סקס סמים ומחלות קשות

מספרים במשפחה שאימא מאוד רצתה אותי. אומנם הייתה לה כבר את גלית, אחותי הבכורה, אבל כמו כל אימא, זה לא הספיק לה והיא רצתה גם בן. הרי ידוע שכמו שהקשר של אימא ובת מסובך, כך הקשר של אם עם בנה הוא מיוחד ועדין. אבל רצה הגורל וההיריון איתי לא הגיע בקלות, אלא רק לאחר טיפולים שהיו נהוגים בתחילת שנות השבעים. וכפי שלא הגעתי לעולם בקלות, כך התברר משנה לשנה שגם לא נועדתי לעזוב אותו בקלות, אחרת אין לי הסבר לשלל ההשתלשלויות המוזרות, שבהן, בכל פעם שנדמה שזהו, חיי מגיעים לקיצם. נדמה שהתעוררה בי נשמה נוספת כדי שאוכל להמשיך "לתת בראש".

אפשר לומר שחיי רצופים באירועים ותקריות שנדמים כמעט בלתי אפשריים, בטח לא לאדם אחד. אם בעבר היה נדמה לי שאני חי מסרט לסרט, היום אני מרגיש יותר כמו סדרת נטפליקס שעוד לא החליטה לאיזה ז'אנר היא שייכת. אין מקום בעולם שלא ביקרתי בו, וכמעט תמיד במחלקות ראשונות ובמלונות פאר. בכל עיר שאליה הגעתי היה לי דילר אם רק הייתי רוצה. במשך שנים אהבתי את החיים האלה ואת הריגוש שהם העניקו לי, גם כשניחוח של סכנה אמיתית נישא באוויר, כמו מקרים שקרו לי בקולומביה או בדרום אפריקה. היו שנים שהיה לי המון כסף שדאגתי לבזבז, ובכל הקשור לבחורות, מה אומר, היו לא מעט, אבל תמיד רציתי להתאהב ואיכשהו בחרתי במי שהכי לא מתאימה לי. תמיד. וכך, מאהבה אחת לאחרת, נפגעתי, התאשפזתי, התעוררתי בבית עולה בלהבות וקיבלתי איומים מכל מיני טיפוסים עבריינים שניסו לגנוב ממני מיליון ש"ח – וכל זה בחמישים שנותיי.

אבל כדי לספר את הסיפור המטורף הזה עליי לחזור לנקודת ההתחלה.

נולדתי להורים תל אביביים: אימא ליאורה ואבא פיני, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים וחצי. סבא שלי מצד אימא היה דוד ברדך (דג'ונק), איש מכובד ומעונב שעבד בהוצאת הספרים 'מסדה', נשיא איגוד הברידג' האירופאי ומזכיר ארגון הברידג' העולמי. עם ייחוס כזה, אין פלא שהם לא בדיוק התאהבו באבא, שהגיע ממשפחה ליטאית־פולנית פשוטה, עם סבא שהיה מדביק לי נשיקות רטובות על הלחיים וסבתא, שלמרות שהחזיקה בחנות פרחים ברחוב אלנבי, לא הייתה 'פרח', אלא אישה קשה שמשום מה נדמה שלא עניין אותה כל כך להכיר אותי. אולי דווקא התנגדותם של הוריה דחפה את אימי לחתונה, ואולי היא באמת הוקסמה ממנו באותן שנים צעירות כי אבא שלי היה חתיך. בסופו של דבר הם נישאו והצליחו איכשהו להחזיק מעמד יחד כדי להביא את גלית ואותי לעולם.

