ספר הנוכחות

פרק ראשון

יש קיים, יש נוכח

בעולם שבו אני חי, אני מוקף בני־אדם.

בעולם שלי נמצאים בקרבתי בני־אדם, חיים, אהובים, יקרים, בהם בני משפחתי, חברים ומכרים.

בעולם שלי נוכחים בקרבתי בני־אדם נוספים, שאינם בין החיים, אבל גם הם אהובים, יקרים, בהם בני הבכור, אבי, אימי, ורבים אחרים, חברים ומכרים.

אלה ואלה הם בני־אדם לכל דבר, גם אלה שהם בין החיים וגם אלה שאינם בין החיים, אבל הם נראים שונים ורחוקים אלה מאלה, עד מאוד. לכאורה, תהום מפרידה ביניהם, שאין עמוקה ממנה. לכאורה.

ספר הנוכחות, שאלה הן השורות הראשונות שלו, בא להראות שבני־אדם כאלה הם פחות שונים ורחוקים אלה מאלה, מכפי שנדמה במבט ראשון. אני מעוניין להרגיל את הקורא למחשבה על בני־אדם שאינם חיים במתכונת דומה מאוד למחשבה על בני־אדם בחיים.

נתחיל לראות שבני־אדם שאינם בין החיים פחות שונים ורחוקים מבני־אדם שהם בין החיים מכפי שנדמה במבט ראשון כשנתבונן בארבעה מצבים אנושיים. בכל מצב כזה, אדם מתבונן באדם אחר. נתבונן בכל המצבים הללו, נעמיק בהם וגם נשווה אותם זה לזה. כדי לזכור אותם בקלות, ניתן להם שמות פשוטים: "קרוב קרוב", "קרוב רחוק", "רחוק קרוב" ו"רחוק רחוק". ההסתכלות בארבעה המצבים האלה היא פתיחה המבהירה את הרעיון.

במצב של "קרוב קרוב", אני מתבונן באדם שהוא קרוב לליבי, יש לי עניין מתמיד בו, רגשי ומעשי, והוא נמצא בקרבתי. אשתי, לדוגמה. היא קרובה לליבי, אהובה, שותפה, מעניינת אותי, מעוררת בי רצון מתמיד בטובתה. והיא נמצאת בקרבתי שנים רבות, אני מכיר את קורותיה, רואה את מעשיה, מוקיר את מעלותיה, מזהה את ערכיה, מבין את דעותיה. ובכל יום מתחדשת הזיקה ההדדית. אני רואה את מעשיה היום, אני שומע את דעותיה עכשיו, אני שוב מבטא את העניין שיש לי בה ואת הרצון שלי לראות בטובתה, במעשים עטופים ברגשות.

במצב של "קרוב רחוק", אני מתבונן באדם שהוא קרוב לליבי ואינו נמצא בקרבתי. לדוגמה, בת־דוד מתאילנד. אחיו הצעיר של אבא שלי התגייס לצבא ארה"ב במלחמת קוריאה ושירת כפרמדיק בבית חולים צבאי בתאילנד. שם פגש אישה תאילנדית, נשא אותה לאישה ונולדו להם שלוש בנות. אני מכיר היטב את הבכורה. היא קרובה לליבי, אני מחבב אותה, מתעניין בה וגם רוצה בטובתה. הייתי מתאמץ למענה, אילו התברר לי שיש צורך שאעשה זאת. אני מכיר מעט מקורותיה, מעט ממעלותיה, לא יודע דבר על מעשיה, גם לא על דעותיה. הייתי רוצה לדעת עליה יותר, הרבה יותר. לפעמים אני נזכר בה, חושב עליה, גם אם לא נודע לי שום דבר חדש על מעשה שעשתה או על דעה שהביעה, לאחרונה. מדי פעם עולה על דעתי האפשרות לחפש אותה.

במצב של "רחוק קרוב", אני מתבונן באדם שאינו קרוב לליבי, אם כי הוא נמצא בקרבתי. שכן חדש, לא מוכר, לדוגמה. אני נוהג בו כראוי, מתוך שמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם, אבל אני לא מעסיק את עצמי במחשבה על ערכיו, על דעותיו, על מידותיו, על משאלותיו. אני לא מתעניין בו. עם זאת, כיוון שהוא נמצא בקרבתי, מדי פעם אני רואה מעשים שהוא עושה, שומע דעות שהוא משמיע, מתוודע אל חלק מקורותיו.

