עדכון גרסה

פרק 1 עדכון גרסה לדמוקרטיה

כמשתמש מחשב כבד התרגלתי למציאות שבה אחת לזמן־מה אני נדרש לעדכון של מערכת הפעלה הדרושה לתפקודו התקין. לי, כמו לאחרים, זה נראה טבעי ומובן. המחשבים משתכללים ונהיים חזקים יותר, אנחנו מעלים את סוגי והיקפי השימושים שלנו במחשב, והדבר דורש שינויים והתאמות. אתגרים חדשים של פרטיות, איומים על ביטחון המידע ושיפורים ברכיבים השונים דורשים שינויים בלתי־פוסקים. לעתים אפילו סתם חידוש בעיצוב נותן לנו תחושה טובה של תנועה קדימה, של מוצר טוב ומתאים יותר.

מערכת ההפעלה הדמוקרטית אינה שונה משמעותית ממערכות המחשב שלנו. עקרונותיה הנוכחיים התהוו במהלך המאה ה־20, ובאופן יותר קונקרטי - אחרי מלחמת העולם השנייה. תפיסת מעורבות החברה האזרחית, תפקיד התקשורת, לחץ של שינויים טכנולוגיים וחברתיים שדורש מנהיגים בעלי יכולות מסוג אחר - כל הדברים הללו עיצבו את הדמוקרטיות שלאחר מלחמת העולם השנייה.

עם תחילתו של העשור השלישי של המאה ה־21 ברור שהעניינים חורקים. במחקר של אוניברסיטת קיימברידג', שפורסם בינואר 2020, נבחן היחס לדמוקרטיה ב־154 מדינות1 מ־1995 ועד 2020. שיעור המשתתפים שהביעו חוסר שביעות רצון מהדמוקרטיה הגיע ב־2019 ל־57.5% - השיעור הגבוה ביותר שנמדד אי־פעם.

גם בדמוקרטיות גדולות ומבוססות כמו ארצות הברית, אוסטרליה, בריטניה וברזיל נמדדו שיעורים גבוהים של חוסר שביעות רצון. בעוד שבשנות ה־90 של המאה ה־20 שני שליש מאזרחי הדמוקרטיות המבוססות הביעו שביעות רצון, כיום יש רוב לבלתי־מרוצים מתפקוד הדמוקרטיה. המדינות היחידות ששומרות על רמה גבוהה של שביעות רצון מהמערכת הדמוקרטית - דנמרק, שווייץ, נורווגיה - נמצאות באירופה.

החוקרים ניתחו וגילו כי הירידה בשביעות הרצון במדינות מפותחות כמו ארצות הברית ואנגליה קשורה בעיקר לקיטוב פוליטי. הקיטוב מוליד חוסר אמון, פחד וגם כעס. התחושה של חוסר שביעות הרצון מהמערכת מעודדת אזרחים לתור אחר דרכים לזעזע את המערכת. הזעזוע הזָמין מגיע דרך אג'נדות פופוליסטיות שמציעות לאזרח דרך לבטא את חוסר שביעות רצונו מהמערכת הפוליטית ומהמנהיגים המובילים אותה.

במחקר אחר של מכון המחקר Edelman, גם הוא מתחילת 2020, נמצא כי 70% מאזרחי בריטניה, מולדת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, מסכימים עם האמירה, "הדמוקרטיה מאבדת את האפקטיביות כצורת ממשל".2

אם היינו חברת מחשבים ש־70% ממשתמשיה מדווחים על חוסר שביעות רצון מהמוצר, הרי שהיה עלינו להיות מודאגים מאוד מעתידו של העסק שלנו. לכל הפחות היינו ממהרים לשחרר עדכון גרסה או מוצר חלופי.

בפרק זה אנסה לתאר את חוסר שביעות הרצון מאי־האפקטיביות של הדמוקרטיה הישראלית הלא מתפקדת ואת המחיר הכבד ביותר שאנו משלמים על כך, והכוונה בעיקר לאובדן האמון.

האמון, הבסיס להון חברתי, הוא המשאב החשוב ביותר של חברה דמוקרטית. אמון מאפשר לחלקים השונים של המערכת לפעול יחד. ממשל לצד חברה אזרחית, מערכת עסקית לצד תקשורת ואקדמיה, כולם יחד מייצרים את "הנשק הסודי" של השיטה הדמוקרטית.

הדמוקרטיות, לעומת שיטות ממשל אחרות, אינן מצטיינות בתהליך קבלת החלטות יעיל, ולעתים גם לא בעידוד לכידות חברתית. אבל היכולת לאפשר לקבוצות שונות ולמגזרים שונים להביע את דעותיהם ויכולותיהם במרחב הציבורי מעודדת מצוינות, חדשנות וצמיחה.

אבל כל זה תלוי, קודם כול, במידת האמון בין החלקים השונים במערכת, אמון שמאפשר לייצר כללי משחק שבבסיסם תנועה ליצירת טוב משותף עבור כל המעורבים. בחציו השני של הפרק אתייחס, כאמור, למחיר המעשי של אי־האפקטיביות של הדמוקרטיה ושל שחיקת האמון.

במציאות העכשווית, העומדת בפני שינויים אדירים בכל הזירות והתחומים, ובוודאי בעתות של משברים כמו משבר נגיף הקורונה, בינוניות של המערכת הפוליטית והציבורית מולידה בתורה חוסר שביעות רצון, המשך שחיקה באמון הציבורי וחוסר אפקטיביות המולידים בינוניות וחוזר חלילה. זהו מעגל הקסמים שהוביל לשפל הנוכחי שבו נמצאות הדמוקרטיות ברחבי העולם.

הפופוליזם הוא הווירוס שתוקף את המערכת הדמוקרטית כשמערכת החיסון שלה - האמון - נחלשת. הפופוליזם מדבר בשם הערך הדמוקרטי, שלטון האזרחים, אך פעולתו רק מעמיקה את משבר האמון במערכת ומפרקת עוד יותר את יכולתה להתאושש.

אמון

בינואר 2019 ערכנו סקרים, שמהם עלתה תמונה של הקצנה הולכת וגוברת. השאלה היתה פשוטה: "האם לדעתך המצב הכלכלי במדינה בשנתיים האחרונות השתפר, לא השתנה, או נעשה גרוע יותר?" כ־40% ממצביעי מפלגת השלטון, הליכוד, ענו שהמצב הכלכלי השתפר, לעומת 4.6% בלבד ממצביעי מפלגת האופוזיציה יש עתיד.

אפשר היה כמובן להביא קבוצת מומחים, לנתח את נתוני הצמיחה, האבטלה והחוב לעומת תוצר, לבחון מה המצב האמיתי במציאות. אבל התחושה בציבור חשובה לא פחות, וזאת - כפי שגילה הסקר - מושפעת לא בהכרח מהמצב האובייקטיבי, כמו מהירידה בשביעות הרצון הכללית ומהקיטוב בעמדות פוליטיות.

התוצאה נתפסת כלא הגיונית כשמנתחים את תשובותיהן של השכבות הסוציו־אקונומיות הקשורות לכל אחת מהמפלגות (דרור ברויטמן, אנדרה טבקוף, "גלובס", 5.10.2019) - עשירונים 10,9,8 הצביעו באופן מובהק לכחול לבן על פני הליכוד. בעשירון 7 התוצאה היא כמעט תיקו. ובעשירון 4, 5 ו־6 נרשם יתרון מובהק לליכוד. בעשירונים התחתונים ההצבעה הבולטת היא למפלגות הסקטוריאליות, הערבים והחרדים.

כלומר, השכבות המבוססות כלכלית חושבות שהכיוון הכלכלי של המדינה אינו טוב, ואילו השכבות החלשות יותר דווקא מרוצות מהמצב.

בחלוף חצי שנה הפצתי בעצמי לכמה מאות חברי כנסת בעבר ובהווה וליועצים פרלמנטרים מהכנסת ה־20 שאלון ובו שאלות שונות על תפיסת תפקידו של חבר הכנסת. אחת השאלות נוסחה כך: "בשביל מי חבר הכנסת עובד?" רוב המשיבים (43%) ענו "בשביל ציבור מצביעיו" ורק לאחר מכן "עבור הציבור כולו".

כאן טמון אחד משורשי בעיית האמון במציאות הפוליטית הישראלית. בחברה שבטית, המיוצגת על ידי ריבוי מפלגות סקטוריאליות, עדתיות ומגזריות, התפיסה שעל פיה חיפוש הטוב המשותף הוא משני לייצוג המגזר שבשמו נשלח הנציג לכנסת, גורמת בהכרח לכך שהאזרח יאמין רק לקבוצת הדומים לו.

כל מי שמכיר את הפוליטיקה המקומית ברשויות הערביות ראה זאת מקרוב. לעתים חצי יישוב לא משלם ארנונה רק משום שנציג המשפחה היריבה הוא שנבחר לראשות המועצה. הקִרבה המשפחתית יוצרת הון חברתי מלכד (קשרים חברתיים בין אנשים בעלי רקע דומה), אך פוגמת בהון החברתי המגשר (קשרים בין אנשים מרקעים שונים) בין קבוצות, שהוא ההון הנחוץ לצמיחה חברתית וכלכלית בחברות ובמדינות מתקדמות.

אובדן האמון במנהיגות הוא מהסממנים הבולטים ביותר של היחלשות המערכת הדמוקרטית בישראל וברחבי העולם. העומדים כיום בראשי המחנות אינם מוכשרים פחות ממנהיגי הדורות הקודמים. הם גם לא מושחתים או נהנתנים יותר. זה הציבור שהשתנה, ומשום כך מציאות שבה פועלת מנהיגות מרוחקת, לא שקופה, שנהנית מעמדה של סמכות - חלפה־עברה מן העולם ואיננה עוד.

בעבר, שאבו מנהיגים את סמכותם מסטטוס מעמדי, דתי או כלכלי, ומעוצמה אישית מבוססת כריזמה, חוכמה או אגרסיביות. התכונות הללו עדיין מתוגמלות בפוליטיקה, בעיקר כאשר מתערער האמון בכל מי שאמור לפקח, לבקר ולייצר שקיפות ביחס לנעשה. בימים שבהם כל ויכוח והרמת קול בטלפון מוקלטים ומתורגמים לאייטם או לכתבת תחקיר בעיתון וכל הודעת טקסט לא ראויה הופכת לשערורייה, לפוליטיקאי נותר לתקוף את המתקיפים ולערער את האמון בהם.

אנחנו חיים בעידן הלינץ' בכיכרות, כאשר חצי משפט לא במקום במהלך ריאיון גורר אחריו שבוע של בליץ עיתונאי. הדוגמאות רבות מספור, וכולן מזינות דימויים שליליים ומעוותות מציאות.

המנהיגים של ימינו הם נטולי הילת ריחוק ומסתורין, ולאזרחים אין עוד סבלנות וסובלנות לטעויות, בעיקר אם הן של אלו המחזיקים בעמדה פוליטית שונה משלנו. נוסף על כך, אנו חיים בעידן שהוא "היפר־דמוקרטיה" - השטחה מוחלטת של ההיררכיות. כל אחד יכול לבטא את דעתו, כל אחד חושב שלדעתו יש תוקף לא פחות מזו של כל אחד אחר. זה קורה בתוך המשפחה, בין הורים לילדים, וגם בפוליטיקה שבין מנהיגים למונהגים.

לצד היתרונות הגדולים הגלומים לחברה האנושית כתוצאה מהשטחת ההיררכיות, הרי שהדבר גם מוביל בהכרח לשבירת האמון במנהיגים וביכולתם להוביל את הציבור טוב יותר מכל אחד אחר. זאת, בדיוק כשם שאנו חוזים בשבירת הסמכות של הורים בכל רחבי העולם, בשל השילוב בין מהפכת המידע למהפכה הטכנולוגית; שילוב שמערער על אחד ממקורות הסמכות העיקריים של ההורים - הידע.

