עד היום הזה – שאלות יסוד בלימוד תנך

פרק ראשון יצירת התורה על-פי המקרא ומסורת ישראל א. פתיחה

באופן כללי, ניתן לחלק את ספרי התנ"ך לשני סוגים: אלו שנכתבו על-ידי דמות מזוהה, ואלו שזהות מחברם אינה מפורשת במקרא. בסוג הראשון נכללים, בין היתר, חלק מספרי הנביאים האחרונים, שנכתבו בגוף ראשון, ובהם הדמות המרכזית מספרת על קורותיה ונבואותיה. בסוג השני נכללים הספרים המְספרים על האירועים מנקודת מבטו של מְספר אנונימי, מבלי לחשוף את זהותו. לסוג זה שייכים, בין היתר, חמשת חומשי התורה, הכתובים אף הם מנקודת מבט חיצונית, ולא בגוף ראשון.

על אף שהדבר עשוי להישמע מפתיע, התנ"ך אינו עוסק ישירות בשאלה מי כתב את חמשת חומשי התורה, ואיננו מתאר באיזו דרך נכתבו חומשים אלו ונמסרו לעם ישראל. בפרק זה ננסה לבחון את הנושאים הללו מתוך פסוקי התנ"ך שניתן להסיק מהם תשובות מסוימות לגביהם, ולאחר מכן נסקור את הגישות השונות בחז"ל ובראשונים בנוגע להיווצרותה של התורה ולמסירתה לעם ישראל.

21

ב. התורה: קובץ של מצוות

המונחים 'תורה' ואפילו 'ספר תורה' מופיעים במקרא לא פעם, אולם לאורך רוב ספרי המקרא מונחים אלו בפשטות אינם מתייחסים לחמשת חומשי התורה. למילה 'תורה' יש, למעשה, משמעויות שונות במקרא, ורק בחלק מהופעותיה של מילה זו הכוונה היא לקובץ כתוב. מילה זו מופיעה בלשון יחיד לראשונה בספר שמות (י"ב, מט), ובדרך כלל משמעותה בספר זה, כמו גם בספרים ויקרא ובמדבר - חוק או קובץ חוקים בנושא ספציפי. פרשנות זו עולה מתוך פסוקים כגון: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז', לז); "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק" (שם י"ד, נד), או "זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה" (במדבר ה', כט).2 במקרים אחרים, המילה 'תורה' היא ביטוי נרדף למצוות, חוקים ומשפטים.3

בחומש דברים המילה 'תורה' מתייחסת באופן מפורש לקובץ שהוא אמנם נרחב, אך עדיין מוגדר ומצומצם יותר ממשמעותו של המונח בימינו. עיון בהופעותיה של מילה זו מלמד, שהקובץ המכונה בשם 'תורה' הוא הנאום המרכזי של משה בספר דברים, אשר מקובל לכנותו בשם 'נאום המצוות'. נאום זה, המשתרע על פרקים ה'-כ"ו, מהווה דיבור רציף של משה ללא הפסקה, והוא כולל פירוט נרחב של המצוות. המילה 'תורה' נזכרת הן בתחילת נאומו הגדול של משה הן בסמוך לסיומו. בתחילתו נאמר: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם" (דברים ד', מד-מה), ועל דרך הפְּשט נראה, שה"תורה" היא הדברים שמשה עתיד לומר מכאן ולהבא.4 בסיומו של הנאום משה מצווה את בני ישראל להקים אבנים גדולות לאחר מעבר הירדן: "וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם כ"ז, ג), כשעל דרך הפשט נראה שגם ציווי זה מתייחס לכתיבת נאום המצוות - אותה 'תורה' שזה עתה הסתיימה.5

בחומש דברים נמצאת לראשונה גם התייחסות לעובדה שה"תורה" הועלתה על ספר. בפעם הראשונה הוזכר ספר זה דווקא בהקשר מצומצם, בנוגע למלך: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (שם י"ז, יח). הפירוש הרווח לביטוי "משנה התורה" הוא העתק של התורה (עיינו תרגום אונקלוס ועוד), אולם מפסוק זה קשה ללמוד מה נכלל ב"משנה התורה הזאת".

לקראת סוף החומש נאמר באופן מפורש: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי" (שם ל"א, ט). מה כלול ב"תורה" זו? רש"י ורמב"ן פירשו שהכוונה היא לחמשת חומשי התורה, וכך גם מפורש בתחילת ספרי דברים (פסקה א). ברם, בכך יש כמה קשיים: ראשית, כבר ציינו שבפרקים הקודמים המילה "תורה" מתייחסת לנאום המצוות דווקא, ולא לכלל חומשי התורה. שנית, מפְּשט הכתוב נראה שהפסוק עצמו, וממילא גם כל הפסוקים הבאים אחריו, אינם חלק מן "התורה הזאת", אלא הם רק פתיחה לפני הבאת ה"תורה" עצמה. לבסוף, שני פסוקים מאוחר יותר מופיע הציווי על מעמד 'הַקהֵל', ובו נאמר - "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת... תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (שם, י-יא). גם לדעת חז"ל (סוטה פ"ז מ"ח), הציווי לקרוא את "התורה הזאת" איננו מתייחס לחמשת חומשי התורה, אלא לפרשיות מרכזיות מספר דברים, כפי שנראה להלן. סביר מאוד להניח, כפי שציין ר"י אברבנאל בפירושו לפסוק זה, שאם המילים "התורה הזאת" בפסוק יא אינן מתייחסות לחמשת חומשי התורה, אלא רק לחלקים מספר דברים, הרי שגם בפסוק ט מילים אלו מתייחסות דווקא לאותו טקסט. המסקנה מכאן היא שהספר שעליו מספרת התורה שמשה כתב, לא כלל כנראה את כל חמשת חומשי תורה, אלא רק את חלקיו המרכזיים של ספר דברים.

