עדות

1 8 בינואר 2015 איפוס

בגיל חמישים החלטתי להתחיל את חיי מחדש. לא תכננתי במדויק את השינוי הזה, אבל בתוך ארבע שנים עזבתי את ביתי, את נישואיי, את עבודתי, ולבסוף גם את ארצי.

כמעט כל האנשים הקרובים אליי קיבלו את הבחירות שלי בדאגה או בהרמת גבה. אחותי חשבה שאני עדיין מתאושש ממותם של הורינו, שמתו בזה אחר זה בתוך פרק זמן קצר. שותפיי למשרד עורכי הדין היו סבורים שלא הצלחתי להתרגל לחיים מחוץ לאור הזרקורים. האקסית שלי התייחסה לשיגיונותיי בביטול כאילו היו משבר מתמשך של גיל העמידה. והבנים שלי השתוממו וזעמו לסירוגין על השינוי שחל באביהם היציב, שנעשה פתאום קל דעת כמו בן טיפש־עשרה דווקא כשהם התחילו להתבסס בחייהם כמבוגרים. התעלמתי מכולם, משום שחיי התנפצו על סלע האמת הגדולה. למרות כל הצלחותיי, במבט לאחור לא יכולתי לזהות אפילו רגע אחד שבו הרגשתי, בעומק לבי, לגמרי בבית בתוך עצמי.

לא הייתה שום ודאות שהגלות להולנד ולבית הדין הפלילי הבינלאומי היא הפתרון הנכון, אבל זאת הייתה הדלת האגדית שנפתחת תמיד כשדלת אחרת נסגרת. אם כי מה שהופיע באמת בדלת חדרי היה חברי לספסל הלימודים בבית הספר למשפטים, רוג'ר קְלוּאי.

"בּוּם!" צעק ופילס את דרכו בין ארגזי הקרטון הפתוחים שמילאו כמעט את כל שטח המשרד הפינתי שלי, כדי ללחוץ את ידי. בשלושת הימים האחרונים ישבתי עם פח אשפה בין רגליי, מיינתי את חפציי ובעיקר התחמקתי מלסיים את האריזה ולעזוב. התפטרותי נכנסה לתוקף ב־1 בינואר 2015 ואני חדלתי להיות שותף במשרד עורכי הדין דֶווִיט רוֹיסטֶר, שם עבדתי בארבע־עשרה השנים האחרונות כראש מחלקת צווארון לבן. אדם קשה לב יותר ממני היה יכול לסיים את האריזה בתוך שעות, אבל אני מצאתי את עצמי מתעכב כמעט על כל דבר שבו נגעתי — ספרי חוק, חפצי נוי קטנים שהצטברו על השולחן, תצלומי הבנים שלי בגילים שונים, ושלל לוחיות הוקרה ומערכות תואמות של עטים וגושי קריסטל שהוענקו לי לפני עשור וחצי, בתום ארבע שנות כהונתי כתובע המחוזי של מחוז קינדל באילינוי. המועקה הרגשית ולחץ הזמן עקרו אותי מהזיכרונות ששקעתי בהם ואני מצאתי את עצמי בוהה ממרומי הקומה הארבעים בשמיכת הטלאים המושלגת של שלוש הערים ובשרוך האפור של הנהר קינדל, הקפוא בעיצומו של חורף איוֹם נוסף באקלים החדש של שינויי מזג אוויר קיצוניים באדיבות אפקט החממה.

"אומרים שגירשו אותך מכאן," אמר רוג'ר.

"האמת היא שפרשתי לפני שהם יזרקו אותי."

"זאת לא הגרסה שלהם. הבנים שלך בסדר?"

"הם אומרים לי שכן. פיט מאורס עכשיו."

"ציפית לזה," אמר רוג'ר, מה שהיה נכון. "ומה בקשר לחיים הפרטיים שלך?" שאל רוג'ר. "עדיין נהנה מהילולת הזיונים של גרוש טרי?"

"אני חושב שגמרתי עם זה," עניתי, כי זה היה קל יותר מאשר לומר לו שלמעשה אף פעם לא התחלתי.

