ספר האש

שפשוף רצוף של להב על אבן נשמע כשהוא משחיז את הסכינים. קולו של הלהב רועד ומתוח, ואני חשה אותו בשינַי. נובמבר עכשיו, והיום נהרוג את החזירה.

אני בבית, רוכנת מעל האח. אני מניחה על הגחלים ענפי בוקיצה יבשים ופיסות קליפה, והם מתלקחים כשהאש אוחזת בהם. ריח פטרייתי חם עולה והעצים מבעבעים מיצים ושְרף. הלהבות המוזנות יורקות, מעלות קולות פיצוח, וסילונים צבעוניים נושפים לחלוחית. עמוד עשן סמיך קולח במהירות במעלה הארובה והחוצה אל השמים כמו נוזל עכור בחלב. אני תולה את המפוח מרצועתו ומזדקפת. אש משמחת אותי. נדמה לי ששרפת דברים לאפר ולאַיִן מבהירה לי את תכליתי.

כשאני פוסעת אחורנית, אני רואה שהמטבח מלא עשן. אמי עסוקה וקצרת נשימה, טורחת בין שולחנות העבודה לאח, ושני כתמי סומק עולים בעצמות לחייה. האש הזו חייבת לבעור בשלהבת צלייה שתהיה אחת החמות ביותר השנה. היא צריכה לחמם סירי ענק מלאי מים רותחים למליגת עור החזירה, ואחר־כך תרתיח את הגריסים והחביצות, הדם השומני ודגנים שייארזו במעיים השטופים שינועו נקיים במי הקדירה. אני ניגשת לדלת ויוצאת לחצר להביא עוד עצים. מזג האוויר אינו מקפיא עדיין, אך הצינה כבר כאן. יום מרטין הקדוש אינו רחוק עוד, אף שהכפור טרם פשט כברוב השנים, ונשימתי מרחפת לפני כמו ענן לבן. שמש נמוכה עלתה מעל העמק, והיא הודפת צללים קלושים אל השביל. האוויר הלח מדיף ריח עלים נרקבים וגללים ועשן ארובה. אני שומעת את קולם הצרוד של עורבי מזרע מעל עצי האשור שעל הגבעה. ואחי משחיז את הסכינים ליד הדלת האחורית, גורר את המתכת באבן ממנו והלאה. אני חוצה את החצר אל ערמת בולי העץ ורואה את הסכין לוכדת את ברק השמש הכתומה בעבודתו, הֶבהק חד של אור מסמא עיניים.

אני לוחשת רשימה של דברים אל תוך ערמת העצים ובתוך כך שולפת בולי עץ וענפים ועורמת אותם כנגד שמלתי.

קוראים לי אגנס.

אני גרה בבית קטן בקצה הכפר וושינגטון, למרגלות גבעות הגיר, שם אבן החול הירוקה הופכת לחימר. השביל העובר על פני הבית הוא צר ובוצי, וגואה בלבנבנות חלבית כשהגשם קולח מן הגבעה. המתלול שמעלינו מיוער בצפיפות, עד לפסגות הגיר החשופות שם רועות הכבשים. משפחתו של אבי חיה בסאסֶקס זה שנים רבות. אני בת שבע־עשרה, לעתים קרובות למדי אנחנו רעבים ללחם, מחצית היום אני עובדת בטוויית בדים למסחר. וביתרת הזמן אני עושה מה שעושות הבנות: בוחשת בסירים, מאכילה את התרנגולות, טופחת על גב התינוקות להוצאת הגזים, מכינה סבון, מסתפקת במועט...

סכינו נעצרה. יש היסוס באוויר, משהו שאינו מתנסח. אני משתתקת ומאזנת את ערמת בולי העץ על כתפִי כדי לשאת אותם פנימה.

רצפת האדמה של המטבח כולה ערבוביית סירים שְאוּלים. אספנו אותם ממרת מֶלין לפני ימים רבים ועכשיו אנחנו מרתיחות אותם. אמי סופרת בצלים ובצלצלים שמחכים לקיצוץ. היא מושיטה את ידה אל קופסת המלח שעל אדן האח.