ננסה להגדיר באופן מדויק יותר מה נכלל בספר התורה שעל כתיבתו בידי משה מספר חומש דברים. כאמור, במשנה נאמר ש"התורה" שנקראה במעמד הקהֵל כללה רק חלקים מרכזיים מספר דברים: "וקורא מתחלת 'אלה הדברים' עד 'שמע', ו'שמע', 'והיה אם שמוע', 'עשר תעשר', 'כי תכלה לעשר' ופרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה" (סוטה פ"ז מ"ח). לדעת חז"ל הקריאה כללה גם את הנאום הראשון של משה (דברים א'-ד') כחלק מן ה"תורה", והדברים נובעים בפשטות מן ההנחה הסבירה, שנאום זה משמש כהקדמה לנאום המרכזי - נאום המצוות.6 חז"ל גם סברו שספר התורה כלל את פרשת הקללות והברכות, והדברים נסמכים על כתובים מפורשים. לאחר סיומו של נאום המצוות, בסוף פרק כ"ו, מופיעה בפרק כ"ח פרשת הברכות והקללות. מכמה פסוקים נראה, שגם הברכות והקללות נכתבו יחד עם נאום המצוות ב"ספר התורה". בין היתר, משה מזהיר את מי שיעבוד עבודה זרה - "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (שם כ"ט, ב); ועל יהושע נאמר - "וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה" (יהושע ח', לד).7 מכאן, שבספר התורה נכתבו גם הברכות והקללות, כחלק מן הברית הכרוכה בקיומה של 'התורה' המופיעה בנאום המצוות.

בין נאום המצוות לבין פרק כ"ח הכולל את הברכה והקללה, נמצא פרק כ"ז, הכולל בתוכו ציוויים על בניית המזבח בהר עיבל וכתיבת דברי התורה על האבנים. נראה, שפרק זה נכלל אף הוא בספר התורה שכתב משה, כפי שמתואר בספר יהושע (ח', ל-לא): "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל". פסוק זה מכיל ציטוט כמעט מדויק מפרק כ"ז (ד-ה): "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל... וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל". לאור זאת ניתן להסיק, שהספר שכתב משה כלל בתוכו לפחות את פרקים ה'-כ"ח בספר דברים, ואולי אף את פרקים א'-ד' שם.

מעניין לציין, שביחס לציווי המפורסם בספר יהושע (א', ח) - "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", אומר המדרש: "אמר ר' שמעון בן יוחאי ספר משנה תורה8 היה סיגנם [=דגל] ליהושע, בשעה שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא מצאוֹ יושב וספר משנה תורה בידו, אמר לו חזק יהושע אמץ יהושע 'לא ימוש ספר התורה הזה' וגו'" (בראשית רבה פרשה ו ט, מהד' תיאודור-אלבק עמ' 49-50). לדעת ר' שמעון בן יוחאי9 הביטוי "ספר התורה", לפחות בפסוק ביהושע, אכן מתייחס לספר דברים בלבד.

מעיסוק בהופעות המילה 'תורה' בתורה, נעבור להופעותיה של מילה זו בכתבי הנביאים. במרבית המקרים מדובר על ביטוי כללי של קיום המצוות,10 ועל כן קשה להכריע אם מדובר על כל חמשת חומשי תורה, או רק על נאום המצוות. מכל מקום, כאשר מתוארות מצוות ספציפיות ניכר הקשר בינן לבין נאום המצוות דווקא, ועל כן מסתבר שגם במקרים האחרים הכוונה היא דווקא לנאום זה. כך, למשל, על המלך אמציה נאמר: "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ ימות [יוּמָת קרי]" (מל"ב י"ד, ו), והדברים מהווים גם כאן ציטוט כמעט מדויק של האמור בנאום המצוות - "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כ"ד, יז). בספר דניאל (ט', יא) ישנה התייחסות לפרשת "הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה", כשהדברים מכוונים כלפי פרשת הברכה והקללה, כפי שציינו לעיל.

בספר מלכים מסופר על מציאת ספר התורה בימי יאשיהו: "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה'" (מל"ב כ"ב, ח). גם כאן, ייתכן מאוד שהכוונה היא דווקא לספר דברים, וכפי שנאמר בפירוש המיוחס לרש"י11 על דברי הימים (דה"ב ל"ד, יד).12

ג. התורה: חמשת חומשי התורה

ראינו עד כה, שמתוך התיאור המופיע בתורה ובספרי הנביאים לא ניתן לדעת כיצד, מתי ועל-ידי מי נכתבו חמשת חומשי התורה. אולם, בספרי המקרא המאוחרים התמונה משתנה במקצת, ושם רואים במפורש ביטויים לקיומו של ספר תורה, שהוא רחב יותר מספר דברים. לדוגמה, בספר נחמיה מסופר:

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב... וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא... וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב... וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.

(נחמיה ח', א-יח)

מן הפסוקים נראה, שעזרא הסופר קרא מתוך "ספר תורת משה", המזוהה גם כספר "תורת האלהים", פסוקים המתייחסים לחג הסוכות ולהבאת המינים בחג זה. כאן לא ניתן לומר שההתייחסות היא לספר דברים, שכן בתיאור חג הסוכות בנאום המצוות (דברים ט"ז, יג-יז) לא נזכרים פרטים מרכזיים כמו הציווי לשבת בסוכות, קיומו של החג בחודש השביעי, קיומו של היום השמיני - העצרת, ואף לא הבאת מינים. כל אלו נזכרים במפורש דווקא בחומש ויקרא (כ"ג, לג-מג).13 מכאן, שספר התורה שנקרא בימי עזרא כלל לפחות גם את ספר ויקרא, והוא הוגדר כספרו של משה.14 גם בספר דברי-הימים קיימת תופעה דומה, כאשר בתיאור עשיית הפסח השני בימי חזקיהו נאמר: "וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי... וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם" (דה"ב ל', טו-טז); הדברים מכוונים לפרשת פסח שני בחומש במדבר (ט', א-יד). מסתבר אפוא, שחלקים נרחבים מחמשת חומשי תורה הוגדרו כחלק מ"תורת משה", ובמקום אחר תורה זו זוהתה בבירור עם תורת ה', כשעם ישראל התחייב במעמד האמנה "לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים" (נחמיה י', ל).

