סצנת אהבה

1

אני רצה בטיילת וניס ביץ', שקועה במוזיקה שלי. אני מטורפת על החוף הזה, על הגרפיטי שמשתנה כל הזמן, על הקפיצות המרהיבות של רוכבי הגלגיליות והסקטבורד, על החול הזהוב ועל האוקיינוס, על כל הצבעים שמתערבבים יחד. הם שעושים את עיר המלאכים הזאת לעיר החלומות, וגם האכזבות.

גרפיטי אבסטרקטי חדש קורא לי מאחד הקירות, לבבות ואותיות בבליל צבע אדום. אני חייבת לבוא לפה שוב מאוחר יותר כדי לצלם.

אני כמעט באמצע הדרך כשהטלפון רוטט בתוך נרתיק הזרוע שלי ומפסיק את המוזיקה.

אוף. אני לוחצת על האוזנייה ועונה, מתנשפת. ״הלו?״

״אלכס.״ הסוכנת שלי בצד השני של הקו.

אני נעצרת ומתכופפת, מנסה להסדיר נשימה, ומגייסת את הקול הכי עליז שלי. ״כן, ניקול, מה נשמע היום?״

״תרשמי,״ היא אומרת לי. ״מחר בשלוש יש לך אודישן לתפקיד חשוב, יש עליו הרבה מתמודדות. התאמצתי כדי להשיג לך את זה! אני שולחת לך במייל עכשיו את הטקסט ואת כל הפרטים.״

״לאיזה תפקיד?״ אני שואלת, מנסה לשמור על קול יציב ואדיש למרות ההתרגשות שאוחזת בי.

״תפקיד משנה ב'פסיפיק היט'.״

״מה, של שוטרת?״

״אפילו טוב יותר! לתפקיד החברה לשעבר של טום מקגוויר, השחקן הראשי.״

לא פגשתי אותו, אבל שמעתי שהוא פלייבוי רציני. מהטיפוסים המגעילים האלו ששוכבים עם כל מה שזז. טוב, בעצם חצי מהוליווד כאלו. ״יואו, אני מתה עליו.״

״את יודעת שהסדרה קיבלה עכשיו חידוש?״

״כן, בטח.״ לא ראיתי את הסדרה מעולם, אבל היא לא חייבת לדעת את זה.

״זו יכולה להיות הפריצה שלך, אלכס. את יכולה לעשות את זה, זה בשבילך.״ היא חותמת את השיחה בנימת העידוד האופיינית לה.

״תודה רבה, ניקול, אני לא אאכזב אותך.״

אני מנתקת וחוזרת לרוץ, לא לפני שאני רוקדת ריקוד שמחה קטן.

סוף סוף זה קורה. הזדמנות אמיתית. כבר יותר משנה אני מחכה למשהו כזה, לתפקיד שהוא יותר מדקת מסך. אני כבר יכולה לדמיין את פסל האוסקר שלי מונח על המדף בחדר. רגע, אבל מה אם לא אעבור? עוד שנה של כלום ושום דבר? לא, אני חייבת להצליח. יו, איזה לחץ!

תמונות מימיי הראשונים בעיר עולים במוחי.

הדיכאון, הייאוש. השיחות עם אלי, השותפה שלי. איזו תמימה הייתי. איך האמנתי שאכבוש את העיר בשבוע, שאצליח בגדול. כמו כולם פה התפכחתי מהר. אם בעיר מולדתי הייתי הכי יפה, פה אני רק ממוצעת. פה כולם יפים, עסוקים כל הזמן במראה שלהם ובשיפורו. עושים כושר באובססיה ואוכלים רק חסה.

תפסיקי, אלי נזפה בי כששכבתי במיטה וסירבתי לקום אחרי אודישן גרוע במיוחד. את תקבלי מאות דחיות. את יודעת מה עברתי? כמה דחיות קיבלתי? אם תוותרי, לא תגיעי לכלום. זה המקצוע. אם את לא מסוגלת להתגבר על זה, אין לך מה לחפש פה. היא נעצה בי מבט ויצאה מהחדר.

