קנה: דפיקה בדלת
זו היתה שעת ערב ביום ההיפוך הקיצי, וקנה סמית ישבה על החוף והביטה בשמש השוקעת בים. מאחוריה, אורות העיר מרגייט נדלקו בזה אחר זה, והיא הוציאה מהכיס את המכתב של סקאנדר, הביטה בו והחזירה אותו למקומו — בלי לפתוח את המעטפה. המכתב הגיע כבר לפני שלושה ימים. והיא רצתה לקרוא אותו. באמת. היא כל כך התגעגעה לאח שלה, שלפעמים, רגע לפני שהיתה נרדמת, היא היתה לוחשת לו בחשכה. משהו מטופש. משהו מפחיד. איזה סוד. ואז היא היתה נזכרת שהמיטה שלו ריקה. שהיא ריקה כבר כמעט שנה. שהוא בכלל ישן בבית העץ שלו באי, ושהוא לומד קסמי יסוד ושיש לו חד־קרן משלו.
זו הסיבה שהיה לה קשה עם המכתבים. המכתבים היו תזכורת נוספת לכך שלעולם לא יהיה לה חד־קרן. שנתיים קודם לכן, היא נכשלה בבחינת הבקיעה, הבחינה שקובעת מי נועד להיות רוכב חד־קרן ומי לא. וזה אומר שלעולם לא יהיה לה חיבור עם חד־קרן ושלעולם לא תעבור לגור באי. ומאז שקנה ביקרה את סקאנדר ואת חד־הקרן שלו פרחח־בר־מזל לפני כמה שבועות, היה לה יותר ויותר קשה לקרוא את המכתבים שלו.
היא נזכרה שוב ושוב בהרמוניה המושלמת שבה סקאנדר ופרחח נעו זה לצד זה, כאילו הם שני חצאים של אותה נשמה. בצוואר המתוח והשרירי של חד־הקרן השחור, בניצוצות שניתזו מהכנפיים שלו כמו אבק כוכבים. באהבה העמוקה שבה הביט סקאנדר בפרחח. בחיבור ביניהם, שהיה חזק יותר מקשר בין אח ואחות. חיבור שכל כולו קסם.
קנה הברישה את החול מכפות הרגליים שלה ונעלה שוב את נעליה. היא הגיעה לשם מוקדם יותר עם כמה חברים, חברים חדשים, כאלה שלא מתלהבים מחדי־קרן. כשהיא חזרה הביתה אחרי מבחן היכולות של סקאנדר, כולם שאלו אותה כל כך הרבה שאלות על האי, עד שבשלב מסוים פשוט נמאס לה והיא הכריזה בבוז שהאי הוא בסך הכול גרסה עלובה של היבשת, ושחדי־קרן הם לא יותר מאשר סוסים מפחידים עם כנפיים מכוערות. האמירה הזאת לא מצאה חן בעיני רוב האנשים, אבל קהל שונאי חדי־הקרן הכתיר אותה מיד למנהיגה שלו.
הם היו מתגודדים סביב קנה בהפסקות, וצוחקים כשקנה היתה מספרת להם איך מכריחים את הרוכבים ללבוש ז'קטים ישנים ובלויים ולגור על עצים. וזה עודד את קנה, וגרם לה להרגיש שאולי היא בכל זאת תמצא את מקומה ביבשת. שיש לה עוד תקווה. השנה היא אפילו סירבה לצפות עם אבא שלה בגביע הכאוס. היא העמידה פנים שלא הבחינה במבט הפגוע בעיניו, כשהבין שהוא עומד לצפות לבד בשידור של מרוץ חדי־הקרן המפורסם. קנה ידעה שההתנהגות שלה כנראה לא היתה מוצאת חן בעיני אמא שלה, אבל ניסתה לא לחשוב על זה, בזמן שהסתובבה עם חבריה החדשים במרכז העיר הריק מאדם.