אפשר לומר שהילדות שלי הייתה ילדות ישראלית נורמלית לכאורה, אם יש דבר כזה. כשהייתי בן שנה, אבא קיבל תפקיד בקרן הקיימת לישראל ובמסגרתו עברה המשפחה לקווינס, שם חיינו ארבע שנים. עד היום אני זוכר את טעמו של הבייגל ש"פופי סידס" פזורים עליו כנקודות חן על לחייה של ילדה בשמש. אימא נהגה לקנות לי בייגל כזה בכל בוקר, בניו יורק, בדרכנו לגן. מצחיק שההיסטוריה חוזרת על עצמה, כי כיום אני קונה להילי בכל בוקר, בדרך לבית הספר מיפו להדר יוסף, בייגלה חם ביפו, בצומת ליד בלומפילד – יחי ההבדל הקטן.

‫בן ‬‫פחות‬ ‫משנה‬ ‫עם‬ ‫אבא‬

‫עם‬‫ אבא‬ ‫ואמא‬ ‫בתקופה‬ ‫שגרנו‬ ‫בארצות‬ ‫הברית‬

מדי קיץ היינו מגיעים למה שעד לא מזמן קיבל את התואר 'ביקור מולדת', בעוד שאבא היה נשאר שם לעבוד. בתקופת ביקורי הקיץ אימא שלי, שאהבה את החיים הטובים והעצמאיים ובוודאי גם הייתה זקוקה בעצמה לחופשה, נהגה להשאיר מדי פעם את גלית ואותי אצל הוריה בלה גוורדיה. בבית של סבא וסבתא צפינו יחד בערוץ היחידי שהיה אז בטלוויזיה. במיוחד אהבתי את 'פופאי' ואת 'האיים האבודים', שאת מנגינת הפתיחה שלה רוב האנשים מאותה תקופה יכולים לזמזם מתוך שינה. אומנם הימים עברו בנעימים, אך בלילות הייתי מתעורר מזיע כולי ממה שיתברר מאוחר יותר כהתקפי חרדה עוצמתיים. שנים אחר כך סיפרו לי שגם נהגתי אז ללכת מתוך שינה. באותם לילות שהתעוררתי מזיע ליוותה אותי מעין עננה של מועקה מהולה בעצבות בלתי מוסברת. יעברו שנים רבות עד שאצליח להסביר לעצמי את העניין בכך שבעצם, במשך כל היום, לא באמת ידעתי איפה אימא שלי, וכילד שלא חי פה לאורך השנה חשתי בודד ומנותק מהסביבה המוכרת. אומנם הבית בלה גוורדיה היה הבית של סבא וסבתא, אבל הוא לא היה הבית.

עם שובנו לארץ מאותה שליחות, עברנו להתגורר ברחובות, בבניין בן שמונה קומות שהיה אז הבניין הגבוה ביותר בעיר. היינו חבורה כזו של ארבעה בנים: אני, אייל, אסף וזאביק. נהגנו לעשות שטויות כמו שרק חבורת בנים יודעת לעשות, למשל להציץ לחדרים של מלון 'מרגוע', שהיה צמוד לבניין. מלון 'מרגוע', איך נאמר... לא היה בדיוק מלון ששימש לנופש לשלל התיירים שהגיע לבלות ברחובות בשנות השמונים. עד היום אנחנו צוחקים כשאנחנו נזכרים באחד הסיפורים היותר מטופשים – וגם היותר מתועדים שלנו. מעשה שהיה כך היה: יום בהיר אחד בא אלינו זאביק, שהיה קצת יותר 'פושטק' מהאחרים, מנפנף במפתחות של הרכב של אביו, מרדכי (מורל), ששימש באותן שנים באיזשהו תפקיד ממשלתי. "יאללה, יוצאים לסיבוב," קרא זאביק לעברנו, חבורת בנים שובבים בני ארבע־עשרה. נכנסנו לרכב, זאביק דפק חריקות ברוורס ולפני שהספקנו למצמץ כבר היינו בכביש. כעבור עשרים דקות בערך חזרנו לשכונה, כשמרדכי מחכה לנו אדום מרוב זעם. יצאנו שפופים מהאוטו ומרדכי תפס את זאביק באוזניים, הפליק לו סטירה מצלצלת וצעק: "זה רכב ממשלתי, זה רכב ממשלתי! אתם השתגעתם?!" הרגשנו די אידיוטים שנתפסנו, וכמה ימים אחרי זה נפגשנו וצילמנו סרט במצלמת ה־VHS שהייתה לי אז, שבו גילמנו חבורת אסירים שמחזיקים סיגריות ומדברים כמו ערסים שמתחרטים על פשע שביצעו בילדותם.