במצב של "רחוק רחוק", אני מתבונן באדם שאינו קרוב לליבי וגם אינו נמצא בקרבתי. הנה דוגמה. כל מה שאני יכול לומר עליו מסתכם בכך שהוא האדם הראשון שנכנס לתיאטרון "הפרגולה" בעיר האיטלקית פירנצה, בשנת 1840. בחרתי בו כלאחר־יד. אין לי שום זיקה אליו. אילו מצאתי את עצמי במחיצתו, הייתי נוהג בו כראוי, מתוך שמירה על כבוד האדם של כל אדם באשר הוא אדם, אבל ייתכן מאוד שלא היה לי שום עניין בו. מתוך כך אפשר להניח שלא הייתי לוקח חלק בעיצוב המשאלות שלו ועל אחת כמה וכמה שלא הייתי עוסק במימוש המשאלות הללו. מטבע הדברים, אינני יודע מה היו קורותיו, מה היו מעשיו, מה היו ערכיו, מה היו דעותיו, מה היו מידותיו, והדעת נותנת שלעולם לא אדע.

על רקע ארבעת המצבים הללו נוכל להתחיל להעמיק בהבנת ההבחנה החשובה בין מה שקיים לבין מה שנוכח.

במצב של "קרוב קרוב", האדם שאני מתבונן בו קיים. בדוגמה של אשתי, היא בין החיים, היא פעילה, היא מפעילה את עצמה, כל יום מחדש, היא משפיעה על סביבתה, כל הזמן, והיא גם מושפעת מסביבתה, מדי פעם. בהכללה, אדם קיים הוא אדם בין החיים, פעיל, עצמאי, מחולל אירועים בסביבתו וגם מושפע מאירועים המתרחשים בסביבתו. באותו מצב, האדם שאני מתבונן בו גם נוכח בחיי. שוב, בדוגמה של אשתי, היא מעניינת אותי וחשובה לי, ומתוך כך אני מחדש בכל יום את ההיכרות שלי עם דמותה, ערכיה ודעותיה, מודע למעשיה, ומבטא את אהבתי בהתמדה, גם ברצון שלי בטובתה, גם בנכונות המעשית שלי לפעול למענה, כטוב בעיניה. כל זה משפיע עליי, על רצוני, על מעשיי, על רוחי. ובהכללה, אדם נוכח בחייו של זולתו, אם הוא מעניין את הזולת, חשוב בעיניו, מעורר בו רגשות ומשפיע גם על עולמו המעשי.

במצב של "קרוב רחוק", האדם שאני מתבונן בו, בת־דוד מתאילנד, בדוגמה שלי, נוכח בחיי. היא מעניינת אותי, היא חשובה לי, ולכן אני רוצה בטובתה, היא מעוררת בי רגש חיובי חם וגם משפיעה על עולמי המעשי, לפחות בכך שהיא מעוררת בי רצון לחפש ולמצוא אותה. אין ספק שהיא נוכחת בחיי, אבל האם היא קיימת? התיאור שלה, במה שאמרנו קודם על המצב של "קרוב רחוק", משאיר את השאלה הזאת ללא תשובה. ייתכן שהיא בין החיים וייתכן שאינה בין החיים. ייתכן שאינני יודע אם היא קיימת או שמא אינה קיימת. בכך מתגלה לנו היבט חשוב של מושג הנוכחות: אדם יכול להיות בעל נוכחות בחיי, גם אם אינני יודע אם הוא בין החיים או שאינו בין החיים. מכאן עולה מסקנה שגם היא היבט חשוב של מושג הנוכחות: אדם יכול להיות בעל נוכחות בחיי, גם אם אינו קיים, גם אם אינו בין החיים.

מה שראינו זה עתה בדבר המצב של "קרוב קרוב" ובדבר המצב של "קרוב רחוק", ניתן לסיכום בלשון קצרה: הנוכחות אינה תלויה בקיום. נתבונן עתה במצבים של "רחוק קרוב" ו"רחוק רחוק", כדי לראות מה עולה מהם בדבר היחס בין קיום לנוכחות.