במקרא עצמו אין לנו ביטויים מפורשים נוספים המוכיחים את עובדת היותם של חמשת חומשי התורה כתובים ומסורים לעם ישראל. עם זאת, מניתוח של ספרי הנביאים והכתובים אכן מסתבר היטב, שספרים אלו מבוססים על פרקי התורה - על כל חומשיה. סברה זו מתאשרת הן במקרים שבהם ספרי הנ"ך מתייחסים לפסוקי התורה באופן רמוז וגלוי, הן במקרים בהם סיפוריהם מעוצבים בתבנית סיפורי התורה ומשמשים כמקבילות ספרותיות אליהן. שתי התופעות רווחות מאוד בספרי הנ"ך, ועל כן נסתפק רק בציון דוגמאות ספורות לכל אחת מהן.

לגבי התופעה הראשונה: בכל אחד מספרי הנביאים מופיעים פסוקים רבים המנוסחים באופן המקיים זיקה ברורה לפסוקים מן התורה כולה.15 כך, למשל, דברי רחב למרגלים: "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב', ט), קשורים כמובן לאמור בשירת הים - "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות ט"ו, טו-טז). תוכחת מלאך ה' בתחילת ספר שופטים - "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן... וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ" (שופטים ב', א-ג) היא ציטוט של דברי ה' למשה לאחר נתינת הלוחות השניים: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן..." (שמות ל"ד, יב-יג). תיאור השראת השכינה במקדש - "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מל"א ח', י-יא) מקיים זיקה ברורה לתיאור השראת השכינה במשכן - "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', לד-לה). כאשר ירמיהו מקונן "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם" (ירמיהו ד', כג), כחלק מתיאור של חורבן הארץ, הוא רומז ללא ספק לתיאורי הבריאה, ובהם - "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א', ב);16 וכן במקרים רבים נוספים.

לגבי התופעה השנייה: בדור האחרון מתקיים עיסוק נרחב במקבילות הספרותיות במקרא. תופעה זו נוגעת לפרשות שונות המופיעות במקומות שונים במקרא, שלהן יש היבטים משותפים בין מבחינה לשונית בין מבחינה תוכנית, ושניתן להניח שכותב הפרשה המאוחרת התכוון לרמוז לפרשה הקדומה יותר, על מנת לעשות בה שימוש ספרותי.17 לענייננו חשוב במיוחד הדיון על מקבילות בין ספרי הנביאים והכתובים לבין ספרי התורה. בעשרות רבות של מקרים ניתן לראות קשרים ברורים בין הספרים, הן מבחינה תוכנית הן מבחינה לשונית. נסתפק גם כאן בציון דוגמאות ספורות בלבד: כמה מסיפורי יהושע מעוצבים בתבנית סיפוריו של משה (כגון שליחת מרגלים על-ידי יהושע [יהושע ב'] מול שליחת מרגלים על-ידי משה [במדבר י"ג]; ההתגלות ביריחו [יהושע ה', טו] מול ההתגלות בסנה [שמות ג', ה]; חציית הירדן [יהושע ג', ג-טז] מול קריעת ים סוף [שמות י"ד, כא-כב]).18 תופעה דומה מתקיימת גם ברבים מסיפורי הנ"ך המתכתבים עם סיפורי התורה. כך למשל סיפור פילגש בגבעה (שופטים י"ט) מקביל לסיפור המלאכים אצל לוט בסדום (בראשית י"ט); סיפור אלקנה, חנה ופנינה (שמ"א א') מקיים זיקה ברורה לסיפור יעקב, רחל ולאה (בראשית ל'); פרשת אליהו בחורב (מל"א י"ט) נועדה לחדד את ההשוואה בינו לבין משה; ועוד רבים. המסקנה מתופעה זו היא שקיימת זיקה ברורה בין סיפורי הנביאים והכתובים לבין סיפורי התורה. ברוב המוחלט של המקרים הללו ניתן להבין את המשמעות של הזיקה שבין שני הסיפורים ואת התועלת הספרותית בכתיבה בסגנון זה על מנת להדגיש את המסרים שאותם ביקש המקרא ללמד.

במקרים רבים ניתן גם לראות שהסיפור בנביאים עושה שימוש ברור במילות הפסוקים המופיעות בסיפור בתורה. נציין שתי דוגמאות לתופעה זו:

1. ישנה הקבלה נרחבת בין סיפור נישואי דוד למיכל לבין סיפור נישואי יעקב ורחל.19 מבחינה תוכנית קיימות הקבלות רבות בין שני הסיפורים: בשני המקרים מדובר בחותן המפר את התחייבותו לחתן, לחותן יש שתי בנות, והחתן בסופו של דבר משלם כפליים; החתן בורח מן החותן, דווקא בעזרת בנות החותן. מעבר למקבילות אלו, בסיפור על נישואי דוד ומיכל מופיע ביטוי סתום: "וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים"20 (שמ"א י"ח, כו).21 נראה, שהסיבה שבעטיה נקט המקרא בלשון סתומה זו היתה הרצון להעמיק את הזיקה לסיפור יעקב ורחל, שכן ביטוי זה מופיע בדברי יעקב ללבן: "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" (בראשית כ"ט, כא). ביטוי זה מובן היטב בסיפור יעקב, שבו דובר על ציון זמן מפורש, ולאור הזיקות הרבות הקיימות בין שני הסיפורים סביר מאוד להניח שמחבר ספר שמואל עשה שימוש בביטוי המוכר לו ולקוראיו מתוך נוסח הסיפור הקדום, שאליו הוא מרמז.