אבא, שהיה באותן שנים מנהל בית ספר עמל בקיבוץ נצר סירני, היה איש חינוך ברמ"ח איבריו. הוא הנחיל בי ערכים כמו יושרה פנימית ועמידה בהבטחות, לא חשוב באיזה מחיר. אפילו היה לו ביטוי להבטחות שלא מתכוונים לקיים, 'הבטוכעס טוכעס' הוא קרא להן. היום, כאבא להילי, אני שואף ומחנך אותה באופן דומה. אני זוכר איך אבא העמיד בפניי דילמות מוסריות מדי פעם, ויחד היינו משוחחים עליהן ארוכות, מבינים מה עומד מאחוריהן, אם הן ניתנות לפתרון ובאיזה מחיר. אבא מעולם לא הרים עליי יד, למרות שכן זכורה לי פעם אחת שבה שלחתי אותו בגשם זלעפות לקנות לי 'דני' וכשהוא חזר, ספוג עד לשד עצמותיו, זרקתי לעברו "הממממ... לא רוצה" והוא תפס אותי תוך כדי שהוא מנער אותי, האדים וצעק: "אתה תאכל את זה!"

אימא דווקא כן 'הפליקה' לי מדי פעם כשהיינו רבים, מה שהיה דבר שהיה די מקובל באותן שנים, לא משהו קיצוני, הא? סטירה פה, פליק שם... וגם זה רק כשהייתי ממש מתחצף. עד שבגיל חמש־עשרה, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, החזרתי לה. זאת הייתה הפעם האחרונה שכף ידה נחתה על הלחי שלי. עד היום אני מרגיש את אותה צביטה בלב כשראיתי אותה בוכה אחרי שהחזרתי לה. אבא, כאמור, מעולם לא הרים עליי יד, אבל כשהיה נפגע ממשהו, הייתה בו אלימות מילולית רבה. הוא היה מאבד את זה לגמרי ומתחיל לכנות אנשים בכל מיני שמות, ושהכינוי האהוב עליו היה 'בהמה סרוחה'.

לאורך כל שנות ילדותי אני זוכר את אבא אומר לא פעם שייתן בשבילי הכל. "יד אני אכרות עבורך, בן שלי", נהג לומר בקול אוהב אך גם מלא בפאתוס שהיה מביך אותי מאוד, בעיקר כשהיו אנשים בסביבה ששמעו את זה. פעם, לאחר שהוריי התגרשו, הייתי צריך לנסוע באוטובוס מתל אביב בחזרה לרחובות, וכידוע לנהגי אוטובוס היה מנהג לא לעצור אם מישהו שלא הספיק להגיע לתחנה היה מסמן לו שיעצור כדי לעלות. מנהג משונה, בעיקר אם ילד מסמן שהוא רוצה לעלות לאוטובוס. אם אבא, שהיה מביא אותי לתחנה כדי שאחזור הביתה לרחובות, היה רואה שהאוטובוס עומד עוזב את התחנה, הוא היה נעמד מולו, מנופף בידיו כמו משוגע וצועק: "אתה לא תזוז מפה! אתה לא תזוז!" וכך הייתי עולה – מבויש כולי – אבל מבויש שיושב באוטובוס ולא מתייבש בתחנה. היום, כשאני מהרהר בכך, אני חושב לעצמי עד כמה זה עיצב אותי: בעוד אבא לא היה מוכן שאפספס אוטובוס, הרי שאני מוכן לפספס טיסה ומלבד שלא יתפסו אותי רץ בהיסטריה בשדה התעופה. פאסון.