במנהיגות הפוליטית של המאה ה־21 אנו חווים דיסוננס בין ציפיות למדינה שתנוהל כמו עסק לכל דבר, לבין מדינה שתנוהל כמו לפני מאה שנה ובבסיסה לאומיות, כוח וכבוד, כאשר שוויון וסולידריות, ואפילו יעילות ואפקטיביות, נדחקים למקום השני.

מצד אחד, המנהיג המודרני נמדד כמנהל, על פי מדדי טווח קצר של תפוקות והישגים. אם יפגין יכולות יוצאות דופן יקבל גיבוי מהציבור, ואם לאו, יבוקר ויוחלף. מצד שני, מציאות גלובלית של פחד ואי־ודאות, לצד היכולת לבצע מניפולציות על דעת הקהל, מאפשרת למנהיגים חזקים להפוך עצמם לכמעט בלתי־ניתנים להחלפה.

החלופה למנהיגות המובילה בכוח יכולותיה וערכיה עוברת דרך שיטת "אנחנו והם". הכוונה למנהיגות שזוכה לאמון מכוח סימון יריב מובהק. הציבור מחפש "ווינר", מנהיג קשוח שלא לוקח שבויים, שינצח בשבילנו. ציבור זה מבקש לבדל את עצמו מהקבוצה האחרת. הרי מי אנחנו, על פי התפיסה הזאת? ובכן, אנחנו פשוט לא "הם", וזה מה שמחבר בינינו.

מינה צמח, מייסדת תרבות הסקרים הפוליטיים בישראל, הסבירה לי באחת מקבוצות המיקוד שעשינו כי בעבר תכונות כמו אמינות ויושרה נתפסו כחשובות למנהיג, והיה מִתאם בין תכונות אלו אצל מנהיגים לבין התמיכה הפוליטית בהם.

בשנים האחרונות אנשים עדיין מעידים על עצמם כי הם מחפשים במנהיגים תכונות כיושרה ואמינות, אבל מן המענה לשאלות בנושא תפיסת המנהיגים המתאימים ביותר עולה, כי הקשר בין תכונות אלו לבין מידת ההתאמה התנתק זה מכבר.

תכונות כמו יהירות וכוח ואף חוסר אמינות לא נתפסות כבעייתיות, אולי אף להפך. הן מסייעות בידי המנהיג. אני רוצה את המנהיג הכי "רע" שיש, כל עוד הוא עושה שימוש ברוע שלו כדי להילחם עבורי.

כיום אין למנהיג אשראי ואמון מספיקים כדי להוביל מהלכים לטווח הארוך, ואף לא כדי להעביר לציבור בוחריו מסרים שאינם מתאימים להם ביחס לקבוצות אחרות. כך, אין למנהיג מהימין מרחב לדבר על הצורך בחיבור החברה הערבית בישראל לחברה הישראלית, ולמנהיג מהשמאל אין קשב לשיח על שותפות דתית־חילונית בַּפרהסיה של מדינת ישראל. תחת זאת מצופה מנבחר ציבור לייצג את שולחיו בצורה מובחנת ומובדלת.

השילוב בין מציאות מגזרית וסקטוריאלית לאלטרנטיבות פופוליסטיות מאיץ את שחיקת האמון הציבורי ואת ההתרחקות מחיפוש אחר הטוב המשותף. המנהיגות הופכת למגבר ולפועל היוצא של תופעות אלו, במקום לכוח הפועל לשינוי כיוון.

שביעות רצון מהמצב תלוית פוזיציה ואינה נגזרת מעובדות מוחלטות, ושחיקת האמון משותפת לכל הצדדים המעורבים במשחק הפוליטי. וחברה שיש בה מחסור באמון וגירעון בהון החברתי נמצאת בסיכון גבוה יותר מחברה עם גירעון בהון התקציבי.

בפשטות, הון חברתי מבטא את דרגת האמון של הציבור בממשל ובמגזר הציבורי, כמו גם את מידת האמון של הפרטים בחברה האחד בשני. אמון גבוה מאפשר צמיחה כלכלית, עידוד יזמות וביצוע רפורמות, ואילו היעדרו מוליד דשדוש, ניוון ושחיתות.

בישראל, בעשור השלישי של המאה ה־21, התפתחה תרבות פוליטית שהסכנה הגדולה ביותר בה היא חיסולו של ההון החברתי. תרבות זו אכן מובילה לדשדוש ולחוסר יכולת לקדם רפורמות מהותיות לטווח ארוך.

על הסיבות לחוסר האמון ולבינוניות ועל ההשלכות של כל זה עוד נרחיב. על הסיבה הראשונה והמשמעותית שבהן - בקטע שלפניכם.

פתרונות קלים מייצרים בעיות כבדות

העיתונאי של "הניו יורק טיימס", תומס פרידמן, מספר שהיה קובע מעת לעת פגישות בבתי קפה, אלא שלא פעם היו בני שיחו מאחרים להגיע. הזמן שהעביר בהמתנה נתן לו הזדמנות לחשוב ולכתוב, וכך נתן לספרו את השם "תודה על האיחור".3

בספרו עוסק פרידמן בהתקדמות הטכנולוגית המואצת ובהשפעתה על המערכות החברתיות והפוליטיות בעולם. השיפורים המתמידים שמייצרת הטכנולוגיה בחיינו מטעים לא מעט. קל לנו לבלבל בין שפע חומרי לבין שמחה, אושר ותחושות סיפוק אמיתיות.

אני זוכר איך כילד הייתי עובד קשות כדי להרוויח כסף שיאפשר לי לרכוש תקליטים של להקות וזמרים שאני אוהב; מקבל המלצות מחברים; מכתת רגלַי לחנויות תקליטים ישנות בתל אביב, קורא ושומע. המאמץ הזה גרם לי להעריך את המוזיקה שעבדתי קשה כדי להשיגה. היום אני כבר נותן ל־youtube או לאפליקציות המוזיקה השונות למצוא לי במהירות ובקלות אמנים בהתאם לסגנון שאני אוהב. כשאשתי נוסעת איתי ברכב, היא מפעילה אפליקציה שמזהה את האמן והאלבום המקוריים. דרך המנוי המשפחתי שלנו ב־apple music היא גם יכולה כעבור שעה קלה להשתמש באלבום המסוים בשיעור שהיא מלמדת בתיכון. שפע ונוחות שאפשר היה רק לחלום עליהם לפני 15 שנה.

כשם שנהיה קל להפליא לשמוע מוזיקה מכל קצוות העולם, כך גם קל להכיר ולדבר עם אנשים מהקצה השני של העולם. אבל למרות השפע העצום שמייצר עידן התאוצות הטכנולוגי, המצב הפסיכולוגי של אזרחי העולם אינו מדביק את קצב השינוי. לא כולם פתוחים לשינויים המהירים הללו או לתפקד במצבים של אי־ודאות.

השפע יצר את "פרדוקס הבחירה" - הקושי לבחור לנוכח ריבוי האפשרויות - כפי שהראו שורה ארוכה של כלכלנים התנהגותיים ופסיכולוגים. יותר אפשרויות בחירה לא משפרות בהכרח את רמת האושר אלא דווקא מקטינות את רמת הסיפוק, בין היתר משום שאנחנו שונאים להפסיד יותר מכפי שאנחנו אוהבים להצליח. במילים אחרות, כל בחירה היא גם הפנמה של ויתור על אפשרויות אחרות, ומכאן המושג השימושי כל כך במאה ה־21 - FOMO (Fear of Missing Out) - החרדה להפסיד משהו, לא להיות במקום שבו הדברים קורים, התחושה שלא משנה היכן אנחנו הדברים המעניינים מתרחשים במקום אחר.

בשל מגמת השינויים המואצים בעולם הטכנולוגי, ומצד שני בגלל מערכות פסיכולוגיות חברתיות ופוליטיות שאינן יודעות להסתגל במהירות הנדרשת, נוצר לחץ הולך וגובר על הקהילה ועל המנהיגות.

לדוגמה: העלייה המהירה בתוחלת החיים שדורשת הסתגלות של מערכת הבריאות הציבורית, שקורסת מעומס ומהתנפחות עלויות; הצורך בשינוי דרמטי של מודל הפנסיה והתאמת גיל הפרישה לתוחלת החיים העכשווית; ההכרח להיערכות חדשה של מערכות הקהילה והפנאי להיקף הפנסיונרים ההולך וגדל; השינויים הנדרשים בתחום התקשורת והרשתות החברתיות שמתרחשים תחת רגולציה לא מותאמת ועוד. אקו־סיסטם שלם סביב סוגיה אחת.

עידן התאוצות משפיע גם על שוק התעסוקה, שעובר ממודל תעסוקה של שכירים למודל של פרילנסרים, שנותנים שירותים מבלי להיות מועסקים דרך קבע בחברה. היכולת לעבוד מכל מקום ולהיות דינמיים תורמת אף היא להרחבת המודל.

המדינה, מצדה, עוד לא ערוכה למודל התעסוקה החדש בהיבטי הביטחון הסוציאלי והסדרת היחסים בין המעסיקים לבין אותם עובדים. אלו הן רק דוגמאות חלקיות ללחץ ההולך וגדל שמייצר עידן התאוצות על המנהיגות הפוליטית.

רמת החיים עולה, אך יחד איתה עולה גם הסיכון למשברים. למשל, משברים שנוצרים כתוצאה מהפצת שקרים ברשת חברתית. מחקר מה־4MIT הראה כי המהירות שבה שקרים מופצים ברשת כפולה מהמהירות של הפצת דברי אמת. בני אדם אוהבים את הצהוב, הפוגע, הסנסציה. היום תוכן כזה מתפשט מהר מאי־פעם. השאלה מהו שקר ומהי אמת הופכת אפוא לסוגיה קריטית ביכולת לנהל מערכות חברתיות ביעילות.

השילוב בין היחלשות התקשורת כגורם מהימן להצגת מידע על בסיס של אתיקה מקצועית ובקרה, לבין התפתחות פלטפורמות דיגיטליות שניתנות למניפולציה בקלות יתרה, הוא הרסני. בדוח של האיחוד האירופי שעסק בנושא ניסחו זאת כ"שוק דעות כאוטי וממועט במנגנוני ריסון או אימות עובדות". המציאות הזו מכרסמת מן הסתם עוד יותר באמון הציבור במערכות החברתיות, ובהיעדר אמון, קל להוביל בני אדם להאמין בקונספירציות ולנהל שיח אלים ונגטיבי.

אנחנו נמצאים כיום בנקודת פיתול היסטורית. הלחצים הנובעים מהשינויים הטכנולוגיים נמצאים בפער גדול מהכלים החברתיים והפוליטיים להתמודדות עם השינויים הללו. הפער הזה ימצא דרך להצטמצם באמצעות משברים וקטסטרופות - כפי שהלוחות הטקטוניים שבכדור הארץ משחררים לחצים באמצעות רעידות אדמה - או בתיקון שיביא שקט ושגשוג. בקיץ 2007 הוצג לעולם האייפון הראשון, שנה לאחר פתיחתה לציבור של הרשת החברתית פייסבוק. ההשפעה של שני החידושים הטכנולוגיים הללו מטלטלת עדיין את הזירה החברתית והפוליטית. הטלפונים החכמים משנים מן היסוד את ממשקי קבלת השירות של האזרח, את עולם הקמעונאות והמסחר, את הנגישות למידע שמערערת בתורה מודלים לימודיים וחינוכיים.