2. הקְבלה נרחבת ישנה גם בין סיפור רות ובועז ובין סיפור יהודה ותמר:22 מותם של מחלון וכליון מקביל למותם של ער ואונן; הגואל מסרב לייבם את רות כשם שאונן סירב לתת זרע לאחיו; רות ותמר יוזמות פעילות כדי להגיע אל האיש המבוגר במשפחה, שממנו בסופו של דבר הן זוכות לצאצאים; ועוד. במגילת רות נזכר במפורש סיפורם של יהודה ותמר, כאשר מברכים את בועז: "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה" (רות ד', יב). מבחינה לשונית בולטת העובדה, שבשני הסיפורים מופיע השורש יב"מ, שאיננו מופיע עוד במקרא, מלבד בפרשת ייבום (דברים כ"ה). גם כאן, נראה שעיצובה של מגילת רות מבטאת היכרות עם ספר התורה הקדום, המכיל את חומש בראשית בתוכו.

בפרקים הבאים נעמוד בהקשרים שונים על הגישה הביקורתית, המאחרת את זמן כתיבתם של התורה ושל ספרי הנביאים לסוף תקופת המלוכה או לימי הבית השני. את תופעת המקבילות שבין ספרי הנביאים לסיפורי התורה ניתן לראות כביטוי לקדמותה של התורה לעומת ספרי הנביאים; אולם הגישה הביקורתית טוענת, שהזיקה נובעת מכך שמחברי ספרי התורה והנביאים יצרו ספרים אלו במקביל, ומשום כך קיימת זיקה ביניהם. על הטענות בנוגע לאיחורם של ספרי התורה נדון בהרחבה להלן, אולם בשלב זה נסתפק בהדגשה ששתי הדוגמאות שהבאנו מוכיחות גם את קדימותם של ספרי התורה לסיפורי הנביאים, שעשו שימוש המבוסס על היכרותם עם ספרים אלו.

למדנו אפוא, שעל אף שספרי הנביאים והכתובים (עד לעזרא ונחמיה) אינם מזכירים מפורשות את קיומו של ספר תורה נרחב מעבר לספר שעל כתיבתו מסופר בחומש דברים, מכל מקום ספרים אלו נכתבו בזיקה ברורה לספרי התורה, ובמקרים שונים זיקה זו מוכיחה את קדמותה של התורה ביחס לספרי הנביאים.

ד. מגילה מגילה ניתנה

כאמור, המסורת על כתיבת חמשת חומשי התורה על-ידי משה מפורשת כבר בראשית ימי הבית השני, ובתקופת חז"ל היא מובנת מאליה. במקומות רבים מספור התייחסו חז"ל למשה ככותב התורה מפי הגבורה, ולשם דוגמה בלבד נציין את המאמר הבא: "מלמד שהיה משה כותב מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: כתוב. כעִנין שנאמר 'ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי' (ירמיהו ל"ו, יח)" (ספרי דברים, פסקה שנז; ובאופן דומה בבבא בתרא טו ע"א).

עם זאת, נחלקו הדעות מתי ובאיזה אופן נכתבה התורה ונמסרה לעם ישראל. הגמרא במסכת גיטין (ס ע"א) מביאה מחלוקת בנושא זה: לדעת ר' שמעון בן לקיש "תורה - חתומה ניתנה", כלומר: "לא נכתבה עד סוף ארבעים לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן, והנאמרות לו בשנה ראשונה ושנִיה היו סדורות לו על פה עד שכתבן" (רש"י שם). לעומת זאת, לדעת ר' יוחנן בשם ר' בנאה: "תורה - מגילה מגילה ניתנה". הראשונים נחלקו איך יש להבין את הניב "מגילה מגילה", אשר בו תלויה שיטתו של ר' בנאה. רש"י שם פירש: "כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה, ולבסוף ארבעים שנה, כשנגמרו כל הפרשיות, חיברן בגידין ותפרן" - כלומר "מגילה מגילה" כלשון ריבוי.23 לפי גישה זו, התורה ניתנה למשה במשך ארבעים שנה, והיא מורכבת מפרשיות רבות, שבסופו של דבר בשנה הארבעים משה חיברן יחד, וכך נוצרה ה"תורה". רמב"ן בהקדמתו לבראשית סבר, לעומת זאת, שהכוונה היא לשתי מגילות בלבד (כפי המשמעות המילולית של הביטוי "מגילה מגילה"): "וברדתו מן ההר כתב מתחִלת התורה עד סוף סִפור המשכן, וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים".24

על אף שהתורה עצמה אינה נוגעת בשאלה זו באופן ישיר, ניתן לראות מתוך כמה פסוקים ראיות לשיטה שהתורה ניתנה "מגילה מגילה", ולפי הבנת רש"י, שמדובר במגילות רבות שניתנו לאורך השנים. הדבר נובע מכך שבכמה מקומות אנו מוצאים כתיבה של נושאים שונים בתורה על-ידי משה. לאחר מלחמת עמלק הצטווה משה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות י"ז, יד), וניתן להסיק שמשה כתב אז את פרשת עמלק הראשונה. בתיאור השני של מעמד הר סיני נאמר - "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'... וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז). התורה אינה מתארת מה היה כתוב ב"ספר הברית", אך מתגובת העם ניתן ללמוד, שהיו כתובות בו מצוות שונות.25 גם את מסעות בני ישראל העלה משה על הכתב: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'" (במדבר ל"ג, ב).26 מכאן ניתן ללמוד על תופעת כתיבת פרשיות קצרות - מגילה מגילה - על-ידי משה, ואולי אף ניתן להסיק שגם יתר הפרשיות נכתבו בדרך זו, עד שנוצרה התורה כולה.27