אך עוד לפני הגירושין, כשהפערים בין הוריי הלכו והעמיקו, גברו הטונים הצורמניים שנשמעו בבית. בכל פעם שאלה היו עולים, הייתי רץ לחדר שלי ובוכה. אחותי, שגדולה ממני בחמש וחצי שנים, הייתה משחררת קיטור על ידי כך שנהגה מדי פעם להתעלל בי. בכל פעם שהיינו משחקים במשחק קופסה כלשהו והיא הייתה מפסידה, היא הייתה הופכת את לוח המשחק, שורטת אותי ומרביצה לי. בפעם אחרת היא מעכה לי על הפנים לחם עם חמאה שהכינה לעצמה, וזכורה במיוחד אותה פעם שנכנס בה שד והיא השליכה לעברי מספריים, שהיו כנראה החפץ הקרוב אליה ביותר באותו רגע. אותם מספריים מצאו את עצמם נעוצים בחלק הקדמי של הירך השמאלית שלי. דידיתי מהסלון לחדר, שם נפלתי ונשכבתי על הרצפה החשופה מתבוסס בדמי. גלית, שכנראה עדיין לא הבינה מה קרה, צחקה לעברי שאני נראה כמו דג שחוט. כעבור רגעים ספורים נדמה היה שהיא מתעשתת. היא לקחה אותי לחדר האמבטיה, שם היא ניקתה לי את הרגל מהדם, תוך שהיא בודקת אם אני מתכוון לספר להורים מאחר שהיא נבהלה מאוד ממה שקרה. זה לא משהו שהיא ציפתה שיקרה כשתפסה את החפץ הראשון שמצאה והשליכה אותי לעברי. כמה דקות לאחר מכן אבא נכנס הביתה, ומכיוון שלא הייתי מלשן, תכננתי לצאת לשיעור פרטי באנגלית כדי לשמור על מעמדי בבית הספר בכיתת 'דוברי אנגלית', שהיה אחד הבונוסים של לחזור לישראל לאחר שהות של כמה שנים בארצות הברית. אלא שמייד כשקמתי מהכורסה קלט אבא בזווית העין שאני צולע. על אף ניסיונות ההסתרה שלי הוא דרש לראות מה קרה. לנגד עיניו המבועתות התגלה חור ברגל ובו ברגע הוא לקח אותי לבית חולים 'קפלן' כדי שיעשו לי תפרים. זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שאחד מהוריי היה מעורב – מעשית – במריבות שלנו, כיוון שבאופן כללי, לאורך התקופה הרעה שהייתה בבית, ההורים לא התערבו בריבים ובאופן כללי די התעלמו, תוך שהם זורקים משפטים סתמיים נוסח 'תסתדרו ביניכם'. לעומת הריבים, לי ולגלית היו גם הרבה רגעים יפים ומצחיקים.

לגלית היה חלום להיות דיילת אוויר והיא הייתה מגייסת אותי למשחק תפקידים בחדר העבודה של סבא דג'ונק, שהיה מלא בניירות וחותמות של איגוד הברידג'. היינו משחקים בדיילת שעושה 'צ'ק אין' לנוסע, מכינה לי את 'כרטיס הטיסה' עם החותמות ומאחלת לי טיסה נעימה. מצחיק שבסוף אני זה שעבד כדייל אוויר, ואני זה שבמשך שש־עשרה שנה טסתי, כמעט ללא הפסקה, מסביב לעולם כשהתחלתי לעבוד בהייטק.