זאת ועוד, הטלפונים החכמים מייצרים מעין תחנת שידור ניידת מכל מקום ובכל זמן. יוצא אפוא שאנחנו חיים בעידן המתועד ביותר בהיסטוריה האנושית.

צמיחתן של רשתות חברתיות יצרה גם היא שינוי מהותי בפעילות החברתית, ביכולת לבנות בקלות קהילות נושאיות והתארגנויות חברתיות. אנחנו עדים לביזור בייצור תוכן לצד ירידה ביכולת להבחין בין חומר איכותי לחומר נמוך. גם הרוע נהיה נגיש יותר בשל אובדן הבושה מאחורי המקלדת. ריבוי התכנים גם שוחק את היכולת לסנן עובדות, וכל מנגנוני החדשות המסורתיים יוצאים נפגעים.

כל אלה הם פרי שינויים בני קצת יותר מעשור. האנושות טרם הספיקה להבין את כלל המשמעויות, לא כל שכן להתארגן מחדש ולהתמודד עם השינויים הללו; לא המנהיגות העסקית ולא הציבורית, לא מערכת החינוך ולא שוק התקשורת. כל חלקי המערכת מתארגנים מחדש ממש בימים אלה, אך הטכנולוגיה אינה ממתינה לאיש וממשיכה לרוץ הלאה.

ב־2018 התחיל לפעול באופן מסחרי המחשב הקוונטי הראשון, ובמקביל אירעו קפיצות מדרגה משמעותיות ביכולת הרפואית לפתח תרופות ובהתערבות גנטית; בבינה מלאכותית שתאפשר לייצר מכונות שיחליפו את בני האדם בתחומים רבים בשוק העבודה; ובפיתוח מערכות שיגדילו את התלות שלנו באלגוריתמים ובמכונות, שיסננו עבורנו את העולם וינהלו את שפע הנתונים שאנחנו חשופים אליו.

המציאות מייצרת נוחות ושפע, לצד פוטנציאל אינסופי למניפולציות שהופכות אותנו להרבה פחות חופשיים בפעולותינו כאזרחים במדינה המודרנית.

שינויים בסדרי גודל כאלה דורשים אמון ושותפות בין המנהיגות למונהגים. מדובר בתהליכים שבסופם החברה עצמה תשתנה - ולא רק סל השירותים הצר שבאחריות המדינה.

האם האזרח בעידן התאוצות יֵדע לדרוש תוצאות מהמנהיגות שהוא בוחר? האם יהיו בידיו הכלים להבחין בין אמת לשקר? האם נידרש לחוזה חדש בין המדינה ואזרחיה? חוזה שאיננו רק יחסי ספק-לקוח, אלא של אחריות משותפת? השאלות הללו נמצאות בלב התופעות שאותן אנו רואים בפוליטיקה בישראל ובעולם בכלל.

הלחץ על המערכות מעודד פוליטיקאים לייצר תשובות פשוטות למציאות לא פשוטה, והחשש המרכזי הוא שיש בעלי אינטרס שיודעים להרוויח מכך. על מנהיגים ואזרחים כאחד להבין שמציאות מורכבת דורשת תשובות מורכבות. עלינו לפתח כלים להכיל את המורכבות הזו במערכת הפוליטית והציבורית.

"בתל אביב הלכו אחרת: דילגו ריחפו, כמו ניל ארמסטרונג על הירח. אצלנו בירושלים הלכו תמיד קצת כמו בלוויה, או כמו שנכנסים באיחור לקונצרט: קודם שמים את קצה הנעל וטועמים בזהירות את השטח. אחר כך, כשכבר מניחים כף רגל, לא ממהרים להזיז אותה: אחרי אלפיים שנה מצאנו דריסת רגל בירושלים, אז לא נוותר עליה כל כך מהר. אם נרים את הרגל - מיד יבוא מישהו אחר וייקח לנו את פיסת־הקרקע שלנו, כבשת הרש" (סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז).

איזו מין הליכה דרושה לנו בשאלות הללו? הליכה של תל אביב או של ירושלים?

חוק הלאום | כללי משחק מקולקלים מולידים הכנעות במקום שבו ניתן לייצר הסכמות

חוק הלאום הוא תוצאה של כללי משחק מקולקלים. אצל אחדים, המוטיבציה לקדמו היתה פוליטית. לעורר מאבק ולחדד פערים. אצל אחרים המוטיבציה היתה כנה ואידיאולוגית, לחזק את המרכיב הלאומי והיהודי ולהתרחק מחזון מדינת כל אזרחיה. ברור שהתוצאה הובילה לכך שבמקום לקבל רגע של חגיגיות, הראויה לשם קידום מרכיב חשוב בחוקת המדינה, קיבלנו אירוע שפגע באמון של קבוצות שלמות (אזרחים דרוזים וחלקים ביהדות התפוצות לשם דוגמה), תוך קידומו של חוק שרוב המעורבים בו יסכימו שהוא בינוני ומלא חורים. איך הגענו לכך?

אחרי חודשים רבים של דיבורים, גרסאות והצעות, אושר לבסוף, ב־19 ביולי 2018, חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי. ברוב של 62 מול 55 נכנס החוק לספר החוקים של מדינת ישראל.

במשך שמונה חודשים עוכב החוק בוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך העניין, בשל התנגדות סיעת כולנו, בהובלה שלי, במטרה להגיע לנוסח מוסכם המייצג בצורה טובה יותר קווים של ימין ליברלי המשקף את עמדותינו, ובמטרה לעודד הסכמה רחבה ככל הניתן על הפרק הפותח של החוקה הישראלית.

במשך חודשים רבים, מאז אישור החוק בוועדת השרים לחקיקה, בתחילת מאי 2017, הפך חוק הלאום לגולת הכותרת של הליכוד בכנסת ה־20, והוויכוח על אודותיו היה לתמצית המעשה הפוליטי בעידן של התפרקות כללי המשחק. נגזר עלי, או שמא זכיתי, להיות שחקן בתהליך חקיקתו של החוק, בניסיון להיות גשר בין הצדדים במציאות שבה כללי המשחק אינם מוסכמים.

ניתן לנתח את חוק הלאום בכלים פוליטיים, משפטיים ומקצועיים לרוב. על כל סעיף אפשר לנהל ויכוח ארוך, אך לא לשם כך התכנסנו, אלא על מנת לשפוך אור על כללי המשחק שבתהליך החקיקה, על התרבות הפוליטית שבתוכה אנו פועלים ושבהכרח מובילה אותנו לתוצאות לא מיטביות.

באופן טבעי, חקיקה היא תהליך של הכרעות, ולא פלטפורמה לשיח מתמשך ולתהליכים דינמיים. חקיקה מוציאה סוגיות חברתיות מהעולם הרך של מערכות יחסים ומעבירה אותם לעולם הנוקשה של בתי המשפט.5 האם אפשר בעידן הפופוליזם לנהל שיח חזוני וחברתי בתהליך חקיקה בכנסת?

לא אמלט לחלוטין מנגיעה בוויכוח האידיאולוגי החשוב ביותר סביב החוק, הלוא היא היעדרה של המילה "שוויון" מהנוסח הסופי, מדוע היא נעדרת, מי התנגד לה ומהם נימוקיו.

לָאמת, גם אם אחת היא, פנים רבות. הגדולה של התרבות היהודית לאורך כל הדורות היתה היכולת להכיל מחלוקות חברתיות ואידיאולוגיות עמוקות, ובסופו של יום לאזן בין הצורך להביא הכרעות מעשיות לבין שמירה על אחדות בין חלקי העם.

בתקופת בית שני, כמאה שנים לפני הספירה, היו שתי דמויות בכירות בבית הדין היהודי, הסנהדרין - הלל ושמאי. הלל היה נשיא הסנהדרין ושמאי אב בית דין. המחלוקות ביניהם בעניין ההלכה היו כה עזות וכה מעמיקות, עד שהפכו למושג הגנרי ביהדות למחלוקת: "בית הלל" נתפסו כמקלים, ו"בית שמאי" ככינוי לגישה מחמירה.

גדולתו של בית המדרש היהודי היתה ביכולת להכיל מחלוקות יסודיות שסביבן נוצרו פלגים וקבוצות מאמינים, בלי לפרק את החיבורים.

ההיסטוריה היהודית פיתחה כלים משמעותיים להכרעה במחלוקות בבית המדרש ואימצה את רעיון "מחלוקת לשם שמים" כרעיון מרכזי בתהליך השיח והדיון. המציאות העכשווית שונה. בין השאר, משום שהתרבות היהודית לא פיתחה כלים מספקים להכרעות במחלוקות פוליטיות.

כעם וכאומה אנו חדשים יחסית בעולם הפוליטי, ועלינו להתאים עקרונות וערכים שהתעצבו בתרבותנו במשך אלפי שנים למציאות פוליטית מודרנית בלא שיש בידינו מודלים תרבותיים מן העבר. נוסף על כך, אנו נמצאים בעידן הפופוליזם שבו אימוץ המודל הדמוקרטי בתהליכי קבלת החלטות נמצא תחת מתקפה קשה.

חוק הלאום נולד מתוך צורך בהשלמת מפעל החוקה הישראלי, ומההבנה כי זהו החוק שאמור לפתוח את החוקה הישראלית, ושתכליתו להגדיר את חזון המדינה ואת השילוב בין שלושת מרכיבי הליבה של מדינת ישראל: יהדות, דמוקרטיה וזכויות אדם.

תיארה זאת היטב פרופ' רות גביזון בקובץ המלצות מיוחד לנושא:6 "ישראל היא מדינה דמוקרטית, במובן זה שהריבונות בה מסורה לכלל אזרחיה בלי הבדל לאום או דת, על בסיס חירות ושוויון; המכבדת את זכויות האדם של כל תושביה, והיא המסגרת המדינתית המאפשרת ליהודים לממש באמצעותה את זכותם להגדרה עצמית ולעצמאות פוליטית, תרבותית ודתית, ולהתקיים כרוב יציב ובטוח בארצם. השילוב של מרכיבים אלו הוא הגרעין של חזון המדינה".

לאורך 14 החודשים שבהם נדון חוק הלאום בקואליציה, במסגרת הכנסת ה־20, הפכה לשכתי למוקד עלייה לרגל של שחקנים שונים, בהם ארגוני חברה אזרחית מן הצד הליברלי ומן הצד השמרני, מומחי אקדמיה ופוליטיקאים בעבר ובהווה.

לא פחות ממפת הארגונים שגילו עניין בחוק, היה מעניין לראות ולחוות את השחקנים הזרים שהתעניינו בחוק. נציגים בכירים של הקהילות היהודיות בארצות הברית העלו בפנַי ובפני חברי סיעתי את החוק והלבטים סביבו באופן תדיר, וגם נציגי שגרירויות - ביניהם האיחוד האירופי ושגרירויות אנגליה וארצות הברית - ביקשו לקבל סקירה של החוק, ובכלל זה המתחים שעלולים להיווצר סביבו וההיתכנות הפוליטית להעבירו.

בארגונים הליברליים נוצר חשש מצמצום שיח הזכויות. עבור יהדות התפוצות, הפחד היה מהרחבת השליטה האורתודוקסית על המאפיינים היהודיים של ישראל. ואילו עבור גורמי המקצוע בשגרירויות השונות, החוק עורר עניין בהקשר של האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית.

הדיון בחוק, בראשיתו ובאחריתו, היה פוליטי. מטרת המלחמה בליברלים, שהפכו את הכול לשפיט, היא להבנות מציאות שבה הכול פוליטי. זה כמובן יעיל במיוחד אם אתה שולט בפוליטיקה. ואיך מתפקדת הפוליטיקה בעידן שבו הכללים של מערכת ההפעלה מתפרקים? היא מחדדת פערים, מעודדת מאבקים, פשרה היא מילה גסה, ואיננו רוצים דבר מלבד לנצח.

