים הוא התחיל ללמוד ספרות בהר הצופים בירושלים, גם ספרות עברית וגם ספרות אנגלית, אבל אחרי סמסטר וחצי הוא עזב. הוא הרגיש שהמרצים שלו שוחטים מילים במקום לאהוב אותן, תכל'ס זה נכון, זה מה שקורה בחוגים לספרות, זה דבר נורא. בקיצור הוא עדיין מחפש את עצמו, ובינתיים הוא עובד בגינון, אבל הוא לא ממש גנן, הוא בעיקר מטפח גינות כאלה מעפנות של בניינים עם ועד בית בתפקוד סביר. אבל יש עבודה איכשהו, הלקוחות שלו שרופים עליו, כי הוא מצחיק וחייכן וחרוץ. זהו, זאת אנה, זה ברק, ואלה פני השטח של האהבה שלהם, שהנה תיכף תתחיל.

דייט ראשון לא צריך להיות מדהים, אבל חשוב שהוא לא יהיה קטסטרופה, והטרמפּ ההוא, בפשטות שבו, בטבעיות שלו, היה כזה בדיוק. הוא לא היה מדהים, בטח שלא, אבל הייתה בו מין נעימות ופשטות, היה בו משהו קל ובריא, זהו, זאת הנקודה, דייט ראשון צריך להיות בריא. ברק ידע שאין ממש טעם עכשיו לנסות להתפוצץ על אנה ברעש וצלצולים, זה לא הזמן לשנינויות ובדיחות וסיפורים ארוכים, לא, הוא בסך הכול צריך לתת לה הרגשה טובה, הרגשה של דאגה, של הקשבה, של אכפתיות, של אַת בידיים טובות. הוא צריך שהערב הזה ישאיר לאנה טעם מתוק בפה, הוא צריך שהיא תגיע הביתה, ותפתח את הדלת, ותתקלח, ותשכב על המיטה שלה, ותחשוב לעצמה, וואי איזה מתוק הברק הזה, ובעוד כמה ימים, כשהוא ישלח לה הודעה, הרי יש לו כבר את המספר שלה, היא תגיד לעצמה, זה נכון, הוא לא ברמה שלי, אבל למה לא בעצם, הוא היה ממש מתוק בלילה ההוא, אני אצא אתו לדייט אחד, מה כבר יכול להיות. זה מה שהוא צריך.

הם דיברו קצת על העבודה שלה בקונסוליה, שהייתה מצד אחד משעממת ובירוקרטית, ומצד שני מגניבה וצעירה, היא הייתה אחראית על כל מיני פרויקטים כאלה של תרבות ואמנות, ופגשה כל שבוע כל מיני אמנים צעירים שהגיעו להרצאות ולכנסים שהקונסוליה הרימה. הם דיברו קצת על הלימודים שלו, למה שמישהו ירצה בכלל ללמוד ספרות, אה, חשבת להיות מורה, איזה חמוד, ולמה עזבת, אה, וואלה, וואי איזה עצוב, זה נורא מה שנהיה מהאקדמיה, אה. הם דיברו קצת על המילואים שאליהם הוא הולך מחר. זה סתם אימון מפגר, הוא סַמל, אז הוא צריך להגיע מוקדם יותר מכולם. זה מה שהוא אמר לה, למרות שזה היה שקר. אבל זה היה שקר לבן. מה זה בכלל שקר לבן, מה הקשר לבן, זה לא כאילו ששאר השקרים שחורים, ואולי בעצם כן.

ברק כל־כך התרגש מהנסיעה הזאת עם אנה, בחושך, בלילה. הוא נהג בזהירות, הרבה יותר לאט מאיך שהוא נוהג בדרך כלל, הוא נהג לאט כדי שהיא תראה שהוא בנאדם רגוע ואחראי, וכדי להרוויח עוד קצת זמן אִתה באוטו. פעם בכמה שניות הוא פזל בעדינות־בעדינות ליד שלה, ליד היפה והחשופה והארוכה והנקייה שלה, ולצמיד הנוצץ שהיה לה על הזרוע כל הזמן, והיד של אנה הייתה כל־כך יפה, ונקייה, וחלקה, ורכה, והיא הייתה כל־כך קרובה אליו, ששוב הלחיים שלו הוצפו בדם סמיך וחם. גם אנה התרגשה מהטרמפּ המוזר הזה, היא הסתכלה על הכביש החשוך וחשבה לעצמה, וואי וואי יש מצב שמצאתי פה את הבחור המתוק בעולם. היא בכלל לא התבאסה מזה שהוא סתם גנן, אם כבר להיפך. זה חמוד בטירוף, להיות בן אדם שמטפל בצמחים, זה אפילו קצת מרגש.

וברגע מסוים בדרך, הם עברו בתוך מנהרה קטנה, ליד כביש ארבע ארבע שלוש, וכשהפּוּנטוֹ של ברק נסעה בתוך המנהרה, הווייז שלו נכנס פתאום להלם כזה, הוא השתנק ונעצר וגִמגם, וכתב התראה כזאת אדומה ולחוצה, אין קליטת ג'י־פּי־אס, הצילו, הצילו, אי־אפשר לקבוע מיקום, אין קליטת ג'י־פּי־אס, הצילו, אני לא יודע איפה אני, וברק הצביע על הפלאפון שלו ואמר, אני מת על זה, ואנה אמרה, מה, על מה, וברק אמר, אני מת על זה שהווייז כאילו בהלם בגלל המנהרה, ואנה הסתכלה עליו במבט מחויך של לא הבנתי, וברק הסביר לה,

הווייז הרי יודע שאני על כביש שש, נכון, והוא יודע שיש פה מנהרה, והוא יודע בדיוק מתי נכנסתי למנהרה, והוא יודע לאן המנהרה הזאת מובילה, והוא גם יודע בדיוק לאן אני נוסע, ובכל זאת, עכשיו כשאני במנהרה הזאת, הוא לא מלווה אותי, למרות שהוא יכול לשער בערך את המהירות שלי, הוא יכול לשער בערך איפה אני, את מבינה, הוא לא חייב להילחץ כל־כך, ולשים כל מיני הודעות אדומות כאלה, אין קליטת ג'י־פּי־אס! ואנה חייכה, כי ברק היה חמוד, וברק אמר, בטון רציני מצחיק כזה, אבל זה העניין, כאילו, שהוא לא רוצה לשער! הוא לא רוצה להגיד בערך, אין אצלו בערך, את מבינה, הווייז עובד רק עם מה שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז, אם הוא קולט אותי, הוא יודע איפה אני, ואם הוא לא קולט אותי אז הוא לא יודע איפה אני, הוא לא סומך על כלום, אפילו לא על עצמו, הוא לא מגדיל ראש, אני מת על זה, הווייז עובד רק עם מה שיש לו, לא עם מה שאין לו, לכן זאת כזאת אפליקציה שווה, את מבינה, כי אפשר לסמוך עליה, היא עובדת עם מה שיש לה, אני מת על זה. ואנה צחקה בקול רם מדי, ואמרה, וואי איזה נאום, נראה לי אתה צריך לעבוד בווייז. היא רצתה להגיד, ברק, אתה חמוד, ממש, יש מצב שאתה הכי חמוד שפגשתי, אבל זה מה שיצא לה, נראה לי אתה צריך לעבוד בווייז, איזה צִ'קמוק.

4

כשהם הגיעו לבית שלה בפרדס חנה הווייז הודיע, הגעת ליעד, בקול מתכתי ונשי, וברק חייך חיוך מבויש וחשב לעצמו, וואלה הגעתי ליעד, הייתי מצחיק, הייתי רגיש, הייתי שקט, הייתי זורם, נסעתי בזהירות, יצאתי די חכם, אבל לא חכם מדי, בקיצור נתתי בראש, הגעתי ליעד, אין מה להגיד.

הוא אותת, והאט, ועצר את הרכב, והרים את ההאנדברקס והתיר את החגורה, והפנה לאנה את הגוף שלו. זה טריק שהוא למד מזגורי, שהיה הסמ"פ שלו בצבא. אם אתה מסיים דייט בתוך אוטו, אז ברגע שאתה עוצר את האוטו, ברגע שאתה עוצר! אתה מרים האנדברקס, פותח חגורה, ומיד מסתובב לבחורה, יעני מפנה אליה את כל הגוף, אתה מבין, ככה הבחורה מבינה ממך שאתה רוצה שהיא תישאר אתך באוטו, ככה היא מבינה שאתה רוצה שתתנשקו היום, אתה מבין, תעשה לעצמך סדר בראש, האנדברקס, חגורה, סיבוב, האנדברקס, חגורה, סיבוב, ככה זגורי אמר, בצעקות מגעילות של קצין, ועם תנועות ידיים משכנעות כאלה, האנדברקס, חגורה, סיבוב, זה באמת היה דוחה, אבל הנה, עובדה שזה עבד, אנה חייכה חיוך גדול כשהוא הסתובב אליה ככה, ואמרה, וואי, תודה על הטרמפּ, אתה הכי מתוק, והלב שלה דפק לאט ובזהירות, הוא כזה רגיש וחתיך וחכם, מעניין לאן הלילה הזה יתגלגל, ככה היא חשבה, וברק שתק לרגע, והשפיל את המבט שלו, ואז הרים אותו, ואמר לה, במין גמגום מתוק וזהיר, תקשיבי, אני מצטער שאני אומר את זה ככה, אבל את מדהימה, באמת, את מדהימה בעיניי, סליחה שאני אומר את זה ככה.

ואנה צחקה והסמיקה, היא רגילה שבחורים מתאהבים בה ככה, בבום, אבל לא ככה, ברק התנפל עליה עם הפשטות שלו, עם הנינוחות שלו, והוא היה כזה מתוק בדרך, מתוק מצחיק כזה, והיא באמת בתקופה כזאת מוזרה של בין לבין, אז מה כבר יכול להיות, מה כבר יכול להיות, וברק חשב, אני חייב למצוא את המילים, אני חייב שהיא תבין שאני רוצה עוד, אבל אני לא רוצה ללחוץ, אני לא רוצה ללחוץ.

ברק אמר, יש לי כבר את המספר שלך, אז תכל'ס אני ממש אשמח אם נצא פעם לבירה או משהו, כשאת פחות שיכורה, ואנה, שכבר לא הייתה שיכורה בכלל, חייכה אליו, ואמרה, אני אשמח, אני אשמח ממש, ובלי לחשוב יותר מדי היא סובבה קצת את הגוף לעברו, כמו שעושים לפני שמתנשקים, אלוהים ישמור! וברק, שידע לא לפספס רגעים כאלה, התקרב אליה טיפה עם הראש, ממש טיפה, הכול היה עדִין, ואנה התקרבה אליו עוד קצת, ממש־ממש קצת, וברק שנדהם שהנה זה באמת קורה לו עכשיו, קירב אליה את הפנים שלו, והיא התקרבה אליו עוד קצת, עד שהשפתיים שלהם נפגשו, איזה אושר, איזה אושר, ואיזה דבר מוזר זה נשיקה, זה לא ייאמן, מי חשב בכלל על הדבר הזה, אנחנו אמורים לאכול עם הפה שלנו, לאכול ולשתות, ללעוס ולבלוע, מה הקשר עכשיו לשים שפתיים על שפתיים אחרות, מאיפה בא הקטע הזה, לטעום רוק של איש אחר, להעביר לשונות לחות על שיניים מלוכלכות, מה זה הדבר הזה.

אנה וברק התנשקו, נשיקה עדינה־עדינה, מופלאה־מופלאה, בתוך פיאט פּוּנטוֹ קטנה, בפרדס חנה, בלילה, אוי כמה טוב היה להם אז, הכול קרה להם לאט ובזהירות, הם בקושי מכירים, וחבל להתנפל ולהרוס הכול. אנה חשבה, יש לי בית ריק, נעמה בחו"ל, אולי אני אזמין אותו להיכנס פנימה, לא, זה מוגזם, אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני כל־כך בקטע, וברק חשב, אני לא מאמין שזה באמת קורה, אני לא מאמין שהשפתיים שלי באמת נוגעות עכשיו בשפתיים שלה, אני לא מאמין שהתכנית הזאת שגולדברג רקם לי מצליחה ככה, ואנה חשבה, הוא מנשק טוב, הוא לא מתנפל, ולא יוזם שום דבר בלי להרגיש אותי קודם, הוא שומר על עצמו, הוא שומר על הרגע הזה, זה מרגש, וברק חשב, היא כל־כך יפה, ואני כזה עקום, ובכל זאת זה קורה, איזה נס קורה לי עכשיו בחיים.

וברגע מסוים, אחרי כמה דקות קדושות ויפות של לטיפות שפתיים מהוססות, אנה סובבה קצת את הצוואר, היא סובבה אותו בלי להתרחק מהשפתיים של ברק, כדי לסמן לו שעכשיו היא רוצה את כל הטוב הזה גם על הלחיים שלה, וגם על הסנטר המתוק שלה, וגם על הצוואר החלק שלה, שהיה באמת הצוואר הכי יפה ונקי שברק נישק בחיים שלו, וברק, שהרגיש הכול, כבר אז, התחיל לנשק אותה, בעדינות־בעדינות, בצוואר, ובנקודות הרכות שמתחת לאוזניים, וגם קצת באוזניים, אבל ממש בעדינות, ואחר־כך הוא נישק אותה בין האף לשפתיים, בחלקה המופלאה הזאת שיש שם, ואחר־כך הוא נישק אותה בין העיניים, ובקצה של האף, ושוב על השפתיים, ואז בשקע שבין השפתיים לסנטר, ואנה הצטמררה כולה, והגוף שלה התחמם במהירות, והאגן שלה קדח תאווה, וכשברק חזר לשפתיים שלה, היא התנפלה עליו ברעב גדול, והפה שלה היה מלא ברוק, והיא אפילו התחילה קצת להתנשף עליו, אחחחחחח איזה דבר מטורף זה, לגעת בבן אדם אחר, ככה, לשלהב אותו, לשנות אותו, להפיח בו תאוות חיים, זה הפלא הכי גדול בעולם, רק עליו צריך לכתוב, רק אותו צריך לספּר, זה הכי חשוב, זה הכי חשוב.