כשהייתי בכיתה ג' נשבר לי הלב בפעם הראשונה, ובהחלט לא בפעם האחרונה. התאהבתי בעינת הלפמן, הילדה ששיחקה את איה בסרט 'בן לוקח בת' של מיכל בת־אדם, סרט שמעולם לא ראיתי, אבל תמונותיה, כפי שהופיעו במגזין 'להיטון', הותירו בי רושם אדיר. לקחתי את כל האסימונים שהצלחתי למצוא בבית ויצאתי לכיוון הטלפון הציבורי במרכז העיר רחובות. התקשרתי למודיעין 14 – אז עוד לא היה הארבע הנוסף – וביקשתי את מספר הטלפון של משפחת הלפמן בתל אביב. מובן שיש יותר ממשפחת הלפמן אחת בתל אביב, וכך מצאתי את עצמי מתקשר, מספר אחר מספר, עד שהבלתי יאמן קרה – מצאתי את עינת. אגב, עד היום אני זוכר את המספר הזה בעל פה. דיברנו דקות ארוכות ולקראת סוף השיחה קבענו להיפגש בביתה. אבא היה גאה מאוד בתעוזה הגברית שהפגנתי והוא הסיע אותי כל הדרך מרחובות לתל אביב. לפגישה הגעתי חמוש בפוני חלק ומלא אשר כיסה לי את המצח, מכנסי ג'ינס קצרים עם כיסים מרובעים מקדימה וסנדלים עם גרביים מורמות עד הברכיים. כך, ללא טיפת מודעות לפשע האופנתי שאני מבצע, הלכנו יחד לאכול במסעדת הדייטים של אותן שנים – הבורגר ראנץ' בכיכר, שאז עוד נקרא על שמם של מלכי ישראל. נפגשנו שלוש פעמים, עד שיום אחד עינת הזמינה אותי להגיע לאירוע בעיר הנוער שהתקיים בגני התערוכה. תבינו, במושגים של אותם ימים עינת הייתה כוכבת ואילו אני חנון עם פוני. כשהיא על הבמה ואני למטה, מצאתי את עצמי מקנא בפרסום שהיא זוכה לו. העובדה שמייד עם רדתה התגודדו סביבה ילדים ונערים ואילו אני נותרתי לעמוד בצד, עם הפוני, לא בדיוק שיפרה את המצב. ביקשתי מאבא – שחיכה לי במגרש החניה הסמוך – שייקח אותי משם כמה שיותר מהר, והתפללתי בלב שיום יבוא ואהיה מפורסם מספיק כדי להיות ראוי לה.

התחלתי ללכת לאודישנים להצגות ילדים, אך לא התקבלתי לאף אחת מהן. אבל כמו שהולך השיר The first cut is the deepest – שברון הלב הבוסרי הזה היה מה שהפך אותי מאוחר יותר למוזיקאי. הדחף להתפרסם ולהצליח עם בנות היה חזק ממני. כן כן, קראתם נכון ואני מודה! מה שדחף אותי בהתחלה ללמוד לנגן על בס לא היה רק אהבתי למוזיקה. בהמשך, במהלך התיכון, כשהלכתי עם חבר להופעה של להקת קאברים מקומית, באולם הספורט בבית הספר, המראה שנגלה לעיניי היה לא פחות מפלאי: ראיתי את הבנות צורחות בהיסטריה לכיוון הלהקה ונפלה לי הלסת. בו במקום החלטתי שזה מה שאני רוצה. באותן שנים האמנתי שבכוחו של הפרסום למנוע שברונות לב. Little did I know שהחיים עוד יפגישו אותי עם לא מעט מטעמה של אהבה מכאיבה ששוברת את הלב.

