הקדמה
הקדמה
למרות שהיא הוציאה פחות ספרים מאשר כל אחד מהם, קוני ויליס זכתה ביותר פרסי מדע בדיוני חשובים מאשר פיליפ קי. דיק, ארתור סי. קלארק ואייזק אסימוב ביחד. אם היינו רוצים לנסות להסביר את העובדה המדהימה הזאת כנראה שהיינו חושבים על כך שיש לה (בדומה למאסטרים המכובדים שהוזכרו) דמיון שופע, כישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל ושיש לה דרך מיוחדת להדהים את הקוראים ברעיונות החדשניים שלה. אבל יש לה דבר נוסף שלרוב אין לאחרים. היא גורמת לכך שאכפת לכם מהדמויות שלה. הדמויות שהיא יוצרת והעולמות שהיא בונה — במיוחד העולמות ההיסטוריים בסדרת המסעות בזמן שלה — לא רק חודרים מתחת לעורו של הקורא אלא ממשיכים ולא עוצרים עד שהם מגיעים עמוק לתוך הלב.
אין דוגמה טובה יותר לכך מאשר ספר יום הדין, הספר הרביעי שקוני ויליס כתבה וזה שהפך להצלחה המשמעותית הראשונה שלה. בספר זה, נשלחת היסטוריונית מהמאה ה-21 למשימת מחקר במאה ה-14. למרות שהחוקרת בטוחה שהיא מוכנה למסע, החיים האמיתיים טופחים על פניה ומוכיחים אחרת. בנוסף לכך, היא הייתה אמורה להגיע לתקופה הרגועה יחסית של שנת 1320 לספירה, אבל במקום זאת, היא נשלחה בטעות עשרים שנה מאוחר יותר, ישירות לתוך התקופה שבה אירופה חוותה את מגפת הדבר השחור. במקביל לכך, מוטציה חדשה של נגיף השפעת פוגעת בתושבי המאה ה-21. העלילות המקבילות מראות לנו את אחת התמות המרכזיות של הספר: ההווה, העתיד והעבר קשורים זה בזה. זה אולי נשמע בנאלי על הנייר, אבל לאחר שתקראו את הספר, תרגישו את האמת הזאת בליבכם.
זאת תמה שכמובן נשמעת מתאימה מאוד לסיפורי "מסע בזמן". אבל באופן מפתיע, רוב סיפורי המסע בזמן שנכתבו לאחר שה. ג'. וולס כתב את מכונת הזמן (1896) וייסד תת-ז'אנר חדש לחלוטין, לא חוקרים את הנקודה הזאת. יכול להיות שזה בגלל שהרבה סופרים רוצים לכתוב על פרדוקסים זמניים — אם אני חוזר בזמן והורג את סבא שלי, אז אני לעולם לא איוולד ולא אוכל לחזור אחורה בזמן כדי להרוג את סבא שלי... הבנתם את הסיפור. ויליס עצמה לא מתעניינת בלחקור את ההיבטים המוגבלים סביב "חידת ההיגיון" של המסע בזמן. מה שמרתק אותה זאת לא (אם תחשבו על זה רגע) הגישה חסרת הרגשות של השלכות הפרדוקס המפורסם הזה על חיים ומוות. להיפך, היא מתעניינת בדרך שבה העבר חי. היא מבינה שיותר מזיכרון אינדיבידואלי מחבר בין העבר להווה, ושיותר מתקוות אינדיבידואליות מחברות בין ההווה לעתיד. היא יודעת גם שדרך הביטוי הייחודית של העבר גוססת, ושהמעבר אל העתיד כולל השלמה עם השכול הזה.