הדוגמה למצב של "רחוק קרוב" הייתה של שכן חדש, לא מוכר. הוא קיים, אבל הוא לא נוכח בחיי כפי שאשתי נוכחת בהם, בדוגמה של המצב "קרוב קרוב", וגם לא כפי שבת־הדוד שלי נוכחת בחיי, במצב של "קרוב רחוק". כיוון שהוא חי בקרבתי, אני יודע עליו משהו, אבל הוא לא מעניין אותי, אני לא מעסיק את עצמי באורח החיים שלו, דעותיו, רגשותיו וכדומה. הוא נוכח בחיי, מפני שמדי פעם אני נתקל בו, לומד עליו משהו, אולי משפיע עליו מעט, אולי מושפע ממנו כמלוא הנימה, אבל הנוכחות שלו בחיי אינה הנוכחות המוכרת מן המצבים של "קרוב קרוב" ו"קרוב רחוק". ההבחנה הכללית העולה מהשוואת המצב של "רחוק קרוב" למצבים הללו היא אפוא בין סוגים שונים של נוכחות, ביניהם נוכחות "דקה", כדוגמת זו של השכן החדש והלא מוכר, נוכחות "עבה", כדוגמת זו של בת־הדוד, ונוכחות "מלאה", כדוגמת זו של אשתי. שוב, ניתן לסכם בלשון קצרה: כל נוכחות היא בעלת גוון מסוים בתוך הקשת של כלל סוגי הנוכחות.

הדוגמה של המצב "רחוק רחוק" הייתה של האדם הראשון שנכנס לתיאטרון "הפרגולה" שבפירנצה, בשנת 1840. השתמשתי בדוגמה הזאת כדי לסמן אדם מסוים, שאינו קיים ואינו נוכח בחיי. העבר מלא וגדוש בבני־אדם כאלה, שהיו, אבל עכשיו, לכאורה, הם היו כלא היו. בנסיבות רגילות, אין לי מושג מי האדם הראשון שנכנס לתיאטרון "הפרגולה" בשנת 1840. עם זאת, ייתכן שבארכיון של התיאטרון הזה קיים תיעוד מדויק ומדוקדק של כל מי שנכנס אליו, מיום שנוסד כמאתיים שנים קודם לכן, אולי עד עצם היום הזה. מתיעוד כזה אוכל ללמוד מי היה האדם הראשון שנכנס לתיאטרון בשנת 1840. זה יהיה קצה של חוט שיאפשר לי לדעת יותר ויותר על אותו אדם, עד שתהיה לו נוכחות בחיי, אולי נוכחות "דקה מאוד" אולי נוכחות "עשירה". האפשרות תהיה נתונה לי לעבור מן המעמד הסתום של נקודה אנושית בעבר אל המעמד האנושי של אדם שיש לו נוכחות בחיי, וההכרעה תהיה שלי, אם לעבור את הדרך הזאת. בהכללה ניתן לומר, כי בתנאים מסוימים אדם יכול לתת לאדם אחר נוכחות בחייו, גם אם אותו אדם לא קיים וגם אם לא הייתה לו נוכחות קודמת בחייו. בדוגמה הזאת, התנאים הדרושים כדי לתת נוכחות בחיי לאדם הראשון שנכנס לתיאטרון בשנת 1840 הם קיומו של תיעוד היסטורי מתאים. ובלשון קצרה: אדם יכול לתת לאדם אחר נוכחות בחייו, אם מתקיימים תנאים מתאימים.

מהדוגמה שלפנינו אפשר להגיע להכללה נוספת. בתחילת הדרך, מדובר בתיאור הסתום של אדם אחד, שאינו קיים ואינו נוכח בחיי, בתור האדם הראשון שנכנס לתיאטרון "הפרגולה" בשנת 1840. בהמשך הדרך נודע לי מה שמו. לאחר מכן נודעו לי כמה פרטים על קורותיו, ומאוחר יותר הגעתי לפרטים נוספים, על דמותו, על אורחות חייו. לבסוף מצאתי עוד פרטים רבים שעוררו בי עניין רב. נניח, לדוגמה, שהתברר לי כי אותו אדם היה צייר איטלקי מפורסם, שכתב מסות פילוסופיות מרתקות והתעניין בעולם היהדות, כפי שעולה מפעילותו כצייר ומפעילותו כפילוסוף. עד מהרה, הציורים והמסות הפילוסופיות לא רק עניינו אותי אלא גם השפיעו עליי. ההחלטה שלי להתעניין בו עוד ועוד הפכה אותו לבעל נוכחות "עשירה" בחיי. שוב, בהכללה ניתן לומר, כי בתנאים מסוימים אדם יכול לתת לאדם אחר נוכחות בחייו ולהעשיר אותה יותר ויותר. בלשון קצרה: אדם יכול להעשיר את הנוכחות של אדם אחר בחייו, אם מתקיימים תנאים מתאימים.