חבוק בגיטרה הקלסית הראשונה שלי, הייתי יושב שעות בחדר ומנגן את תפקידי הבס של סמתנה בתקליט "סיפורים מהקופסא" של פורטיס, שלימים ליוויתי אותו בסיבוב הופעות. אבל אהבת חיי – מאז ועד היום - הייתה להקת U2, שפוסטרים שלה היו תלויים בחדרי. מצפייה חוזרת בקלטות וידאו למדתי את התנועות של חברי הלהקה מול הראי. ככל שהתקדמתי ביקשתי להתמקד ולבחור בין נגינה בגיטרה חשמלית או נגינה בגיטרה בס. התייעצתי עם מי שעתיד היה להיות המורה שלי, אמיר בן חיים, והוא השיב לי תשובה שהפתיעה אותי כנער בתחילת דרכו, שגיטריסטים יש הרבה והרבה טובים, ובסיסטים יש הרבה, אבל אין הרבה טובים. באותו רגע החלטתי שאני אהיה בסיסט. זמן־מה לאחר מכן היה עליי לעבור ניתוח קטן שממש לא רציתי בו, ואבא שיחד אותי בכך שהבטיח שיקנה לי גיטרה בס אם אעבור את הניתוח. כאדם שתמיד מקיים את הבטחותיו, עם החלמתי מהניתוח הלך אבא וקנה לי גיטרת Jazz Bass Special שחורה מתוצרת Fender. למי שלא יודע, מדובר בגיטרה למקצוענים שרק מוכר כמורדי, מהחנות Jazz Rock שברחוב הקליר 5, יכול למכור לילד בן שש־עשרה.

‫ג'אז ‬‫בס‬ ‫ספיישל‪,‬‬ ‫הבס‬ ‫הראשונה‬ ‫שלי‬

אותה ילדות נורמלית לכאורה הראתה סימנים שהיא עומדת להסתיים, כאשר יום אחד חזרתי מוקדם מהרגיל מבית הספר והבית היה נעול. על הדלת היה פתק: "אלעד, היה ריסוס בבית. אל תיכנס! " מוזר... ריסוס? לא אמרו לי שעושים ריסוס היום. לא יודע למה, אבל בחרתי להתעלם מהפתק. ניסיתי בכל זאת להכניס את המפתח וגיליתי שהוא נתקע. המשכתי לנסות עד ששמעתי צעדים מעברה האחר של הדלת הנעולה. משנפתחה הדלת עמדה שם אימא בכותונת ואמרה לי שהיה ריסוס ושאני צריך לחכות קצת למטה.

באותו רגע זה נשמע לי הגיוני שאימא שלי, מתוך הבית, אומרת לי שהיה ריסוס ולכן צריך לחכות למטה. וכך עשיתי. חיכיתי על הספסל הצהוב שמתחת לבית עד שראיתי גבר שלא הכרתי חולף על פניי, מחייך ואומר לי: "שלום ". עניתי שלום בחזרה כי הייתי ילד מנומס, ולאחר כמה רגעים הופיעה אימי ואמרה לי שעכשיו כבר בטוח ואפשר לעלות לדירה. לימים, אותו גבר שחלף על פניי הפך לבעלה.

בכיתה י"א כמעט העיפו אותי מבית ספר ובקושי רב סיימתי את בית הספר התיכון עם בגרות. רק כמה עשורים אחרי אבחון אקראי יגלה שיש לי הפרעות קשב וריכוז ושאני היפראקטיבי, מהסוג שכדור אחד קטן פותר. מי יודע, אולי אם היו נותנים ריטלין בשנות התיכון הייתי ממשיך לסיפור חיים אחר לגמרי.

עם סיום התיכון רציתי להתקבל ללהקה צבאית, אבל לא הצלחתי. הלכתי לקב"ן וסיפרתי לו על התקפי החרדה והליכות הלילה והצלחתי להוריד את הפרופיל הצבאי לארבעים וחמש. היה לי חשוב לשרת קרוב לבית, כדי שאוכל להמשיך לנגן בהרכב שהקמנו באותם ימים, 'הרכב אכילס'. הופענו הרבה בפאבים ובכל סוף הופעה הייתה מגיעה בחורה להתחיל איתי, כך שכל ערב כזה היה נגמר עם פוטנציאל לזיון. באחת ההופעות במועדון 'הבולדוג' בתל אביב, ששי מזרחי, שהיה אז הבסיסט של מאיר בנאי ורמי קליינשטיין, ניגש אליי לאחר ההופעה והציע לי להחליף אותו בהופעות עם מאיר בנאי כשהוא יהיה עסוק בהופעות אחרות. לאחר כמה ימים הגעתי לששי לדירה, הוא נתן לי קסטה עם השירים לקראת חזרה, שאליה הגעתי רועד כולי מגודל המעמד. פאקינג מאיר בנאי! בשנתיים הבאות, תוך כדי שירות צבאי, הופעתי עם מאיר על תקן מחליף.