רוג'ר ואני הכרנו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת איסטון לפני יותר משלושים שנה. משם עבר רוג'ר למשרד החוץ, ושירת כנספח משפטי בכמה שגרירויות. למשך זמן־מה חשבתי שאני יודע מה הוא עושה. אבל אז הוא הוצב במקומות חמים שונים כגון ארצות הבלקן, אפגניסטן ועיראק וביצע משימות שעליהן לא היה יכול לדבר. בשעתו הייתי בטוח שהוא מרגל, אם כי לא ידעתי בוודאות עם איזו סוכנות ביון הוא עובד. בתקופה האחרונה הסיפור שלו היה שהוא חזר למשרד החוץ, אבל לא הייתי בטוח שמי שעבד פעם במסווה של דיפלומט יכול בכלל לנטוש אותו מלכתחילה. היה לו הרגל להופיע במחוז קינדל ללא אזהרה מוקדמת ויכולת מופלאה לדעת מתי אני נמצא בעיר, אם כי בסופו של דבר הבנתי שאי־אפשר לייחס את היכולת הזאת רק למזלו הטוב.

"ומה קורה עכשיו?" שאל.

"אלוהים יודע. אני חושב להעניק לעצמי שנה שלמה של קיץ, ללכת בעקבות השמש מסביב לעולם. אני אשחה ואטייל ברגל, אתעמל כל יום, אחפש מכרים ישנים, אסעד לפנות ערב באוויר הפתוח, ובסוף אעביר את הערב בקריאת כל מה שתמיד התכוונתי לקרוא."

"לבדך?"

"בהתחלה, לפחות. אולי אפגוש מישהי בהמשך הדרך. אני בטוח שהבנים יצטרפו אליי מדי פעם, אם היעד יהיה מספיק מגניב בשבילם. על חשבוני, כמובן."

"רוצה לדעת מה דעתי?"

"אתה תביע אותה בכל מקרה."

"תוך חודש תתחיל להשתעמם ותרגיש בודד, מין הולנדי קדורני ומר נפש שתוהה מה לעזאזל הוא עולל לעצמו."

משכתי בכתפיי. הייתי בטוח למדי שיהיה לי הרבה יותר טוב מכפי שרוג'ר חוזה.

"וחוץ מזה," אמר רוג'ר, "יש עכשיו הזדמנות נהדרת בשבילך. דיברת במקרה עם אוליבייֶה קָייאַט בשעות האחרונות?"

אוליבייה קייאט היה עוד חבר מבית הספר למשפטים. בזמנו הוא היה הרבה יותר מיודד עם רוג'ר מאשר איתי, אבל לפני כעשר שנים הוא בא למחוז קינדל ממונטריאול כדי לסייע לי בהגנה על מנהל חברה קנדית שמעל בכספי החברה שלו בדרכים יצירתיות ביותר. הפסדנו במשפט, אבל הקשר בינינו נעשה הדוק הרבה יותר. לפני זמן לא רב אוליבייה עבר להולנד בגלל שיגיונות אמצע־חיים משלו, ומשם דיווח לי בעקביות שהוא מאושר בהחלט.

רוג'ר אמר, "אוליבייה טוען שכבר שבוע אתה מתעלם מההודעות שלו."

בסוף השנה יצרתי תשובה אוטומטית במענה הקולי ובדואר האלקטרוני של המשרד והסברתי שהתפטרותי נכנסת לתוקף ב־1 בינואר ואני לא אבדוק את ההודעות בצורה סדירה. הווה אומר שבשבוע הראשון, לפחות, לא אבדוק אותן כלל. כך או כך, תחת עינו הפקוחה של רוג'ר, הסתובבתי אל המחשב ולחצתי על המקשים עד שאיתרתי את הראשון מבין ארבעה מיילים שאוליבייה שלח לי מאז תחילת השנה החדשה.

"מוֹן אַמִי," נכתב בו, "תתקשר אליי בבקשה. אני רוצה לדבר איתך על משהו שיכול לעניין אותך."

הסתובבתי שוב אל רוג'ר. "תזכיר לי, רוג', איפה לעזאזל עובד אוליבייה בהולנד?"

"בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. זה בית משפט קבוע שדן בפשעי מלחמה. הוא אחד מהתובעים הבכירים שם, אבל הלן רוצה אותו בבית." רוג'ר שתק רגע שתיקה רבת משמעות ולאחר מכן הוסיף, "אוליבייה חושב שאתה האדם המתאים להחליף אותו."

אחרי שתיקה קצרה משלי שאלתי, "אז הרעיון הגדול שלך הוא שאני אחזור להיות תובע?" ב־1997 נבחרתי למשרת התובע המחוזי, העומד בראש הפרקליטות של מחוז קינדל, לגמרי במקרה, בעיקר כדי לפטור את הסנאטור הבכיר של המדינה, שהיה אמור להעביר את המלצותיו לבית הלבן, מהצורך לבחור בין שני מועמדים, שניהם פוליטיקאים בעלי השפעה רבה ששנאו זה את זה שנאת מוות. עד אז עבדתי בפרקליטות כתובע במשך קרוב לשתים־עשרה שנה, כולל שנתיים במעמד של עוזר ראשי, שהוא למעשה סגן התובע המחוזי. ולמרות זאת, בגיל שלושים ושבע הייתי צעיר מדי בעשר שנים לפחות מכדי לשאת בכובד האחריות שהוטלה עליי, ובמשך חודשים נאלצתי לכבוש בכל בוקר מחדש את הפחד שאכשל כישלון חרוץ. עם הזמן התחלתי להרגיש שזכיתי בדבר שכל עורך דין המופיע בבתי משפט חולם עליו — תפקיד מחשמל, מאתגר ובעל חשיבות רבה. ואף־על־פי־כן אמרתי לרוג'ר שאין לי כל עניין לשוב לאחור. הפילוסוף היווני שלא זכרתי את שמו אמר בצדק שאינך יכול להיכנס פעמיים לאותו הנהר.

"לא, לא," אמר רוג'ר. "זה שונה לגמרי. הם מעמידים לדין אנשים שביצעו פשעים נגד האנושות. השמדת עם, טיהור אתני. הטלת מומים, אונס ועינויים כאמצעים מלחמתיים. דברים כאלה."

"רוג', אני לא מבין שום דבר במשפטים כאלה."

"אוי, אל תבלבל את המוח. זה עניין של עדים ומסמכים וממצאים פורנזיים בדיוק כמו בכל משפט אחר, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול. הפשעים הם זוועתיים. אבל עדות היא עדות וראיה היא ראיה."

הוא הזיז קופסה וצנח בכבדות על כורסה, ותקף אותי בנחת כדרך שנהג לעשות בשלושים השנים האחרונות. בימים אלו מכנסיו גלשו אל מתחת לכרס ומרעמת תלתליו נותרה רק פרסה לבנה וכמה קווצות שיער ארוכות ומביכות שהזדקרו כחוטי תיל מקרקפתו המבהיקה. הוא אימץ לעצמו את החזות של וַאסְפּ בגיל העמידה שבעשרים השנים האחרונות לובש בכל יום את אותה החליפה, כאילו רק פשוטי העם מקפידים על הופעתם החיצונית. נעליו החזקות והיקרות לא צוחצחו מהיום שרכש אותן. ספק אם היו לו יותר משתיים־שלוש עניבות. אבל אלה היו רק מדים שעטה על עצמו בכל בוקר. הוא שיחק בקבוצה שכוכביה הם אנשים אפורים, חסרי ייחוד.

"תגיד, רוג', למה אתה יושב אצלי במשרד ומוכר לי את הלוקשים של אוליבייה? יש לך אינטרס מקצועי משלך בסיפור הזה?"

"במידה מסוימת," אמר. "דנים שם עכשיו במקרה שממשלת ארצות הברית לא הייתה רוצה שייפול לידיים הלא נכונות."

"איזה מקרה?"

"אתה יודע איפה בוסניה?" שאל.

"מזרחית לכל מקום שבו ביקרתי אי־פעם."

"ב־2004 היה מחנה פליטים בקרבת טוּזְלָה. כולם בני רומה."

"צוענים?"

"אפשר לקרוא להם גם ככה, אם אנחנו לא מקפידים על תקינות פוליטית."