כל אותם שחקנים מהתפוצות היהודיות ומהארגונים האזרחיים השונים גילו שלא מתקיים באמת דיון על תוכן וערכים, אלא על פוליטיקה ועל היכולת להכריע.

סביב החוק וסעיפיו התעוררו מחלוקות רבות הנוגעות בסוגיות ליבה בחברה הישראלית. האיזון בין דת ומדינה, מיקומה של הפרשנות האורתודוקסית בחזון מדינת ישראל, היחסים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי בסוגיות שונות כגון התיישבות ושפה, הקֶשר בין היהודים בישראל ויהדות התפוצות ועוד. אך המניע הראשון לקידום החוק בכנסת ה־20 היה נגטיבי ולא פוזיטיבי. כלומר, המניע היה לחפש נושא שייתפס כימני ויעורר מאבק. זאת, כחלק מהתפיסה שהעיקר בפוליטיקה אלו הם המאבקים, שיש לחדדם ולהקצינם למען תועלות פוליטיות.

באחד הלילות במליאה, בפברואר 2018, התבקשתי להצטרף לשיחה עם אבי דיכטר ויריב לוין שקידמו את החוק מטעם הליכוד.

עד לאותו ערב המסר הכללי שקיבלתי מכחלון וגם מכמה דמויות בכירות מהליכוד היה: "זה חוק קמפיין, לא חוק לחקיקה". כל חקיקה תייצר עימותים. עם החרדים, עם מיעוטים, עם קבוצות ימניות קיצוניות מול המתונים יותר, וגם עם יהודי התפוצות.

יתר על כן, היה ברור כי בימים של מתחים בין קבוצות שונות בחברה אין באמת צורך בחוק. צריך לדבר עליו, אפשר להעלות אותו לכותרות, ואפילו לריב עליו קצת, אבל לא ממש לחוקק אותו.

אני סברתי שזהו רק ניסיון להרדים את ההתנגדויות ושצריך להיות מוכנים שייעשה ניסיון אמיתי להעביר את החוק. לוין אכן ראה הזדמנות אמיתית בקואליציית הימין להעביר חוק שישנה סדרי משחק. העניין עלה לדיון בין שלושתנו עוד באותו לילה במליאה. "נמאס לנו מזה שאתה תוקע את החוק. מה צריך כדי להתקדם?" שאלו דיכטר ולוין.

הצגתי בפניהם את הסוגיה החשובה ביותר מבחינתי: סעיף 1 (ד) בנוסח החוק שאושר בוועדת השרים.

"האמור בחוק יסוד זה ובכל חיקוק אחר יפורש לאור האמור בסעיף זה", כך אומר הסעיף המכונה סעיף העליונות. שאר החלקים בסעיף 1 לחוק כללו את הגדרת מדינת ישראל כבית של העם היהודי ואת העובדה כי הזכות להגדרה עצמית היא ייחודית לעם היהודי.

אמרתי לדיכטר וללוין, אתם מבינים שבנוסח שעבר את ועדת השרים אנחנו משנים את האיזון בין מרכיבי הדמוקרטיה הישראלית? חשבתי שאנחנו מסכימים על מדרג שווה בין דמוקרטיה, זכויות ויהודיות. אבל כאן האיזון משתנה. המרכיב היהודי גובר על מרכיב הזכויות ועל מרכיב הדמוקרטיה.

דיכטר היה פתוח להצעה מאזנת. יהודית ודמוקרטית זה בסדר, שוויון לא. הוא הסכים לנוסחים הכוללים את ההגדרה "מדינה דמוקרטית" בסעיף אחד, ואז בעיית העליונות מצטמצמת מאוד. לוין התעצבן. "זה העיקר בחוק! כל השאר משני..." הוא הביע את כעסו.

"אתה למעשה מבטל את חוקי הזכויות, את כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק", אמרתי.

"נכון, זו המטרה", הודה לוין.

השבתי שאם לוין או הליכוד מעוניינים לבטל את חוקי היסוד הנוגעים בזכויות, שיעלו זאת ישירות להצבעה.

עמדת סיעתי, הבהרתי, היא שיש מקום לחוק לאום שמגדיר את הזכויות הלאומיות הקולקטיביות של העם היהודי, אבל זאת לצד שמירה על מרכיבי היסוד הנוספים של מדינת ישראל - דמוקרטיה וזכויות אדם.

העיסוק בסעיף העליונות של חוק הלאום על שאר חוקי היסוד של מדינת ישראל היה עיקר מלחמתו של לוין בחוק. הוא ראה בחוק הזדמנות מתוחכמת לסרס את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לוין ניגש לנושא מתוך אמונה אידיאולוגית אמיתית, אך מרבית הדיון בחוק היה בעיקרו פופוליסטי ולא אידיאולוגי.

כאן הרשיתי לעצמי לחרוג ממנהגי בדבר פשרות והסכמות ולהציב קו אדום. אך בפופוליזם כמו בפופוליזם, את רוב המעורבים הפרטים לא עניינו. בשיחות שקיימתי עם בכירים בתקשורת ובמערכת הפוליטית תהיתי איך יכול להיות שהפרטים הללו לא מעניינים אותם. ומסתבר כי גם אצל ראשי המפלגות לא התקיים אפילו דיון אחד בפרטים או בסוגיה העקרונית.

השיח היה פוליטי לגמרי. הליכוד מבקש להתקדם במהירות ושואל מה צריך לעשות כדי שזה יקרה. החרדים מתנגדים ודורשים תמורה. ואנחנו מתווכחים.

גם הפתרונות שהוצעו היו בעיקרם פוליטיים - "בואו נעביר נוסח רק בקריאה ראשונה, אחר כך נראה". נותרתי איתן בדעתי, רק אם פותרים קודם את סוגיית העליונות, אמרתי.

הנחת העבודה בוויכוחים הרגישים היתה שבסופו של דבר כל אחד יילחם את מלחמתו. סעיף שעוסק בקשר עם התפוצות יטופל על ידי יהדות התפוצות; סעיף המורשת יטופל על ידי החרדים, שבכלל הובטח להם שהחוק יעבור רק בקריאה ראשונה ולכן אין צורך להתעסק בפרטים. אז למה להילחם עכשיו?

אותי עניין רק סעיף 1. שם, חשבתי בשעתו, מתנהל הקרב המהותי.

ב־10 בינואר העברתי, יחד עם חברת סיעתי רחל עזריה, מכתב ליריב לוין ולאמיר אוחנה, שמונה לעמוד בראש ועדה מיוחדת שהוקמה כדי לקדם את החוק. במכתב התמקדנו בסעיף 1. טענו כי סעיף העליונות מורכב גם בשל הערבוב בין היהדות כלאום והיהדות כדת. מצב שבו נקבעת עליונות היהדות כדת על פני כל שאר חוקי היסוד יכול לפתוח פתח לפרשנות דתית אורתודוקסית לחוקי המדינה.

הנושא השני היה איון שיח הזכויות מחוקי היסוד של ישראל. אם הוספת "שוויון" זה נון־סטארטר, הצענו לציין בסעיף 1 כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. או, לחלופין, לציין כי מדינת ישראל מכבדת את זכויות כל אזרחיה. רחל ואני סיכמנו את המכתב בדברים הבאים:

"ברצוננו להדגיש פעם נוספת את החשיבות המיוחדת ביצירת הסכמות רחבות ככל הניתן בחוק הלאום. זה איננו עוד חוק מרכולים אשר מעבירים במסגרת 'חובות קואליציוניות' שלנו איש לרעהו, כאשר ברור לכולם שמדובר בהצהרות ולא במהות. בחוקי יסוד מהותיים חייבים אנו לבוא מתוך השלמה אמיתית עם התוכן ולא להסתפק בפשרות פוליטיות רגעיות".

הצעתנו נענתה בסירוב מוחלט על ידי לוין ואוחנה והעניינים לא התקדמו. נתניהו החל ללחוץ ולהזכיר את הנושא בישיבות של סיעת הליכוד וגם להעלות את הסוגיה מול יו"ר מפלגתי, משה כחלון. לבסוף, מי שהציע הצעת פשרה שהתקבלה היה היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. על פי הצעתו, כיוון שיוזמי החוק לא מוכנים להכניס לסעיף הפותח את ההתייחסות לזכויות או להיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית, נוותר על אזכור זה כלל. בתמורה נמחק סעיף העליונות. בלי יהודית ודמוקרטית; בלי עליונות חוק הלאום על שאר חוקי היסוד. את היהודית והדמוקרטית נקבל בַּחוקה מחוקי הזכויות.

ניגשתי עם ההצעה ליועץ המשפטי לכנסת, אייל ינון, וליועץ ועדת חוקה חוק ומשפט, גור בליי. "דעתכם?" הם אמרו שהקושי המרכזי בסעיף הוסר. אמנם נכון שבדומה לחוקי הזכויות גם בחוק הלאום יצוין אופייה של מדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות, אך בשלב זה נחה דעתם.

התקדמנו.

ניסחה זאת היטב פרופ' גביזון: "גם בדיון הפנים יהודי על חזונה של המדינה, היחסים בין 'דמוקרטיה' לבין 'יהודיות' מוצגים לעתים כהנגדה, שמצדה האחד עומדת תפיסה הומניסטית ליברלית חילונית, (בין שהיא לאומית־עברית ובין שהיא ניטרלית ופוסט־לאומית), המחשיבה את הפרט ואת זכויותיו (דמוקרטיה), ומצדה השני תפיסה יהודית דתית הלכתית (יהודיות)".

גביזון מתארת את המציאות שבה שתי התפיסות משתלבות. דווקא יהדותה של ישראל והייחודיות שלה בעניין זה מחייבת יצירת מחנה רחב ודמוקרטי שמוכן לעמוד לצד חזון יהודי ולא להתקומם כנגדו. אפשר לומר שהאתגר של הקמת מדינת ישראל הוא בחזון המשלב בין יהודיות לדמוקרטיה, והנגדת הערכים הללו מהווה סכנה אמיתית לחוסנה של מדינת היהודים. התמיכה בדמוקרטיה אינה מחייבת אימוץ מלא של כל נורמה אוניברסלית, וכל זכות המקובלת בכל מדינה דמוקרטית חייבת להיות מאומצת כלשונה.

הטענה המרכזית של פרופ' גביזון היא שחזון דווקא נכון לו שיהיה מעומעם, כיוון שהעיקר הוא ביצירת שותפות רחבה ולא בהכנעת דעות יריבות. אמנם החיים מחייבים הכרעות בסוגיות שעולות בחיי היום־יום. גיור, כשרות והפרדה בין גברים ונשים הן דוגמאות נפוצות בוויכוח הדתי־חילוני, וכך גם סוגיות כמו ייהוד הגליל או קליטת עלייה. אבל האתגר הוא לייצר הכרעות שלא מפרקות את השותפות האזרחית.

לא פעם הֶסדרים המתקבלים על ידי הכנסת מייצגים מצב קיים ונקודתי שיכול להשתנות בפרק זמן של שנים ספורות. לראיה, ממשלת הליכוד עם מפלגת יש עתיד שהתנתה תקצוב בלימודי ליבה, החלטה שהתהפכה לחלוטין בתוך קדנציה אחת בלבד.

עניין חוק הלאום נדרש לעוד כמה שבועות של תיקונים גם בסעיפים אחרים עד שלבסוף, ב־1 במאי 2018, קרוב לשעה שתיים בלילה, החוק אושר בקריאה ראשונה ברוב של 64 תומכים מול 50 מתנגדים. זה היה נוסחו של סעיף אחד בחוק:

א. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. ב. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית. ג. מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי.