ויליס כתבה על נושאים שונים בז'אנר המדע הבדיוני, במיוחד בסיפורים הקצרים שלה (וזכתה גם בפרסים על רבים מהסיפורים האלו), אבל ברור יותר ויותר שספרי המסע בזמן שלה הם ההישג הכי גדול שלה. בספר הראשון שהיא כתבה ללא שותפים, Lincoln’s Dreams (1987), היכולת לחזור בזמן אל אמריקה במאה ה-19 היא החלום; בספר מעבר (2001), הדמויות שלה נזרקות אחורה בזמן אל המסע האחרון של הטיטאניק בעזרת מכשיר ייחודי של חוויות סף מוות. שני הספרים מתארים עלילות מרתקות שחוקרות, בביטחון לא מבוטל, את הדרכים שבהן העבר מתבטא בהווה — או להיפך — בדרכים עוצמתיות ולאו דווקא מציאותיות, ובאופנים שמביאים אותנו לגבולות הקיום האנושי. הרעיונות האלו ממשיכים להיחקר בסדרת הספרים שאליה משתייך ספר היום הדין, שמדברת על "מכון המסע בזמן" באוניברסיטת אוקספורד בעתיד הלא מאוד רחוק, ששולח היסטוריונים לתקופות היסטוריות שונות. הסדרה התחילה עם סיפור קצר שזכה בפרס ההוגו בשם משמרת האש (1982), המתרחש במהלך תקופת הבליץ בלונדון. ספר יום הדין — שזכה גם הוא בפרסי ההוגו והנבולה — מציג את הטרגדיה האנושית הגדולה של תקופת המגפה השחורה באנגליה. הספר זוכה ההוגו מלבד הכלב: או איך מצאנו את גזע הציפורים של ההגמון, למרות הכול (1998) שולח את הדמויות חזרה לתקופה הוויקטוריאנית המאוחרת שבה מתרחשת יצירת המופת הקומית של ג'רום קי. ג'רום שלושה בסירה אחת. הספר מלבד הכלב הוא מצחיק ומשעשע, אולם יש הטוענים כי קלות הדעת שבו פוגמת מעט ביכולתו להעביר את מלוא המסר והאורך שלו גורם להרגשה של התפזרות מסוימת. שיהיה ברור: איני אומר שקוני ויליס לא יודעת לכתוב קומדיה. להיפך, היא מציגה ביד עדינה ובוטחת את מעללי קומדיות הנימוסים של התקופות השונות. אבל הקומדיה שלה פועלת בצורה הטובה ביותר כאשר היא מדגישה את העגמומיות הנוראה שבמצב. ויליס מוכשרת במיוחד ביצירת אימפקט רגשי בנושאי האבל והמוות. דוגמה לכך היא נקודת השיא בסדרה: הספרים זוכי ההוגו Blackout/All Clear, שני חלקים של ספר אחד ענק באורך 1,200 עמודים שחוזר לאותה הסביבה של משמרת האש, כשגם כאן קבוצת היסטוריונים נשלחת אל הבליץ בלונדון. כמו בספר יום הדין, גם כאן מה שמעלה את הספר רמה אחת מעל שאר ספרי הבדיון ההיסטוריים הרבים שעל המדף היא ההבנה העמוקה בדרכים שבהן המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
הנושא הזה מהדהד בספריה של ויליס בשתי דרכים עיקריות. הדרך הראשונה היא האופן שבו אנחנו מתמודדים עם אבל. בספר יום הדין, אנחנו דואגים לקיוורין ולאנשי הכפר בימי הביניים (במיוחד לאגנס, אליוויס והאב רוש). כואב לנו כשדמויות שאנחנו אוהבים מתות, והיחס של ויליס למוות בספר הזה הוא מעולם לא רגשי, ובאמת פשוט מאוד נוגע ללב. הדרך האחרת שבה המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים היא שהמוות הוא מאורע בלתי נמנע ועלינו לזכור שכולנו הולכים למות, כי זה הגורל שלנו. החלק האחרון של סוף הספר מרתק אותנו כי אנחנו מבינים שהמגפה לא הולכת להיעצר. אבל הנושא רחב יותר מזה. "יום הדין" בספר יום הדין מדבר על הגורל שנחתם לנו ביום הדין, וכדי להבין את זה, אנחנו צריכים להסתכל על הנושא מנקודת זמן אחרת. יוליוס קיסר כבר נרצח, הגורל שלו נחתם. כשאני יושב כאן בהווה, אני מרגיש אחרת, הגורל שלי מרגיש עוד פתוח לחלוטין. אבל היסטוריונית שקוראת על החיים שלי בחג המולד של שנת 2054, כבר תדע מה קרה לי. מנקודת המבט שלה, הגורל שלי חתום בדיוק כמו הגורל של יוליוס קיסר. הגורל, במילים אחרות, הוא בעצם רק מילה נרדפת לזמן.
ספרי "נוסעי הזמן מאוקספורד" של ויליס משחקים בצורה ערמומית, ובשילוב של אפקט דרמטי מוצלח עם הנושא הזה. ההיסטוריונים שלה חוזרים אחורה בזמן בידיעה שהם לא יכולים לפגוע ברצף הזמן. אבל בכל אחד מהספרים הגדולים שלה, העבר משתנה בדרכים מבלבלות ופותח את האפשרות לכך שהמסע שלהם יגרום לשינוי קטסטרופלי ברצף ההיסטוריה. הרעיונות האלו פועלים היטב בלוגיקה הפנימית של הסיפור בספר יום הדין (וזה משהו שנידון באריכות בספרים Blackout ו-All Clear). אבל זה לא סתם נקודת מפנה בעלילה. זה מעיד בצורה מהותית לגבי היכולות של ויליס כסופרת ולמעשה גם על משמעות הכתיבה עצמה. אחרי הכול, כאשר אנחנו לוקחים ספר מהמדף, הסיפור כבר סופר, נכתב והודפס. אבל כאשר אנחנו קוראים אותו, עמוד אחרי עמוד, אנחנו נכנסים לתוך הרגע של הסיפור כאילו הסוף עדיין פתוח. כל ספר הוא ספר יום הדין, ומעמיד מראה מול הדילמה הגדולה: האם הגורל שלנו סגור וחתום או שיש לנו רצון חופשי.