ברק התלבט מה לעשות עכשיו. הפּוּנטוֹ שלו כזאת מסריחה ומעפנה וצפופה, והמזגן התשוש בקושי מצליח להחזיק אותם בחיים, זה לא ממש מתאים לקדם פה עניינים. הוא התלבט אם להוריד את החולצה שלו, או אולי לנסות בזהירות להוריד לאנה את החולצה, ובסוף הוא החליט שלא, זה הזמן שלו להיות עדין וסבלני, אם משהו יקרה פה, זה יבוא ממנה, הוא לא רוצה ללחוץ, לא בכוח, גם ככה הוא אסיר תודה על כל הטוב שהתחולל לו בלילה הזה, גם ככה הכול נראה לו כמו חלום מוזהב, זה לא זמן לתבוע עוד, לא בכוח, הצנע לכת, מה שיהיה יהיה.

5

את הדרך מהאוטו לבית שלה אנה וברק עשו בדממה מבוישת. שניהם ידעו שזו קצת הגזמה, להשתולל ככה, אחרי שעה וחצי של נסיעה בחושך, ומצד שני, שניהם הרגישו שזה זה, על אמת, שניהם ידעו שזה לא סתם סטוץ מטופש, שניהם ידעו שזה רציני, שניהם רחשו כבוד זו לזה, שניהם ידעו שהלילה הזה יהיה מתוק וארוך ונקי, ושניהם היו חרמנים, בקטע אחר.

אנה הובילה אותו מהכניסה לסלון החשוך, ומהסלון לחדר שלה, שהיה גדול ועֵצי, והרִיח כמו קרם צמחים כזה, טיפה חריף וטיפה מתוק. היא הדליקה את המזגן, העיפה לרצפה את כל השטויות שהיו לה על המיטה, ומיד הורידה את החולצה הצהובה שלה, ואת המכנסיים, ורצה למקלחת כדי לשטוף את עצמה, וכדי להתארגן טיפה, אני עוד שנייה באה, ככה היא אמרה, וברק נשאר על המיטה שלה, סמוק ונרגש ומבויש ומבולבל, והמכנסיים שלו כמעט התפקעו.

ואחרי חמש דקות ארוכות־ארוכות וקשות, אנה יצאה מהמקלחת, עם גופייה ובוקסר, ובלי חזייה, ואמרה, אתה גם רוצה להתקלח, וברק חשב שנייה, ואמר, וואלה כן, כן, למה לא, ואנה אמרה, איזה מוזר אה, וברק צחק, ואמר, כן, אני מקווה שזה בסדר, ואנה המושלמת הזאת אמרה, אל תהיה דפוק זה הכי כיף, וברק חייך וקם, ורץ למקלחת, שהייתה קטנה וחמודה, ומלאה בכל מיני סבונים טבעיים כאלה עם ריח של צמחים, ובמקלחת הוא הסתבן ואונן וגמר, במהירות מופרכת, תוך שנייה, ומיד כשהוא גמר, הוא יצא, והתנגב באיזו מגבת ידיים קטנטנה שהוא מצא שם, כי אנה שכחה להביא לו מגבת. וכשהוא יצא מהמקלחת לחדר, הכול כבר היה מוכן לסקס המדהים שתיכף יהיה להם, אנה כיבתה את האור, והדליקה נר קטורת קטן כזה, עם ריח מוּכּר וטוב, ואפילו שׂמה להם מוזיקה יפה ומוזרה, חצי הודית חצי אלקטרונית, בווליום נמוך. מוזיקה מושלמת לסקס.

אוי את הסקס שהיה להם באותו הלילה באמת שאין טעם לכתוב, הכול יהיה ליד, שום דבר לא יהיה מספיק, אוי, אנה וברק היו כל־כך נקיים וכל־כך חלקלקים וכל־כך רכים, הם התלטפו וגנחו ועלו וירדו ונשמו ונשפו בתוך ים שחור של תשוקות וחשקים, אוי, אנה פישׂקה את הרגליים ועצמה את העיניים והתכווצה בכאב מתוק, וברק התנודד מעליה בעיניים עצומות, ואז התכופף אליה, וחיבק אותה, ונישק אותה באוזן, איזה כיף זה שמנשקים באוזן, ואנה ניצתה פתאום, וטרפה אותו, עם השיניים והציפורניים והכול, אוי, זה היה מפחיד ונשגב, אנה נחדרה, וברק חדר, איזו מילה מכוערת, חדר, ובכל זאת, זאת האמת, זה מה שקרה שם, הכול גאה ושצף, ולשניהם הסתובב קצת הראש, יש מצב שברק אפילו התעלף לכמה שניות, ומיד התעורר, הוא לא היה בטוח אם זה באמת קרה או לא. הכול היה מוגזם.

וכשהכול נגמר ונרטב ונספג ונחלש, אנה וברק שכבו על המיטה בשקט, והתלטפו בעדינות, והקשיבו למוזיקה. החדר היה מלא בריחות חריפים ולחים וכהים, והלבבות שלהם הלמו טם טם טם טם בום בום בום בום בום, והכול היה רטוב, והכול היה טוב, הכי טוב שהיה אי פעם לשניהם, ואחרי כמה דקות כאלה יפות אנה נאנחה, ועצמה את העיניים, וברק התיישב לידה, על המיטה, והתחיל ללטף אותה, בעדינות, מהאצבעות ברגליים, ועד המצח, במין נגיעות מרחפות כאלה, מצמררות ומגרות, הוא חלף לה על כל הגוף ביַעַף חמקמק, הלוך וחזור, הלוך וחזור, הלוך וחזור, ואנה התכווצה והתפתלה והתקפלה ואז הסתובבה, כדי שהוא יוכל לגעת לה ככה גם בברכיים, ובערווה הרכה, ובפטמות הבהירות, ובצוואר המיוזע, ובלחיים השוצפות, ובכתפיים הגמישות, ובבטן השטוחה שלה, שהציתה אותו כבר בתחילת הערב, כשהיא רקדה שם, בחתונה, וואי זה לא להאמין שכל האור הזה קרה להם בלילה אחד.

ברק המשיך לגלות את אנה, הוא ליטף וריחף, ליטף וריחף, ואנה שכבה לצידו, בעיניים עצומות, הלומה מתאווה, מוצפת צמרמורות, עד שבשלב מסוים החשק שוב שצף בה, די חלאס כמה אפשר, היא הזדקפה, והתיישבה למולו, רטובה ונרגשת, וברק שוב נדלק, והכול התחדש, ברגע אחד, הכול התחדש כמו גשם, ושוב נשיקות וגניחות ונשיכות ויללות, ושוב נשימות מהירות, ושוב ריחות וטעמים וקולות ושתיקות, וריח של קטורת, ומוזיקה מוזרה, ודגדגן שפועם, וזרע שמתפרץ החוצה, לתוך רחם חם שאין בו ביציות, ושוב הגוף כבד, ושוב הראש מסתחרר, ושוב הם על המיטה, נימוחים, מוצפים, מזיעים בחושך, אוי החיים האלה, רוב הזמן הם כל־כך עלובים, אבל לפעמים פועם בהם החסד, לפעמים פועם בהם חסד! זה לא ייאמן.

ואחרי עוד כמה דקות טובות של שקט מלטף על המיטה, אנה נעמדה, וניגשה לארון שמתחת לחלון, ככה בעירום, והתחילה להכין להם ג'וינט, וברק הסתכל עליה ואמר, אז איך אמרת שקוראים לך, ושניהם צחקו, זאת הייתה בדיחה טובה, ואנה אמרה, תגיד אתה יודע לגלגל אולי, אני ממש גרועה בזה, וברק אמר, בטח, ומיד התיישב על המיטה, ככה, עם כל הבולבול בחוץ, ולקח ממנה את הנייר עם הקסֶסה, וגִלגל אותו לג'וינט מושלם, מהודק, דקיק ודחוס, ואנה הדליקה את הג'וינט ואמרה, אני בדרך כלל לא כזאת שרמוטה, לא יודעת מה קרה לי, וברק צחק בקול רם, ואמר לה, גם אני לא כזה שרמוט, אבל זה הרגיש לי נכון, ואנה חייכה ואמרה, זה באמת הרגיש נכון.

כשהם סיימו את הג'וינט ברק קם והתלבש, ואנה אמרה, אתה יכול לישון פה אם אתה רוצה, ומכאן כבר ללכת למילואים, וברק אמר, לא־לא כפרה עלייך, זה טו מאץ' בשבילי שתראי אותי בבוקר, אני ממש קרפד מכוער כשאני קם, ואנה חייכה ואמרה, סבבה, ואחר־כך היא אמרה, וואי המוזיקה הזאת אכלה לי את הראש, וברק שבכלל לא שמע אותה בתוך כל השצף, חייך ובלע את הרוק ואמר לה, כן.

ולפני שהוא יצא החוצה הם התחבקו והתנשקו בפעם האחרונה, הם התנשקו ככה, כשהוא לבוש והיא עירומה, וברק נגע בגב של אנה, שהיה רך וחלק, ואנה הרגישה את הלשון החמה שלו בתוכה, ושוב הם התלהטו, אוי זה היה מדהים, הם כמעט־כמעט ניגשו שוב למיטה, לעוד סיבוב, אבל בסוף לא, חלאס, ברק אמר לה, אני ממש־ממש רוצה שנהיה מאוהבים אם זה בסדר מבחינתך, ואנה חייכה חיוך גדול ונדיב, וברק המתוק הזה הוסיף, ושיהיה לנצח בבקשה, ואנה שכבר צחקה ממש, אמרה, יאללה אני בעניין, וברק אמר, סגור. ואחר־כך הוא התרחק ממנה, והלך על השביל בדרך לאוטו, והלב שלו היה מנופח מאהבה ומחשק ומגעגועים, ובקצה של השביל, ברחוב, ממש ליד הפונטו, הוא ראה קיפוד, קיפוד! ככה, באמצע הלילה בפרדס חנה, והקיפוד בכלל לא זז, למרות שהוא היה חי, אולי הוא היה חולה או משהו.

ברק הניע את הפונטו ונסע מהר־מהר לתחנת הדלק הכי קרובה שיש, כדי לשתות קפה שחור, ולשטוף את הפנים, ולהתרענן מכל האהבה החמה והתאווה הטובה והמריחואנה הירוקה־סגלגלה שפעמה בו. יש לו עכשיו דרך ארוכה־ארוכה לירושלים, והוא חייב לעבור אותה בשלום. הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את החיים שלו רגע לפני שהוא ואנה מתחילים להיות. לא טוב למות כשטוב. כשהוא הגיע הביתה, בחמש לפנות בוקר, הוא ראה בשמיים פסים רכים בצבע תכלת. ברק שטף פנים וצחצח שיניים, ומיד נכנס למיטה, צמא ומסוחרר. הריח המתוק של אנה עוד ריחף לו על הגוף, הלב שלו דפק, טם טם טם טם טם, והזין שלו כאב, כאב טוב כזה, של יותר מדי סקס, ומעיו המו עליו.

6

אחרי שבועיים של קשר ברק כבר היה מאוהב באנה, בדציבלים שהוא לא ידע שטמונים בו, הוא בכלל לא ידע שאפשר לאהוב ככה, בכזאת תנופה, בכזאת חוצפה. אנה עוד לא הייתה שם, אצלה הכול הולך יותר לאט בדברים האלה, אבל היה לה טוב אתו, היה לה טוב, ברק היה עדין ומצחיק, ורגיש ומנומס, הוא היה עסוק בה ולא בעצמו, זה נשמע פשוט, אבל זה לא פשוט, רוב האנשים עסוקים בעצמם גם אחרי שהם מתאהבים, וגם אחרי שהם מתחתנים, וגם אחרי שהם מביאים ילדים, וגם כשהם מזדקנים ובוגדים, ומתגרשים ומתפשרים, ומתפוררים ונזנחים, כל הזמן הם עסוקים בעצמם, אכפת להם רק מהתחת שלהם, כאלה אנחנו, תמיד היינו ככה, לא צריך להתרגש מזה, ככה החיים תמיד, וברק לא היה כזה, כלומר, הוא היה כזה, כולם עסוקים בעצמם, אבל הוא היה עסוק גם באנה, זה די מדהים.