"בסדר. חבורה של צוענים," אמרתי.

"ארבע־מאות. כולם נרצחו."

"בבת־אחת?"

"כך אומרים."

"מי רצח אותם?"

רוג'ר נשען לאחור. "טוב, כאן הדברים נעשים מעורפלים במקצת."

"בסדר. ב־2004 מלחמת בוסניה כבר נגמרה?"

"כן. מזמן. הסכם דייטון שם קץ למלחמה ב־1995. אחרי תשע שנות לחימה, הסרבים והקרואטים והבוסנים, כלומר המוסלמים, הפסיקו להרוג אלה את אלה. וכוח שמירת השלום של נאט"ו בבוסניה היה אחראי לקיום ההסכם. פעילותו הסתכמה בהחרמת טונות של כלי נשק ותפיסת פושעי מלחמה כדי להעמידם לדין בהאג. כוחות נאט"ו כללו כאלף ושמונה־מאות חיילים אמריקאים שהיו מוצבים בטבעת המחנות המקיפה את טוזלה."

"כלומר, במרחק קטן מהצוענים."

"קטן מאוד. אולי שלושה קילומטרים."

"ולמה חבורה של צעירים אמריקאים, שהגיעו לבוסניה לשמור על השלום, תרצה לרצוח ארבע־מאות צוענים?"

"הם לא רצחו אותם. אני בטוח בזה במאה אחוז."

"אז מי כן?"

"אתה יודע, כדי לחסל ארבע־מאות אנשים בבת־אחת צריך כוח אש רציני. כך שרשימת החשודים האחרים אינה ארוכה. אני כמעט בטוח שאלה היו מיליציות סרביות. ואולי שוטרים מושחתים. או ארגון פשע. היו שם הרבה כאלה בתקופה ההיא. וגם שרידי הג'יהאדיסטים שבמקור הגיעו לבוסניה כדי להגן על המוסלמים הבוסנים מפני הסרבים."

"טוב, אז לא נראה לי שלצבא האמריקאי יש סיבה לדאגה."

"לא כל־כך מהר. כעת אנחנו נכנסים לתחום הדיפלומטיה והפוליטיקה."

אנחה אוטומטית נפלטה מפי. פוליטיקה ותביעה אף פעם לא הולכות טוב ביחד.

"בית הדין הפלילי הבינלאומי," המשיך רוג'ר, "פועל מתוקף אמנת רומא, הסכם שהושג בין רוב המדינות החברות באו"ם, כולל ארצות הברית. קלינטון חתם על האמנה בשנת 2000, אבל ממשל בוש התנגד לכל הרעיון, ובמיוחד דיק צ'ייני שלכאורה חשש להיתבע בגלל ההיתר שנתן לשימוש בעינוי המכונה 'קרש מים'. אי־לכך הכריז בוש ב־2002 שהוא מבטל את החתימה על האמנה."

"אפשר לעשות את זה? לבטל חתימה?"

"נראה לך שזה משנה למישהו? במקום זה הרפובליקנים, ששלטו בקונגרס, חוקקו חוק שנועד להגן על אנשי הכוחות המזוינים האמריקאיים מפני העמדה לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי. וזה אומר, פחות או יותר, שאם תנסו להעמיד את החיילים שלנו לדין, אנחנו נפלוש לארץ המזורגגת שלכם וניקח אותם הביתה."

"ככה, מילה במילה?"

"אני לא חושב שהם השתמשו במילה 'מזורגגת'. פרט לזאת, זה סיכום די מדויק של נוסח החוק. במערב אירופה הוא מכונה 'חוק הפלישה להאג'."

"אז אתה אומר לי שאם בית הדין הפלילי הבינלאומי יחליט להעמיד לדין חיילים אמריקאים, אנחנו נכריז מלחמה על הולנד?"

"בוא נאמר רק שזה עלול לגרום לקרע בלתי ניתן לאיחוי בינינו לבין כמה מבעלי בריתנו הקרובים ביותר. מחלקות שלמות במשרדי החוץ וההגנה נעשות חולות רק מעצם המחשבה על כך."

"האם זאת הסיבה לכך שהמקרה עדיין תלוי ועומד אחרי אחת־עשרה שנה? מפני שאנשים כמוך מנסים לתקוע אותו?"