מן ההכללות שהגענו אליהן בדבר טיבה של הנוכחות של אדם אחד בחייו של אדם אחר עולה הבחנה חשובה בין טיבו של הקיום לבין טיבה של הנוכחות. אדם שחי בעבר ועכשיו כבר אינו בין החיים עבר אחת ולתמיד מן המצב שבו הוא קיים למצב שבו הוא אינו קיים. את המתרחש במעבר הזה אין להשיב. בעולם שלנו, כפי שאנחנו מכירים אותו, כמות שאנחנו חיים בו, אין מעבר שיחזיר אדם מן המצב שבו אין הוא קיים למצב שבו הוא שוב קיים. לעומת זאת, אדם אחד, שאינו קיים ואין לו נוכחות בחייו של אדם אחר, יכול להפוך לאדם שאינו קיים אבל יש לו נוכחות בחייו של אותו אדם אחר, אם מתקיימים תנאים מתאימים. ובלשון אחרת, אדם יכול לרצות להפוך את זולתו, שאינו קיים, מאדם שאין לו נוכחות בחייו לאדם שיש לו נוכחות בחייו, ואם מתקיימים תנאים מתאימים, כדוגמת גישה אל זיכרונות או תיעודים שונים בדבר הזולת, אדם יכול להצליח בכך, להעביר את הזולת מן המצב שבו אינו קיים ואינו נוכח בחיי האדם אל מצב שבו אינו קיים אבל הוא נוכח בחיי האדם. זאת ועוד, בתנאים כאלה, אדם יכול להעשיר את הנוכחות של הזולת בחייו, יותר ויותר, להפוך אותה מנוכחות "דקה" לנוכחות "עשירה" וכן הלאה.

ראוי לזכור, כי תהליך המעשיר את הנוכחות של הזולת בחיי האדם יכול להתרחש גם אם הזולת קיים, חי בין החיים, וגם אם הזולת אינו קיים, מפני שכבר אינו בין החיים. עצם הנוכחות והגוון שלה בקשת הסוגים השונים של הנוכחות, אינם תלויים בקיום. עם זאת, יש לנו עניין מיוחד במצב שבו לאדם שאינו בין החיים יש נוכחות בחייו של אדם אחר. במצב כזה, לפנינו צירוף מיוחד של מרכיבים שונים: מצד אחד, מדובר במעמד של אדם שאינו בין החיים, שמטבע הדברים הוא מעמד של אדם שאין שום דרך בעולם לצאת ממנו, להפוך לאדם חי בין החיים, מעמד יציב מאין כמוהו. מצד שני, מדובר במעמד של נוכחות בחייו של אדם אחר, מעמד שאינו יציב, מפני שהנוכחות של הזולת בחייו של אדם יכולה להשתנות, להיעשות "עשירה" יותר ויותר, כשהתנאים מאפשרים זאת, ולהחוויר ואולי אף להימחק, כשהתנאים מפריעים לקיום יציב של אותה נוכחות.

כאן נוכל להבהיר את מגמת הספר שלפנינו, את רוחו ואת תוכנו. מחשבה רווחת על אודות בני־אדם שאינם בין החיים מתמקדת בהיבט הקיום שלהם. אדם שאינו בין החיים אינו קיים ואין דרך להקים אותו לתחייה, להעניק לו קיום. בספר הזיכרונות של נורית גרץ על עמוס עוז היא מספרת "שעמוס [קינן, בעלה] החליט יום אחד שהוא רוצה לייצר תוכנה שבה הוא יכניס את כל האינפורמציה על בן־אדם, נניח מישהו שאתה אוהב, כל האינפורמציה... הוא תכנן שאפשר יהיה עם כל מאגר האינפורמציה הזה, גם כשהבן־אדם מת, לנהל אתו שיחות... המון כסף הוא הוציא בשביל לרשום את זה כפטנט..." (מה שאבד בזמן, עמוד 164). אנחנו לא הולכים בכיוון הזה וגם לא בשום כיוון הדומה לו. אנחנו באים לעסוק בנוכחות בהעדר קיום.