ובלילה אחד, נקי ויפה, אחרי חודשיים וחצי של קשר בערך, כשכבר היה ברור לשניהם שזה לא סתם מה שקורה פה, כשכבר היה ברור לשניהם שזה רציני, ברק ואנה ישבו בגינה שלה בפרדס חנה ושתו תה ירוק כזה בריא, והקשיבו לצרצרים הטובים, וברק הרגיש פתאום שזהו, חלאס, הוא חייב לשחרר את זה, עכשיו, ככה, בלי לחשוב יותר מדי, הוא אמר לאנה, אנה, ואנה אמרה, נו, וברק אמר, אני רוצה להגיד לך משהו, משהו קצת קשוח, ואנה הזדקפה וחשבה לעצמה, אוי ואבוי, אוי ואבוי, מה הוא הולך להפיל עליי עכשיו, מה הוא הולך לספּר לי, משהו הולך להידפק עכשיו, אוי ואבוי משהו הולך להידפק, וברק, שראה אותה נמתחת, הרגיע אותה, וחייך אליה, וסיפר לה בגמגומים מגושמים שהטרמפּ ההוא מהחתונה, הטרמפּ שבזכותו הכול התחיל, בכלל לא היה טרמפּ אמִתי, זאת היה קומבינה מצחיקה כזאת של גולדברג, האפס הזה, זה היה שקר, הכול היה שקר, לא באמת היו לו מילואים באליקים בבוקר, אין לו שום חבר שגר שם באזור, ואחרי שהם נפרדו, בלילה, מאוחר, הוא בכלל נסע לירושלים, כל הסיפור הזה, כל הנסיעה ההיא, הכול היה כדי שיהיה לו זמן אִתה באוטו, זאת האמת.

אנה הקשיבה לסיפור והסתכלה על ברק בשקט, בלי לומר מילה. זה היה רע, זה לא היה טוב, וברק אמר, אנה תביני, בבקשה תביני, אני יודע שזה נשמע לא טוב, ושזה נראה כמו מזימה כזאת דוחה של חרמנים, ואת יודעת מה, אולי זה באמת התחיל ככה, אבל כשהיינו בדרך, על כביש שש, כשהתחלנו לדבּר באמת, כאילו, פתאום קלטתי שאת אחרת, שאת אמִתית, שאת הדבר האמִתי כאילו, פתאום הבנתי שקיבלתי כאן בלי ששׂמתי לב את המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, כאילו, הטריק הזה שגולדברג הציע לי הוא רק הנס שהוביל אותי אלייך, ככה הרגשתי, אני יודע ששיקרתי לך, ושזה הכי מעפן בעולם, אבל ראיתי אותך בחתונה ולא ידעתי מה להגיד לך, או איך לגשת אלייך, אני לא טוב בדברים האלה, ואז גולדברג הציע את הרעיון הזה, שאני אעשה כאילו אני נוסע צפונה, וזה היה נשמע לי כל־כך הגיוני, אז הלכתי על זה, זהו, סליחה, אני לא יכולתי להסתיר את זה יותר, רציתי לספּר לך כבר מזמן אבל לא הצלחתי, סליחה, ככה הוא אמר.

ואנה שתקה, אוי כמה היא שתקה, וברק השתעל והשפיל את העיניים שלו לרצפה, ואז הרים אותן ואמר, אני באמת רוצה שיהיה לנו טוב, ואני באמת־באמת חושב שיכול להיות לנו טוב ביחד, ואני לא רוצה שיהיו בינינו סודות מוזרים כאלה, אני לא רוצה להסתיר ממך דברים, כאילו, אני לא בנאדם כזה, אני לא רוצה להסתיר ממך כלום, אני רוצה שתדעי הכול. ואני יודע שזה מעפן, ושזה מגעיל, אבל לא רציתי לשמור את זה בבטן. סליחה.

אנה קצת נעלבה, וקצת הופתעה, וקצת כעסה, וקצת צחקה. היא לא ידעה איך היא אמורה להגיב לחרא הזה, לא היה לה מושג מה להגיד. בהתחלה היא חשבה לעצמה שוואלה זה די דוחה, ליפול ככה ברשת של שני קיבוצניקים חרמנים ודוחים. היא נזכרה בסקס המתוק שהם עשו, באינטימיות היפה שהם הצליחו ליצור, ככה, בלילה אחד, בלי להכיר באמת, בתוך כמה דקות ממש, והרגישה איך הזיכרון הטוב הזה נצבע, ברגע אחד, בצבעים צהובים, נכלוליים ודוחים, וזה לא עשה לה טוב, זה לא עשה לה טוב, בשביל מה זה היה טוב עכשיו, בשביל מה היא צריכה לשמוע ממנו על השקר המחורבן הזה. הרי הייתה שם אמת, בלילה ההוא, הייתה בו אמת, זה היה לילה אמִתי. ועכשיו מה.

ברק שתק, הגרון שלו התייבש, והלחיים שלו בערו, והמצח שלו היה רטוב מזיעה מלוחה, הוא כל־כך פחד שהכול ייהרס לו בגלל הסיפור המטומטם הזה, הוא לא מכיר את אנה מספיק זמן כדי לדעת איך היא תגיב לְמה שהוא סיפר, אמא'לה, שלא תתהפך עליי פתאום, ככה הוא הרגיש. אנה הביטה בו במבט מוזר, בראש שלה השתוללו מחשבות וזיכרונות. מצד אחד, הכעס יילל בה, היא הרגישה כמו איזו סחורה, ומצד שני, היא חשבה, בשביל מה לכעוס, בשביל מה זה טוב, ברק ילד מתוק, זה לא היה תרגיל מלוכלך של סוטים, אם כבר להיפך, הוא רצה להיות אִתי, ולדבּר אִתי, ולהרשים אותי, ולנסוע אִתי, והוא באמת היה מותק בנסיעה הזאת, זה לא היה שקר, הוא באמת מותק, הוא לא אחד כזה שזומם מזימות כאלה דוחות, אז בשביל מה לכעוס עכשיו, בשביל מה להרוס. את כל זה היא חשבה תוך כמה שניות, ובשניות האלו היה ביניהם שקט שחור, וברק נלחץ שהנה, הנה עכשיו הכול נהרס לו, ואנה הסתכלה עליו במבט חומל ורך, ואמרה לו, וואי, איזה הזוי, ואחרי עוד כמה שניות היא אמרה, אבל זה בסדר, הכול קוּל, אתה חמוד שסיפרת לי, הכול בסדר ברק, באמת, הכול בסדר. ככה היא אמרה! כפרה עליה, אין דברים כאלה בעולם.

וברק השתנק, הוא הרגיש פתאום את הרווח שיש לו בשיניים, רוב הזמן הוא שוכח שהוא שם, אבל לפעמים הוא נזכר. אנה הסתכלה עליו בעיניים טובות, וברק אמר בקול שפוף, מה, מה זה אומר בעצם שהכול קוּל, שאנחנו קוּל, ואנה המתוקה אמרה, הכול קוּל נשמה שלי, אני שמחה שסיפרת לי, הכול קוּל, באמת, זה אפילו קצת חמוד, וברק שתק, הוא הזיע בכל הגוף ממש, והלב שלו הלם בהקלה טק טק טק טק, גם זה קורה לפעמים.

ואנה אמרה, מה, ונסעת אחר־כך את כל הדרך לירושלים בחזרה, וברק השפיל את הראש ואמר, כן, זה היה טריפּ רציני, עצרתי פה בתחנת דלק כדי לשתות קפה, בקושי נשארתי ער, ואנה צחקה, ואמרה, איזה דפוק אתה, באמת, וברק אמר, אם הייתי יודע שאת כזאת מושלמת, הייתי לוקח אותך גם למטולה, ואנה חייכה את החיוך שלה, את החיוך הממוטט שלה, והשיניים שלה היו לבנות, לא היה בהן רווח, והעיניים שלה התכווצו לנקיקים קטנים, בקושי ראו את האישונים שלה כשהיא חייכה. ואחר־כך הם התנשקו. ככה זה, בכל האהבות, של כל הזוגות, בהתחלה מתנשקים מלא. ואחר־כך לאט־לאט השנים עוברות והפּיות נרקבים והלבבות מתעייפים, והכול דועך ונפרם. ככה זה, ככה החיים.

7

אנה וברק היו ביחד, חמישה חודשים, אולי קצת יותר, הם אהבו מלא והתכתבו מלא ונסעו מלא על הציר שבין ואדי ערה לירושלים, עד שבשלב מסוים ברק החליט שחלאס, הגיע הזמן לעבור לפרדס חנה. הוא אמר את זה לאנה, ככה בפשטות, הוא ממש לא רוצה להלחיץ או משהו כזה, פשוט, אין לו באמת סיבה להישאר בירושלים עכשיו, הוא הרי עזב את הלימודים, וגינות יש בכל מקום, והוא גם ככה כל הזמן חושב עליה ומתגעגע אליה, והיא גם ככה בינתיים כאן, אז מה אכפת לה שהוא יהיה קרוב, והוא ממש לא רוצה או מבקש ממנה לעבור לגור יחד או משהו כזה, ניקח את זה בקצב שלך, אבל לפרדס חנה אני עובר, אם זה בסדר, אני רוצה להיות קרוב, ככה הוא אמר,

ואנה המתוקה בכלל לא נבהלה, למה שהיא תיבהל, היא לא אחת כזאת שנלחצת מדברים כאלה, אם כבר להיפך, זה מגניב אותה, היא אוהבת שדברים מתפתחים באופן טבעי, זה הכי כיף. וכשברק סיים להתגמגם, היא אמרה בקול חצי צוחק, נו כמה אתה חופר, בוא נעבור לגור יחד, אני גם ככה רוצה לפתוח סטודיו ליוגה, בוא נחפש בית גדול ומפנק, עם גינה, ונגור בו ביחד ויהיה לנו כיף, וברק שוב היה בהלם, הוא לא האמין שהיא רוצה אותו כמו שהוא רוצה אותה, הוא הרי סתם, סתם בנאדם בעולם, סתם, אחד, כמו כולם, חמוד, עם רווח בשיניים, אבל סתם, והיא לא סתם, אנה לא סתם, היא פי אלף ממנו, היא אור מופלא, זה מה שהיא, היא אור מופלא, כתום, וירוק, וצהוב וטורקיז. היא אור מופלא, באמת, והוא סתם.

אוי זאת הייתה תקופה יפה, איך אהבה יודעת ללבלב לפעמים, זה לא ייאמן. ברק ואנה התחילו לחפש דירות להשכרה ביד שתיים ובכל מיני קבוצות חמודות כאלה בפייסבוק, לוח דירות פרדס חנה כרכור, ופעם בכמה ימים ברק קפץ לאיזו דירה חמודה ומוזנחת, כל הדירות בפרדס חנה חמודות ומוזנחות, הוא שאל בנימוס את בעלי הדירה אם הוא יכול לצלם סרטון קצר של החדרים והגינה, והם תמיד הסכימו, והוא תמיד צילם, סרטונים חמודים כאלה, הנה, זה המטבח, יש כאן כזה מקום יפה לעציצים, וזה הסלון, וזאת המקלחת, הם אמרו שאולי הם ישפצו אותה קצת, כי היא ממש ישנה, לדעתי זאת דירה ממש חמודה, מה את אומרת נַנָה, ואנה הייתה צופה בסרטונים ומחייכת, מה אכפת לה איך הדירה נראית כשברק כזה מתוק, היא אוהבת את הקול שלו, באמת, יש לו קול רגוע כזה, ונחוש, זה לא סותר, זה נשמע סותר אבל זה לא.

זה כיף כשאוהבים. אנה לקחה הלוואה קטנה בתנאים טובים, וקנתה כל מיני מזרנים ומכשירים נחמדים כאלה של יוגה, וברק התחיל לתלות מודעות חמודות בכל פרדס חנה, מודעה אחת ליוגה של אנה, שכּתוב עליה יוגה למתחילים, ומודעה אחת לעסק שלו, גנן מקצועי שעבר לפרדס חנה לא מזמן, מעוניין לטפח גינות עם נשמה, ככה הוא כתב, החמוד הזה, ובאמת, בתוך כמה ימים פנו לברק איזה עשרה אנשים שרצו לתחזק או להקים גינה יפה, וגם ליוגה של אנה נרשמו אנשים, ארבעה לקבוצה של הבוקר, ועוד שלושה לקבוצה של אחרי הצהריים, איזה כיף זה שדברים זזים ככה, איזה כיף זה כשאוהבים.

ואחרי כמה ימים כאלה של חיפושי דירות והקמת גינות, נחמי, השותפה של אנה, הדיילת, שהייתה פעם חרדית, החליטה פתאום לעבור לתל אביב, כדי להיות קרובה יותר לנתב"ג, זה בא לה בטוב עכשיו, וגם ככה אין לה כוח לכל הקוצ'יפוצ'י שלהם בזמן האחרון, למרות שאנה וברק תמיד נתנו לה ספייס, בכל זאת, אף אחד לא רוצה שייתנו לו ספייס ככה, בקיצור, נחמי עזבה, וברק נכנס, והם נשארו עם הדירה המתוקה ההיא, עם החצר היפה והסלון הנעים, והחדרים הישנים, הדירה שבּה הכול התחיל, אוחחחחח איזה ימים מתוקים עברו עליהם אז, הם היו מאוהבים, והכול הסתדר להם בקלות, נו מה, הכי קל להיות מאוהבים כשהחיים זורמים ככה חלק.

אחרי שנה בפרדס חנה, החיים שלהם כבר היו סלולים ומתוקים ופשוטים וטובים. ברק היה אחראי על הגינות של כל המבנים של העירייה, ועל עוד כמה גינות של הִיפּים עשירים ששילמו לו ביד נדיבה. הוא עבד קשה, אבל לא קשה מדי, והלקוחות שלו אהבו אותו, וגם הוא אהב אותם, הוא אהב לשבת אִתם רגע, בתחילת היום, לשתות רגע קפה שחור, ולדבּר קצת על החיים, ואנה העבירה את הסטודיו של היוגה מהחדר הקטן לסלון, כי מלא אנשים הגיעו לשיעורים שלה, כך שמהר מאוד שניהם הפכו מעוסקים פטורים לעוסקים מורשים, עם קבלות ומע"מ ודיווחים שוטפים ורשימת הוצאות, ורואת חשבון יעילה ומסודרת, שגרה בכפר יונה בכלל. בקיצור היה להם טוב, בלילות הם היו יושבים בגינה ושותים בירה קרה, ומעשנים וויד שברק גידל, הוא לא גידל כדי למכור, למרות שזה אחלה כסף, הוא גידל סתם, בשביל הקטע.