"קודם כול, נא לרשום בפרוטוקול," אמר רוג'ר בחיוך מתחנחן, "שאני מוחה על השימוש במילה 'לתקוע'. אנחנו בסך הכול מציגים את נקודת המבט שלנו בפני הרשויות השונות. ורוב הדחייה בכלל לא קשורה אלינו. אפילו הארגונים של בני הרומה לא פתחו בחקירה במשך שנים, כי הניצול היחיד מהטבח הסתתר מתחת למיטה שלו וחרבן במכנסיים. ואם לדבר גלויות, לא הצלחנו לתקוע את כל העסק בצורה טובה מספיק. לפני כמה שבועות משרד התובע של בית הדין הורה לפתוח בחקירה רשמית, בעיקר בגלל האקטיביסטים מבני הרומה שלא הפסיקו לצרוח, 'איך יכול להיות שארבע־מאות אנשים נטבחו וזה לא מזיז לאף אחד?'"

"מצטער, רוג', אבל דווקא נראה לי שזאת שאלה טובה בהחלט."

רוג'ר משך בכתפו. הוא לא באמת חלק עליי. מצד שני, היה לו תפקיד שצריך למלא.

"וכשאמרת 'אקטיביסטים מבני הרומה', למה התכוונת?" שאלתי.

"מה אתה יודע על הרומה?" שאל רוג'ר.

הרמתי את עיניי לתאורת הניאון שעל תקרת משרדי ולאחר הרהור הגעתי למסקנה שהתשובה היא, "מעט מאוד."

"טוב, זאת לא תחרות שמישהו רוצה לזכות בה, אבל אפילו אם מביאים בחשבון את רצח העם הארמני והכורדי, וכמובן את שואת היהודים, במילניום האחרון אין בעולם עוד הרבה קבוצות של אנשים לבנים שחוטפים בעקביות כל־כך הרבה מכות כמו בני הרומה." רוג'ר גחן לפנים והנמיך את קולו. "ביסודו של דבר, הם הכושים של אירופה." הוא התכוון ליחס שהם מקבלים. "הם היו עבדים ברומניה במשך ארבע־מאות שנה. ידעת את זה?"

"מי, הצוענים?"

"הם סובלים מרדיפות שלא פסקו מעולם. היטלר ניסה לחסל אותם. תשעים אלף מהם נמלטו מקוסובו. ולפני שנים אחדות סרקוזי העיף כאלפיים מהם מצרפת. מאתונה ועד אוסלו, כולם מתעבים אותם."

"הם גנבים, נכון?"

"אתה מתכוון שכולם כאלה, עד האחרון שבהם?"

"לא, רק מספיק מהם כדי להשניא את עצמם."

"כן, מספיק לשם כך. כייסים, נוכלים, הונאות כרטיסי אשראי, כנופיות ילדים, גנבי מכוניות, קבצנים מתחזים. שיירת הצוענים עוברת בעיר והמון זבל נעלם. הסיפור הישן. מצד שני, הם כמעט לא מצליחים להתקבל לעבודה או ללמוד בבית הספר, אז אני לא יודע מה עוד יכול לקרות."

"בסדר," אמרתי. "אז עכשיו אני מרחם על הצוענים, אבל אני עדיין לא רואה את עצמי ממלא תפקיד ראשי בדרמה הזאת."

"אני כבר מגיע לזה," ענה רוג'ר. "לבית הדין הבינלאומי יש יחס אמביוולנטי כלפי ארצות הברית. הם שונאים אותנו בגלל שלא הצטרפנו לאמנה. אבל הם זקוקים לנו בטווח הארוך. פעילות כמו שלהם לעולם לא תעמוד על קרקע מוצקה ללא תמיכתה של המעצמה החזקה ביותר בעולם. אז הם נזהרים לא להרגיז אותנו בצורה חסרת תקנה. וזה אומר שיש הרבה ערוצי תקשורת סודיים או עקיפים."

"וכשאתה אומר 'ערוצים סודיים', אתה מתכוון לאוליבייה ולך?"