קנה לא ראתה את נינה קזאמה מנצחת במרוץ באותו יום והופכת לתושבת היבשת הראשונה בהיסטוריה שמתמנה לקומודור הכאוס. היא העמידה פנים שזה לא מעניין אותה, אבל כשהיתה לבד בחדר, היא צפתה שוב ושוב בסרטון שבו נינה וחדת־הקרן שלה ברק־פסול חוצות את קשת הסיום. ברגעים האלה היא ידעה שהיא לא באמת שייכת לחבורה החדשה שאספה סביבה, שהכול הצגה אחת גדולה.
קנה הגיעה הביתה, לסאנסט הייטס, והקישה את קוד הכניסה לבניין. היא חשבה על בתי העץ שבאי. היא כל כך הצטערה שהיא לא יכולה לגור שם, בקן, עם סקאנדר ועם החברים שלו, ושאין לה חד־קרן משלה כמו פרחח, שמחכה לה באורוות. אפילו שעברו כבר שנתיים, קנה עדיין השתוקקה להיות רוכבת חד־קרן יותר מכל דבר אחר בעולם.
"קנה?"
"היי, אבא," היא אמרה כשנכנסה לדירה 207.
היא שמחה לגלות שאבא שלה כבר לבוש במדים שלו לקראת משמרת הלילה בתחנת הדלק. קרה לא פעם שהיא היתה צריכה לשכנע אותו ללכת לעבודה, וקרה גם שהוא לא הסכים ללכת, לא משנה כמה התחננה בפניו. אבל היום היה יום טוב, מסוג הימים שקנה אהבה לספר עליהם לסקאנדר במכתבים שלה. את הימים הקשים יותר היא שמרה לעצמה.
הם חלפו זה על פני זה במסדרון במעין ריקוד מוכר. היא תלתה את המעיל שלה על המתלה שמאחורי הראש שלו, והוא הכניס את צרור המפתחות שלו לכיס הקדמי של החולצה.
"הסתכלת בתיבה?" שאל אבא.
היא ידעה שמה שהוא בעצם שואל זה אם הגיע מכתב מסקאנדר.
"כן, הסתכלתי. אין כלום," שיקרה קנה.
"טוב, נו. בטח יגיע משהו בקרוב." אבא נישק אותה על ראשה. "לילה טוב, מתוקה. נתראה בבוקר."
קנה הלכה אל החדר שלה כשהמכתב של סקאנדר בוער בכיסה. היא ידעה שהיא היתה צריכה לספר לאבא שלה על המכתב, אבל היא לא היתה מסוגלת, לא הלילה. לא ביום ההיפוך הקיצי. היום שבו בני שלוש־עשרה בכל רחבי היבשת ניגשים לבחינת הבקיעה שלהם, ומקווים לשמוע חמש נקישות בדלת בדיוק בחצות — נקישות שפירושן שהם נבחרו להיות רוכבי חד־קרן. קנה ידעה טוב מאוד שאם היא תספר לאבא שלה על המכתב, הוא רק ירצה לדבר שוב על מה שקרה לפני שנה, על זה שסקאנדר נקרא אל האי.
האמת היא שאבא שלה גם ככה רצה לדבר כל הזמן רק על סקאנדר ופרחח־בר־מזל. וזה קצת גרם לקנה להרגיש כאילו כל דבר שקורה לה — ציון טוב במבחן במתמטיקה, חברים חדשים, העובדה שהיא לפעמים בכתה במיטה עד שהיא היתה נרדמת — פשוט לא מספיק חשוב, ולכן אין טעם לדבר עליו בכלל. אבל היא מוכרחה להודות שהיה נחמד לראות את אבא שלה שמח — לאורך רוב הילדות שלה היה נדיר אפילו לראות אותו מחייך. רוב הזמן, היא הרגישה שהיא נקרעת בין הרגשות שלה ובין הרגשות של אבא שלה.
אבל האומללות של קנה לא היתה הדבר היחיד שהיא הסתירה מאבא שלה. היא היתה משוכנעת שסקאנדר לא מגלה להם את כל האמת על הדרך שבה הגיע אל האי. היא קראה כל ספר בספרייה, כל אתר, כל פורום, בחיפוש אחר הוכחה לכך שמועמדים מבטיחים במיוחד לא חייבים לגשת לבחינת הבקיעה.