זה נכון, פעם בכמה חודשים אנה הייתה אוכלת סיבוב שהיא בכלל לא רוצה זוגיות, ושהיא בכלל לא רוצה חיים כאלה בורגניים ומסודרים, ושהיא מפחדת שהיא מחמיצה את החיים, ושבא לה לשכב ולהתאהב ולשמוח ולהשתולל עם עוד מלא בחורים אחרים, אולי גם עם בחורות, בא לה לעשות אייוואסקה, ולעוף לחו"ל ולשכב עם הולנדים גבוהים בפסטיבלים מוזרים, זה מה שבא לה, לא בא לה על החיים שלה עכשיו, וברק היה מקשיב לה ומתכווץ, כי הוא לא הרגיש כמו שהיא הרגישה, להיפך, הוא רצה רק אותה, הוא רצה רק אִתה, מהטרמפּ הערמומי ההוא בחתונה המעפנה של רוני ועד הרגע הזה ממש, רק את אנה הוא רצה, הוא רצה רק אותה, ולא היה לו אכפת שהיא תהיה קצת עם אחרים, לא היה לו אכפת שהיא תשתולל קצת ותשמח, כל עוד היא תהיה שלו, כל עוד היא תחזור אליו, לא אכפת לי, תעשי מה שאת רוצה ננה, העיקר שנהיה ביחד, זה מה שהוא אמר לה.

זה נכון, פעם בכמה זמן אנה הייתה מתהפכת עליו, על עצמה, עליהם, ובכלל על החיים, אבל אחרי כמה ימים כאלה, מוזרים ושחורים, היא תמיד הייתה נרגעת ומתרככת ומתנצלת, וברק היה אומר לה, הכול בסדר, ננה, באמת, הכול בסדר, ואנה הייתה מתקרבת אליו בבכי ומתחבקת אתו, חיבוקים ארוכים כאלה, טעונים ומעיקים, וברק היה מלטף אותה בגב וחושב, יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר, יש לאנה קטעים, אבל לכולם יש קטעים. כל הזוגות רבים קצת לפעמים.

8

החיים זזו הלאה, זה מה שהחיים עושים, הם מתקדמים, כל הזמן הם מתקדמים, אנה וברק העבירו שנה בפרדס חנה, ואז עוד שנה, ואז עוד שמונה חודשים שלמים, זה מלא זמן לגור ביחד, זה מלא זמן להיות מאוהבים, זה לא צחוק, וברק, שהרגיש שזה זה, החליט שהגיע הזמן להתחתן, כן, למה לא, זה זה, שניהם מרגישים שזה זה, אז למה לא, כן, הוא יציע לאנה להתחתן אתו, ואנה תסכים, והם יתחתנו ויהיו מאושרים ויהיו להם ילדים יפים עם תלתלים שחורים ורווח בשיניים.

זאת התכנית, עוד מעט הם טסים לחמישה ימים בליסבון, ושם, באחד הימים, הוא יציע לאנה להתחתן אתו, ואנה תסכים, והכול יהיה בסדר, אחרי כל המשברים המוזרים שהם עברו, אחרי כל הריבים המחניקים וההשלמות המתוקות, והשיחות המעייפות אל תוך הלילה, שניהם ידעו שזה יכול להצליח להם, שניהם ידעו שיהיה בסדר, ברור שיהיה בסדר, ואם אנה תצטרך מתישהו ספייס בזוגיות הזאת, הוא ייתן לה את הספייס שלה, ואם אנה תרצה שהם יחכו עם הילדים כמה שרק אפשר, הם יחכו עם הילדים כמה שרק אפשר, נעשה את זה לאט, בקצב שלה, איך שנוח לה, איך שהיא אוהבת, העיקר שנהיה ביחד. אנה שווה את זה, היא שווה הכול.

ברק ידע שאנה אוהבת אותו הרבה פחות ממה שהוא אוהב אותה, ושבלי קשר, כל הזמן היא בתסביכים עם עצמה, ואתו, ובכלל, הוא ידע שיש לה פינות שחורות בנפש, ושהיא לא אחת כזאת שמדחיקה, היא מתעסקת בשחור הזה, וזה מפחיד, וקשוח, אבל בכל זאת, בכל זאת, היא שווה הכול, אנה שווה הכול, בטח שהיא שווה, היא אמיצה ויפה וכייפית וחכמה ונדיבה, אז מה אם היא קצת קשה ומתוסבכת, כל האנשים דפוקים, לכל האנשים יש סרטים, אז גם לה יש סרטים, אפשר לחשוב, די, חלאס, זה ברור שזה זה, זה ברור שזה על אמת, ההורים שלה מתים עליו וההורים שלו מתים עליה, ועוד מעט ראש השנה, וכולם כבר מחכים שהוא יציע, וגם אנה מחכה שהוא יציע כבר, לא שהיא רומזת או משהו, אבל כל הבנות חולמות שיום אחד בחור אחד מתוק יכרע ברך מולן, ויוציא להן טבעת יקרה, ויאמר להן התינשאי לי, לא ככה. ואולי לא. אולי לא.

ברק התקשר לאמא של אנה, שגרה רחוק־רחוק, באשדוד. הוא ידע שיש איזו טבעת של סבתא, או של סבתא רבתא, שמסתובבת אצלם במשפחה, והוא ידע שאנה תתרגש בטירוף לקבל דווקא את הטבעת הזאת. ואמא של אנה, ששמעה את התכנית שלו, כל־כך התרגשה, היא ממש צעקה בטלפון, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, בָּרָקוּש, אני לא מאמינה, וברק צחק ואמר לה שהוא ייסע אליה עוד כמה ימים לאשדוד, כדי לקחת את הטבעת, ואמא של אנה, קטיה, אמרה לו שמה פתאום, תקשיב, זה מה שנעשה, אני אגיע בקרוב לבקר אתכם בפרדס חנה, ואני אביא לך את הטבעת בסתר, בלי שאנה תראה, ככה היא אמרה, ובאמת זה מה שקרה, קטיה הגיעה לפרדס חנה, והתנהגה מוזר מרוב התרגשות, שהנה עוד מעט הבת שלה מתחתנת, וכשאנה לא ראתה היא הביאה לברק את הטבעת של אמא שלה האהובה שלה, שנפטרה משבץ מזדיין, בגיל שישים וחמש, והטבעת לא הייתה בקופסה, היא הייתה בתוך מין שקיק כזה קטן, מזמש, וכשהיא הביאה אותה לברק, הידיים שלה ממש רעדו, והפה שלה היה יבש, יש לה רק בת אחת בעולם, והנה, עוד מעט היא מתחתנת, עוד מעט היא מתחתנת!

ויום לפני שהם טסו, ברק החביא את השקית של הטבעת בארנק שלו, בכיס של המטבעות. לא הייתה לו תכנית להציע במקום מסוים או ברגע מסוים, הוא פשוט יזרום עם החופשה, וכשהוא ירגיש שזה זה, הוא ישלוף את הטבעת מהארנק ויציע לה וזהו, וגם אם ההצעה תצא לו קצת מצ'וקמקת, אנה לא תתרגש ולא תבאס, היא לא בנאדם כזה שצריך שהכול יהיה מושלם, להיפך, היא זורמת עם החיים, היא לא מתעקשת עליהם, זאת גם הבעיה שלה. לא משנה.

כשהם נחתו בליסבון, בשעת לילה מאוחרת, ברק קלט שהוא שכח את הארנק שלו במטוס, בכיס הזה של המושב, קיבינימט. לפני שהם נחתו הוא החליף את הסים שלו בגלקסי, לאיזה סים מפגר כזה שהוא קנה בטרמינל שלוש, כדי לחסוך שלושים שקל על החבילה של סלקום, וכשהוא התארגן עם הסימים והכול, הוא תקע את הארנק בכיס של המושב, לכן הוא שכח אותו שם. איזה טמטום. אנה התעצבנה, מה, עכשיו בגלל החרא הזה נחכה שעתיים לארנק הזה, אולי שווה לבטל את כל הכרטיסים ולצאת לטיול וזהו, אבל ברק ממש נלחץ, הייתה שם בארנק הזה הטבעת של סבתא שלה, איזה פשלה, איזה פשלה, איך הוא שוכח את הארנק כשהטבעת שם, כמה מטומטם אפשר להיות, כּוּס אמכּ ערס.

זה לקח להם שעה, אולי שעה וחצי, אבל בסוף הארנק הגיע לידיהם. דיילת אחת גבוהה ויפה מצאה אותו, והעבירה אותו למחלקת האבדות של הטרמינל, ומשם הם אספו אותו, אחרי שהם מילאו כמה טפסים מעיקים. ברק התנפל על הארנק בבהלה, כדי לבדוק אם הטבעת שם, והטבעת הייתה שם, ברוך השם. הטבעת הייתה שם! אוי ויי, איזה מזל, זהו, חלאס, מעכשיו הוא בפוקוס, עוד מעט הוא יציע לאנה נישואין, זהו, די, הכול בסדר, מעכשיו הכול ילך כמו שצריך.

הדירה שהם שכרו הייתה על ראש של הר גבוה, באזור מגניב מאוד ותיירותי מאוד, זאת הייתה דירת איקאה כזאת, מגעילה וקרה ויעילה, דירה מפלסטיק, ואנה קצת התבאסה שזאת הדירה שהוא מצא להם. ברק אמר לה שבתמונות הדירה הזאת נראתה כמו חלום בוהק, אבל בעומק לבו הוא ידע, גם לפני ההזמנה, וגם עכשיו, זאת סתם דירה מעפנה.

הם היו אמורים ליהנות בליסבון, לחגוג אותה, ולשמוח בה, ולאכול טוב, ולשתות מלא, ולצאת לרקוד, ולחיות את החיים האלה לרגע אחד כמו שאפשר, אבל ברק כל הזמן היה בסטרס, כל הזמן הוא התלבט, אם מתאים עכשיו להציע, או אם מתאים להציע בכלל, ואנה לא הבינה למה הוא כזה מוזר ולא כייפי כמו שבדרך כלל, וזה הביא לה את הסעיף, נו באמת, היא חשבה, מה נדפק אתו, עד שאנחנו בחופש, עד שאנחנו טסים ביחד, עד שאנחנו סוף־סוף נושמים קצת אוויר אחר, דווקא עכשיו דחוף לו להיות מוזר כזה, ואטום וקפוּץ. וואט דה פאקינג פאק.

וליסבון חמודה, באמת שהיא חמודה, אבל היא גם מעפנה, לכל מקום הם היו צריכים לטפס, וכל המסעדות השוות היו מפוצצות באנשים עם אינסטגרם, וכל החנויות היו מפורקות מרוב תיירים, והיה שם חם נורא, כל הזמן הם הזיעו. אנה התחילה להתחרפן, היא שונאת את זה שלא כיף בחו"ל, זה עושה הרגשה כל־כך שחורה, ומילא שהעיר מוזרה ומהבילה ולא זורמת, זה קורה, אבל למה ברק מוזר, וואי זה חִרפן אותה לגמרי, וככה יצא שפעם בכמה שעות היא פתאום נדלקה והתפוצצה עליו בצעקות מוצדקות, וברק היה כל־כך נבוך, הוא שקרן כל־כך גרוע, וכשהוא מתרגש רואים עליו, הוא לא טוב בדברים האלה, הוא כל־כך לחוץ שאין לו אומץ להציע, ועכשיו הם גם רבים כל הזמן, איזה סיוט. ברק ניסה להרגיע את עצמו, לחלץ את עצמו מהסטייט אוף מיינד הזה, של הפיק ברכיים, עוד מעט אני אציע לה, הוא חשב לעצמו, וכשזה יקרה, היא תסלח ותצחק ותבין, תמיד היא מבינה.

ובאיזה ערב אחד, שקט ולח ואפור, אנה וברק ישבו במסעדה פלצנית בטירוף, ממש ליד הבית שלהם, היו שם איזה עשרה שולחנות, לא יותר, ולא היה תפריט, פשוט את מה שהשף הכין באותו היום, וברק החליט שהוא אוכל בשר הערב, למרות שהוא צמחוני, כי אם כבר לאכול בשר מתישהו, אז שיהיה ככה, במסעדה כזאת, מופלאה ויקרה, ואנה התבאסה עליו שהוא ככה מתקפל ומתחזר, זה אפילו קצת הגעיל אותה. הם שתו ביחד בקבוק יין אדום, והיין היה מעולה, לא כבד מדי, אבל גם לא אנמי, הוא היה יין פשוט וטוב. וכשהגיע הקינוח, ברק החליט שעכשיו זה הזמן, עכשיו הוא צריך לשלוף את הטבעת, ולהציע, ולבכות, ולהתחבק, ולהתנשק, ושוב לבכות, הוא ידע שזה הזמן, הוא הרגיש את זה בקצות האצבעות שלו, אבל לא היה לו אומץ, לא ככה, לא עכשיו, לא מול כולם, במסעדה, זה לא הזמן, לא היה לו אומץ.