באותו רגע נראה לי שקיללתי אותה. כעסתי. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. היום אני מבינה שהיא הצילה אותי אז, הכעס גרם לי לקום ולחזור לאודישנים. והנה עכשיו זה יכול לקרות. זה הרגע שלי.

אני עוצרת שוב כדי לבדוק את לוח המשמרות שלי. שיט! יש לי משמרת על האודישן מחר. אני ממהרת להתקשר למסעדה.

״קוני? אני צריכה לבטל את המשמרת שלי מחר.״

״תשכחי מזה, אלכס, את מכירה את הכללים. אם את מבטלת, את צריכה למצוא לך מחליפה. אם לא תגיעי, הבוס יפטר אותך.״

״קוני, בבקשה, יש לי אודישן חשוב. תוותרי לי, את יודעת כמה זמן אני מחכה לזה. אולי תחליפי לי למשמרת בוקר? ג׳ניפר תמיד מעדיפה לעבוד בערב.״ אוכל להספיק להגיע אם אעבוד בוקר, ואני גם צריכה את הכסף.

״רגע, אבדוק איתה.״

החיים פה הם איזון עדין בין מספר האודישנים שאפשר להכניס בשבוע ובין מספר המשמרות שאני צריכה לעשות במסעדה כדי להרוויח מספיק כסף למחייה, וכרגע יש לי יותר אודישנים ממשמרות. זאת אומרת, בקושי גומרת את החודש. לא שזה עוזר לי במשהו, לא התקבלתי לשום דבר.

אני מחכה בסבלנות על הקו לתשובה שלה.

״יש לך מזל. ג׳ניפר מוכנה להחליף. העברתי אותך לבוקר במקומה.״

באמת מזל. ״תודה, קוני.״

אני מסיימת את הריצה ואת המתיחות ונכנסת הביתה, מוצאת את אלי במטבח.

״הכנתי לנו ירקות לצהריים. אנחנו צריכות להיכנס לשמלות בערב.״ היא צוחקת.

אני מציצה על ההזמנה שתלויה על המקרר, השם שלי מתנוסס עליה.

׳חמש דקות לנחיתה'

הפרמיירה

״אני לא מאמינה שניקול נתנה לי הזמנה להשקה של הסרט הכי שווה של השנה.״

״לפחות אחת מאיתנו הצליחה לקבל הזמנה.״ אלי מעקמת את פיה. ״למה ניקול לא בחרה אותי? גם אני חתומה אצלה.״

״אל תעשי לי פרצוף, אני לוקחת אותך, לא?״ כל שחקן צעיר רוצה להגיע לאירועים האלו. הרבה מהבכירים בתעשייה יהיו נוכחים. במאים, מפיקים ושחקנים. תמיד מגיעים בלבוש הכי נוצץ שלהם בתקווה שמישהו ישים לב אליהם, 'יגלה' אותם. מינגלינג וקשרים בתעשייה הם הדבר שכדאי לשאוף אליו. פתיחת דלתות והזדמנויות מגיעות לא פעם מקשר שנוצר באירוע כזה. ״אולי אדם בוגן ישים לב אלייך.״ אני קורצת לה.

אנחנו בוחנות זו את זו לפני היציאה, מוודאות שהכול כמו שצריך. אלי בשמלת סטרפלס בצבע שמנת, דוגמת אלכסונים בבד, צמודה לכל האורך ומדגישה את גופה הארוך והצנום. שערה השחור החלק מסודר על הצד ונח על כתפה.

השמלה המושאלת שלי מסאטן זהוב, בעלת מחשוף נדיב וחגורה מרשימה משובצת אבנים גדולות. הסאטן נופל על גופי ברכות ואני שמחה שהתברכתי בחזה בגודל נחמד שממלא יפה את המחשוף. הגלים האדמוניים של שערי אסופים לפקעת בסגנון מרושל, שעבדתי עליה שעות. איפור עדין, ונעלי זהב עם רצועות דקות להשלמת המראה.