ארחיב קצת על הנושא: תמיד הדהים אותי שהגיבור (חסר השם) של הספר שהתחיל את התת-ז'אנר של המסע בזמן, מכונת הזמן של ה. ג'. וולס, התייחס בזלזול כלפי העבר. הוא תמיד רצה לנסוע אל העתיד הרחוק. ויליס פועלת בדיוק הפוך ממנו. היא רוצה לחקור את המסע בזמן אבל לא בשביל לראות כיצד העתיד יתפתח: התיאור של אוקספורד בשנות ה-50 של המאה ה-21 מרגיש יותר כמו אוקספורד בשנות ה-50 של המאה ה-20 מאשר משהו עתידני, ואני חושב שמדובר באסטרטגיה ספרותית. היא מתעניינת יותר במערכת היחסים בין ההווה לעבר. ההווה שלה (או העתיד הקרוב) של ספר יום הדין מרגיש דל יחסית לעומת העבר העשיר שמתואר בספר, וזה לא במקרה, זה בגלל שכמובן שהעבר הוא זה שמאפיין בצורה משמעותית יותר את החיים מאשר ההווה. ההיסטוריונים בשנת 2054 טוענים בביטחון רב כי "הגישות כלפי מוות במאה הארבע-עשרה היו שונות לחלוטין משלנו. מוות היה דבר שכיח בחיים, דבר שקיבלו בהשלמה, ואנשי התקופה לא היו מסוגלים להרגיש רגשות אבל וצער" ואנחנו רואים את הטעות הגדולה שלהם והיינו צוחקים על זה, אילו זה לא היה כל כך טרגי.
עלינו גם להתעכב קלות על הטעויות ההיסטוריות. ויליס אמנם ערכה מחקר של שנים רבות עבור הספר ותיאורי ההיסטוריה הינם מפורטים מאוד, אבל אינם מדויקים לגמרי (היו הרבה מחלות באנגליה של המאה ה-14, אבל כולרה לא הייתה אחת מהן. פקידים לא לבשו חולצות משי — משי, במאה ה-13, עלה כסף רב. ולא היו דרכים סלולות בשלג כמו במאה ה-20, הדרכים לא בלטו כמו "קו שחור וישר החוצה את המישור המושלג" כמו שהן מתוארות בספר הזה). אבל דברים קטנים כאלו הם זוטות ותו לא. גם במחזותיו של שייקספיר ישנן טעויות אנכרוניסטיות רבות — שעונים מצלצלים ברומא של יוליוס קיסר, במחזה הנרי החמישי, בתקופה שבה עדיין נלחמו בקשתות וחצים, לאחד החיילים קוראים פיסטול — אבל גם שם אין מה להתעכב בנושא. אומר זאת כך: אלו נקודות רק לדקדקנים שבינינו. ולמען האמת, דקדקנות היא לא מצב שכדאי לקרוא בו ספר כמו ספר יום הדין, בגלל שכמו שייקספיר, קוני ויליס לוכדת את רוח התקופה, את התחושה של אנגליה בימי הביניים, והיא עושה זאת בצורה חיה. לקרוא את ספר יום הדין זה כמו לשקוע בתוך עולם שמגדיר את עצמו לפי השוני שלו: גם מההווה עצמו וגם מהרעיון של ההווה על התנהלות העבר. ובגלל שהוא מרגיש כל-כך אמיתי, אכפת לנו מהאנשים שחיים בו.
ספר יום הדין הוא ספר ארוך, והוא מתחיל לאט, אבל הוא לא ארוך באופן שערורייתי. להיפך, הוא מכיל בתוכו אמת פיזיקלית יסודית: תנע הוא מסה כפול מהירות. עוצמת הספר מתגברת עוד ועוד וכאשר מגיעים אל החלק השלישי של הספר, אנחנו מקבלים את כל העוצמה הרגשית שנבנתה על-ידי ויליס בשני החלקים הראשונים. לא כדאי לכם לדלג עליהם, לא אם אתם רוצים להעריך את הכוח הכול כך מרגש של הסצנות האחרונות של הספר.
אדם רוברטס
קוראים כותבים
There are no reviews yet.