הפסוקים שהזכרנו עד כאן נוגעים לספרים שכתב משה על דברים שאירעו בזמנו. מה לגבי ספר בראשית? ניתן לומר, שגם ספר בראשית הוא אחת מן המגילות שכתב משה מפי הגבורה, וכך ידע משה על מה שאירע גם לפני זמנו. ברם, תיתכן גם אפשרות אחרת: ממדרש רבה משתמע, שעל-פי הגישה ש"תורה מגילה מגילה ניתנה" ייתכן שספר בראשית אכן היה כתוב בפני עצמו לפני זמנו של משה, ורק לאחר מכן העתיק משה מן הספר הקדום לתוך ספר התורה המלא שאותו כתב. על-פי המדרש, משה ידע על סיפורי בראשית מתוך ספר שאותו קרא, עוד לפני מתן תורה:

'וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעותה לעם הזה' (שמות ה', כב)... כך אמר לפני הקדוש ברוך הוא: נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו מִדת הדין היתה, ומעשה דור הפלגה של סדומיים היאך נדונו ומדת הדין היתה, העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו? ואם בשביל שאמר אברהם אבינו 'במה אדע כי אירשנה' (בראשית ט"ו, ח) ואמרת לו 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' (שם, יג), א"כ הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין להשתעבד כמו הם!

(שמות רבה מהד' וילנה פרשת שמות פרשה ה כב)

על-פי גישה זו ניתן לראות, שעוד לפני ימי משה היה קיים "ספר בראשית", שכלל את סיפורי האבות, ככתבם וכלשונם. באותו מקור גם נאמר, שבני ישראל הכירו את המגילות השונות שאותן נהגו ללמוד מדי שבת:

'תכבד העבודה על האנשים' (שמות ה', ט), מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להן פרעה 'תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו' וגו', אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת.

(שם, יח)

המדרש לא ביאר מי כתב את הספר והמגילות וכיצד, ואף לא מה היה תוכנן המדויק של המגילות, אולם מכל מקום על-פי גישתו ייתכן שחלקים מסוימים בתורה נכתבו במקורם לאורך תקופות שונות ועל-ידי אנשים שונים, ורק לאחר מכן אסף אותם משה בצו ה' כחלק מן התורה.28 גם כאן, לפחות במקום אחד בחומש בראשית ישנו ביטוי מפורש על קיומו של ספר קדום: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה', א). ספר זה, הכולל תיאור גנאלוגי של עשרת הדורות מאדם ועד נח, היה קיים אפוא מימי קדם, ולאחר זמן הוא הוכנס - כולו או חלק ממנו29 - לתוך תורת משה (או לתוך ספר בראשית הקדום, על-פי גישת מדרש שמות רבה).

ה. מעורבותו של משה בכתיבת התורה

שאלה נוספת שיש לעמוד עליה היא, האם היתה למשה מעורבות אישית בניסוחה של התורה או שמא כל פסוקיה הוכתבו לו במלואם מפי הגבורה. גם כאן, כמובן, לא ניתן ללמוד דבר מן הכתוב בתורה עצמה. במדרשים ישנם שני כיוונים מרכזיים בנושא זה. מצד אחד, כבר הזכרנו את המדרש: "מלמד שהיה משה כותב מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: כתוב, כענין שנאמר 'ויאמר אליהם ברוך מפיו יקרא אלי' (ירמיהו ל"ו, יח)" (ספרי דברים, פסקה שנז). על-פי גישה זו, הקב"ה הכתיב למשה את התורה מילה במילה. כך גם כתב רמב"ן בהקדמתו לספר בראשית: "הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב ולכן כתב סתם אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מתחלת ספר בראשית עד 'לעיני כל ישראל' נאמרה מפיו של הקדוש ברוך הוא לאזניו של משה כענין שאמר להלן 'מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו' (ירמיהו ל"ו, יח)".30

אולם, במדרשים אחרים ובדברי חכמי ימי הביניים נמצאים פעמים רבות ביטויים לגישה הנותנת מעמד מיוחד למשה בכתיבת התורה, אף על פי שאת תכניה הוא קיבל מאת ה'. במדרש שמות רבה נאמר:

'כתב לך' (שמות ל"ד, כז), התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא: אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש, שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני הוא שכתבתי ונתתי לכם! אמר להם הקדוש ברוך הוא: ח"ו שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה - נאמן הוא, שנאמר 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר י"ב, ז).

(שמות רבה מהד' וילנה, פרשת כי תשא פרשה מז ט)

על-פי מדרש זה, הקב"ה לא הכתיב במפורש את התורה למשה, אלא סמך על כך שמשה יכוון לדעתו: "אפילו אם יכתוב משה בתורה דבר מדעתו, לא על דעת שיאמר חלילה הוא בעצמו כתב וחידש הדבר הזה, אלא כי נאמן הוא בכל בית התורה, ולו מסרתי כל כללי ודרכי התורה" (פירוש מהרז"ו31 על שמות רבה).32 משתמע אפוא, שלפי מדרש זה משה אכן כתב את התורה על-פי הבנתו, מתוך רשות שקיבל מהקב"ה, ומתוך אמונה של הקב"ה שמשה יכוון בכתיבתו לרצון ה'.

אמנם יש לציין, שהמשנה במסכת סנהדרין (פ"י מ"א) מונה בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא את האומר "אין תורה מן השמים". הגמרא שם מביאה בעניין זה שמונה דרשות שונות בנוגע לפסוק "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" (במדבר ט"ו, לא), ומתוכן נציין שתיים, המתייחסות לכתיבת התורה:

תנו רבנן: 'כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת' - זה האומר אין תורה מן השמים... תניא אידך: 'כי דבר ה' בזה' - זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו - זהו 'כי דבר ה' בזה'. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו - זה הוא 'כי דבר ה' בזה'.