אלי שורקת לי, ״את נראית פצצה.״ ואני חגה במקומי בהתרברבות. ״השמלה הזאת נראית מדהים עלייך. אמרתי לך שהיא שווה את ההשכרה."

״תודה, גם את נראית לא רע בכלל.״

אנחנו מגיעות לאולם במונית ועומדות לרגע בצד, צופות בשחקנים צועדים על השטיח האדום ומצטלמים לפני שהם נבלעים פנימה.

אלי מחקה את הפוזות שהשחקניות עושות מול המצלמות ומשרבבת שפתיים. ״מתאים לי?״

אני מחייכת אליה. ״בפעם הבאה אנחנו נצעד על השטיח הזה.״ אני מרימה יד ומשלבת את האצבעות שלי זו בזו למזל ואנחנו נכנסות. אף אחד לא טורח לצלם אותנו.

האולם מרהיב. מלצרים לבושים לבן מחלקים שמפניות ומתאבנים. נברשת ענקית משתלשלת מטה ממרכז התקרה, ומצדדיה תלויים אומני קרקס על נדנדות, מושכים את העין. אני מזהה הרבה כוכבים גדולים ואנחנו מנסות לגשת לכמה מהם ולהציג את עצמנו. אולי אחד מהם יזכור אותי אחר כך, או יגיד לי שאני בדיוק מה שהוא מחפש לסרט הבא.

תשומת הלב של הצלמים עוברת בבת אחת אל הכניסה, ואלי ואני מתקרבות כדי לראות במה מדובר.

אדם בוגן, הכוכב הראשי של הסרט, מגיע באיחור אופנתי. הוא עומד על השטיח האדום, לבוש טוקסידו שחור, והצלמים מצלמים אותו בלי הפסקה. אני צופה בו עונה בסבלנות לשאלות של אחד הכתבים. הוא מרים את מבטו ותופס אותי נועצת בו מבטים, מובכת כמו מעריצה בת שש עשרה שנתפסה על חם.

אני מציצה אל אלי. ״הוא נראה טוב במציאות, נכון? כלומר, ממש טוב.״

״כן, ברור, זה אדם בוגן. נראה שהוא מתעניין, לכי אליו.״ היא מנסה לדחוף אותי לכיוונו.

״מה, אני? מה פתאום. הוא יכול להשיג כל אישה כאן.״ אני מסרבת לתת לה לדחוף אותי אליו, אנחנו נאבקות זו בזו כשאני קולטת שהוא מתקרב לכיווננו במהירות. אני מפסיקה מייד ומזדקפת, מסתכלת סביב להבין אם מישהו חשוב עומד לידי, אבל לא, הוא בא לכאן. הוא בטח ראה אותנו רבות כמו מטומטמות. הפה שלי מתייבש ואני בולעת רוק.

מקרוב רואים כמה הוא באמת יפה, מהיופי ההוליוודי הקלאסי. אין פגם בפניו, תלתלים קצרים בלונדיניים, עיניים כחולות. בייבי פייס. העיניים הכחולות שלו ננעצות בירוקות שלי, ואז הוא מחייך שוב, חיוך רחב מלא שיניים לבנות להפליא.

״היי,״ הוא אומר, ״אדם בוגן.״

״כן, אני יודעת,״ אני אומרת ומצחקקת כמו ילדה. מה את עושה? תשתלטי על עצמך, אלכס. ״אני אלכס אוקונור, שחקנית בשאיפה.״ אני מציגה את עצמי.

