עבודה שבלב

קודם שנפנה את מחשבותינו אל התהליך האנליטי של ההבנה, ברצוני להקדים דברי הסתייגות. ג'ון הנרי ניומן (J.H. Newman), בראשית הפרק העשירי של חיבורו “An Essay in Aid of a Grammar of Assent", אומר כי במחוזות החקירה הדתית, האנוכיות היא צניעות של אמת. האדם יכול לתת ביטוי רק לתחושותיו שלו. הוא אינו יכול, ואף אינו רשאי, להציג הנחות-יסוד אוניברסליות או חוקים בעלי תוקף כללי. יכול הוא רק לקוות, כי בנסחו את חוויותיו שלו בלשון בהירה, יוכלו אחרים ליהנות מגילוי עצמי זה ולהעשיר כך את חייהם הדתיים. אך חיים אלה, בהיותם אישיים ואינטימיים יותר מכל אופני הקיום האחרים, אינם ניתנים פעמים רבות להפרדה מן האישיות האינדיבידואלית - אופייה, מזגה, מצבי רוחה ורגישויותיה. כל ניסיון לקביעת סטנדרט אחיד או להכללה, יסודו בהנחה כי מה שמשביע את רצוני עשוי ככל הנראה לעלות לרצון גם בעיני אחרים. ועם זאת, תחושותיי ואמונותיי שייכות לעיתים רק לי, ולי בלבד, ואין בפניי כל דרך שבה יכול אני להעבירם אל הזולת.

על כן, בדברי על אודות הפילוסופיה של התפילה או של קריאת שמע, אינני תובע למסקנותיי תקפות אוניברסלית כלשהי. אינני מדבר על אודות הפילוסופיה של התפילה ככזו, אלא על אודות התפילה כפי שאדם אחד מבין אותה, חווה אותה ונהנה ממנה. הריני מביא בפני קוראי הדברים את חווייתי האישית שלי, אך לאור ההבדלים שבין מחשבותיהם של בני האדם ולאור ייחודיותה של כל אישיות ואישיות, אינני יודע אם יכול אני לנתק את חווייתי ממאפייניי הייחודיים ולהעבירה אל האחרים.

עלינו לסלק מנגד עינינו את הגאווה והרהב המאפיינים בדרך כלל את הצהרותיהם הפילוסופיות בשדה הדת היהודית של מלומדים שאינם דתיים, אשר לא זכו מעולם להזדמנות לחיות חיים שיש בהם מן החוויות הדתיות הנפלאות. כאמור, אני מדבר על התפילה כפי שאדם אחד מבין אותה, חווה אותה ונהנה ממנה. מובן שאני משתדל לאשש את הכרתי ואת תחושותיי על ידי התאמתן אל המערכות הכבירות של ההלכה והאגדה. מכל מקום, הקביעה כי תחושת הוודאות שלי נושאת עימה גם משמעות אוניברסלית תהיה קביעה חסרת טעם לחלוטין. לפיכך, ובכל הענווה, הריני מזהיר שלא לייחס להערותיי אמיתוּת העולה על זו שיתבע כל אדם להעניק לחוויותיו הסובייקטיביות.