הספר שלפנינו בא להתמקד בהיבט הנוכחות שייתכן להעניק לבני־אדם גם אם אינם בין החיים. אי אפשר להקים אותם לתחייה, אבל אפשר לכונן את הנוכחות שלהם בחייהם של בני־אדם, לקיים אותה ואף לטפח אותה, לעשות אותה יותר ויותר "עשירה" או כדומה. המתים אינם חיים בין החיים אולם הם יכולים להיות נוכחים בין החיים, נוכחים בחייהם של בני־אדם, מפני שהם יקרים בעיניהם, אהובים וחשובים. בלשונה של המשוררת רחל, בשיר "שכן" בספרה נבו, שירים אחרונים, כפי שאני רוצה לפרש אותו: "איני רואה אותו, / אבל אני זוכרת, / זוכרת אל נכון: הוא כאן, ישנו / ... / לו אך זכרנו: יש! / לו אך ניתן לדעת: / יש מי בלתי נראה וודאי כאור, / וזכר קרבתו כיד מרגעת / על מצח מיוזע של עייפי מגור" (עמוד 10, בספר עצמו אין מספור עמודים). בפרקים השונים של הספר הזה נעסוק בהיבטים שונים של הנוכחות הזאת, בחיי הבריות, של מי שאינם בין החיים.

העניין שלי, להתמקד בהיבט הנוכחות ולא בהיבט הקיום, יתבטא גם כשנבוא לעסוק בהשוואה של המצב שלנו, בני־אדם קיימים, החיים בין החיים, למצב של בני־אדם אחרים, שאינם קיימים, שאינם חיים כמונו בין החיים. השוואה רווחת עוסקת בהיבט הקיום. אכן, תהום שאין עמוקה ממנה מבדילה בין בני־אדם שהם בין החיים לבין בני־אדם שאינם בין החיים. זו תהום קץ החיים, המוות, המבדילה בין החיים לבין זולתם. לעומת זאת, אנחנו באים לערוך את ההשוואה בהיבט הנוכחות. לנו יש נוכחות בין החיים וגם לאנשים שאינם בין החיים יש נוכחות בין החיים. נעסוק כאן בהרחבה בהשוואת הנוכחות של בני־אדם שהם בין החיים לנוכחות של בני־אדם שאינם בין החיים. נגלה שההבדל בין זו לזו הוא יותר קטן מכפי שאפשר להעלות על הדעת תחת רושם ההשוואה בהיבט הקיום. לא זו בלבד שבאורחות החיים מתגלה שההבדל בהיבט הנוכחות קטן מן ההבדל שבהיבט הקיום, אלא שניתן להוסיף ולקרב את גוני הנוכחות אלה לאלה, ובני־אדם רבים עושים זאת, בהתאם למנהגי החיים שלהם או על דעת עצמם. עולם הנוכחות הוא עולם מלא, ראוי להכיר אותו, להעמיק בו ואף לטפח אותו. בכל זה נעסוק בפרקים הבאים.

ראוי להבהיר שלא רק לבני־אדם תיתכן נוכחות בנבדל מן הקיום, אלא גם לישויות מסוג אחר. הנה דוגמה שמצאתי בשיר מפורסם של אחד משישה־עשר הלוחמים הבריטים במלחמת העולם הראשונה שנפלו בה ונודעו לימים כמשוררים חשובים. זהו השיר "החייל" של רופרט ברוק. הנה שני המשפטים הראשונים של השיר: "אם אמות, חשוב רק כך עליי: / שישנה פינה אחת בשדה זר /שהיא לעולם אנגליה". אינני יודע מהי אותה פינה שברוק חשב עליה, אבל ניתן לחשוב על האי היווני סקיירוס. ברוק הלך לעולמו על אוניית בית־חולים, בדרך לגליפולי, למלחמה. הוא נטמן באי סקיירוס. לאור הדיון במושג הנוכחות ניתן לומר שלברוק יש נוכחות במקום מנוחתו בסקיירוס, אבל השיר של ברוק מאיר את עינינו: במקום מנוחתו של ברוק באי סקיירוס יש נוכחות גם לאנגליה. בכל מקום מחוץ לאנגליה שבו ברוק היה, כקצין אנגלי, במלחמת העולם הראשונה, גם אנגליה הייתה שם, בחייו ולאחר מכן, עד היום, לאחר חייו. העיסוק בנוכחות לא אנושית הוא מעניין להפליא, עמוק ומרתק, אבל לא נרבה לעסוק בו בספר הזה. הנוכחות שנרבה מאוד לעסוק בה היא הנוכחות האנושית של בני־אדם לאחר חייהם.