(סנהדרין צט ע"א)

שתי הדעות משקפות שתי עמדות שונות מאוד זו מזו. לפי הדעה הראשונה, הקרובה לפְּשט המשנה, הטענה היא כלפי מי ששולל בכלל את עובדת מסירתה של תורה לבני ישראל מן השמים. לפי דעת ה"תניא אידך", האיסור רחב הרבה יותר: הוא כולל גם את מי שסובר שאפילו פסוק אחד משה אמרוֹ מפי עצמו, ולא מפי הגבורה; והוא כולל גם את מי שאומר שדרשות הנלמדות במידות שהתורה נדרשת בהן, במסגרת התורה שבעל-פה, אינן מן השמים.

הגישה השנייה, שנקבעה בין י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם,33 נראית במבט ראשון כחולקת על גישת מדרש שמות רבה. ברם, ייתכן שאין בהכרח סתירה בין הדברים. הטענה המרכזית של "תניא אידך" היא שמשמעות האמונה ב"תורה מן השמים" היא שמשה לא פעל מכוח עצמו, אך אין בכך סתירה לטענה שהקב"ה נתן למשה רשות לכתוב את התורה בלשונו, ומשה לא חרג ממסגרת רשות זו.

מכל מקום, הגישה על-פיה היתה למשה רשות מאת ה' לנסח את הדברים על-פי הבנתו עומדת מאחורי שיטותיהם של כמה מחכמי צפון צרפת בימי הביניים. לרשב"ם היתה גישה פרשנית מיוחדת המכונה 'שיטת ההקדמות', ולפיה פרשיות או פסוקים רבים בתורה נכתבו לא לצורך עצמם, אלא כהקדמה וכרקע לפרשיות המופיעות בהמשך התורה. נראה מדבריו של רשב"ם שלא פעם נכתבו ההקדמות על-ידי משה רבנו, כדי להבהיר לעם ישראל נושאים המופיעים בהמשך התורה. כך, למשל, הסביר רשב"ם מדוע בכלל היה צורך בפרשת הבריאה בתחילת ספר בראשית:

גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים הקדימהּ משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה 'זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי' (שמות כ', ח-יא), וזהו שכת' 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' (בראשית א', לא), אותו ששי שהוא גמר ששה ימים שאמר הקדוש ברוך הוא במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקדוש ברוך הוא אמת, וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא 'בראשית ברא אלהים' וגו'...

(רשב"ם בראשית א', א)

לדעת רשב"ם, משה כתב את פרשת הבריאה כדי ללמד את ישראל על משמעות דברי ה' במעמד הר סיני ש"ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". במקום אחר הסביר רשב"ם מדוע מופיעים בתורה סיפורי יוסף ואחיו:

וכל זה היה צריך משה רבנו לכתוב שעל זה הוכיחם 'בשבעים נפש ירדו אבותיך' (דברים י', כב) וגו'.

(רשב"ם בראשית ל"ז, ב)34

בגישה זו הלך גם ר' יוסף בכור שור35 בפירושו לתורה. לדוגמה, המפרשים דנו בפסוק המתאר את דברי יעקב לשלוחיו שנשאו את המנחה לעשו: "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (בראשית ל"ב, כא). היכן נגמר הציטוט מדברי יעקב שאותו אמורים השלוחים לומר לעשו? יש מן המפרשים שהבינו שהמילים האחרונות - "וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" - לא היו חלק מן הציטוט שאותו אמורים השלוחים לומר לעשו, אלא הם רחשי לבו של יעקב, שלא נועדו לציטוט, וכפי שכתב שם, למשל, ראב"ע: "כי אמר - יעקב בלבו, ואלה דברי משה".36 ר' יוסף בכור שור נוקט אף הוא בגישה זו, אך מציין באופן קיצוני יותר: "בעל הספר פירש, כי על כן עשה יעקב כל זאת, להעביר ממנו פנים של זעם אם כוונתו לרעה, אבל הרועים לא אמרו לו דבר זה". גם בנוגע להערות אחרות המופיעות תוך כדי רצף הסיפור מתבטא ר"י בכור שור באותה לשון, כגון בנוגע לפסוק: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית ל"ה, כ), שעליו כתב: "כך אמר בעל הספר, הוא מצבת קבורת רחל שהיתה עומדת וקיימת עד היום הזה".37

פרשן נוסף שהלך בגישה זו הוא רבי יהודה החסיד.38 לדוגמה, רבי יהודה החסיד טען שהפרק האחרון בתורה, המתאר את העובדה שמשה ראה את כל הארץ, קדם מבחינה כרונולוגית לכתיבת פרשת גבולות הארץ בסוף ספר במדבר (במדבר ל"ד), שכן אחרת משה לא יכול היה לתאר את הארץ לפרטיה: "'ויראהו ה' את כל הארץ' (דברים ל"ד, א) וגו', וזה היה... קודם סוף פרשת מסעי, שכתיב 'וירד הגבול זפרונה'39 וכן כולם, וכיצד היה משה כותב כל זה אם לא ראה הכל מהר העברים הר נבו? ואין מוקדם ומאוחר בתורה" (פירוש רבי יהודה החסיד לדברים ג', כה). הנחת היסוד היא שמשה לא יכול היה לכתוב את תיאור גבולות הארץ לולא ראה אותם בעיניו, ומכאן שהוא לא קיבל את הדברים בהכתבה מפי ה'. במקום אחר בפירושו של רבי יהודה החסיד מובא בשמו שיש לחלק מבחינה כרונולוגית בין כתיבת שני הפסוקים בתורה המתייחסים לציווי לעשות סוכות: לדעתו, הפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כ"ג, מב) נכתב בשנה הראשונה, אולם הנימוק לציווי זה, המופיע בפסוק שלאחר מכן - "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", נוסף על-ידי משה בשנה הארבעים, והוא מתייחס לסוכות שבהם ישבו בני ישראל בערבות מואב בזמן כיבוש הארץ: "בשנת הארבעים נאמר פסוק זה, כשחנו בערבות מואב והיו חונים בסוכות ומכבשים כרכים,40 והק' צִוה במדבר סיני, ונתינת טעם כתב משה בשנת מ', מה שצוה סוכות - בעבור שהיה דעת הק' להושיב אתכם בסוכות ולכבוש לכם כרכים, ושנת מ' קרויה בטוב 'בהוציאי אותם מארץ מצרים'" (פירוש רבי יהודה החסיד לויקרא כ"ג, מג).41