בהצבעה הזו, חשבתי, הוכרע לזכותנו המאבק על רכיב הזכויות בחוקה הישראלית. אך בעידן הפופוליזם התוצאה ומחיריה משניים למחיר שגובה התהליך עצמו.

■ ■ ■

אחרי אישור החוק בקריאה ראשונה, החזון המעומעם לקידום חוק לאום דקלרטיבי הלך והפך להכרעה פוליטית שחיפשה את ההתנגדות ואת הקרב האידיאולוגי המובהק. איני מקבל את עמדת גביזון בדבר הצורך להימנע מהכרעות חזוניות. אני תומך לגמרי בצורך לבנות שותפות רחבה, אך לצד זאת סבור שיש לקדם הכרעות בסוגיות ליבה כדי למנוע את הספין הפופולרי בשנים האחרונות, כאשר המחוקקים בורחים מהכרעות ומשאירים למערכת המשפט וליועצים המשפטיים להידרש לבעיות.

כך, בעצם, מרוויחים אותם גורמים פוליטיים פעמיים: גם לא מכריעים בסוגיות כמו גיוס חרדים, הפרדת נשים וגברים, מעמד הרבנות הראשית בגיור; וגם מאפשרים לעצמם לתקוף את היועץ המשפטי ובית המשפט, שפעם אחר פעם נדרשים להתמודד עם סוגיות אלו במקום שיעשה זאת המחוקק. בית המשפט נאחז בערכי מגילת העצמאות ובחוקי הזכויות, ומקדם שיח שכולל דמוקרטיה ושוויון וזכויות לצד ערכי הלאומיות והיהודיות של המדינה, בעוד שיח שמרני ודתי מבקש לשנות את האיזון בין המרכיבים הלו.

לתפיסתי, אפשר וצריך לשנות, אבל לפני כן יש לייצר תנאים וכללי משחק שיאפשרו את השינוי. לייצר קרקע שתאפשר מחלוקת לשם שמים. הכלל הוא רצון אמיתי למפגש ענייני. כשאין הסכמה על כללי המשחק וכשהתרבות הפוליטית מעודדת הכנעות, היכולת לייצר תהליכים משתפים ומוסכמים פשוט נעלמת.

חוק הלאום הפך לשיח פוליטי גרידא, והדיון היחיד נסוב סביב השאלה מה אפשר להעביר, איזה נוסח ייַצר הסכמה שתספיק לחקיקה, ומהו הנוסח שעשוי להתבטל בבית המשפט. בדיונים כמעט שלא נכחו חברי כנסת מהקואליציה, למעט בסוגיות ספציפיות שנגעו לקבוצות בעלי חיבור פוליטי.

המטרה היתה הכרעה. הכרעה עם ההסכמה המינימלית האפשרית ולא המקסימלית האפשרית, כפי שניתן היה לצפות בבואנו לעצב את החוקה הישראלית.

כך, למשל, היה בוויכוח על מעמד השפה הערבית. בחוק שאושר בקריאה הראשונה הופיע הנוסח, "עברית היא שפת המדינה. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה, לדובריה זכות לנגישות לשירותי המדינה. פרטים לעניין זה ייקבעו בחוק".

עצם הנוסח הלא־אלגנטי עורר תהייה האם הוא נכון וראוי. לקראת סיום התיקונים ואישור החוק לקריאה שנייה ושלישית, הועלתה הצעה שגרסה כי אם אנחנו רוצים להאדיר את מעמד השפה העברית, אפשר ורצוי שנעשה זאת מבלי לפגוע במעמד הערבית. ממילא אין לכך תכלית מעשית. על כן, הוצע נוסח ברוח, "עברית שפת המדינה, ערבית שפה רשמית שנייה".

בשיאו של הלחץ לקראת ההצבעות נכנסנו, נציגי הקואליציה, לחדר צדדי עם יו"ר הוועדה, אמיר אוחנה. הנציגים החרדים העלו את סוגיית השפה. בואו נרכך, למה להשפילם? הם אמרו. אני הצטרפתי לבקשה. נמצא נוסח שמאדיר את העברית אבל לא מחליש את הערבית. אפילו בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי - הסיעה הימנית ביותר בכנסת - לא התנגד.

אוחנה ודיכטר סירבו והודיעו שזה מתואם עם ראש הממשלה ושאין מקום לשינוי בשלב הזה. חבר כנסת מהליכוד לחש לי בשקט, "אנחנו רוצים שיצעקו קצת. ממילא זה לא ממש משנה".

"אנחנו רוצים שיצעקו קצת" כמניע לחקיקת חוק יסוד, שאמור לפתוח את החוקה הישראלית? הנה כי כן, הכרעה, ניצחון וגריפת הון פוליטי חשובים, מסתבר, יותר מהסכמה או מחשיבה אסטרטגית. ואם אפשר להעביר את החוק ולקבל גם כמה כתבות שליליות וראיונות היסטריים של מפלגות השמאל, הרי שיש כאן אפילו רווח כפול.

ראיתי את הדברים בזמן אמת והבנתי את הלחץ להתקדם - למשל, חלון הזדמנויות שנפתח מול החרדים. הבטיחו להם שהחוק לא ישנה דבר מהותי, ובתמורה הם יקבלו עזרה משמעותית בחוק הגיוס ובתחומים אחרים. החרדים אמנם העדיפו שהחוק לא יעבור, אבל אם יחלישו אותו מספיק הם יתְרצו. הליכוד רצה סמל יותר מאשר שינוי מהותי.

חשבתי שעדיף להעביר את החוק עכשיו עם האיזון הקריטי בסעיף 1, מאשר לדחות את החקיקה לעתיד, שבו ייתכן שיהיה אף קשה יותר. את ראשי המפלגות התוכן פחות עניין. העיקר הוא הסיפור, הקרב, הניצחון, הפילוג שממנו אפשר לגרוף הון פוליטי.

אינני מצטער על תמיכתי בחוק הלאום. לתפיסתי, כנסת ישראל צריכה להכריע בסוגיות ליבה המעצבות את חזון מדינת ישראל. בעיני, עלינו להשלים את מפעל החוקה הישראלית.

להבנתי, סייעתי למנוע נזק גדול שבעתיים, שהיה פוגע דרמטית בערכים הליברליים שבבסיסה של מדינת ישראל. עוד נגיע להיעדרה של המילה "שוויון" בחוק ולמלחמתם של בני בגין ושל הנשיא ראובן ריבלין בנושא.

חוק הלאום הוא דוגמה כיצד יש לחדד את כללי בית המדרש ואת האופן שבו אנו מעצבים את השיח כדי שנוכל להגיע להכרעות בסוגיות הליבה. זה לא ויכוח על מי צודק. זה ויכוח על התנאים שמאפשרים לנו להגיע לתוצאה הטובה ביותר האפשרית עבור כלל הציבור.

זהו בבסיסו האתוס הדמוקרטי - למקסם תועלת לקבוצה גדולה ככל האפשר של אזרחים, לא ליצור מציאות המשרתת קבוצות קטנות המצליחות לייצר לעצמן עוצמה פוליטית. כשכללי המשחק מתפרקים מגיעים לתוצאה שהיא בינונית לכולם, ובעיקר לכזו שתופעת הלוואי שלה היא לא חיזוק האמון והלכידות, אלא ערעורם.

חמישה כוכבים במדבר - התנאים שמאפשרים מצוינות

גדלתי בתל אביב, בסביבה שבה מצוינות והצלחה תורגמו בדרך כלל לתגמול חומרי - קריירה, מעמד וכסף. אמי עבדה כשכירה בחברת תיירות של הסתדרות העובדים, אבי עבד גם הוא בתחום התיירות, אך בשנים מאוחרות יותר החליף עבודות בתכיפות גבוהה, והיו גם תקופות שבהן הוא לא עבד כלל.

ביום־יום לא חסר לנו דבר, ואני קיבלתי מהורי את הרושם כי העובדה שאנחנו מתגוררים בדירת שני חדרים, לא נוסעים לחו"ל ומתקשים להחליף רכב, היא בסך הכול ביטוי להיעדר הצלחה.

כאדם צעיר התעניינתי בטיולים, בספרים ובמוזיקה ופחות במקצוע לעתיד. בגיל 17 נשרתי מהתיכון, והמחשבה על "מסלול להצלחה בחיים" הלכה ורחקה ממני. הייתי מעביר את זמני בטיולים בארץ, בקריאת ספרים ובשיטוטים סתמיים.

בהרצאות הרבות שהעברתי לתיכוניסטים ולחיילים במהלך תפקידי כחבר כנסת וכיו"ר שדולת הצעירים, הייתי מזכיר את העובדה שנשרתי מהתיכון. לא בגאווה, אלא כתיאור מדויק של עוגמת הנפש שגרמתי בכך להורי, ובמאמץ שנדרש ממני לימים להשלים בגרויות ולהתקבל לאוניברסיטה.

סיפרתי לבני הנוער שאחד האתגרים הגדולים ביותר בחינוך הוא להעניק לילדך חוויה של הצלחה. לא מדליות על השתתפות, אלא מאמץ אמיתי וכן להיות טוב במשהו שמתאים לך.

באופן אישי חוויתי גיל התבגרות שכולו כישלון. עם זאת, עשיתי שימוש בשתי התכונות החזקות ביותר אצלי: דמיון ויכולת עבודה עם אנשים. ועדיין עברו שנים עד שמצאתי את מקומי, מקום בעל משמעות עבורי בו הרגשתי שאני מצליח.

בהרצאות דיברתי על כך שכל אחד צריך למצוא את המסלול אל המרחב שבו הוא יכול להצליח, ושצריך עם זאת להאמין שאין רק דרך אחת להצלחה. המקום הראשון שבו גיליתי כאדם בוגר עניין ושאפתי למצוינות היה קיבוץ נאות סמדר שבערבה. קיבוץ שננטש והוקם מחדש ב־1989 על ידי חבורה ירושלמית ברובה.

כבחור עירוני וסקרן היה הקיבוץ עבורי חנות ממתקים של הזדמנויות לעשייה ולהתנסות: עבודה חקלאית, נגרות, בניית מטבח ומוסך. הקיבוץ הצעיר היה זקוק לידיים עובדות ולעובדים בלי בעיות גב. בכל מקום שמחו לקראתי ונתנו לי הזדמנות. למדתי את אומנות הלחימה נינג'יטסו במקביל לתיקון גגות רעפים, והתאמנתי בהטלות בזמן סיקול אבנים בשדה שיועד להיות כרם.

כאדם שגדל בעיר חיי הקיבוץ היוו הזדמנות למפגשים בלתי־פוסקים סביב עשייה של ממש. נאות סמדר לא הוקם רק כקיבוץ להפרחת השממה בערבה הדרומית, אלא כמקום של אנשים שהתעניינו בלימוד משותף על בני האדם, היחסים המפעילים אותם והכוחות הפסיכולוגיים שבבסיס אותם יחסים. שמותיהם של הוגים כמו גורדגייף ואוספנסקי עלו תכופות.

לגרעין הנח"ל שבמסגרתו הגעתי לקיבוץ היתה נגישות מוגבלת ללמידה ולמפגשים שקיימו חברי הקיבוץ. חברי הקיבוץ הבוגרים החליטו שלא נכון לערבב ולבלבל אותנו בשלב כה מוקדם בחיים. היה ברור לי כבר אז, כאדם צעיר, שמי שנמשך למקום כמו קיבוץ, נמצא במגע ישיר יותר עם הקלקולים האופייניים לחברה האנושית.