היא לא מצאה כלום. כל נער שמלאו לו שלוש־עשרה לפני יום ההיפוך הקיצי היה מוכרח לגשת לבחינת הבקיעה. זה מה שכתוב באמנה. זה החוק. ועדיין, איכשהו, החוק הזה לא חל על סקאנדר. קנה לא אהבה את המחשבות העוקצניות שחלפו במוחה. היא גידלה את סקאנדר בעצמה, פחות או יותר. היא בטח היתה שמה לב אם היה בו משהו יוצא דופן. אבל עם כל האהבה שלה אליו, זה פשוט לא היה נכון. הוא תמיד היה זקוק לה. וזה אומר שסקאנדר מסתיר מהם משהו.
השעה היתה מאוחרת. קנה התחפרה בשמיכה, והניחה את המכתב של סקאנדר על השידה ליד המיטה שלה. היא תקרא אותו מחר. אולי. היא בהתה בתקרה וניסתה לשכנע את עצמה לא להישאר ערה עד חצות. זאת תהיה הפעם השלישית שהיא מחכה עד חצות ולא זוכה לשום נקישה בדלת ולשום קריאה מהאי. היא הכריחה את עצמה לא לדמיין את חד־הקרן שלה, אף על פי שעשתה זאת בכל יום היפוך קיצי מאז שהיתה קטנה. צבע הפרווה של חד־הקרן, הכנפיים שלו, היסוד שאליו הוא משויך.
טוק. טוק.
קנה זינקה לישיבה כמוכת ברק. אולי אבא שכח את המפתחות שלו? לא יכול להיות. היא הרי ראתה אותו מכניס אותם לכיס.
טוק. טוק.
זה לא חלום. היא עדיין ערה לגמרי.
קנה צעדה לעבר הדלת הקדמית בצעד זהיר, מהוסס. אם תהיה נקישה נוספת, היא תפתח את הדלת. אם לא, היא תשכח מכל העניין. היא תחזור למיטה.
טוק טוק.
בלב הולם, קנה פתחה בתנופה את דלת הכניסה של דירה 207 ומצאה את עצמה עומדת מול אדם בעל פנים חיוורות, לבוש כולו שחור. שתי עיניו הירוקות של האיש התרוצצו ימינה ושמאלה ולבסוף ננעצו בפניה. עצמות לחייו נראו חדות ומאיימות באור המסדרון. זיק כסוף הופיע לרגע על לשונו כשהוא פתח את פיו לדבר.
"דוריאן מאנינג." הוא הושיט לה יד שדופה.
קנה לא לחצה את ידו.
"נשיא בית הבקיעה וראש חוג הכסף." הוא כחכח בגרונו ברוב חשיבות ועיקם את אפו כמצפה לתגובה. ההבעה שיוותה לו מראה של עכברוש.
"אוקיי..." ליבה של קנה הלם בפראות בחזהּ כשהוא הזכיר את בית הבקיעה, אבל היא הכריחה את עצמה לשמור על קור רוח ותחבה קווצת שיער חום מאחורי אוזנה. "מה אתה עושה כאן?"
"באתי בשביל להציע לך עסקה," הוא הכריז בדרמטיות.
קנה סגרה את הדלת. ברור שהאיש הזה הוא לא יותר מטיפוס תימהוני עם אובססיה לחדי־קרן. זה סתם צירוף מקרים שהוא דפק על הדלת בדקות הראשונות של יום ההיפוך הקיצי. האכזבה הזו הצטרפה לכל האכזבות שקנה כבר חוותה, והיא הרגישה איך הלב שלה נאטם עוד יותר.
אבל הדלת לא הצליחה להיסגר. דוריאן מאנינג חסם אותה בחרטום המגף השחור והמבריק שלו.
"חשבתי שאת רוצה לפגוש את חד־הקרן המיועד שלך, קנה סמית. או שאני טועה?"
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.