"אמא! הֶסטֶר מייללת," אני אומרת לה בקול רם מעל המולת הילדים, כאילו היתה חירשת, והיא עוזבת את האח וצוללת לחדר האחורי, מכופפת את גופה הארוך והגמלוני מעל המיטה הנשלפת כדי להרים את הֶסטֶר. גבה נראה כחבל קלוע בתוך בגדיה כשהיא מנענעת את התינוקת מעלה־מטה על מותניה להרגיעה. סבלנותה הולכת ואוזלת עם כל ילד.

יש לנו חובות בכפר. אבי משתכר פחות מאז החל גידור השדות, והוא מחפש כל עבודה בשכר. בכל המחוז אין עוד עבודות גידור. בשבוע שעבר הוא חזר הביתה עם שש יוני סלעים שהחבאנו בערמה במבשלת השיכר עד שיוכל לקחת אותן ליריד בפּוּלבְּרוֹ. אמי כעסה כל היום, וכששב הביתה אחרי רדת החשכה הם רבו במשך שעות, ובזבזו נרות סָמָר. כשירדנו מהחדר בבוקר ראיתי שאחד הכדים נסדק אבל הונח יפה בירכתי המדף. כבר שלוש שנים שלמות אין לנו כברת אדמה להצמיח יבול, ובשלב הבא ייתכן שאפילו שטחי הרעייה המשותפים יילקחו, כך שלא יהיו עוד חזירים.

מבעד לדלת המוליכה אל החדר האחורי אפשר לראות רק את קצות רגליו של אבי בקצה המיטה השנייה, מתחת לשמיכה. תכף יקום, לפני שדודי יגיע.

"אנחנו מכינים את החזירה מוקדם השנה, אבל יש לנו חובות וזה יסדר אותנו," זה כל מה שאמר כשהחליט באיזה יום תבוצע השחיטה. פניו היו חסרי הבעה ושקט רע השתרר סביב השולחן. בחשתי במרק שלי עוד ועוד עם הכף. "יהיו מספיק שאריות," אמרה אמי כשקמה וחזרה אל טווייתה, אבל דבריה נשמעו יותר כשאלה, כמשאלה. היא ניגבה את ידיה בחצאיתה העליונה לפני שאחזה בבוכייר. אני חוששת שיום אחד, ממש בקרוב, נרד למטה ונמצא אנשים גדולים בבגדים כהים שיחסמו את האור הנכנס בעד הדלת הפתוחה; אחד ירשום בעט נוצה ארוך והשני יחלק הוראות בזמן שהחדרים ירוקנו וחפצינו ייערמו על השביל בחוץ.

אבל אני איני כשהייתי. הבחילה והעצבנות שסיבכו אותי בשבועות האחרונים גואות בי כרגיל ויימשכו עוד שעות. אני משתופפת ליד האח ומסדרת את בולי העץ מעל הזרדים הלוהטים, המתפצפצים, מבלי לצרוב את אצבעותי. הֶסטֶר מנדנדת. פיה כואב כששיניה נדחקות בחניכיים, והיא עדיין מתגעגעת לאחותה. אן התחילה לעבוד בבית ויסטון לפני חודשיים, ולא סלחנו לה שהשאירה אותנו כאן; אבל הסטר היא היחידה שרשאית לבטא את רגשותיה. זעמי שלי נספג בבית בדרכים אחרות.

אני יודעת שאמי לא מסוגלת להסתדר עם הילדים במצָבה. גופה הולך ומתעייף. בשנה שעברה יצאו שני ילדים מוקדם מדי, כמו שתי בובות קטנות עירומות, וקברנו אותם מאחורי הבית, עטופים בבד; אבל הם ממשיכים לבוא, ועכשיו גוף האישה הזקן שלה טעון משא חדש.

האש אוחזת בעצים.

להבות צהובות ארוכות מגבירות את החום, לקראת יום של עבודה קשה. אני שולחת את ויליאם להביא עוד מים מהמשאבה שבקצה השביל, ובעצמי פונה לקרצוף הסירים.