הנה דוגמאות מיוחדות ומובהקות לאפשרויות הכינון של נוכחות ממשית של אדם לאחר חייו. אני מביא אותן מתוך הספר הפרק החסר של ד"ר מרים יחיל־וקס, המתאר את התלאות הטרגיות של משפחה יהודית ברומניה במהלך מלחמת העולם השנייה והמשטר הקומוניסטי. הדוגמה הראשונה מתבטאת במשפט קצר, פשוט ועמוק: "כך נולד לי אח מת" ובמעט הרחבה: "נולד בדרך לפולטבה ומת בזמן המצור על סטלינגרד והוא בן שנה וחצי. שמו היה טוני, כשם סבתי מצד אבי. לא ידעתי שהיה לי אח. לא ידעתי שחי ולא ידעתי שמת. תמיד רציתי אח בכור ומסתבר שהיה לי. ברוך הבא, טוני אחי המת" (עמוד 188). המספרת נולדה לאחר חייו של טוני. הוא לא היה קיים במהלך חייה, לא בתודעתה ולא במציאות עצמה, אבל משעה שנודע לה עליו, מפי בני משפחתה, נעשה נוכח בסיפור חייה והיא הלכה ולמדה עליו עוד ועוד.

הדוגמה השנייה, מסוג דומה, באה לידי ביטוי במילים האחרונות של אותו ספר. הפעם לא מדובר על אח, אלא על אב, מוני. כאשר המספרת באה לעולם נמצא אביה בבית חולים מרוחק ומבודד. כמה שבועות לאחר לידתה, הוא הלך לעולמו. הוא היה קיים מעט מאוד במהלך חייה, אבל לימים היא כוננה את הנוכחות העשירה שלו בתוך סיפור חייה:

... במסעי הארוך בעקבותיו, בחקירותיי המתישות את קרוביי, לאחר שכיתתי את מוחי במבוכי מסמכים, בוססתי בביצות ניירות ישנים, כבשתי שבילי מילים בשפה זרה, טוויתי עלילה מרסיסי זיכרונות, הוא חדל להיות עבורי מוני המופשט, אהובה של אימי, האלמוני שהוליד אותי, וקם לתחייה מן המתים, במילותיי, מוחשי ומרתק, שלם ולא מושלם, אוהב ולוחם, גיבורי הנעדר, אבא שלי. ואז התאהבתי בו... (שם, עמוד 278).

*

רוח הדברים שיבואו בספר הזה מתבטאת בשלילה של התפיסה הרווחת של המשמעות של קץ החיים. המשורר האנגלי הנודע, המרתק, הנוגע ללב, ג'ון קיטס, בן השנים הראשונות של המאה התשע־עשרה, כתב שיר בכותרת הנוגה "עת אתיירא פן אחדל מהיות" (בתרגום אליעזרה איג־זקוב, כוכב זוהר, 2013, עמוד 22):בבוא יומו, הוא כותב, "אזי על חוף / עולם רחב בדד אעמוד, מהרהר /עד צלול אהבה ושם בלא הותר". שתי המילים האחרונות הן תרגום מילה אחת שבמקור: nothingness. דברי הספר הזה באים לשלול את מה שמבטאות המילים הללו, האחת שבמקור והשתיים שבתרגומו. אדם אינו עובר מן העולם "בלא הותר". אפשר לראות כל אדם בדמות מי שעובר מן העולם, בו הוא חי ומנהל את חיי עצמו, אבל הוא מותיר אחריו את נוכחותו, בלבבות בני־אדם חיים, במיוחד אוהביו ואהוביו, המקיימים את הנוכחות הזאת ומבטאים אותה בסיפורי חייהם. רוח הדברים שבספר זה התבטאה בהכרזה מפורסמת של הלורד הרברט פלאמר, מפקד מהולל של כוחות בריטניה והאימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה (ולימים הנציב העליון "שלנו"). הוא בא לחנוך את האנדרטה, "שער מנין", בעיר איפר, בדרך לכפר מנין, לכבוד חמישים וארבעה אלף חמש מאות תשעים וחמישה קצינים וחיילים שלחמו במערב פלנדריה באותה מלחמה והם "נעדרים", שמקום מנוחתם לא נודע. על כל אחד מהם, כך הכריז, יש לומר: "הוא אינו נעדר; הוא כאן", הוא נוכח כאן, בשמות החרוטים באנדרטה, בטקס המתנהל כאן כל ערב, זה קרוב למאה שנים, בלבבות המבקרים.