כשהייתי שואל חברי קיבוץ מה שמעסיק אותם, הם לא דיברו על ההתחממות הגלובלית או על המצב בעזה, אלא על אתגרים בהתנהלות מול סמכות, על מקומו של הפחד בחיים, ועד כמה דעות קדומות מונעות מפגש עם האמת. מה שמניע את סקרנותם ופועלם של אנשי נאות סמדר זו מודעות לבעיות שיש בהתנהלות של בני האדם לבין עצמם. האלימות, הרוע והבינוניות שמולידים סבל. לדידם, מודעות לקיומו של הסבל מעלה את הסיכוי שיחל מסע בחיפוש אחר דרכים להתמודד איתו.

כששואלים את מרבית הישראלים אם מצבם טוב הם עונים בחיוב. תחושה של שביעות רצון מהמצב היא גם סוד שרידותו של השלטון. אין ספק שבמובן הפיזי והחומרי, מצבה של מדינת ישראל הולך ומשתפר, איכות החיים הכלכלית־חומרית טובה, הביטחון האישי טוב מאי־פעם, ומצבנו הכללי טוב משמעותית מרוב המדינות שעל פני כדור הארץ.

בעבודתי הפוליטית הסתובבתי רבות בין היישובים שברחבי הארץ. פגשתי תושבים ופעילים ולמדתי על הצלחות, כישלונות ואתגרים. יישובים רבים מדי בארץ אינם מספקים את איכות החיים הראויה לתושביהם, וזאת מסיבות רבות ומגוונות. תכנון לקוי, היעדר תשתיות, ריחוק ממרכזי חיים, אבל לפני הכול ומעל הכול - מדובר ביישובים שבדרך כלל מתמודדים עם אתגרים קהילתיים ומנהיגותיים, וכמעט תמיד עובר קו ישר בין רמה מקצועית בינונית של המנהיגות ביישוב, לבין האמון הנמוך והציפיות הנמוכות של ציבור הבוחרים שבו.

תמיד יאשימו את השלטון המרכזי שהוא אינו משקיע מספיק ביישוב ובאזור. וכך עבור המנהיגות המקומית יש את מי להאשים, ועבור הציבור אין צורך דחוף לקחת אחריות, לרדת מהמרפסת לזירה הקשה של מעורבות אזרחית וציבורית, ולשנות את המנהיגות המקומית.

במאמר ב"ניו יורק טיימס" מאוקטובר 2019 מתארת מוניקה פוטס מסע שלה למחוז בורן שבארקנסו, במסגרת מחקר על קהילות במרכז אמריקה.7 במאמר מתואר כיצד המחוז בנה ספרייה חדשה שאמורה היתה לשרת קהילה של כ־17 אלף איש. הספרייה נבנתה בימים של הכנסות גדולות בעקבות הפקת גז טבעי באזור, דבר שגרר השקעות ומסים אזוריים. ב־2009 צללו מחירי הגז הטבעי - ואיתם הכנסות המחוז.

הספרייה באמריקה היא כמו המתנ"ס בישראל, מקום של עוגן לפעילות קהילתית, מפגש עבור משפחות צעירות לשם פיתוח אופקים רחבים יותר לילדים. כדי לתפעל את הספרייה החדשה, הוצע במועצת המחוז להעלות את שכר הספרנית הראשית, המנהלת את המקום, ל־25 דולרים לשעה, על מנת להביא את משכורתה השנתית ל־42 אלף דולרים בשנה, משכורת לא נדירה אצל מורים ופקידים אחרים במחוז.

ההצעה הובילה למחאה אזרחית בפייסבוק כנגד הכוונה להעלות את שכר הספרנית. הביקורת הקיפה את כל הדוגמות השמרניות ביחס לשירות הציבורי. "למה ספרנית צריכה תואר שני בכלל?" ו"כל הוצאה ציבורית היא בזבוז ושחיתות".

עבור מי שחי כמוני בקיבוץ ועסק בפעילות חברתית, המציאות המתוארת היא בלתי־נתפסת. חוסן קהילתי הוא המרכיב החיוני ביותר בהצלחה של חברות ופרטים, וההתנכרות המוחלטת לכל השקעה בפיתוח הקהילה נראתה לי לא הגיונית.

התפיסה האזרחית במחוז בורן, כמו באזורים הכפריים בארצות הברית, היתה שכל השקעה ציבורית מעבר לתשתיות בסיסיות היא בזבוז. אלא שזהו חוסר מודעות מוחלט לכוחה של קהילה מעֵבר למסגרת המשפחתית, ובעיקר חוסר אמון קיצוני ביכולתם של אנשי מקצוע לסייע לגַשר על פערים בהון חברתי.

הקיצוניות של השוק החופשי הגיעה, כך נראה, גם למסגרות החברתיות, ומשתרשת התפיסה שגם קהילות רק זקוקות שיעזבו אותן לנפשן כדי שהן יתפתחו. אבל המדרכות השבורות במושב שבו אני חי מלמדות מה 50 שנה בלי השקעה מודעת בבניית קהילה יודעות לייצר.

קהילות אינן שווקים, וכדי לייצר קהילה חזקה נדרשת מודעות, כוונה - וגם השקעה כספית לא מבוטלת בתשתיות.

במהלך תקופתי כיועץ לראש עיריית ירושלים חקרתי למשל את המושג "המקום השלישי", מונח שטבע הסוציולוג ריי אולדנבורג.8 הוא דיבר על העבודה והבית כשני המקומות הבסיסיים בחייו של האדם, אבל גם קבע כי ישנו מקום שלישי שסביבו מתפתחת הקהילה - הכיכר האיטלקית, הפאב השכונתי באנגליה וכדומה.

ההבנה שתכנון עירוני נכון חייב להביא בחשבון את הפיתוח של "המקומות השלישיים" למפגש של תושבים חידד לי עד כמה חוסן קהילתי אינו מתרחש מעצמו.

לא אחת, מי שמגיע לתפקיד ציבורי מוּנע מרצון בכוח ובשליטה במשאבים, והופך את היישוב לעניינו האישי. פעמים רבות מנהיגים חסרים את הידע והניסיון הנדרשים לתפקיד. בישראל, בשונה ובדומה למרכז ארצות הברית, הפוקוס הוא לא על החוסן הקהילתי, אלא על ההשקעות בתשתית הפיזית.

הטענות כמעט תמיד זהות: שהמדינה תדאג לנו. כל יישוב בגליל ובנגב רוצה מפעלי הייטק; כל יישוב של 10,000 תושבים רוצה להיות עוגן תעסוקה אזורי. ברור כי למדינה יש תפקיד וכלים לשיפור המצב, אבל ראיתי גם יישובים מרוחקים, בלי נגישות לפנאי או לתעסוקה, שמקיימים את איכות החיים הגבוהה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הכול מתנקז לטיב המנהיגות ולעוצמת הקהילה.

לשמחתי, בשנים האחרונות מתרחשות יותר ויותר "מהפכות" מנהיגותיות מקומיות. אנשים שקודם לכן לא היו מגיעים לזירה הפוליטית, מעִזים להיכנס לתוכה. דור חדש של ראשי רשויות מגיע לתפקיד. לכך מסייעות מפלגות חדשות שמעִזות לשבור בריתות פוליטיות ישנות ולתת הזדמנות לאנרגיות חדשות. זהו כיוון מבטיח לפוליטיקה שצומחת דווקא מן השלטון המקומי, אך זו עדיין רק טיפה בים שיש להופכה לצונאמי.

השפעה מתוך שפע

אחת החוויות המתסכלות שלי כפעיל ציבורי בעמותת הצעירים הירושלמית, "רוח חדשה", כמנכ"ל אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית ובמסגרות אחרות, היתה נעוצה ביכולת המוגבלת לרתום חברים טובים לעשייה הציבורית. לפעמים היתה זו הזמנה להפגנה ולפעמים סתם למפגש אמנים צעירים במועדון "המעבדה" שבירושלים. אתה מתחנן בפני חברים שיבואו כדי למלא אולם, כמה מהם עושים לך טובה אישית ובאים - והרוב נותרים עסוקים בענייניהם.

לימים התחלתי להפנים שאשתי, כמורה בתיכון, משפיעה על חייהם של אנשים ומשפחות לא פחות וכנראה שיותר ממני. אל סל המשפיעים החדשים נכנסים גם מדריכים בתנועת "אחרי!", צוות ארגון של "השומר החדש" או חברי ומתנדבי עמותת "איילים". חברה טובה, שעובדת כאחות במחלקה הפנימית בבית החולים איכילוב, גם היא מצילה נפשות. שלא לדבר על אמנים ויוצרים, מדענים וחוקרים, שאני מעריך את פועלם בקידום החברה כלא פחות מדרמטי.

איפה ממוקם הפוליטיקאי בתוך כל זה? אולי, כפי שסבורים כמה מחברי המוכשרים, מי שלא מוכשר דיו כדי להיות מדען, אמן, איש עסקים או מורה אהוב, ינסה את כוחו בפוליטיקה?

התפיסה הזו מוטעית. הצורך במצוינות בפוליטיקה חיוני לא פחות מכל תחום עשייה אחר. 15 השנים האחרונות בעשייה ציבורית, בחברה האזרחית, בדרג המקצועי ולבסוף גם בדרג הפוליטי, הוכיחו לי מעל לכל ספק שמדובר ברכיב קריטי להובלת שינוי.

אין זה משנה איזו עמותה תנהלו, כמה מכינות קדם־צבאיות תקימו, איזה נייר מדיניות תכתבו, לכמה הפגנות תצאו או כמה כסף תגייסו לקליטת עלייה. בסופו של דבר, התרגום של כל העשייה הנפלאה הזו לתוצאות בשטח עובר דרך המסננת הפוליטית. ראיתי רשויות מקומיות מלאות בכסף שלא הצליחו לקדם דבר עבור תושביהן רק בגלל ניהול כושל, ולעומתן רשויות עניות ומרוחקות שעשו קפיצת מדרגה משמעותית בגלל שהיתה שם מנהיגות עם חזון.

ראיתי שותפים נפלאים ומלאי פוטנציאל לעשייה חברתית שמושלכים לצד הדרך רק בגלל פוליטיקה קטנה וקטנונית. הזירה הפוליטית אינה מתאימה אפוא לכל אחד, אבל כל מי שהזירה הזו יכולה להתאים לו, ואשר עיסוקו, שאיפתו וחלומותיו נמצאים בזירת ההשפעה הציבורית, שיפשיל שרוולים ויקפוץ למים. אין ברירה.

מגזרים בחברה הישראלית, שהבינו את העוצמה האדירה שיש לנוכחות בצומתי קבלת ההחלטות, בהקצאות המשאבים ובעיצוב השיח הציבורי, יצרו אתוס מובנה להפניית הטובים ביותר אל המערכות הפוליטיות. כי זו הדרך היחידה להשגת השפעה.

אחת השאלות הנפוצות שאני נשאל בהרצאות שלי היא, "איך הופכים לחבר כנסת?" התשובה שלי קבועה: "אף פעם לא תכננתי להיות חבר כנסת, אבל רציתי להשפיע - ובסופו של דבר זו הדרך". לא מספיק להיות מלא מוטיבציה, אגו ומרפקים. גם לא מספיק לרצות להיות "מפורסם" כמו שעונים ילדים בעידן הסלבריטאות לשאלה מה הם רוצים להיות כשיגדלו. אף אם הגעת לאן שרצית, אין משמעות הדבר בהכרח שיש ברשותך את סל הכלים הנדרש כדי להביא לשינויים.