אני מסתירה זאת היטב. אפילו לא אתן לה לראות שאני מרגישה לא טוב, כי אז תחשוב שחליתי בקדחת ותכריח אותי לבלוע דייסת עשבים או עכביש חי מגולגל בחמאה. אסור לי לומר לאיש מה קורה לי, אפילו לא לאחותי אן, וכעת, משהסתלקה, גם אין מי שיבחין. רק שני דימומים החמצתי, אבל הסערה הקטנה שבתוכי כבר שינתה אותי במהלך החודשים האלה. פטמות הילדה שלי דואבות בכובד משא חדש, ושׂערי נדמה לי פתאום כאילו הוא מצמֵח מראשה של מישהי אחרת. לפעמים אני מרגישה שאתפוצץ אם אמשיך לשמור את האסון הזה לעצמי, ואני מתחילה להתחנן לעצמי שאספר למישהו. ואז, אחרי רגעי החולשה האלה, אני מכריחה את עצמי לדמיין את היום שבו אמא תשים לב, את פרץ הכעס שלה שיתקשח לבושה כשתַפנה לי את גבה. זעמו של אבא ימשיך לבעור הרבה אחרי שירחיק מבית המרזח ברגליים כושלות. לעולם איני מדמיינת מה יקרה אחר־כך. עצם המחשבה על כך מעוררת בי בהלה רוטטת, גורמת ללבי להלום במהירות בחזה מהודק. ראשי מסוחרר מן התסבוכת. שעות אני שוכבת ערה ומאובנת במיטה ומנסה לשנות דברים באלימות המחשבות שבאות בחשכת הלילה. זו טעות. זו לא היתה אשמתי. הכול היה באשמתי, וטעותי קורמת עור וגידים, ותתפח בתוכי. אולי אמות בשעת הלידה והם יצטרכו לסלוח לי, כשיעמדו סביב הארון שלא יכלו להרשות לעצמם ויראו אותי מוּרדת אל תוך האדמה בחצר כנסיית סיינט מרי.

כמה חשוך כשאני מנסה להירדם. כאילו אני נושמת פנימה את הלילה עצמו; לא רק את האוויר אלא את תחושת החשכה ואת ריחהּ. מדי לילה אני מקשיבה לנשימות אחיותי עולות ויורדות בנקל לצדי, עד שאני עייפה מכדי לא להירדם. ביום שחיטת החזירה נצטרך לקום לפני הזריחה, כי הבוקר מגיע מאוחר כל־כך בתקופה זו של השנה.

נרתיח את סיריה של מרת מֶלין אחד־אחד ואבי ודודי יכרעו בכל כובד משקלם על החזירה כדי שיוכלו לנעוץ את הסכין בעומק הצוואר. קשה לא לברוח משם. אני זוכרת איך ברחתי שנה אחת; הרחק בשביל כדי להימלט מן הרעש. החזיר שאג ושאג בייסורים מחרישי אוזניים של אימה עקודה, ורגליו האחוריות רקעו וחרקו טיפות אחרונות של בהלה שעה שהסכין חדרה פנימה. ואז בעבעו הצווחות וחדלו. השקט היה מזעזע. הרחק בשביל לפַתּי את מרפקַי בריקנות שאחרֵי, ואז, בקצה החורש, נקר קדח חורים בדומייה. רגלי טפחו ברעש בשביל הבוצי כשרצתי חזרה במהירות לפני ששמו לב שנעלמתי. השנה החיה קטנה יותר; חזירה מעוקרת עם כתם שחור בעורפה. עיניה קטנות מאוד, כאילו היא מוכנה להכניס די אור פנימה, אבל לא תיאות להסגיר דבר מבעד לריסיה החיוורים, הנוּקשים.