״היי, אלכס אוקונור, שחקנית בשאיפה.״ הוא מחייך שוב. ״לא יכולתי שלא להבחין באישה הכי יפה בחדר.״

הכי יפה בחדר? אין ספק, הבחור הזה צ׳רמר, אבל עוד לפני שיש לי אפשרות להגיב הצלמים מזהים את הפוטנציאל ועטים עלינו. אדם, מתורגל להפליא, כורך מייד את ידו סביב מותניי ונעמד לצילום. אני מעלה חיוך על פניי ונעמדת, בדיוק כמו שהתאמנתי אין־ספור פעמים מול המראה. אני מנסה לא להסגיר את התרגשותי. זה רגע ששחקניות מתות עבורו. אם התמונה הזאת תופיע מחר במדורי הרכילות זה יכול לתת דחיפה רצינית לקריירה שלי. הצלמים מתרחקים אחרי שקיבלו את מנת הבשר שלהם, ואדם משחרר את ידו.

״גם אני הייתי פעם שחקן מתחיל.״ הוא מחווה בסנטרו על הצלמים, מבהיר לי שהוא יודע בדיוק על מה אני חושבת, ומרמז על כך שנתן לי את הצילום הזה במכוון.

״תכיר, זו אלי, השותפה שלי.״ אני מציגה אותו בפני אלי שנדחקה הצידה.

״נעים מאד.״ הוא לוחץ את ידה וחוזר מייד להתעניין בי. אלי קורצת לי ומתרחקת, מפרגנת לי מרחוק בהרמת הכוס.

אדם מציע לי את זרועו ואני נענית בשמחה, נותנת לו להציג אותי בפני האורחים האחרים.

אני בעננים. זאת ללא ספק המסיבה הכי מוצלחת שנכחתי בה מאז ומעולם. כוכבים ובמאים מתעניינים בי ואני יודעת שזה רק בזכותו.

״ההקרנה מתחילה.״ הוא מוביל אותי פנימה ואני מבינה שהוא מזמין אותי לשבת לידו. אני נושכת את שפתי, מנסה לא להראות מבחוץ כמה אני מתרגשת. הוא לא הסתכל על אף אחת כל הערב. אנחנו מתיישבים והוא מניח את ידו החמימה על הירך שלי. אני מציצה לאחור, מחפשת את אלי ומוצאת אותה. היא מחזירה לי בבוהן מורמת. ״אז מה את אומרת שנלך אחר כך לאפטר פרטי?״ אדם לוחש באוזני. ״אירוע פרטי, רק של השחקנים.״

שיט. הוא כרגע הזמין אותי להמשיך איתו את הערב? ״אני אשמח.״

ידו משוטטת גבוה יותר על ירכי. ״אני שמח שהכרתי אותך, חשבתי שהולך להיות ערב משמים.״

״משמים? זאת הפרמיירה של הסרט שלך. אתה רומז שהוא משעמם?״

״אני כבר יודע את הסוף.״ הוא מחייך. ״את יותר מעניינת מהסרט.״

ההקרנה מסתיימת במחיאות כפיים נלהבות ואנחנו יוצאים אל האולם, אדם מייד נלכד בתוך קהל העיתונאים ואני זזה הצידה.

״אלכס, אני הולכת הביתה. את רוצה להצטרף?״ אלי מגיעה, מעבירה את מבטה ביני ובין אדם.

״הוא הזמין אותי לאפטר פרטי,״ אני מדווחת לה. אומנם יש לי משמרת בבוקר, אבל אני לא יכולה לבזבז את ההזדמנות הזאת.

״כן, ראיתי שהפה שלו היה על הצוואר שלך כל הסרט.״ פיה מתעקל לחיוך.

אני מחייכת ומציצה אל אדם שעדיין נמצא במרכז ההתקהלות. ״אני אחזור הביתה בעצמי. זה בסדר.״

״אל תיהני יותר ממה שאני הייתי נהנית.״ אלי קורצת לי ועוזבת.

אחרי שהוא מצליח להשתחרר מההמולה סביבו אנחנו ממשיכים למסיבה נוספת. היא מצומצמת יותר, מורכבת בעיקר מאנשי התעשייה ופחות מעיתונאים. אני מחייכת בלי סוף, מהנהנת ומנסה להיראות ערנית.