באחת מההופעות הרבות שהיו לי באותה תקופה קלטתי בזווית העין בחורה יפהפייה והתאהבתי מייד. אורית ואני היינו זוג במשך שנתיים, אשר במהלכן השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד כדייל בחברת Tower Air. גם אורית השתחררה והתחילה ללמוד מלונאות בתדמור. כמה פעמים בשבוע הייתי מגיע לישון אצלה, בקריית אונו, מאוהב עד הראש. יום אחד, ללא כל הודעה מוקדמת, אורית פשוט הפסיקה לענות לטלפונים שלי. לא הבנתי מה קרה, עדיין הייתי תמים מאוד באותן שנים, וכיוון שהייתי מיודד עם החברות שלה, התחלתי לצלצל אליהן כדי לברר אם הן יודעות מה קרה. אף אחת לא שיתפה פעולה מלבד דלית, שסיפרה לי שאורית הכירה מישהו בתדמור. הייתי בהלם. אורית? אורית שלי? ילדה טובה קריית אונו? זה לא יכול להיות. לא ויתרתי והתקשרתי שוב. זה לא הגיוני, משהו פה לא מסתדר לי. הפעם אימא שלה ענתה והתחילה לצעוק עליי: "היא לא רוצה לדבר איתך יותר, מה אתה לא מבין? תפסיק להתקשר! " הייתי המום. אימא שלה צועקת עליי כמו אישה זרה שלא מכירה אותי, כאילו אני איזה סוכן מכירות בטלפון. אותה אימא שהייתה מבשלת לי ארוחות ערב עם אורית... וואו.

הרגשתי כאב חד שמעולם לא הרגשתי עד אותו יום. זה היה כאב של עצב, פגיעה, בגידה באמון וקנאה. נשבר לי הלב ובעיית האמון שהייתה לי העמיקה עוד קצת.

אבל כמו במקרה של עינת הלפמן, גם הפעם ליבי השבור הצליח להוציא ממני את הטוב ביותר. אחרי הכל אין כמו לב שבור בשביל להפיח חיים חדשים אצל רוקר. באותו הלילה, בעודי בוכה ומחסל סיגריה אחרי סיגריה, כתבתי שיר, מילים ולחן, שאותו גם הספקתי להקליט למחרת בבוקר עם חבריי המוזיקאים שגייסתי למטרה זו.

עבדנו יום שלם על ההקלטה כשאני יודע בראש איך כל תפקיד צריך להישמע על מנת שיצליח להעביר את מה שהרגשתי. ישבתי ליורגנסון, הגיטריסט, על הראש, עד שהסולו יצא מייבב ובכייני כמו שדמיינתי, סולו צוקים כמו שכתוב בספר. לאחר מכן הורדתי את השיר שהוקלט על קלטת DAT לקלטת רגילה.

בראשי רצה תכנית שכאילו הייתה לקוחה מאיזה סרט רומנטי ישן: אני אלך לאורית בערב, לפני טיסה, כשאני לבוש במדי הדייל הסקסיים שלי, אשאיר לה את הקלטת וכשאשוב היא תחכה לי בזרועות פתוחות בשדה התעופה, תיפול לזרועותיי, תבכה ולא תבין איך עשתה שטות כזו. כך עשיתי ויצאתי לטיסה, שבמהלכה השמעתי לדיילות את השיר והן דמעו ועודדו אותי להאמין שאין סיכוי שהיא עומדת בזה, ועם חזרתי היא בוודאות נופלת בזרועותיי.

אלא שעם חזרתי אף אחת לא חיכתה לי. התקשרתי לאורית כדי לשאול אם שמעה את השיר והיא ענתה בחיוב, אבל מייד הוסיפה בקרירות שאין מצב שאנחנו חוזרים.