אני אחזיק את הסיר כדי ללכוד את קילוח הדם הצלול שיפרוץ סמוק מן החתך. אדים יעלו מחומו כשיישפך לכלי החרס הקר. זו תהיה סמיכוּת אטית, שתתקרר ותתכהה ככל שאבחש ואבחש, ואוציא את החוטים והקרישים, ואשפוך פנימה את הגריסים המבושלים להכנת החביצות. מאוחר יותר נשפוך מים רותחים על עור החזירה ועל־פי תוֹר נגרוף אותו בחוזקה בפמוט נגד כיוון הצמיחה כדי למרוט את הזיפים מבלי לפצוע את העור. ריח מוזר נידף שם תמיד, ועורבי מזרע ושאר נבלנים מעופפים מסתופפים ברחבי הבוסתן. ויליאם מבריח אותם, רץ על רגליו הקצרות ומנופף מעל ראשו במטאטא גדול כמעט כמוהו, והם מתעופפים בכבדות ממעל, מקיפים את הארובה וכנפיהם השחורות מתוחות ככסיות עור. לִיל אומרת שציפורים כאלה עושות לך סיוטי לילה.

היא לא יודעת כלום על התחושה בבטני; אף אחד מהם לא יודע.

חוֹם קטן ושמנמן החל עולה לפני חודשיים, אחרי קטיף השעועית האחרונה. היבול המהיר האחרון היה טוב, אחרי שכל קודמיו כמשו והרקיבו, כי יוני ויולי היו לחים ורטובים כל־כך. שערנו הדיף ריח טוב בשמש אחר הצהריים כשבקענו את התרמילים הטריים בציפורנינו עד שידינו הוריקו, ופרשנו את הפולים הרכים לייבוש על מחצלות. ידינו הדיפו ריח עלים רצוצים. היה חם יחסית לחודש ספטמבר. נחנו בקצה השדה על הגדה. אני זוכרת שאן קמה והעבירה את צלהּ כך שנפל על פני כשנשאה את הדליים הריקים חזרה למחסן. הטיפות האחרונות של שיכר הצהריים אזלו ואמי נמצאה הרחק בבית, שם פיגרה עבודת הטווייה אחר הקצובה השבועית ונערמה ליד הנול בפקעות גדולות של חוט שטרם נארג. היתה המון עבודה שצריך היה לעשות; איני יודעת בעצם מדוע התעצלתי כל־כך באותו אחר צהריים. שום ענן לא נראה בשמים המאובקים, רק חלל כחול חלבי שנמתח גבוה־גבוה. הרחק מעל לאשורים נעו סיסים וסנוניות כנקודות שחורות, בלתי נראים כמעט. הכול דמם. אני זוכרת את מראָם הקל של הזרעים בראש העשבים, ואת הבִּקיה הסגולה שנכרכה במשוכה שלצדי. השמש הכתה בעוז. שמעתי את ציוץ השבכה כשאן סגרה את השער, ונרדמתי.

אני לא אוהבת להיזכר ברוב מה שקרה אחר־כך. פניו הופיעו היישר מעלי וחסמו את השמים, וצווארו הדיף ריח סלע חם. אני זוכרת את מגעו כשמשמש בידיו פה ושם, כפי שעשה לפעמים אם הצליח לתפוס אותי. אצבעותיו בתוכי נדמו לעז הבועטת החוצה. בתחילה כמעט היה לי נעים. פתחתי את עצמי רחב יותר ועצמתי את עפעפי האדומים כנגד השמש. כובדה של השמש עלי היה מבורך. ואז הוא פשק את ברכי תחת חצאיותי ונשכב עלי למלוא אורכו. לא יכולתי שלא לנשוך את ידו כשלחצה על פי. ידו היתה מלוחה ושרירית. השמש סנוורה אותי, ראשי נלחץ לגדה הרכה. זה היה בלתי נסבל. המועקה גרמה לי להשתנק בקול. ואז זה נגמר והוא התגלגל מעלי והתיישב שם כשעיניו מצומצמות בשמש, כאדם הנשען על עמוד שושנת הדרכים בראש הגבעה ומשקיף על הנוף.