כאשר ראיינתי עובדים לאגף למדיניות ולתכנון אסטרטגי בעיריית ירושלים, הייתי מבקש מהם לספר לי על פרויקטים או יוזמות שקידמו מעבר לכותרות התפקידים שמתנוססות בקורות החיים שלהם. אם אדם בן 30 לא היה מסוגל לספר על יוזמה אחת שקידם, מקצועית או אישית, בבית הספר של הילדים, ביישוב, בתקופת הלימודים באוניברסיטה, בחברה הקודמת שבה הועסק - הסיכוי שאקלוט אותו לעבודה היה אפסי.

ולכן, רוצים להיות חברי כנסת? תעשו קודם משהו משמעותי בחייכם.

עסקנות פוליטית אינה תוכנית קריירה. צריך להביא מטען של חוויות, עשייה וידע. אולי תגלו שמתאים לכם יותר להיות חברי מועצה מקומית, אולי תגלו שאתם מוצאים סיפוק דווקא בלהיות חברי דירקטוריון בעמותה לשילוב יוצאי אתיופיה - ואולי בסופה של הדרך גם תגיעו להיות חברי כנסת.

צריך לדרוש יותר מנבחרי הציבור

באחד הימים הוזמנתי לדבר בפני עמיתים בתוכנית להכשרת יועצים פרלמנטרים של "פורום קהלת", ארגון מחקר ולובי שמרני אשר צבר תאוצה בשנים האחרונות. נתבקשתי לדבר עם הצעירים על עבודת חבר הכנסת.

הגעתי למקום ומולי כ־15 אנשים, רובם סטודנטים במוסדות אקדמיים שונים ברחבי הארץ. לשאלתי מדוע הם כאן, השיבו: "רוצים להשפיע" ו"פוליטיקה מעניינת אותנו". מקצתם פעילים מפלגתיים. אף שהמארגנים הם ארגון בעל אג'נדה שמרנית מובהקת, בחרתי שלא לדבר כלל על תפיסות עולם אלא על מקצועיות.

סיפרתי להם על חוקים שדרשו עבודה של יותר משנה, כולל מאות שעות של פגישות ודיונים ומאות דפים וחומרים מקצועיים. חקיקת הרפורמה במכון התקנים, חוק מוסר תשלומים, חוק דיור בהישג יד. סיפרתי על חוק ההסדרים והרפורמה בבנקים, על ועדת החקירה לעניין אשראי ללווים גדולים (שכונתה "ועדת פישמן"). דיברתי אפילו על תקנות הדיג שהעברנו בוועדת הכלכלה כדוגמה לנושא חשוב, מקצועי ורגיש שאליו מגיע חבר כנסת בלי להכיר את הנושא ושהוא צריך ללמוד אותו.

סיפרתי להם כיצד חבר הכנסת מגיע לסוגיות שבהן הוא לא מבין דבר, וכל שנדרש ממנו זו היכולת לשאול שאלות נכונות, ללמוד, להקשיב לאנשים המעורבים, ולהגיע בסופו של יום להחלטה. סיפרתי איך יועצַי הפרלמנטרים למדו נושאים לעומק, נדרשו לפגוש מומחים, לקבל חומרי קריאה, לברור בין עיקר לטפל ולעזור לי להתמקד בעיקר, ואיך לעתים בנושאים מורכבים מאוד הבאנו מתמחים שסייעו בעבודה.

כשיושבים בוועדת חקירה מול כל בכירי הבנקים בישראל, יש צורך ללמוד ולשנן מאות עמודים לפני כל דיון, לעבור על נתונים, לשוחח עם מומחים; כל מה שנדרש על מנת להגיע מוכן ולהיות מסוגל לנהל דיון אינטליגנטי עם אנשים שזה עולמם ושההכנה שלהם כללה סוללה של עורכי דין מהשורה הראשונה.

דיברתי על כבוד ואמון לשחקנים השונים במערכת: לעובדי הממשלה שפיתחו מומחיות וידע, לחברה אזרחית שיודעת לשפוך אור על נקודות חשוכות ולהביא רעיונות מקוריים, למגזר עסקי שיש בו הרבה מקצוענות. החוכמה של פוליטיקאי טוב ושל יועציו היא לדעת להוציא את המקסימום מכל מגזר שכזה, לא לאיים ולא להשתיק. כשזורמים רעיונות ויש שיתוף פעולה, או אז מעשה החקיקה הופך איכותי. אבל כשההתנהלות היא של מאבק ושל השתקה, מתרחשות בדרך כלל שלל טעויות.

במהלך ההרצאה הראיתי להם את הטאבלט שאיתו התנהל המשרד. כל החומרים הועלו לענן משותף בלשכה, לפי נושאי חקיקה או לפי ועדות. עם העט המצורף הופך הטאבלט למחברת שבה הייתי מסמן סעיפים, רושם רשימות ומצלם ניירות מקצועיים שחולקו בדיונים. החומר היה נשמר לטובת היועצים ולטובת הדיונים שלאחר מכן.

סיפרתי איך המציאות של חברוּת בכמה ועדות בתקופות לחוצות הביאה אותנו להתארגנות מיוחדת - היועצים ואני מתפצלים, מתעדכנים בלייב, וכשיש נושא קריטי אני מוזעק לחדר שבו מתקיים הדיון. המצב חמור במיוחד בקואליציה שבה מתוך כ־65 חברים, כ־30 הם שרים וסגני שרים שאינם יושבים בוועדות. כל השאר נופל על כל הנותרים.

כיו"ר סיעה הייתי חבר בוועדת הכספים, הכלכלה, הכנסת והרפורמות, אבל בימים של חוקי הסדרים - ומרוץ הדיונים הנלווה - הייתי מדלג גם בין ועדת העבודה והרווחה, ועדת הפנים וּועדת חוקה. זהו המחיר של הדרישה מעצמי להיות מקצועי.

כשסיימתי את ההרצאה, נדהמתי מהתגובות של העמיתים בהכשרה. הם לא שאלו על תפקידו של חבר הכנסת, אלא אמרו שעד כה במהלך ההכשרה כולם אמרו להם שעבודת חבר הכנסת היא עסק מכור. אין תוכן, והכול פוליטי, מפלגתי. עוסקים רק ברכילות.

מהשיחות הקודמות שבהן נטלו חלק הם הסיקו כי עבודת הכנסת היא סוג של מודיעין - אוספים ומפיצים מידע כדי לדאוג למעמדו של חבר הכנסת. "אף אחד לא דיבר איתנו על עבודה מקצועית", הם חזרו ואמרו.

התקוממתי. מקצוענות, לתפיסתי, היא הבסיס לכול. כמו שאנו מצפים שמהנדס הייטק או רופא בכיר יכירו את התחום בו הם עובדים, שיקראו חומר מקצועי, ילכו לכנסים ויתכוננו מראש, כך צריכים לנהוג גם חברי הכנסת.

בכנסת יש ספרייה, אמרתי להם. לספריית הכנסת מגיע כל ספר שיוצא בעברית. אוצר בלום ונגיש של חומר. אני מציע שתבדקו מי משאיל שם ספרים, אילו חברי כנסת ויועצים.

סיפרתי להם שהגעתי לכנסת עם יועצת מנוסה, אישה מבריקה שעבדה עם חברת כנסת לפנַי. בישיבת העבודה הראשונה בינינו ביקשתי ממנה להכין לי נייר המגדיר מה נחשבת הצטיינות של חבר כנסת במובן הפרלמנטרי.

עד מהרה היא חזרה עם תשובה: העלאת הצעות לסדר, השתתפות בדיונים מהירים ויוזמות אחרות הן שמאפיינות פרלמנטר נוכֵח, רלוונטי ופעיל. הנייר שהכינה הפך בסיס להתנהלות בלשכתי: הצעה לסדר בתדירות של כל שבוע או שבועיים לכל היותר, דיונים מהירים, נוכחות בוועדות וכן הלאה.

לקראת סוף הרצאתי שאלו אותי העמיתים: "יכול להיות שדווקא בגלל שהשקעת בעבודה הפרלמנטרית, אתה לא ממשיך כחבר כנסת לכנסת הבאה? אולי השקעת יותר מדי זמן בעבודה השוטפת, בנושאים ובפרטים שלא מעניינים את הציבור ושהוא בכלל לא יודע עליהם, וזאת במקום לעסוק בפוליטיקה ובקידום מעמדך בתקשורת?"

חייכתי. לעובדה שאיני חבר כנסת בשעת כתיבת שורות אלה יש סיבות רבות. אני לא מתעלם מהצורך להפגין נוכחות בתקשורת, לדעת לעשות פוליטיקה מפלגתית וכן הלאה. עסקתי גם בדברים החשובים הללו לא מעט, אבל חשוב לי לדבר על מקצוענות, ולהפיץ מקצוענות, כי זהו הבסיס שעליו אנחנו לא יכולים לוותר.

"סר האמפרי, מה התפקיד שלי כפוליטיקאי?"

לקראת בחירות 2015 שאלנו בסקר עמדות עומק, "מהו הנושא החשוב ביותר עבורך ועבור משפחתך היום?" התשובות היו ביטחון (28%), מצב כלכלי (26%), בריאות (8%), ולאחר מכן חינוך, תעסוקה, דת ומדינה, ונושאים נוספים.

ב־2019 שאלנו קצת אחרת, "באיזה נושאים היית רוצה שהממשלה תטפל מחר בבוקר?" התשובות שקיבלנו היו: הורדת יוקר המחיה (24%), סיוע לקשישים (20%), טיפול באוכלוסיות חלשות ובמערכת הבריאות (כ־15% כל נושא), סיוע לזוגות צעירים (10%), ועוד שורה של נושאים שקיבלו אחוזים בודדים.

מובן שהתשובות מוטות סדר יום ציבורי ותלויות הקשר לכלל השאלות בסקר. עם זאת, בתמונה הגדולה עולה בבירור כי הציבור מדבר על עשייה ממשית; לא על אחדות מול שבטיות, על דוגמה אישית וממלכתיות, אלא על מחירי השכירות והמצב בבתי החולים.

אפשר להניח בזהירות שאלמלא היתה קיימת מערכת פוליטית, או שמרביתה היתה מקצועית בדומה לנעשה בסינגפור, הרי שהיכולת לטפל בבעיות שוטפות כמו משבר דיור, פנסיות ותורים בבתי חולים, היתה קלה יותר. בשביל זה הרי לא צריך פוליטיקאים, אלא אנשי מקצוע.

אז בשביל מה בכל זאת צריך פוליטיקאים?

אם נאמץ את ההסבר של ראש מחלקת המנגנון (הבדיונית), סר האמפרי, מסדרת המופת "כן, אדוני השר!" הרי שכאשר הוא נשאל על ידי השר הממונה "מה התפקיד שלי?", הוא השיב כך, "לעמעם את הנושא זו המשימה המרכזית. האם יש עוד משימות? בוודאי! לדחות החלטות, להתחמק משאלות, לערבב מספרים, ולטשטש טעויות".

ואם נשאיר לרגע בצד את ההומור הנפלא של סר האמפרי, נאמר בכל הרצינות כי המערכת המקצועית תפקידה לעבוד, וכי על הדרג הפוליטי לעסוק בעיקר בשיווק. בגרסת המציאות - בעידן הפופוליזם - הייתי לא פעם אומר לצוות לשכת שר האוצר, אתם במחלקת הייצור, ואני במחלקת השיווק.

יש לי חבר חכם שטוען בתוקף שבסופו של יום, מי שעושה באמת אלו הם אנשי המקצוע במגזר העסקי, במגזר השלישי - וגם במגזר הציבורי. התפקיד של הפוליטיקאים הוא לא להפריע. כשלחצתי עליו יותר, הוא התאמץ ואמר שיש שלוש זירות שבהן הפוליטיקאים אמורים להועיל: קידום פתרונות בנושאים שבמחלוקת תוך צמצום מתחים; קידום פתרונות בנושאים שאינם במחלוקת על ידי חיבורים בין מגזרים (עסקי, אזרחי, ממשלתי), ובין משרדים ותחומים; והגדלת החוסן החברתי באמצעות הגברת האמון והשותפות.