האחרונים שנזכיר במסגרת גישה זו הם בעלי המדרשים מימי הביניים - לקח טוב ושׂכל טוב. ר' טוביה בן אליעזר, בעל מדרש לקח טוב (המכונה גם פסיקתא זוטרתא),42 בהתייחסותו לפרשת הבריאה, מסביר מדוע דווקא ביום השישי לבריאה נאמר "יום הששי" (בראשית א', לא), בה' הידיעה, בניגוד ליתר הימים:

ד"א יום הששי, בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה למשה רבינו בהר סיני, סיפר לו כל מעשה בראשית מתחִלה ועד סוף, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא 'זכור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' וינח ביום השביעי' (שמות כ', ח-יא), ומשה רבינו סידר בספר כל מעשה בראשית, וכתב 'יום הששי', יום שהיתה בו גמירת מלאכת העולם, וכן הוא אומר, 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו' (שם ט"ז, ה), לפיכך אמר גם הנה 'יום הששי', כלומר הששי של מעשה.

(לקח טוב בראשית א', לא, מהד' בובר עמ' 16)

על-פי דברי מדרש לקח טוב, הקב"ה "סיפר" למשה את כל מעשה בראשית, ואילו משה "סידר" את הכול בספר, והוא זה שהחליט לכתוב את הניסוח של "יום הששי". דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי המדרש בהקדמתו לתורה: "משה רבינו כתב ברוח הקודש בריית העולם ככל הכתוב בספר תורת משה איש האלהים מפי הגבורה, להודיע גבורותיו לעמו ישראל" (מהד' בובר, עמ' א ע"א-ע"ב). משה רבנו שמע את הדברים מפי הגבורה, אך הוא זה שכתב אותם ברוח קודשו ובניסוחו שלו.43 לאור זאת מובנת גם הערתו של המדרש על הפסוק - "וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (במדבר י"ג, כ). גם כאן קיימת שאלה היכן נגמר הציטוט של דברי משה למרגלים, וברור למדי שהמילים האחרונות בפסוק אינן חלק מציטוט זה, כפי שלמשל ציין רשב"ם שם. מדרש לקח טוב אומר זאת בניסוח שונה במקצת, על-פיו ההערה בסוף הפסוק: "זה סִפור הסדרן להודיע שִׁבחה של ארץ ישראל" (לקח טוב במדבר י"ג, מהד' בובר עמ' 210). בלשון זו - "הסדרן" - מכנה המדרש את כותב התורה גם במקומות אחרים.44

כיוון זה מופיע גם אצל ר' מנחם בן שלמה, בעל ילקוט שׂכל טוב.45 גם הוא מזכיר, חמש פעמים לאורך פירושו,46 את "הסדרן", בהקשרים דומים באופיים למקרים שציין מדרש לקח טוב. לדוגמה, על הפסוק - "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" (בראשית מ"ז, כו), כותב מדרש שכל טוב: "עד היום הזה. אלו דברי הסדרן" (מהד' בובר עמ' 298).47

ראינו אפוא את קיומן של שתי גישות מרכזיות בהבנת הדרך שבה כתב משה את התורה. לפי גישה אחת, כוונת הדברים היא שהקב"ה הכתיב באופן מילולי את התורה למשה, ומשה שימש כלבלר בלבד, בלא שהיתה לו שום נגיעה לגבי אף מילה בתורה. לפי גישה אחרת, ניתן באופן כללי לנסח את הדברים כך: הקב"ה מסר למשה את התכנים של התורה, וייפה את כוחו של משה לנסח לפחות חלק מן הדברים בסגנונו שלו או לערוך אותם.

ו. סיכום

ראינו אפוא, שהתנ"ך אינו מתאר באופן ברור ומפורש כיצד ועל-ידי מי נכתבו חמשת חומשי התורה. המקרא משתמש בדרך כלל במונח 'תורה' במשמעות המצומצמת יותר, המתייחסת לקובצי דינים, או במשמעות רחבה מעט יותר, הכוללת חלקים מרכזיים בספר דברים, שאותה הצטווה משה במפורש לכתוב. מסורת חז"ל קובעת באופן חד-משמעי, שמשה רבנו הוא שכתב את כל החומשים, ולמסורת זו יש בסיס בכתובים מפורשים בספר נחמיה. גם בספרות הנביאים ניתן לראות את השימוש הרב שעושים הנביאים בלשון התורה ובתכניה, המעיד על קדמותה של התורה.

בדברי חז"ל עולות דעות שונות כיצד בדיוק נכתבה התורה, ובין היתר ראינו שמתוך פשטי המקראות יש בסיס רחב לדעה ש"תורה - מגילה מגילה ניתנה", כלומר שהתורה מורכבת ממגילות שונות שנכתבו בתקופות שונות, חלקן אולי אף לפני זמנו של משה (כמו ספר בראשית), ורק לבסוף צירפן משה לספר אחד. כמו כן, עמדנו על שתי גישות בחז"ל ובמפרשי ימי הביניים בהבנת הדרך שבה כתב משה את התורה: האם הקב"ה הכתיב למשה את כל התורה, מתחילתה ועד סופה, מילה במילה, או שמא למשה היה תפקיד של עורך או אולי אפילו של מנסח של התכנים שאותם קיבל מאת ה'.