כשהם חזרו לדירה שלהם, שיכורים ושׂבעים, אנה סגרה את הדלת, והתחילה פתאום לנשק אותו, ככה, אאוט אוף דה בלו, וברק נבהל בהתחלה, הוא היה כל־כך מתוח וחרד וקפוץ, הוא לא היה מוכן לזה, אבל בתוך כמה שניות הטעם של הלשון שלה הרגיע אותו, פתאום הוא נזכר שזאת היא! ושזה הוא! ושהם כאן, עכשיו! בדירה המעפנה הזאת, ביחד, אוי זה היה נפלא, כל הגוף שלו השתחרר ברגע אחד, הוא התנפל על אנה בנשיקות טרופות, של הקלה ושל געגוע, ובתוך כמה דקות הם כבר היו עירומים וחלקלקים ושיכורים במיטה של הדירה שלהם על ההר של ליסבון, ובתוך עוד כמה דקות, ברק נכנס עם הגוף שלו לגוף של אנה, שפלטה מין אנחה דקיקה, שיש בה כאב, ויש בה עונג, ויש בה די כבר נמאס.

ובזמן שהם שכבו, בזמן שהם הזיעו, בזמן שהם התנשפו, ברק הרגיש פתאום, שעכשיו זה הזמן, עכשיו זה הזמן! זה מה שהוא הרגיש, וככה, בלי לחשוב מדי, כדי לא להתחרט, הוא שלח את היד שלו לארנק, שהיה על השידה, ליד המיטה, ושלף ממנו את הטבעת במיומנות, והציג את הטבעת לאנה, ואמר לה, אנה, אנה שלי, התינשאי לי, ככה הוא אמר, במילים האלה ממש, בזמן שהוא בתוכה! איזה הזוי. ואנה, שהייתה עירומה ונבוכה ומבולבלת, לא הבינה מה בכלל קורה עכשיו, היא לא הבינה אם הוא צוחק או לא, לא מתאים לו לצחוק על דברים כאלה, אבל למה זה קורה ככה, למה זה קורה עכשיו כשהזין שלו בתוכה, למה זה קורה כשהם ככה מחוברים, זה הכי מוזר, וואט דה פאק, זה הכי מוזר.

וברק שהרגיש שהיא מתקפלת, אמר, שוב, בעדינות, עם חיוך עדין, ועם דמעות בעיניים, ננה, אני רציני, אני רוצה להתחתן אתך, התינשאי לי, ואנה שתקה לכמה שניות, ארוכות, ארוכות מדי, ואז אמרה, וואי ברק, וואי, אני לא מרגישה שאני רוצה שנתחתן עכשיו, אני מצטערת, וואי, תבין אותי, אני מצטערת, סליחה, אני לא שם עדיין, אני במקום אחר, אני מצטערת, סליחה. ככה היא אמרה, אוי ואבוי, אוי ואבוי, וברק התחיל פתאום לבכות, הוא לא בכה כי היא סירבה לו, הוא בכה על עצמו, על הרגע הצורב הזה שהתפוצץ עליו, על החבטה שהחיים הביאו לו בפָּנים. אוי זה היה נורא.

הוא הוציא את הזין שלו ממנה, לאט־לאט, בעדינות, בעדינות, והתקפל מתחת לשמיכה. הלב שלו דפק טם טם טם טם טם איזה השפלה, ואנה לחשה, וואי, ברק, אני מצטערת, אני מצטערת, וברק האומלל בכה ובכה, בכי שקט ומובס, הרבה זמן הוא לא בכה ככה, זה לא היה טוב, זה לא היה טוב, כבר כמה ימים שהוא מסתובב בליסבון, מכוּוץ ולחוץ, הוא כל־כך חיכה לרגע הזה, הוא כבר דמיין את ההקלה משתחררת לו בגוף, ועכשיו היא אמרה לו לא, אנה אמרה לו לא, אוי זה היה נורא, ברק שכב מקופל ומזיע, בקצה של המיטה, מהאף שלו נטפה נזלת רטובה כזאת שאי־אפשר אפילו להסניף פנימה, והבטן שלו כאבה, והראש שלו הסתחרר, והזין שלו התכווץ, ובין השיניים שלו היה רווח ענקי ומסריח, כמו תמיד, אבל קצת יותר, זה היה נורא, באמת שזה היה נורא, ברק היה נראה כמו חשופית שפיזרו עליה מלח גס, והוא גם הרגיש ככה, ככה הוא הרגיש בדיוק.

9

אוי החיים האלה יודעים להיות רעים לפעמים, זה לא ייאמן. ברק נפלט מהמיטה, התלבש בבהלה, ואמר לאנה בקול חנוק, אני יוצא לכמה שעות, לחשוב קצת, סליחה, ואנה אמרה בשקט, אוקיי, סורי. כשהוא ירד במדרגות של הבניין, הוא כמעט נפל פעמיים, הוא היה שבור לגמרי, ושיכור למחצה, והמדרגות המזדיינות של הבניין היו קטנות ומציקות. ליד הבית שלהם, על פינת הרחוב, היה מין פאב כזה היפסטרי ומגניב, וברק נכנס אליו, ומיד יצא ממנו לרחוב, מושפל וחלש. אין לו כוח לשבת במקום כזה, של אנשים יפים ומאושרים. הוא חצה את הכביש, ונקלע למין מקום אחר, מוזר ושבור, עם תאורה ירוקה, ומלא ערסים מקועקעים שעישנו נרגילות. בלי לחשוב יותר מדי הוא התיישב על הבַּר, והזמין מהברמן בירה, ושני שוטים של וודקה, הכי זולה שיש.

ברק חשב, איזה אפס יצאתי, איזה זונה אנה, נראה לי השארתי את הטבעת על השמיכה שם, יש לנו עוד יומיים שלמים לטיול הזה, מה נעשה עכשיו, מה אני אגיד לאמא שלה, איך החיים שלנו יהיו עכשיו, זאת לא סיבה להיפרד, ומצד שני, אולי זאת כן, כּוּס אמא שלי, כּוּס אמא של האנה המחורבנת הזאת, כּוּס אמכּ איזה אפס יצאתי. ברק הוציא את הפלאפון, אולי הוא יתקשר למישהו, או לפחות ישלח כמה הודעות, אבל לא היה לו למי להתקשר, ולא היה לו אומץ לשלוח שום דבר לאף אחד, יום אחד הוא יצטרך לספּר על ההשפלה הזאת שנמעכה לו על הפנים, אבל עוד לא, לא עכשיו.

ברק הוציא את הפלאפון ופתח את הפייסבוק, מה כבר יש לו לעשות, מישהי בקבוצה של החוג לספרות שאלה שאלה מטומטמת, איזה ספר הייתם יכולים לקרוא שוב ושוב בלי שיימאס עליכם, כּוּס אמא שלה גם כן זאתי, וחבר שלו, אורי, כתב פוסט, הטלפון שלי שבק ומת בעומק האסלה, מוזמנים למצוא אותי כאן, במייל או דרך נועה, וחברה אחרת שלו, מאי, העלתה כל מיני תמונות של הבית המעפן שלה, וכתבה, סאבלט בדירה במיקום הכי שווה בתל אביב עם השותפים הכי מתוקים, ומישהו אחר מהקיבוץ שלו העלה תמונה של כלב מכוער שהלוואי שמישהו יאמץ, ומישהי אחרת, טל, שלמדה אתו באוניברסיטה, העלתה תמונות מסיני, ובתמונות ראו אותה עם בגד ים, והיא הייתה גבוהה מאוד, ויפה מאוד, וברק הגדיל את התמונות שלה, כדי לראות אותה טוב, כי הוא עדיין היה חרמן, וחנוך דאום העלה בדיחה מצחיקה שמישהו אחר כתב, הוא בקושי מעלה בדיחות של עצמו, האכזבה הזאת שכל הזמן הזה שהתקלחת, הנייד לא היה בטעינה, זאת הבדיחה, ומלא אנשים עשו לייק לטמטום הזה, וכשברק קרא את הבדיחה הזאת, הוא הרגיש כל־כך עלוב ומצ'וקמק וחלש, זה מה שהוא עושה עכשיו, בליסבון, אחרי שאנה השפילה לו את הנשמה. קורא בדיחות בינוניות בפייסבוק, אוי איך הכול עלוב, איך הכול עצוב, זה לא ייאמן.

ברק התלבט אם לכתוב משהו לאנה, ובסוף החליט שלא, בשביל מה, אם היא הייתה רוצה לכתוב לו משהו היא כבר הייתה כותבת. מה היא כבר יכולה לכתוב, זה לא שהיא מתחרטת עכשיו או משהו, איזה חרא, מה יהיה, איך נעביר ביחד את הימים שנשארו לנו לטיול, איך נטוס ביחד חזרה, אוי אין לי כוח, אין לי כוח לזה. הוא היה שם חצי שעה בערך, אולי קצת יותר, אבל הדקות הרגישו כמו נצח, בסוף הוא שילם לברמן באשראי, ומיד נמלט משם, שיכור וחלש, בלי להשאיר טיפּ, וחזר לדירה המעיקה והמהונדסת שלהם, שהייתה שקטה וקרה ועצובה ויעילה ומכוערת. אנה כבר ישנה במיטה שלהם, בחדר, וברק עמד בכניסה, ליד הדלת, והתבונן בה. הלב שלו דפק, טם טם טם טם, מכל האלכוהול והמדרגות וההשפלות הרעות, והעיניים שלו היו יבשות ומכוּוצות, והבטן שלו כאבה, ובפה שלו היה רוק כזה מגעיל, שיש לפני שמקיאים. אוי זה היה נורא, ברק הסתכל על אנה, ואנה הייתה יפה כל־כך, ומתוקה כל־כך, ומטומטמת כל־כך, איך היא הורסת להם הכול, איך הכול נהרס להם עכשיו, בריל טיים, בפרזנט פרוגרסיב, זה לא ייאמן.

ברק נשכב על הספה בסלון, אבל לא בקטע הפגנתי, פשוט לא היה לו אומץ לבוא לישון ליד אנה. בארון שבכניסה לדירה הוא מצא שמיכה נוספת, וכרית נוספת, הן היו קצת מסריחות, וקצת צהובות, אבל למי אכפת, ברק לקח אותן ונשכב על הספה, ככה, בלי לשים ציפיות ובלי כלום. הוא עצם את העיניים ונשם את האוויר המחניק של הדירה. הראש שלו הסתחרר והתכווץ ונפרם, ובתוך כמה שניות הוא נרדם.

אחר־כך הבוקר הגיע, איך תמיד הוא מגיע, זה לא ייאמן. איך תמיד השמש זורחת, תמיד היא זורחת! לא משנה מה קרה בלילה שלפני. לא משנה כמה אנסו ורצחו והתאבדו והתמוטטו ונחנקו ונשרפו ובגדו ובכו ואהבו בלילה שלפני, לא משנה מה קרה, השמש תהיה שם בבוקר, כל הזמן היא באה, היא באה כדי להזכיר לנו, הלו מטומטמים, אתם כולכם סתם, אתם לא מעניינים אף אחד, היא באה כדי להזכיר לנו שהחיים חזקים מהכול, זה הקטע עם החיים, הם באמת חזקים מהכול, וכל מי שהחיים דרסו אותו יודע את זה, החיים שוטפים ונשטפים, השמש זורחת, גם אחרי שמאבדים עובּרים בלידות רעות, השמש זורחת, והחיים שוטפים הכול, זה קטע מטורף.

ברק התעורר מרעש דקיק של מים, הוא היה חייב־חייב להשתין, והרעש הזה כאילו לחץ לו על השלפוחית. הדירה הייתה מוארת מדי, וחמה, ומסנוורת. ברק חשב, מה זה המים האלה, אולי זאת אנה מצחצחת שיניים, לא, היא לא מצחצחת שיניים, היא מתקלחת. הוא התלבט לרגע אם לקום ולהתלבש ולהתארגן מהר, כדי שהיא לא תראה אותו ככה, עלוב כל־כך, על ספה, עם שמיכה וכרית בלי ציפוי, אבל אחרי כמה שניות הוא החליט להדחיק את הפיפי, להפנות את הראש לספה, ולעשות את עצמו ישן. אין לו כוח להתמודד עם הבוקר הזה. אין לו כוח לכלום. חלאס, מה שיהיה יהיה.

אנה יצאה מהמקלחת. העור שלה היה עדיין לח ומהביל. היא לבשה חצאית קצרה, וגופיית ספגטי שחורה, היא הסתרקה, ואספה את השיער, ושׂמה עדשות, ויצאה מהחדר, ונכנסה לסלון. ברק שמע הכול, את הכול ממש, הוא לא באמת ישן, הוא שמע את הכול והלב שלו הלם בו בפראות טם טם טם די כבר. אנה התקרבה לספה, והתיישבה קרוב לראש שלו. ברק שמע אותה, והרגיש אותה מתקרבת, והבטן שלו התכווצה, והידיים שלו רעדו. ואנה ליטפה אותו בעורף ואמרה, אני יודעת שאתה ער, ברק. בוא נלך לאכול משהו. וברק לא ענה לה, לא היה לו מה להגיד. לא היה לו אומץ לפצות פה. בעיניים שלו עמדו דמעות, בדיוק כמו אתמול, ואנה ליטפה את ברק, בעדינות, בחמלה, כמו אמא מותשת שמנסה להרגיע תינוק בוכה, שששששש מותק, ששששש, הכול יהיה בסדר, שששששש, שששששששששש, הכול יהיה בסדר.