הפרידה האיומה הזו הפעילה עליי שני כוחות מנוגדים. מצד אחד, השריטה הייתה עמוקה כל כך עד שחלפו לא מעט שנים לפני שהעזתי להיכנס שוב לקשר משמעותי. מצד שני, הכאב הזה – כמו בפעמים קודמות – הטעין אותי באנרגיות ובתשוקה להתניע את הקריירה המוזיקלית שלי. מאוחר יותר, בעקבות אירועים קצת יותר דרמטיים שעברתי, הפכתי את זה למנטרה שמלווה אותי לאורך החיים: יש סוג של סדר ביקום. תקראו לזה אלוהים, בודהה, איך שבא לכם. אני מאמין שזו אנרגיה שקיימת ביקום ומוזנת מסוג האנרגיות שנפלטות מכל יצור חי, לא רק מבני אדם.

מעשים רעים, מעשים טובים, פלוס ומינוס – הפכים.

כמו שלא יכול להיות רע בלי טוב ולא יכול להיות אור בלי חושך ולא יכולה להיות עלייה בלי ירידה, ככה הדברים בנויים בעולם שלנו. לדעתי.

תמיד איכשהו הדברים מסתדרים. או שלא.

לכל דבר יש סיבה והיא לא תמיד חייבת להיות סיבה טובה עבורך. אבל יש סיבה שבוודאות משפיעה על מישהו אחר ויכול להיות שלגביו זו תהיה השפעה חיובית.

עוד לא פתרתי את העניין הזה לגמרי, אבל בוודאות – אם עושים רע מקבלים את אותה אנרגיה חזרה, ואם בוחרים בחיוביות, ואני לא מדבר על להיות צדיקים וטהורים, אלא לשמור על אופטימיות ולהשתדל לעשות טוב, יודעים מה? לפחות לא לעשות רע למישהו אחר ובוודאי לא לעצמך, אז האנרגיה שמקבלים חזרה היא חיובית ונותנת הרגשה טובה.

מכירים את זה שאתם קמים במצב רוח מסוים ומשום מה באותו יום כלום לא הולך לכם? האיש בחנות מעצבן, בעבודה לא מבינים אתכם, אתה רב עם זה, את רבה עם זאת...

אך כשקמים עם אופטימיות ומוטיבציה, ההרגשה היא שהכל הולך טוב. אפילו כשהולכים לפקיד שומה במס הכנסה כדי לעשות תיאום מס, איכשהו כשבאים בוייב טוב, הפקיד מחייך, הבדיחה שאתה זורק מעלה חיוך על פניו וגם התיאום מס יוצא לשביעות רצונך.

אם נעשה זום אאוט על החיים שלנו נראה שהם מלאים באין־סוף פרטים קטנים, חיוביים ושליליים, והם מאזנים זה את זה, כמו חוק כלים שלובים.

ארבע שנים לאחר מכן הקמתי עם ניר פרידמן, רן שמעוני ונעם רוקח את הרכב ה'שוונג של הפיתה', בשביל תחרות מוזיקאים צעירים שהייתה במועדון ה'רוקסן'. הלהקה ביצעה שיר טיפשי למדי – 'אוכלת מהצד' – שכתב אלדד זיו, אבל איכשהו השיר הגיע למקום הראשון. הפרס היה הקלטת סינגל עם חברת הד ארצי, שהחתימה אותנו מייד על הקלטת אלבום שלם. במקביל ל'עכשיו בחנויות', שמו של האלבום, יצאו גם כמה קליפים וכך התחילה לה הטרפת. איזה כיף היה, פעם ראשונה בחיים היו לי פתאום מעריצות שהשאירו לי מתנות ליד הדלת והמון מכתבים שהגיעו לחברת התקליטים.

כבחור צעיר נהניתי מכל רגע.

‫מתוך‬‫ כתבה‬ ‫על‬ ‫השוונג‬ ‫של‬ ‫הפיתה‬