"אני מתכוון לכך ששנינו נערי שליחויות שמקשרים בין הבוסים שלנו. אבל אחרי שבועות של דיונים, נראה שכולם מסכימים שהאפשרות הטובה ביותר היא שתובע אמריקאי בכיר ינהל את החקירה."

"מין תובע מיוחד?"

"משהו כזה. אבל בלי התואר הרשמי. זה חייב להיות אדם מתאים. לא פראייר. מישהו שהם יכבדו ואנחנו נכבד. מבחינתנו, זה אומר אדם איכותי שהמוניטין שלו יהיה חסין כדורים כשאיזה בהמה מהקונגרס ירצה לחולל משבר עולמי רק מפני שבית הדין הבינלאומי פתח בחקירה."

"ואני האדם הזה?" שאלתי בהשתוממות אמיתית. "האיש עם שריון הגוף המובנה?"

"עדיין יש לך הרבה אוהדים בקונגרס, בּוּם. משתי המפלגות."

זאת הייתה הגזמה לצורך חנופה. הסתדרתי היטב עם פרקליטת המדינה בתפקידה הקודם כסגנית הפרקליט, וחבר שלי מהקולג' היה עכשיו סנאטור רפובליקני מקנטאקי.

"רוג', קראתי משהו על המקרה הזה?"

"האמת היא שלא. העיתונים הגדולים לא עטו עליו. רק כמה אייטמים בבלוגוספרה. הפעילים הבולטים מבני הרומה ניסו לעורר התעניינות בכל מיני דרכים, אבל הטבח הוא חדשות ישנות, ועד כה לא ידוע מיהו האיש הרע, כך שזה לא נחשב לסיפור טוב. מה שמתאים לנו בהחלט."

"וכמה זמן תימשך החקירה הזאת?"

הוא הרים את ידו לאות שאינו יכול לומר, אבל הודה שלעתים קרובות עניינים כאלה מתקדמים לאט.

"אבל משום כך," אמר, "המשפטים שנערכים שם הם כמו אוטובוסים. אנשים עולים ויורדים כל הזמן. תוכל לעזוב מתי שיימאס לך."

הנחתי אצבע על שפתיי ושקלתי את דבריו.

"רגע," אמר רוג'ר. "אפילו לא מכרתי לך את החלק ההולנדי. חשבתי שאתה תאהב את כל עניין השורשים. אף פעם לא נסעת לביקור ארוך בהולנד, נכון?"

"נכון," אמרתי, "ההורים שלי לא היו מוכנים לחזור לשם." הייתי צריך לספר לרוג'ר את הסיפור הגדול והמורכב יותר של המורשת שלי. אבל זה לא היה הזמן המתאים.

במקום זאת נשענתי לאחור בכיסא העור המשרדי הגדול ועשיתי כמיטב יכולתי לחשוב כעורך דין, לשקול את כל הנימוקים בעד ונגד ולבחון מקרוב את רוג'ר. בגלל הפן התחרותי ביחסים שלנו, הוא אף פעם לא גילה לי עד הסוף מה הוא זומם. אבל בתור חבר ותיק, הוא ידע שהתפקיד יעניין אותי. גם אחרי שהודעתי כאן על פרישתי, הייתה לי תחושה שלא פרשתי לגמרי מהמקצוע. לא חשבתי שעריכת דין וקפיטליזם הולכים טוב ביחד, אבל עדיין אהבתי לעשות את מה שעורכי דין עושים והרעיון של עיסוק במדינה זרה בתחום שאני מכיר היטב קסם לי מיד.

"שמע, רוג'. בוא נתעלם מהעובדה שאתה מוכר לי תפקיד שאין לך סמכות להציע. אוליבייה ואנשיו יצטרכו לדבר איתי בעצמם. אבל ברור לי שאתה רוצה להחליף חבר אחד באחר. אז אין לי שום כוונה להתקשר להאג לפני שתסתכל לי בעיניים ותגיד בלי כחל וסרק שאני צריך לעשות את זה, ויהי־מה."

רוג'ר גחן שוב לפנים ואפשר לי לראות את עיניו הרכות המוקפות כיסים קטנים עצובים של בשר מזדקן.

"אני אומר לך את זה."