כחבר כנסת למדתי כי לא פעם משרדים שונים אינם יודעים להגיע ביניהם להסכמות. התפקיד שלי אפוא היה להביא לשולחן את פעילי החברה האזרחית, את נציגי המגזר העסקי ואת הגורמים במשרדי הממשלה השונים - ולייצר הסכמות.

כך היה בחוק מכון התקנים, שבו פירקנו את מונופול המכון ואפשרנו תחרות של מעבדות נוספות, וכך בחוק מוסר תשלומים לעסקים קטנים, שמחייב את הגופים הממשלתיים לשלם בזמן לספקים, בחוק שכירות הוגנת ובחוק דיור בר השגה. בכולם הרגשתי שהכוח המרכזי שלי הוא להושיב שחקנים שונים לאותו שולחן, לייצר מומנטום מקצועי, תקשורתי ואישי - ולקדם הכרעות.

לתחושתי, המקום המרכזי שבו הייתי צריך כישורים ומיומנויות השונים מאלו של עמיתים מזירות פעולה אחרות, הוא זה שבו יוצרים שיתופי פעולה והסכמות. לדעת לדבר את שפת הציבור, שפת הדרג המקצועי ושפת המגזרים העסקי והשלישי, ולשמש מתווך ומסייע סביב שולחן הדיונים.

למרות הדוגמאות הללו, ואף שאני גאה בחוקים מורכבים וכבדי משקל שהיתה לי הזכות לחוקק ולקדם, אפשר כמובן לטעון שגורמי המקצוע היו יכולים לקדם את המהלכים הללו גם בלעדי. מה שבטוח הוא, שמעט מאוד תשומת לב ציבורית או תועלת פוליטית צומחות לחבר כנסת מעבודה כזו, אשר נתפסת כמקצועית.

ישנם שני תחומים שבהם הזירה הפוליטית נכשלת באופן מובהק: האחד הוא היכולת לטפל באתגרים ארוכי טווח, והשני הוא, כאמור, בבניית אמון ושותפות. רק 30% מהציבור נותנים אמון בכנסת (לפי מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2018) ושיעור דומה ניתן גם לממשלה.

80% מהציבור מרגישים שאין להם שום השפעה על מדיניות הממשלה. 66% מהציבור סוברים שיש שחיתות בפעילות הכנסת ו־72% בממשלה. כששואלים אילו תכונות צריכות להיות לפוליטיקאי, רק 16% מהנשאלים היהודים אמרו שהתכונה החשובה לפוליטיקאי היא אידיאולוגיה. 21% אחוז דיברו על יכולת ביצוע ו־40% ציינו ניקיון כפיים כתכונה בולטת והכרחית.

עבורי כחבר כנסת, הנתון המעודד היחיד במדד הדמוקרטיה הוא ש־42% מהנשאלים העריכו שחברי הכנסת עובדים קשה ומבצעים את תפקידם. ככה זה כשמתמקדים בשיווק, מנמיכים ציפיות, ואז הלקוחות שבעי רצון - בעיקר מהמאמץ. במילים אחרות: אני מתחייב לא לפתור לכם את הבעיות כדי שתהיה לכם סיבה להצביע לי שוב.

האתגר גדול משנדמה, לא רק בגלל הקושי שלנו כחברה לחתור לאמת ולחפש טוב משותף, אלא בגלל הנטייה של המערכת הפוליטית לקדם אנשים שלא אלו מניעיהם. בשל כך, הצורך בעדכון גרסה לכללי המשחק הדמוקרטיים הוא ציווי עליון לאלה החפצים בחברה המחפשת סולידריות אמת ושותפות בעשייה הציבורית.

דרושה חשיבה מחודשת על כללי המשחק

"לא מפריעה לך רמת הבריונות בראיונות בתקשורת או בדיונים שאני רואה מהכנסת? איך אפשר לעבוד ככה?" שאלה אותי מעת לעת אמי ז"ל, ותלמידי תיכון הוסיפו: "למה הפוליטיקאים עסוקים בעיקר בעצמם?"; "למה אתם מרשים לעצמכם להתנהג ככה?"

הם סיפרו שלעתים, כאשר תלמיד מתנהג בתגרנות או צעקנות, מעירים לו המורים ש"פה זה לא הכנסת!"

אין זה משנה אם אתם תומכי הקואליציה או האופוזיציה, ימנים או שמאלנים, שמרנים או פרוגרסיבים. אפשר לדרוש יותר מנציגי הציבור, לייצר מסגרת ציבורית אפקטיבית שמצמצמת אלימות וסבל ומעודדת מצוינות. אין לנו ברירה אלא לעשות זאת. האתגרים שמאפיינים את המאה ה־21 בכל העולם, ובאופן מיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, יחייבו רפורמות ושינויים בתדירות גבוהה. בלי מנהיגות חזקה, המסוגלת לגייס אמון ושותפות, ההתמודדות עם האתגרים תהפוך לקשה יותר ויותר.

ב־2017 פרסמו שני חוקרים מהרווארד, קתרין מ' גייל (Gehl) ומייקל א' פורטר (Porter), הידוע כאיש חקר התחרותיות, מאמר שמנתח את הפוליטיקה כשוק, בדומה לשוק המזון או התקשורת. הם הראו כי המנגנון התחרותי, שעובד במרבית השווקים ומעודד שיפור והתייעלות, כושל במערכת הפוליטית.

הניתוח שלהם אמנם מתמקד בתפקוד הפוליטי של המערכת הדמוקרטית האמריקאית, אך נקודת המבט שלו רלוונטית לכל סביבה דמוקרטית באשר היא.

הטענה הבסיסית של פורטר וגייל היא שהמערכת אינה מקולקלת, אלא רק מייצרת את מה שהיא יכולה לייצר בהינתן תנאים מסוימים, וכי התנאים הללו לא מתמרצים אותה לטפל באינטרסים של הציבור. במילים אחרות, הפוליטיקה משגשגת עם פוליטיקאים פעילים ושיח תקשורתי ער, אבל נותרת בעיה אחת קטנה - כל זה לא מביא לשיפור בחיי האזרחים.

שיפור חיי האזרחים מוגדר דרך ארבע משימות עיקריות שהמערכת אינה מצליחה למלא לעת עתה: (1) פתרון ממשי של הבעיות האקוטיות במדינה והרחבת ההזדמנויות לאזרחיה. (2) מחויבות לתהליכי יישום - חקיקת רפורמה ללא יישומה בשטח אינה רלוונטית. (3) גיוס האזרחים להחלטות ולפעולות - מהלך הדורש בניית אמון ושותפות עם הציבור. (4) הכללה של אזרחים מקבוצות אוכלוסייה שונות בַּצעדים שאותם מקדמים. הפוליטיקה אמורה להיות מכלילה ולדאוג לכל אזרח ללא משוא פנים.

בשורה התחתונה, הכותבים טוענים כי פוליטיקה מתפקדת בדמוקרטיה אמורה לפעול באופן שוויוני. בתרגום לשפה העסקית, טענתם היא שהשחקנים השונים בזירה הפוליטית, הצריכים להתחרות על פתרון בעיות ועל הבאת תוצאות לציבור בוחריהם, יימדדו וייבחנו כל העת, ובמקרה של כישלון, יוחלפו בשחקנים אחרים שיציגו תוכניות וקבלות. האם המערכת הפוליטית מתפקדת כך בפועל? לפורטר וגייל התשובה ברורה: לא.

בתחילת כהונתה של הכנסת ה־21 הכינה הלשכה המשפטית של הכנסת נייר הסוקר את מגמות החקיקה בכנסת ה־20. במשך תקופה ארוכה משקפת הלשכה המשפטית של הכנסת את הבעייתיות שקיימת בעודף החקיקה בכנסת. חקיקת יתר מייצרת עודף רגולציה, ועל הממשלה והמגזר העסקי להשקיע אנרגיה אדירה כדי להתמודד עם שינויי החקיקה הללו, שרבים מהם אינם מחויבי המציאות.

רבים מהחוקים המועלים לדיון אין מטרתם כלל להיכנס לספר החוקים הישראלי אלא "לייצר שיח" במקרה הסביר - או "לייצר כותרת" במקרה הרע.

זאת ועוד, במקרים רבים תוכן החוק יהיה שערורייתי, בוטה, או פופוליסטי להחריד, ולא תיעשה כל עבודת הכנה מקצועית מול הגורמים הרלוונטיים בממשלה, בכנסת, במגזר העסקי או בחברה האזרחית, כדי לתאם מתווה מוסכם.

במדינות רבות בעולם, לפרלמנט תפקיד חשוב בפיקוח על עבודת הממשלה ובטיוב החקיקה הממשלתית. בישראל, בשל חולשת מעמדה של הכנסת כמפקחת על פעולת הממשלה, מקודמים ביוזמה פרטית של חברי הכנסת ושל הוועדות חוקים בהיקף שאינו נופל משמעותית מזה של הממשלה. בכנסת ה־20 נחקקו 266 חוקים ביוזמת הכנסת לעומת 359 חוקים ביוזמת הממשלה, ובסך הכול הוגשו כ־6,000 הצעות חוק ונשלמה חקיקתן של 625 מתוכן.

שני המספרים הם שיא של כל הזמנים, והדבר קשור בכישלונה של הכנסת למלא את תפקידה הנוסף - פיקוח על עבודת הממשלה.

נוסף על כך, בשל השיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל, חברות בקואליציה מפלגות רבות. מצב זה גורם לכך שכל יוזמה ממשלתית נתקלת בקשיים ובבירוקרטיה, או דורשת "עלויות מעבר" - תשלום אתנן פוליטי עבור קידום יוזמה כלשהי. הפתרון הנפוץ הוא העברת יוזמות ממשלתיות לכנסת וקידומן כחקיקה פרטית.

כך או כך, ריבוי קיצוני של חקיקה הוא מהסממנים הפוליטיים הבולטים של ימינו: מצהירים הרבה - עושים מעט.

חולשתה של הכנסת היא רק סימפטום אחד מני רבים לבאגים במערכת ההפעלה. בעיית המנהיגות ובינוניות תפקודן של המערכות הציבוריות, תאוצת השינויים והאתגרים הגדלים, ומעל הכול שחיקת האמון במוסדות הדמוקרטיים - כל אלה הם סימנים מובהקים לצורך הדחוף בעדכון הגרסה הדרוש למערכת ההפעלה הדמוקרטית. אך בטרם נתחיל לתקן, עלינו להבין לעומק את הבעיות ואת הגורמים להן.

1. "Global Satisfaction with Democracy 2020", center for the future of democracy, Cambridge University.

2. https://www.edelman.com/research/uk-parable-distrust.

3. Thank You for Being Late: An Optimist's Guide to Thriving in the Age of Accelerations, Thomas L. Friedman. Penguin Books Ltd., 2017.

4. "Study: On Twitter, false news travels faster than true stories", http://news.mit.edu/2018/study-twitter-false-news-travels-faster-true-stories-0308.

5. עיגון חוקתי לחזון המדינה? המלצות מכוח מינוי שרת המשפטים מאוגוסט 2013. רות גביזון. מציל"ה (מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית), 2016.

6. עיגון חוקתי לחזון המדינה? המלצות מכוח מינוי שרת המשפטים מאוגוסט 2013. רות גביזון. מציל"ה (מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית), 2016.

7. "In the Land of Self-Defeat", Monica Potts. NYT, Oct.4, 2019.

8. The Great Good Place, Ray Oldenburg, Marlowe & Company; 3rd edition, 1999.