איך הם עושים את זה? שורדים בכל המסיבות האלו עד שעות הבוקר? הם בטח לא עובדים במשמרות במסעדה. אני לא מצליחה לעצור את הפיהוקים ואדם שם לב.

״את רוצה שאקח אותך הביתה?״ הוא שואל בנימוס.

אני מציצה בשעון ונבהלת. באמת מאוחר כל כך? אני מהנהנת. ״אני אשמח.״

אנחנו יוצאים ואדם נותן את כרטיס החניה שלו לעובד בכניסה, שממהר להביא את הרכב שלו.

פרארי אדומה חדישה, שאין ספק שנועדה להרשים, נעצרת לידינו.

אדם פותח לי את הדלת בג׳נטלמניות, מחזיק אותה בסבלנות עד שאכנס. אני מגלה במהירות שלא קל להיכנס למכונית נמוכה כל כך בשמלת ערב, ומנסה לתמרן בלי ליפול ובלי להזיק לשמלה. הוא נכנס מצידה השני, אני מוסרת לו את הכתובת והוא מכניס אותה לג׳י־פי־אס.

המנוע משמיע נהמה חרישית ואנחנו יוצאים לדרך. הכביש ריק בשעה הזאת ואדם נוהג לבית שלי בשקט שהופך למביך ככל שהדקות חולפות. אני מנסה לחשוב על נושאים מעניינים לשיחה והמוח שלי יבש כמו מדבר.

״אז אתה אוהב את לוס אנג׳לס?״ אני שואלת ומייד מתחרטת. זה מה שאני שואלת? שאלות מזג אוויר? ברצינות.

״אני נמצא כאן רק בזמן שאין צילומים,״ הוא עונה לי ברצינות, ״שזה בערך חודש בשנה בתקופה האחרונה. לא שאני מתלונן, אני שמח להיות שחקן עובד. את מכירה את זה.״

כשאנחנו מגיעים לבסוף אל הבניין שלי הוא מחנה ועיניו ננעצות בשלי. תנשק אותי, אני מנסה לשדר לו במחשבותיי, ונראה שזה עובד. הוא מתכופף לכיווני, ואז שפתיו נוגעות בשלי, רכות ועדינות, מרפרפות, בודקות את השטח.

אני מקבלת אותו בברכה והנשיקה שלו מעמיקה. הוא טועם אותי, לשונותינו מתנגשות כשהוא מגשש לתוך פי. ידיו גולשות על גבי. הוא מושך אותי אליו והדופק שלי מתגבר. כשהנשיקה מסתיימת הוא מתרחק, מטה את ראשו ומסתכל עליי במבט שואל.

אני שותקת. ברור לי למה הוא מצפה. הוא מחכה שאזמין אותו למעלה, אבל למרות המעמד, ואפילו שמדובר בכוכב־על, אני לא מסוגלת לעשות את זה. זאת לא אני. אני נעה באי־נוחות, מתלבטת מה עליי להגיד, אבל הוא חוסך לי את המבוכה ושובר את הדממה.

״אשמח לפגוש אותך שוב,״ הוא אומר.

״גם אני אשמח.״ אני מחייכת חיוך קטן ונותנת לו את המספר שלי, שמחה שהוא לא לוחץ עליי. הוא מחייג אליי ואני בוחנת את המכשיר שלי.

״כדי שגם לך יהיה את המספר שלי.״ הוא נותן לי את חיוך שובר הלבבות שלו. ״ללוות אותך הביתה?״

״אין צורך. אני ממש כאן.״ אני יוצאת מהרכב, מסתכלת עליו יוצא לדרכו ולפני שאני פונה לעלות למעלה אני רוקדת ריקוד שמחה קטן.

הוא נתן לי את המספר שלו. כוכב קולנוע נתן לי את המספר שלו.