ברק הסתובב לאנה וחייך חיוך חלש. אנה אמרה, אני מצטערת, וברק אמר, את לא צריכה להצטער, אני צריך להצטער, ואנה אמרה, אתה גם לא צריך להצטער, אתה היית מתוק מאוד, וברק שתק, ואנה אמרה, אבל די, בוא נאכל משהו ונדבר על זה, יש לנו עוד יומיים להעביר פה, ובא לי שיהיה לנו כיף, וברק חשב, מה כיף יא מזדיינת איך אמרת לי לא, וגם הוא חשב, היא כל־כך יפה, כל הזמן היא יפה, היא כל־כך יפה, עם הגופייה הזאת, והחצאית הזאת, והכתפיים האלו, והעיניים האלו, היא כל־כך יפה, די כבר, אי־אפשר כבר, ואנה אמרה, יאללה אני מתה מרעב, וברק נאנח ואמר, אוקיי, אני קם, הוא רץ למקלחת, ונעמד מול האסלה, והתחיל להשתין את כל מה שהוא שתה אתמול, והזין שלו כאב כשהוא השתין, לפעמים כשיש המון פיפי בשלפוחית, אז יש לחץ כזה בצינור של הזין, וזה כואב בטירוף, וזה מה שקרה לו שם, זה קורה לפעמים.

ברק התלבט אם להתקלח ובסוף החליט שלא, אין לו כוח. הוא שטף את הפנים, ואת הידיים, ואת השחי, והתנגב בשתי מגבות כאלה קטנטנות של ידיים שהיו שם. אחר־כך הוא יצא לחדר, וניגש למזוודה, והוציא ממנה מכנסיים קצרים חדשים, וחולצה מכופתרת ורודה כזאת, קצרה ויפה, הוא צריך להיראות טוב עכשיו, הוא צריך להיראות טוב היום, אנה צריכה להתגעגע אליו, היא צריכה להבין את גודל הטעות.

10

כשבנאדם מציע לאדם אחר להתחתן אתו, הוא צריך להרגיש שקט, ובאמת שברק הרגיש שקט, זאת הייתה הטעות שלו, זאת הייתה הטעות, הוא הרגיש שקט מוחלט, לא היה לו ספק שזה זה, לא היה לו ספק שכל העסק הזה הדדי, לא היה לו ספק שהיא תגיד לו את הכן המזדיין הזה, הבסיסי הזה, אחרת הוא לא היה מציע. כל הגברים שמציעים נישואין בטוחים שיגידו להם כן, וכמעט כולם צודקים, כמעט כולם צודקים.

אנה מצאה להם איזה בית קפה חמוד שהיה מסומן לה בגוגל מֵאפּס כמקום מומלץ. הם הזמינו קפה, אמריקנו חזק לו והפוך על סויה לה, וסנדוויץ' עם חביתה וחמאה בשבילו, וסנדוויץ' אבוקדו טבעוני בשבילה. אפילו כאן, אפילו עכשיו היא מתפלצנת. ברק אמר, איזה מוזר אה, ואנה אמרה, כן, וברק אמר, אני מה זה מצטער ננה, אני באמת חשבתי שאנחנו באותו ראש, ואנה אמרה, אני לא רוצה שניפרד עכשיו, ברק, אני לא רוצה שניפרד רק בגלל השטות הזאת, אני מצטערת, אני פשוט לא שם עדיין, ואני רוצה עוד זמן כדי להבין אם ההחלטה הזאת נכונה לי, או נכונה לנו בכלל, וברק השתעל ואמר, כן, כן, אני מבין אותך, ובראש הוא חשב, איזה טיפשה, איזה זונה, איך היא הורגת אותי עכשיו, איך היא הורגת אותנו. אנה אמרה, זאת הייתה הטבעת של סבתא שלי, נכון, וברק בלע את הקפה שלו ואמר, כן, ביקשתי אותה מאמא שלך, ואנה אמרה, יואו איזה פדיחות, איזה פדיחות, אז כל המשפחה שלי יודעת עכשיו, כל המשפחה שלי כאילו מחכה לשמוע איך הצעת, וברק אמר, אני לא בטוח שכולם יודעים, אמא שלך יודעת בטוח, אבל כן, בכל מקרה זה פדיחות, ואנה אמרה, אוי אני הולכת לשבור לה את הלב, וואי זה נורא, אין לי כוח לצעקות שלה, וברק חייך וחשב, זה לא ייאמן, אפילו עכשיו היא חושבת רק על עצמה.

המלצרית התקרבה אליהם כדי לרמוז להם שהם יושבים יותר מדי זמן, יש כבר תור בחוץ, הלו־הלו מה נסגר אנשים רוצים להעלות תמונות לאינסטגרם, אז אנה ביקשה ממנה חשבון עם חיוך קר ועצוב, וכשהחשבון הגיע, ברק הניח את האשראי על הצלוחית הכסופה, ואז אמר לאנה, ככה פתאום, זאת הטעות שלי, הייתי צריך להיות כמו הווייז, ואנה הסתכלה עליו ואמרה, לא הבנתי, וברק אמר, הייתי צריך להיות כמו הווייז, את זוכרת את מה שאמרתי לך על הווייז, על זה שהוא נכנס להלם כל פעם שנכנסים למנהרה, כי אין לו נתונים, כי הוא לא יודע איפה הוא נמצא בדיוק, את זוכרת את הקטע הזה שלו, שאם אין לו קליטת ג'י־פּי־אס אז הוא כאילו קופא במקום, כי הוא לא רוצה להגיד משהו שהוא לא סגור עליו במאה אחוז, כאילו, הוא לא רוצה לנחש, הוא רוצה להיות בטוח במה שהוא אומר, לכן כשהוא במנהרה הוא נכנס לשוק כזה, וכותב, לא ניתן לקבוע מיקום, אין קליטת ג'י־פּי־אס, את זוכרת.

ואנה, שכבר הבינה לאן זה הולך, אמרה, אוקיי, כן, וברק אמר, נו אז ככה הייתי צריך להיות אתך, את מבינה, כאילו, הצעתי לך להתחתן אִתי בלי לדעת איפה אנחנו באמת עומדים, לא הייתה לי קליטה כאילו, את מבינה לְמה אני מתכוון, ואנה נאנחה, ואמרה, כן, ומיד הוסיפה, אני מצטערת ברק, אני באמת מצטערת, וברק אמר, זאת לא ביקורת או משהו, זה בכלל לא קשור אלייך מה שאני אומר, ואנה שתקה, מה כבר אפשר להגיד עכשיו, וברק אמר, ככה בלי שום הֶקשר, אני רוצה שניפרד אנה, זה לא מתאים לי, ואנה אמרה, די, ברק, די, באמת, וברק אמר, זה לא מתאים לי אנה, אני רוצה להיות עם קליטה, נמאס לי שזה ככה, ואנה אמרה, לפני שנייה אמרת לי שאתה רוצה שנישאר ביחד כל החיים, ועכשיו אתה נפרד ממני, וברק השתנק ואמר, אני מצטער, אני מצטער, את צודקת, אני סתם משפיל את עצמי עוד יותר, ואנה הרגישה פתאום איך הלב שלה יוצא אליו, היא הרגישה אותו פורץ החוצה, בתנופה, מבית החזה שלה, ומתקרב לברק כדי לנחם אותו, אוי זה היה רגע עצוב וחמוץ, אנה הסתכלה על ברק, הוא היה כל־כך עלוב וסדוק ואומלל וחלש. בלי להרגיש היא הניחה את היד שלה על היד שלו, והיד שלה הייתה קטנה וקרירה, והיד שלו הייתה חמה ולחה, וברק הזיז את היד שלו אחורה, ובעיניים שלו, במאחורה, שוב עמדו דמעות מלוחות. כל־כך רע לו עכשיו. כל־כך רע לו אִתה.

אחר־כך הם יצאו מהקפה, בלי להשאיר טיפּ ובלי כלום. המלצרית השחצנית קיללה אותם בשפה זרה, אבל המילים שלה היו מיותרות לגמרי, ברק ואנה כבר היו מקוללים. את שאר הטיול הם העבירו בשוטטות ריקה בליסבון העלובה והמהבילה והמתאמצת, ובכל פעם שהייתה לברק הזדמנות לנשום רגע אוויר לבד, הוא מִלמל כמה מילים ריקות, אוי, אני רוצה שנייה להיכנס לחנות הזאת של נייק, אני שנייה קופץ לשירותים, נראה לי אני אלך לדירה שלנו לנוח קצת, הראש שלי מתפוצץ, נראה לי שאני אוותר על המוזיאון הזה, אבל תלכי את, תלכי את אני לא רוצה להרוס לך.

אנה ניסתה להסביר לברק שהוא מתנהל בחוסר אחריות. אתה מצלק את הטיול שלנו, עוד יותר ממה שכבר, אתה משחית לנו את הטיול, אתה משחית לנו את הקשר, ברק, איפה האחריות שלך, ככה היא אמרה, וברק, שידע טוב מאוד מה הוא עושה, היה מביט בה במבט עייף ואטום, ואומר לה, אין לי כוח לזה אנה, באמת, אין לי כבר כוח, אני מצטער.

גם הטיסה בחזרה לישראל הייתה נוראית. ברק לא הצליח להירדם, הגב שלו כאב מהמשענת העקומה ומהצפיפות של המטוס המצ'וקמק, והבטן שלו כאבה מכל המאפים השמנוניים הדוחים שכולם אוכלים שם בכל מקום. בראש שלו הלמו תקתוקים מוזרים, שיש לפעמים בהתקפי חרדה, טק טק טק טק, ובשיניים שלו, מקדימה, היה רווח מוזר. ברק חשב, אוי מה יהיה כשנחזור לארץ, איך אני אסתובב בעולם עם הצלקת הזאת על העור, איך אני אספר לחברים שלי, להורים שלי, לאמא שלה, על כל החרא המטונף הזה שקרה לנו פה. ואנה, שכבר לא יכלה לשאת את ההתנהגות המטומטמת שלו, שקעה גם היא במחשבות איומות, על הלוזר שאתו היא חיה, ועל הצעקות שהיא תחטוף מאמא שלה, כשהיא תגלה שהיא אמרה לו לא. אנה חשבה, למה הוא כזה אפס, אם הוא הציע, זאת זכותי לסרב להצעה שלו, למה הוא צריך להגיב ככה. זה מה שהיא חשבה, ובצדק, זאת באמת זכותה לסרב, היא לא חייבת כלום לאף אחד.

אחחחחחח לפעמים החיים הם סיוט מטונף. ברק הריץ שוב ושוב את הזיכרון החריף ההוא, שהתקעקע לו בעומק הריאות, שוב ושוב הוא נזכר בהשפלה המבחילה, בעירום, ובזיעה, ובטבעת היפה, ובשתיקה הנוראית, ובצרבת הדוחה שזחלה לו לגרון, ובפאב המוזר ההוא, עם האורות הירוקים, ובכמה שהוא היה שם עלוב, ובכמה שהוא עלוב באופן כללי. הטיסה הייתה ארוכה כל־כך, כל־כך ארוכה היא הייתה. מי היה מאמין שליסבון כל־כך רחוקה מישראל. איזה סיוט זה, להרגיש את הדקות ככה, כשסובלים, כשהלב מרוסק, כשהזיכרונות עוד טריים, כשההשפלה עוד שורפת, כשהזיעה הקרה בגב התחתון עוד לא התייבשה.

הם נחתו בשעת בוקר מוקדמת, ואז חיכו לרכבת ארבעים דקות, ונסעו מנתב"ג לבנימינה, ומבנימינה הם לקחו מונית הביתה עם נהג מאפיר שנסע בשקט והקשיב לשירים עצובים ברוסית. כשהם הגיעו לדירה שלהם, ברק נמלט למקלחת, ואנה חיכתה שהמים יזרמו, ומיד התקשרה לאמא שלה, מהר־מהר, והסבירה לה ברוסית שהיא לא הסכימה להצעה שלו, ושהטבעת אצלה עכשיו, היא תחזיר לה אותה כשהן ייפגשו, ואמא של אנה, קטיה, בכתה בטירוף, בקטע לא פרופורציונלי, ומתוך הבכי היא אמרה, אנוצ'קה, אנוצ'קה, אין בעולם בחורים כמו המותק הזה שמצאת, אין בחורים כאלה, אני אומרת לך, את מצאת אוצר, ואת עוד לא מבינה את זה, את לא מבינה את זה אנוצ'קה! לא אומרים לא לגבר זהב כזה, ואנה בכתה גם, פתאום היא בכתה, כשברק הציע לה במיטה היא לא בכתה, וכשהיא קמה בבוקר שאחרי, לבד, היא לא בכתה, וכשהם העבירו שם יומיים שלמים, כמו שני פגרים שנרקבו במדבר, היא לא בכתה, אבל עכשיו, בטלפון, עם אמא שלה, עכשיו היא בוכה, יש לאמהות כוח כזה, לגרום לילדים לבכות, מרגישים את זה בעיקר בצבא, אוי ואבוי זאת הייתה שיחה כל־כך עצובה, אמא של אנה אמרה, למה, למה אנוצ'קה, למה, ואנה אמרה, כי אני לא רוצה אמא, אני לא רוצה.

וברק, שכבר מזמן סיים להתקלח ולאונן ולהישטף ולבכות, הקשיב לשיחה של אנה מעבר לדלת של השירותים, הן דיברו ברוסית, אבל יש דברים שאפשר להבין גם בלי להבין כלום. הוא כל־כך שמח לשמוע שאנה בוכה, לא בקטע של נקמה או משהו כזה, הוא פשוט שמח לראות שהיא מרגישה משהו, שהכאב הזה, שהוא מרגיש מתחת לעור שלו, בכל מאודו, הכאב האלים והמכוער הזה הוא גם אצלה בדם, החרא הזה לא עובר מעליה, גם זה משהו.