ואז הוא אמר רק, "נתראה ביום שלישי," שָרק לכלבו המטונף שיבוא ויניח למחילות הארנבונים, והתרחק בַּשביל לאטו. כאילו לא הייתי שם כלל. רגלי רעדו תחתי כשקמתי, וירקתי אל תוך המשוכה כדי להיפטר מתחושתו.

האם אני גרמתי לזה שיקרה? בוודאי היה זה משהו שעשיתי. חשבתי שמצאתי חן בעיניו.

חיכיתי שעה לפחות, עד שסימני הדמעות נעלמו מפני, ואז חזרתי מהשדה הביתה וסגרתי את השער מאחורַי.

הייתי בטוחה שיִראו עלי את אשמתי ובושתי, שיריחו איכשהו את השינוי שחל בי או יבחינו בְּסימן. פחדתי ולא רציתי להיכנס. התמהמהתי ליד אבוס הגרניט שמחוץ לדלת האחורית עד שפאתֵי השמים גלשו בזוהר מרוכז, מאחורי הקוצים בשדה תחת הבית. עטלפים התעופפו ממעל. בפנים ליל ואבּ התקוטטו בין הפרוזדור לטרקלין. ראיתי את אן נכנסת לחדר האחורי ומדליקה את נרות הסָמָר; פניה הוארו מלמטה בנוגה מרצד כשהתקרבה לחלון. צינה פשטה שם והתנחלה בקרבי בעוד החשכה מחלחלת לעמק, ואני חיכיתי, רועדת, שאבי יחזור הביתה. ואז ראיתי את גופו מתקרב באור הדמדומים של השביל. הענפים שנקשרו לגבו הגביהו את קומתו, והענפים היו החלק הברור ביותר של דמותו כנגד הקירות הלבנים כאשר בא לעברי סביב לפינה. עצרתי את נשימתי בתקווה שהוא פיכח.

"אג, אמא שלך חזרה?" — זה כל מה שאמר כשראה אותי שם, רקע במגפיו הגדולים על המדרגה כדי לנער את החימר והוריד מעליו את הצרור. ואז התכופף תחת המשקוף לפני שהספקתי לענות, ונכנסתי בעקבותיו.

אמי הניחה מידיה את התינוקת וקמה להגיש את ארוחת הערב כשנכנס. היא היתה עייפה ממלאכת ההטלאה, ופיה התווה קו נוקשה כשראתה שחצאיתי קרועה בצדה.

זה היה חודש ספטמבר, התקופה העמוסה ביותר בשנה.

"אגנס!" היא צועקת. אני חולמת, כמעט שופכת את הדם על אבני החצר. אני מאזנת את הכד. יש כל־כך הרבה דם חזיר, בטח שמונה פַּיינט מלאים. הקרקע מרוססת נתזים אדומים, ורגלי כואבות מרוב קור.

"מה יש לך, ילדה חולמנית?" אמי גוערת. נשימתה לבנה סביבה באוויר הקר, כך שבקושי אני רואה את פיה.

דודי חותך ומרוקן את החזירה בשצף קרביים כהים. הכול נשטף. כולנו עומדים ומביטים כשהוא שולף את הלב. הוא משויש בנפת שומן צהוב, כמו עורקים על עלה.

ואז הוא תולה את החזירה מרגליה האחוריות, גדולה במחסן, ויומיים יחלפו עד שבשרה יתמצק.

היא נוכחת בכל מקום; מאתיים וארבעים ליטראות מושכות בקרסים הנעוצים בין הגיד לעקב. הראש תלוי ישר מתחת לעמוד השדרה אף שהגרון משוסף, ונוזל ורוד ניגר במורד הזרבובית ונוטף לתוך כד העומד על הקרקע.

כשאני יוצאת למחסן להביא סבון לכביסה, ויליאם נמצא שם ומבריח את החתולים בצעקות מדלי החלקים הרכים שטרם אכלנו. הוא לוקח זרד ונובר בעזרתו בתוך הרטיבות.