ברק התלבט איך לצאת מהמקלחת. בימים כאלה חמים הוא בדרך כלל היה יוצא ככה, כמו שהוא, ומסתובב בבית, עירום ונוטף, אבל עכשיו, מה הוא יעשה עכשיו. הוא יתנגב, וישים בוקסר, וטישרט, ובעוד שעתיים שלוש הוא ייצא החוצה, לאכול חומוס בבלו באס או משהו. יש מלא חומוסים טובים בפרדס חנה, אבל בבלו באס יש מלצרית אחת חמודה שהוא אוהב, היא ג'ינג'ית כזאת, ערמומית, קטנה ושרירית, קוראים לה עמית, זה שם של בנים גבוהים ושל בנות יפות. אולי עכשיו, כשאנה והוא הולכים ומתפוררים, אולי יכול לצאת משהו מעניין מכל המבטים החמקמקים שהוא והיא מחליפים שם כל הזמן, וכשהוא יציע לה לצאת לבירה או משהו, היא תגיד כן, בטח שהיא תגיד כן, היא תגיד כן! ובחתונה שלהם יהיו מלא דאחקות על זה שהם נפגשו בחומוסייה, זה מה שהוא חשב שם, במקלחת, בתוך סבך האדים, בזמן שאנה ואמא שלה דיברו ברוסית. זה מה שהוא חשב, המותק הזה. אפילו כשהלב שלו שבור הוא חמוד.

11

לפעמים כשמשחקים שחמט, מגיעים למצב מגעיל כזה, ששחקן אחד מוביל על השחקן השני בפער כל־כך גדול, שלמִשחק כבר אין טעם, ובכל זאת, כשמשחקים באפליקציה, או כשמשחקים מול מישהו נודניק, שלא יודע להיכנע ולהפסיד כמו בנאדם, המצב המעפן הזה יכול להיגרר שעות, למרות שאף אחד לא נהנה מהמשחק, לא המנצח, ובטח שלא המפסיד. יש רגעים כאלה, בשחמט, זה שהולך לנצח לא מצליח להכריע את המערכה, וזה שהולך להפסיד בורח מההפסד כמו לוזר, ושניהם מתוסכלים מעצמם, ובכלל מהחיים, והמשחק הופך למשחק דביק ומעייף ומתיש ומכוער, זה משהו נורא. וזה קורה בשחמט, אבל לא רק, יש הרבה זוגות שגומרים ככה את האהבה שלהם, במין נפיחה אִטית ומציקה ומעיקה ומנוכרת, הם מרגישים שהעסק כבר גמור, הם כבר יודעים שזה לא זה, ושככה נראה הסוף, הם שניהם מותשים וחבוטים וחלשים ודהויים, אבל למרות הכול, הם ממשיכים להלאות את עצמם בעצמם, זה קורה למלא זוגות, הם נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים ומדברים ומתווכחים ומשלימים ושוכבים ושוב נפרדים ושוב שוכבים ואוהבים ושונאים ומרכלים ובוכים ויוצאים לרקוד ומשתכרים ומקיאים ושוכבים ושוב בוכים ושוב נפרדים ושוב חוזרים והכול מתיש, הכול כל־כך מתיש, וזה בדיוק מה שקרה לאנה ולברק, ככה הסוף שלהם היה, כמו משחק שחמט גרוע, העסק היה גמור, אבל בכל זאת הם גררו אותו, במשך שנה שלמה! אולי אפילו שנה וחצי. זה נורא, באמת, שנה וחצי להיגרר ככה, על כלום, ובשביל כלום, איזה עצוב.

והיה את היום ההוא, הנוראי ההוא, שבגללו הם נפרדו באמת, אוי זה היה יום קשוח, ברק היה אז במילואים בגזרת שכם, והמ"פ שלו, דגן, שידע שהוא מרוסק ודיכאוני ואומלל וחלש, רצה לפרגן לו, אז הוא אישר לו לצאת לאפטר קצר בבית. צא אחי, תהנה קצת, תזיין קצת, ותחזור אלינו עם כוחות, אני רואה שאתה שבור אחי, אני רואה שאתה צריך את זה, ככה דגן אמר, הגבר הזה, וברק, שבכלל לא רצה לחזור לשום מקום, חייך אליו ואמר לו, וואי, תודה אחי, ובלי לחשוב יותר מדי, הוא יצא מהמוצב ונסע הביתה, לחיים הגרועים שלו, וכשהוא הגיע לדירה שלהם בפרדס חנה, הוא נקלע במקרה לשיעור יוגה למתקדמים שאנה העבירה בסלון, ואנה, שראתה אותו נכנס עם המדים והכול, חייכה אליו ואמרה לו, בוא ברק, תצטרף אלינו לשיעור, וברק, שכבר היה במלא שיעורים שלה, החליף את המדים שלו בבגדים רכים ונוחים, והצטרף לכל הבנות היפות והקשישות המוארות שהתגמשו להן בסלון שלו. וואלה זה דווקא התאים לו, להיות לרגע בשקט הזה של היוגה, בריכוז הזה, בגמישות הזאת, בקשב הזה, אולי ככה הוא יצליח להשיל מעצמו את כל המילואים שרבצו עליו, את כל המדים והמעצרים והמחסומים והסיורים והפטרולים והאוכל השמנוני והבדיחות הגסות, אולי ככה הוא ישכח הכול, אוקיי אנחנו עכשיו נעבור לטריקונאסאנה, תזכרו את הנשימות, תרגישו איך הצד נמתח, תנו לנשימות להטמיע את הזיכרון, להטמיע את הזיכרון.

אנה עברה בין כולן, ונגעה בכולן בעדינות, והסבירה לכולן בקול רך ונעים ומדויק איך צריך להתכופף, ואיפה כדאי לשים את הידיים, ומה הן אמורות לעשות עם החלק הקשה של הגב, וכשהיא הגיעה לברק כדי להסביר לו, כשהיא נגעה בו בעדינות עם הידיים שלה, ברק ממש קפץ במקום, במין גועל, ובהלה, ואימה, ובושה, זה היה כל־כך מוזר, כולן הסתכלו עליו פתאום, ואנה לחשה לו, וואט דה פאק ברק, כי היא חשבה שהוא עושה לה קטע, וברק, שנבהל מעצמו, אמר לה, וואי מצטער, לא יודע מה קרה, זה דִּגדג אותי נראה לי, הוא לא שיקר, הוא באמת לא התכוון לקפוץ ככה, בגועל כזה, בסלידה כזאת, אבל זה מה שקרה, איזה מוזר.

וואי זה היה מין רגע כזה, חריף כזה, שממש שרף את שניהם מתחת לעור, ברק לא חשב שהוא בכלל מסוגל לשנוא אותה ככה, או להיגעל ממנה ככה, הוא לא חשב שיש בו את האופציה הזאת בכלל, להיבהל מאנה, כאילו שהיא נחש, וגם אנה הייתה בהלם מהסלידה הזאת שהתפלקה לו פתאום, היא לא התקרבה אליו ולא נגעה בו ולא דיברה אתו במשך כל השיעור, וכשהשיעור נגמר וכולן הלכו, היא אמרה לו בקול סדוק, די, באמת שדי, אני לא רוצה שזה ימשיך ככה, אנחנו נלחמים פה על כלום, וברק אמר לה, אנה אני מצטער, אני לא יודע למה קפצתי ככה, ואנה אמרה, קפצת ככה כי אתה שונא אותי, אתה הרסת הכול בהצעת נישואין הזאת שלך, וגם אני הרסתי הכול, שלא אמרתי את הכן המזדיין הזה שכולם רצו שאני אגיד, וברק הסתכל עליה במבט קפוא ואמר, אני מצטער אנה, אני לא שונא אותך, למרות שהוא כן שנא אותה, הוא שנא אותה, וגם את עצמו הוא שנא, איזה חרא זה שאהבות מתעקמות ככה.

ברק עזב את הדירה שלהם כבר באותו הלילה. הוא ארז את כל הדברים שלו, את הבגדים והרהיטים והספרים והאלבומים, ואת הכול הוא הכניס למחסן הגדול שהיה להם בחצר, המחסן עם כל הציוד של הגינון, וכשהוא חזר למילואים, למחרת בבוקר, הוא כבר היה תלוש לגמרי, לא היה לו שום מקום בעולם. זה היה נורא, הכול התערבב לו שם, בשכם, החברים המסריחים במוצב, והעיניים היפות של אנה, והנופים המחניקים של הר הברכה, ושל הר הקללה, והרגע העקום ההוא, בשיעור היוגה, כשהוא נגעל ממנה, והמלחמה שהייתה שם באוויר כל הזמן, בכל מעצר, בכל מחסום, וגם סתם באדמה הרעה של השומרון, וההצעה המשפילה שלו, על המיטה הסינתטית בליסבון, בזמן שהם שכבו, אוי הכול התערבב לו, ולא היה לו למי להתקשר, ולא היה לו עם מי לדבּר, והצבא חנק אותו, כמו שהצבא יודע לחנוק לפעמים, איזה דפוק זה שגם במילואים זה ככה.

וכשהמילואים נגמרו, אחרי שבועיים בערך, הוא התקשר שוב לאנה, וביקש לחזור לדירה שלהם, רק לכמה ימים, עד שהוא מוצא לעצמו סידור נורמלי, ואנה אמרה לו שזה סבבה, ושהיא מבינה, ושזה היה קצת אכזרי, לנתק הכול ככה, כשהוא כל הזמן תקוע שם, בשכם, וכשהוא הגיע לדירה שלהם, שנראתה פתאום אחרת, נקייה יותר, וסטרילית יותר, וריקה כזאת, כשהוא הגיע לשם אנה אמרה לו שיש לה רעיון, אבל הוא צריך לבוא פתוח, וברק הניח את התיק של המילואים על הרצפה ואמר, אוקיי, מה קורה, דברי אליי, ואנה אמרה, תשמע, חשבתי על זה הרבה כשלא היית פה, ובא לי שנחגוג את הפרידה הזאת שלנו, בא לי שנשמח בה, במקום להתאבל עליה, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל בא לי שניפרד כמו שצריך,

כבר ביטלתי את כל השיעורים לסופ"ש הזה, וקניתי מלא יין, ויש מלא גבינות טובות וירקות טריים במקרר, אז חשבתי שאולי ניפרד בכיף, לא בצורה מעפנה, אתה מבין, אפשר לאכול טוב, ולשכב קצת, ולדבּר קצת, אתה יודע, שלא נצא מכל השנים היפות האלה שהיו לנו עם טעם רע על השפתיים, וברק, שברגע אחד התאהב שוב באנה, בשצף שלה, ובהומור המתוק שלה, ובעור החלק שלה, ובעיניים הערמומיות שלה, ובבטן השטוחה שלה, חייך ואמר, אשכרה, אוקיי, יאללה, אני זורם, זה חמוד, את הכי חמודה, ואנה אמרה, יאללה, אתה רעב, וברק חייך אליה, חיוך גדול, עם רווח בשיניים, ותוך כמה שניות הם כבר היו שוב עירומים ומשתוקקים, על מזרני היוגה בסלון. ברק התנפל על אנה בשריטות ובגרירות ובנשיכות קטנות, ואנה, התמסרה לכאב הדק, ואפילו חגגה אותו. ואחר־כך היא ביקשה ממנו לנשק אותה למטה, וברק טרף אותה, בפראות מוזרה, ובייאוש שחור, ואנה לא גמרה, אי־אפשר לגמור ככה, וברק הפסיק לנסות, לא היה לו כוח להיות עדין ורגיש, הוא חשב על עצמו, הוא חשב על עצמו, הוא עלה אליה, ונישק אותה, ונכנס אליה, וגמר ברגע, וכשהוא גמר הוא התחיל לבכות, וכשהוא בכה, אנה חיבקה אותו, והכול נהם, הכול נהם.

ואחרי יומיים כאלה, קדושים ורכים, של אוכל טוב, וסקס חד־סטרי ובכי חלול, ברק יצא מהבית שלהם לתמיד באמת, וכשהוא עמד בדלת של הבית, אנה שלפה פתאום את האייפון שלה, את האייפון החדש והיקר שלה, וצילמה תמונת סלפי של שניהם, סלפי אחרון, ככה היא אמרה, היא צילמה שלוש–ארבע תמונות, ומיד קברה את העיניים במסך כדי לשלוח לו בוואטסאפּ את התמונה האחרונה, שהייתה הכי טובה.

ברק מצא בפייסבוק סאבלט לחודשיים בכרכור, ושבי, חבר טוב שלו, שגם עובד בגינון, הגיע במיוחד מירושלים, כדי לעזור לו להעביר לשם הכול. זאת הייתה דירה קטנה וישנה ומכוערת, אבל נשקף ממנה נוף יפה, לכל מיני שדות חקלאיים מוזרים, זה היה נחמד. בלילות הראשונים שלו בדירה הוא היה מתיישב מול השולחן במטבח, עם ג'וינט דחוס, וכוס קרה של סודה עם קצת ג'ין ולימון, וויד זה סם של מדחיקים, וברק היה מעשן אותו בכוח, עוד יניקה, ועוד יניקה, ועוד אחת, עד שהפילטר היה נשרף, והראש שלו היה מסתובב, אחר־כך הוא היה מדדה למיטה שלו בכבדות, ומיד קורס עליה, עם הבגדים והכול, ונרדם.