"מה זה?" הוא שואל. אני מסתכלת ואומרת לו שזו הקיבה. "קיבה חלקלקה, קיבה חלקלקה, למה לא לדגדג אותה?" הוא אומר וצווח באימה לשמע בדיחתו, ובורח משם.

תורי להתיישב אל הנול.

זהו מכשיר מורכב בדרכו השקטה, שגורם לשטף מחשבות להחליק בדעתי למישרין, בעוד ידי עושות את מלאכתן בבוכייר ובחוטים, כסוס הפוסע לאורך משעול מוכר בלי משים או מדריך. כשידי עסוקות כך, המחשבות על הצרות שמכרסמות בפנים אינן משתלטות עלי. רק כאשר נפסק פתאום שאון הנול שָבה הבהלה המסתחררת ומטיחה מעין אפלה בראשי, כאילו רוח חטופה חלפה בתוך בית וכיבתה נרות ופתחה פֶּתח לפחַד. אני מגיעה לנקודה הזו בשעה מוקדמת ביום, מקץ שעה אחת אצל הנול.

"אגנס!" צועקת אמי פתאום אל תוך החדר האחורי ומבהילה אותי. "חסרה לנו מחבת!"

אני יוצאת מהבית אפוא כדי להביא את הכלי, אוזני מצלצלות בדממת עבודתי שהופסקה, והולכת בַּשביל כפי שהתבקשתי. קולה של אמי, הממלמלת הוראות לליל בעודן מכינות את הנזיד, דועך ונעלם עם הליכתי. השמש זורחת ודרורים מרפרפים ומרשרשים בין המשוכות.

מרת מלין היא שכנתנו הקרובה ביותר, וביתה נמצא בכיוון ההפוך לכפר, לאורך הדרך הבוצית הלבנה שמוליכה אל מחצבת הגיר. היא מזקינה לבדה; לפני שלוש שנים נתפס בנה בידי כנופיית המגייסים בנמל על החוף, וסיפרו שמת משתייה או בקטטה. את בעלה לא זכרנו בחייו. הוא מת ביום ראשון; אמא אמרה שהיה איש חסר התחשבות, שלא הותיר לאשתו כמעט דבר פרט להרגלים רעים.

היום נעים, ולמרות צרותינו ייתכן שהחורף לא יהיה נורא כל־כך. השמים כחולים מעל רכס גבעות הגיר, וקרני השמש מרטיטות כתמי זוהר מבעד לעצים העומדים בצד הדרך שבה אני צועדת. אבל השמש כבר מזדקנת השנה. מדי יום היא תלויה נמוך יותר בשמים, ובקושי מחממת את הקרקע; רגלי צועדות בצל לאורך השביל.

ביתה שוכן בבסיס המתלול ממש, והחורש התלול מאיים לבלוע אותו. אני קוראת בקול כשאני מתקרבת ושומעת את התרנגולות שלה מקימות רעש והמולה ליד הבית. הדלת הקדמית סגורה ואני מרימה את הבריח ופותחת אותה, רוכנת היישר אל קור הטרקלין. חתול חוּם נחפז החוצה.

"שלום!" אני קוראת. "יום טוב, מרת מלין!"

מרת מלין חירשת, והיא אינה משיבה לברכת השלום שלי כשאני מרעישה בכלים ובוחרת מחבת. הסירים קולניים וחלולים על רצפת הלבנים השחוקה כשאני משיבה אותם למקומותיהם הרגילים מאחורי הבד המלוכלך שנפרש תחת המדף. אני נכנסת למטבח, שם היא נמצאת תמיד. היא יושבת בגבה אלי, מול תנור קר כאבן.

"אוי!" אני אומרת בדאגה. "למה האש שלך לא דולקת, מרת מלין?"

ואני נתקפת הלם. מרת מלין מתה בכיסאה. לשונה הסגולה בולטת החוצה ועיניה מגולגלות לאחור בארובותיהן. זרועה תלויה מעבר לקצה הכיסא. על הרצפה, כאילו התגלגלה מידה, יש צנצנת חרסינה קטנה, הצנצנת שניצבת בדרך כלל משמאל על מדף האח שלה. המכסה רחוק יותר, כמעט בלתי נראה, ממש תחת כיסאה. פי יבש.