וכמה שבועות אחר־כך, אחרי שהם נפרדו כלומר, ברק הגיע לקיבוץ לאיזה אירוע מעיק של חג השבועות, יש לפעמים פסטיבלים כאלה, חגיגיים, שכולם באים אליהם, למרות שהם סיוט, אבל ההורים שמחים לראות את כולם ביחד, וכל החבר'ה שמחים להיפגש ולרכל קצת אחד על השני, מה קרה. וכשהוא הגיע למסיבה הוא הרגיש שכולם מסתכלים עליו ומצביעים עליו ומתלחששים עליו, הוא ממש הרגיש את זה על העור שלו, פתאום הוא נזכר שיש לו רווח בשיניים, זה לא קורה לו הרבה, וואי זה היה נורא, כולם הסתכלו עליו, הוא היה הזה שכולם מרכלים עליו, כולם שם ידעו שהוא הציע נישואין באמצע טיול בחו"ל, וכולם ידעו שהוא הציע את זה באמצע סקס, וכולם ידעו שהוא קיבל לא לפרצוף, וכולם ידעו שהוא וחברה שלו נפרדו על אמת, הם כבר לא גרים יחד, וואלה זה סיפור ששווה לרכל עליו, ברק הבין את הלחשושים, אין מה לעשות, זה סיפור טוב, ועל סיפורים טובים אפשר לרכל, זה מה שעושים בקיבוץ, מרכלים, כל הזמן מרכלים שם.

אוי זה היה נורא, הכול היה נורא, ברק ממש סבל שם, בתוך כל הסלט הזה, של החציר והקישוטים והשירים והריכולים, הכול היה נורא, והכי נורא זה שגולדברג היה שם, הנודניק הזה, הוא התהלך שם כמו תרנגול, עם חולצה לבנה וג'ינס דהוי, במין זחיחות כזאת, חסרת טקט, הוא תמיד היה כזה, מאז שהוא ילד הוא ככה, עם מלא ביטחון עצמי על כלום. זה בלתי נסבל.

ובשלב מסוים, לקראת סוף האירוע, גולדברג ניגש לברק כדי לתחקר אותו קצת, מה אחי, מה שמעתי נפרדת מאנה, תגיד לי מה אתה דפוק, וברק חייך בנימוס ואמר, ניסינו אחי, באמת ניסינו, אבל זה לא עבד, וגולדברג אמר, מה בגלל שהצעת והיא לא הסכימה, ביג דיל, אז היית מחכה שנה–שנתיים, בסוף היא הייתה מתקפלת, וברק רצה לשבור לו את האף, אבל במקום זה הוא אמר, וואלה, הלוואי שזה היה ככה פשוט אחי, וגולדברג חייך ואמר, סתם אחי, אני שמח בשבילך, יש דברים שלא עושים בכוח, אתה יודע, אמא שלי אומרת, מטוב אף אחד לא בורח, אז כנראה שאתה יודע למה נפרדתם, הא, ככה הוא אמר, הנודניק הזין המחורבן הזה כּוּס אמא שלו באמת, וברק בלע את הרוק שלו וחשב, דווקא יש אנשים שבורחים מטוב, יש הרבה אנשים שבורחים מטוב. זאת הצרה.

גולדברג שאל את ברק אם בא לו לעשות פאף קטן בצד, וברק אמר שכּן, בטח, למה לא, אז הם התרחקו קצת הצידה, והתיישבו על איזה ספסל, רחוק ושקט, וגולדברג הוציא מין מבחנה קטנטנה כזאת עם ג'וינט מגולגל, ומיד הדליק את הקצה שלו, ואמר לברק, כבדרך אגב, ועם חיוך חזירי, אתה יודע משהו אחי, בחתונה הזאת של רוני, כשאתה ואנה נפגשתם, אני הצעתי את הרעיון הזה של הטרמפּ לעוד איזה שלושה חבר'ה לפני שהצעתי לך, וכולם אמרו לי שהם לא בעניין, ושהם לא רוצים להשתגע עכשיו על איזו מישהי שהם לא מכירים, ושאין להם זין לנסוע צפונה סתם ככה, כולם היו פחדנים, ורק לך היה אומץ, רק אתה הלכת אליה כמו גבר אחי.

וברק גִּמגם פתאום ואמר, מה, לא הבנתי, לא הבנתי, וגולדברג אמר, נו אתה זוכר את הקטע הזה שעשית לאנה בחתונה, שלקחת אותה לבית שלה בצפון, למרות שלא היית צריך לנסוע לשם בכלל, וברק אמר, נו, וגולדברג אמר, נו אז הצעתי את הרעיון הזה לאיזה שלושה חבר'ה אחרים, לאורי בדיחי, ולדני, ולרוזנק, אולי גם לנחמני, וברק לקח שלוק מהג'וינט, ואמר, אבל למה אתה אומר לי את זה עכשיו יא בן זונה, וגולדברג צחק, מה אתה מגזים, איזה מגזים אתה, וברק קם, ואמר בקול גדול, אני רציני, למה היית צריך להגיד לי את זה עכשיו, בשביל מה זה טוב יא מזדיין, וגולדברג התכווץ ואמר, וואי אחי, בסדר, אחי, מצטער, מצטער, לא ידעתי שזה כזה אישיו, וברק פתאום צרח, בלי להתכוון, כּוּס אמא שלך גולדברג יא מזדיין! זה היה מטורף, ברק אף פעם לא צורח, וגולדברג נבהל נורא, וברק נעמד, וזרק את הג'וינט על הרצפה, והתחיל ללכת משם, בהליכה נחושה ומטומטמת, לא ברור לאן, וגולדברג הסתכל עליו, וריחם עליו, וברק הרגיש על הגב שלו את המבטים המרחמים של גולדברג, הוא הלך במהירות, הלב שלו דפק, מהג'וינט, ומהצרחות, טם טם טם, טם טם טם, והעיניים שלו היו אדומות ולחות, ובאף שלו הייתה נזלת מימית, ובמוח שלו הלמו אמִתות שחורות, אני כל־כך אוהב, אני כל־כך מתגעגע, אף פעם לא הייתי ככה עלוב.

12

כל־כך הרבה שנים עברו מאז הפרידה העגומה ההיא. ברק נשוי עכשיו, לבחורה נמוכה שקוראים לה יעלי. יש להם ילד קטן וחמוד שקוראים לו יונתן, וכלבה אחת מטומטמת שקוראים לה מאשה. הם גרים עכשיו בעין גב, בקיבוץ של יעלי, יש להם דירה חמודה, שלא ממש שייכת להם, למרות שהם בנו אותה. כל השטח בקיבוץ הוא של כולם, אז לכל הדירות שם יש מעמד משפטי מוזר כזה. זה לא מעניין.

ברק עדיין עובד בגינון, אבל יש לו חמישה עובדים שעושים בשבילו הכול, והעסק רץ, זה מטורף שיש גינות בכל מקום, ושאת כולן צריך לתחזק, הנה, לפני כמה שבועות הסתובבה בקיבוץ שלהם חזירת בר אחת, ענקית ושעירה ומרושעת, היא חיטטה בפחי זבל, פרצה את הדלת של חדר האוכל, והחריבה על הדרך מלא גינות מטופחות של תושבים. ובזכות החזירה המגעילה הזאת, לברק הייתה פתאום מלא עבודה, באמצע החורף, בדרך כלל בחורף אין הרבה עבודה, אבל עכשיו יש, איזה סבבה.

לא מזמן הוא גם הלך לרופא שיניים של הקופה, בקצרין, כדי להתחיל תהליך של יישור שיניים. הרופא הפנה אותו לאורתודנט, והאורתודנט המפחיד, דוקטור לוּמֵר, שנראָה כמו שרנסקי גבוה, התקין לו מין קוביות כאלה, בחלק הפנימי של השיניים, וככה, לאט־לאט, אחרי שנה שלמה של טיפולים ומתיחות, ובאיחור מביש של עשור וחצי, אולי יותר, ככה הרווח בשיניים שלו נסגר.

ברק לא ראה את אנה שנים, הוא גם לא הזמין אותה לחתונה, בשביל מה זה טוב. אבל הם כן חברים בפייסבוק, וברק עוקב אחריה, אוהו, כמה שהוא עוקב אחריה, הוא אפילו שינה משהו בהגדרות, ועכשיו בכל פעם שאנה מעלה איזשהו פוסט, הוא מיד מקבל התראה קטנה. איזה דפוק זה. פעם אקסיות היו נעלמות וזהו, אבל היום הטכנולוגיה מאפשרת לכולם להתגעגע ולהישבר ולהתאבסס ולהתחרפן ולהתפורר, שוב ושוב ושוב ושוב, כל יום, כל הזמן, לפעמים זה מדהים, לפעמים זה סיוט, רוב הזמן זה סיוט.

ופעם בכמה זמן, כשהוא במקלחת, אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, ברק מניח את היד שלו על המפשעה, עוצם את העיניים, ומדמיין אותו ואת אנה, מתגוששים ומתלהטים על מזרני היוגה שלה, בדירה שלהם בפרדס חנה, הוא מדמיין את התלתלים של אנה, ואת העיניים השפיציות שלה, ואת הזרוע היפה שלה, עם הצמיד הזהוב, ואת הבטן השטוחה והחלקה והמושלמת שלה, ואת הפופיק הקטן שהתחפר בה, הוא מדמיין אותו ואותה, מתנשקים ומתלהטים ומתחככים וחודרים, הוא מדמיין אותם, אותו ואותה, וכל המראות והזיכרונות והתשוקות מציפים אותו, בבת אחת, בתנופה איומה ונשגבת, וככה, בכזאת מהירות משונה, בכזאת קדחתנות אלימה, הוא גומר, שפריץ, ועוד שפריץ, ועוד אחד קטן. זה מה שנשאר לו מאנה, ככה הוא נכסף אליה היום, וזה עלוב ועצוב ועצוב ועלוב, אבל זאת האמת.

אנה גרה עכשיו בנאות סמדר, בערבה, זה מקום כזה של הזויים מאושרים שגרים ביחד, ובונים לעצמם קהילה כזאת אקולוגית ונעימה ואמיצה ומופקרת. הם בטח גם עושים שם מלא סקס, כל הזמן, הנה אפילו המגדל שיש להם שם, באמצע הקיבוץ, נראה כמו זין, ברק ראה בתמונות בגוגל מֵאפּס. כל המגדלים נראים כמו זין, אבל המגדל הזה יותר.

פעם בכמה שבועות אנה מעלה לפייסבוק שלה איזה פוסט מאושר על החיים הנפלאים שהיא חיה שם עכשיו, וברק קורא אותה וחושב לעצמו, כמה מתאים לה, לפחדנית הזאת, לברוח מהחיים, ולצלול למקום כזה, עם משמעות נוקבת, וערכים בוהקים, ומלא בחורות טבעוניות שאוכלות קטניות מושרות ולא מורידות שיער מהשחי. כּוּס אמא שלה גם כן זאתי, איך הוא שונא אותה, איך היא אמרה לו לא, איך הוא מתגעגע אליה, כּוּס אמא שלה, איך הוא מתגעגע, כל־כך הרבה זמן עבר מאז שהכול נגמר, יש לו אישה, ויש לו ילד מתוק, ויש לו כלבה מטומטמת, ועדיין, כל מה שהוא רוצה בחיים האלה זה להיות אִתה, כל מה שהוא רוצה זה להיות עוד קצת עם אנה, עוד קצת, עוד טיפה, עוד פעם, עוד קצת, כל־כך הרבה זמן עבר, ועדיין הוא מתגעגע אליה, רק אִתה הוא הרגיש שזה זה, ומאז שהם נפרדו החיים שלו ליד, מאז שהם נפרדו החיים שלו כמעט, מאז שהם נפרדו החיים שלו בערך.

אולי יום אחד זה יקרה, אולי יום אחד זה יקרה, אנה תבוא אליו ותגיד לו, תשמע ברק, תשמע רגע, חשבתי על זה ברק, חשבתי על זה הרבה, חשבתי על זה והתחרטתי, אני אוהבת אותך, אני רוצה שנחזור, אני רוצה שנאהב, שנריב, שנשכב, אני רוצה אותך, אני אומרת כן! כן, כן, איי דו, אני רוצה להתחתן אתך ברק, רק אתך אני רוצה להעביר את החיים, לגדל ילדים, לטוס לטיולים, רק אותך אני רוצה, זה לקח לי קצת זמן לקלוט את זה, אבל עכשיו הבנתי הכול, ואני מתחרטת ברק, אני מתחרטת, עשיתי טעות, עשיתי טעות, אני מתחרטת, עכשיו אני אומרת כן.

אוי הלוואי שזה יקרה, הלוואי שזה יקרה לו, הלוואי שהיא תגיד לו כן, אם היא תגיד לו כן הוא יעזוב את הכול ויבוא אליה, הוא ישלם קצת מזונות, ויחזיר את הכלבה לעמותה, הוא יסתדר, העיקר שהיא תחזור, העיקר שהיא תחזור, וכשהיא תחזור הם יבנו את החיים שלהם מחדש, וואי זה יכול להיות כל־כך מרגש, כל־כך הרבה זמן עבר, כל־כך הרבה השפלות נספגו, בטח אנה עברה מלא דברים, בנאות סמדר, ובפרדס חנה, ובכלל, וגם הוא עבר מלא דברים, הוא התחתן עם יעלי, ויש להם ילד, ויש לו עסק גדול של גינון, שניהם עברו כל־כך הרבה, הם בטח השתנו לגמרי מאז שהם היו, ועדיין, הוא אוהב את אנה, רק את אנה הוא אוהב, למרות שזו טעות, למרות שזו אהבה מיד שלישית, למרות שכשהוא אִתה, החיים אלימים ושקטים ומלחיצים ורעועים, הוא אוהב אותה, למרות שהם לא מתאימים בכלל, אוי, הוא אוהב אותה, למרות הכול הוא אוהב אותה, דווקא אותה, דווקא את אנה, דווקא אותה הוא אוהב, איזה עצוב.