"אוי, מרת מלין." אני פוחדת ומצטערת. לבי הולם במהירות. אני מדברת אליה כאילו היא ישֵנה ומרימה את ראשה ועוצמת את עפעפיה. אני מצפה שגופה יהיה נוקשה אבל היא רכה ורפויה. אני לא מביטה בלשונה ושומעת את עצמי מפטפטת איתה בקלילות שזרה לי. היא לא צריכה שאשתטה, אבל אני מדברת ומדברת. אני מרימה את אצבעותיה ומחזיקה אותן בשלי ומקפלת אותן יפה בחיקה. עכשיו היא נראית רגילה יותר, אף שעדיין איני מביטה בלשונה. ידיה אינן קרות ואינן חמות, הן באותה טמפרטורה כמו כיסא העץ שעליו היא יושבת. שלי חמות עדיין מן ההליכה המהירה בשביל, בשמש; אני רואה שעדיין יש לי דם שחור תחת הציפורניים. אני מתיישבת על הספסל מעֶברה האחר של האח כדי להסדיר את נשימתי ולשאול את עצמי לאן לרוץ לבקש עזרה. הדרך אל בית הרֶקטוֹר ארוכה. אני קמה על רגלַי שוב. אמי עובדת בלעדי, ותהיה רזה ועייפה אחרי יום ארוך של בישול חביצה והכנה להמלחת בשר החזיר החדש באבוס הגדול. עם סיום המלאכה נשטוף את המלח ונתלה את הקתלים מאנקולי הברזל שבירכתי האח, בעשן. אני צריכה לחזור הביתה. אני מתביישת לחשוב על אכילה, אבל מחשבה פתאומית על טעם הבשר מציפה את פי ברוק.

איני יודעת כמה זמן חלף. אני רוכנת קדימה. אולי טעיתי ומרת מלין רק ישֵנה או חולה. אולי היא זקוקה לעזרה. היא אינה אהובה במיוחד. אני מרימה חזרה את שמורת עינה, בזהירות. עינה ריקה־צהבהבה ואני מבחינה בריח מוזר שעומד סביבה, כאילו החלה כבר להשתנות לחומר אחר. לא, ראיתי מספיק דברים מתים כדי לדעת שמרת מלין הסתלקה לפני ימים אחדים. אני נסוגה לאחור; אני צריכה לשלוח ילד שיאמר לרקטור שהיא נפטרה. הוא יבוא ויאמר כמה מילים וייתן לאצבעותיה לגעת בכריכת כתבי הקודש שלו, ואז יקברו אותה ובזה יסתיים העניין. אני מתכופפת להרים את הצנצנת שנפלה ליד הכיסא שלה ומציצה פנימה.

והנה שם, המטבעות הזוהרים.

מרוב הפתעתי הם נשפכים החוצה ומתגלגלים־מקרקשים על הרצפה. הם נוצצים ובורקים להפליא כשאני מתכופפת שוב להרים כל אחד ואחד מהם ולהופכו בין אצבעותי. אני סופרת גיניאה; מחצית הגיניאה; אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה כתרים וחופן מטבעות זהב זרים, אולי מספרד. הם מבריקים מאוד, כאילו הקדישה זמן לצחצוחם. הם זוהרים כל־כך: זוהרים יותר מפרי הוורד במשוכה כהה, יותר מעלי שַדָר באוקטובר, יותר מנורית הלב, יותר מן הפִּשתנית, מחלוקי נחל שלא יבשו עדיין, מפטריות צהובות בחורש, מחלמון של ביצת תרנגולת. הם כמו... אש. כמו השמש.

ואז משתנים המטבעות בעודי אוחזת בהם, ומתחילים לגלות לי את ערכם. לבי מתחיל לדפוק מהר כל־כך עד שבקושי אני מצליחה לשמוע את התוכנית הנרקמת בראשי.