בפסוק אחד בחומשים אלו יש לכאורה חריגה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כ"ד, יב). בפסוק זה נראה, לכאורה, כי המילה "תורה" מצביעה על קובץ כתוב אשר לו משמעות רחבה יותר מקובץ חוקים ספציפי. אולם, המְפרשים כבר העירו על כך שלא ייתכן שמדובר בקובץ כזה, שהרי "השם לא כתב התורה, רק משה כתבה על-פי השם" (ראב"ע על אתר), ולכן פירשו (ראב"ע, רשב"ם, רמב"ן ועוד), שהמילה "כתבתי" מתייחסת רק ללוחות; ואת המילה "התורה" ביאר רמב"ן כאמירה כללית, המתייחסת לתורות (=הוראות) שונות הכלולות בקובץ, כשם שהמילה "מצוה" מתייחסת למצוות שונות הכלולות בו (וראו גם ויקרא כ"ו, מו; דברים ה', כז). יצויין, שלדעת ראב"ע המילה "התורה" מתייחסת לדיבר הראשון והחמישי מעשרת הדיברות.

עיינו בראשית כ"ו, ה; שמות ט"ז, כח; ירמיהו מ"ד, י ועוד.

וכדברי רש"י על אתר: "וזאת התורה - זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו".

בנושא זה רבו הדעות בחז"ל ובמפרשים. המשנה בסוטה (פ"ז מ"א) סוברת שכתבו על האבנים את כל התורה, כלומר את כל חמשת חומשי התורה, וכיוון שנאמר שם "באר היטב", הרי שגם כתבו את התורה בשבעים לשון. ברם, במכילתא דברים (עיינו ש"ז שעכטער, 'מכילתא לדברים פרשת ראה', בתוך: מ' בראנן וי"מ עלבאגן [עורכים], תפארת ישראל - ספר היובל לכבוד ר' ישראל לוי, ירושלים תשל"ב, עמ' 189-192) הובאה גם דעתו של ר' שמעון בן יוחאי, הקרובה יותר לפשוטו של מקרא, ש"לא כתבו אלא את משנה תורת משה". גישה זו נסמכת על הפסוק המתאר את קיום הציווי בימי יהושע - "וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ח', לב). מן הלשון הממעיטה - "לא כתבו אלא..." - משתמע שר' שמעון בן יוחאי חולק לא רק על כך שהתורה נכתבה בשבעים לשון, אלא גם על עצם העובדה שכל התורה נכתבה, וסובר שרק ספר דברים נכתב. המכילתא שם מביאה דעה שלישית, המצמצמת עוד יותר את הטקסט הנבחר, וסוברת שעל האבנים היו כתובים רק טקסטים הנוגעים לאומות העולם, כגון פרשת "כי תקרב אל עיר להלחם עליה" (דברים כ', יט). במפרשים הועלו דעות נוספות: ראב"ע כתב בשם רס"ג, שהכוונה רק לרשימת המצוות בקיצור, ונראה שהוא פירש כך כדי להסביר כיצד באופן טבעי ניתן היה לכתוב את "כל דברי התורה הזאת" על אבנים, וכפי שכתב רד"ק בפירושו ליהושע ח', לב - "ויפה אמר, כי לא יתכן שכתבו בהן כל התורה, רק הצורך דרך כלל". ואילו רלב"ג בפירושו ליהושע ח', לב כתב שהכוונה היא רק לפרשת הברכות והקללות (ועיינו שם בדבריו ששלל את האפשרות שהכתיבה היתה רק של עשרת הדיברות; אפשרות זו הועלתה על-ידי ר' יוסף כספי, בפירושו משנה כסף לפסוק שם). לדיון רחב בנושא זה ראו מאמרו של מ' בר-אילן, 'התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל', בתוך: ז"ח ארליך וי' אשל (עורכים), מחקרי יהודה ושומרון ב, קדומים-אריאל תשנ"ג, עמ' 29-42.

מטרתו המרכזית של הנאום הראשון של משה היא להגיע למסקנה שיש לשמוע בקול ה' ולקיים את מצוותיו. בפרק א' סוקר משה את כישלונות הדור הראשון שלא נכנס לארץ מפני שהִמרה את פי ה', ובפרקים ב'-ג' הוא מתאר את הדור השני ששמע בקול ה'. המסקנה מן הסקירה ההיסטורית הקצרה מנוסחת היטב בפרק החותם את הנאום, הפותח בהצהרה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (ד', א). לאחר שמסקנה זו נקבעה, ניתן אפוא להתחיל וללמד את בני ישראל את החוקים ואת המשפטים, כפי שאכן נעשה בנאום המצוות. לאור זאת ניתן להעלות את האפשרות, ש"ספר התורה" אכן כלל גם את הפרקים הראשונים, המשמשים כמבוא לנאום המרכזי.

פסוקים נוספים המזכירים את העובדה שהברכות והקללות נכללו בספר התורה: "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" (דברים כ"ח, סא); "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (שם כ"ט, יט); "וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (שם, כו).

כלומר, ספר דברים, שאותו כינו חז"ל פעמים רבות "משנה תורה" (ראו למשל בבלי ברכות כא ע"ב).

נראה שרשב"י הולך לשיטתו שאותה ראינו לעיל בהערה 4, שגם בנושא כתיבת התורה על האבנים הכוונה היא רק ל"משנה תורה".

כגון יהושע כ"ג, ו; מל"א ב', ג; מל"ב כ"ג, כה.

כידוע, הפירוש המופיע כפירושו של רש"י לדה"י לא נכתב על ידו. על פירוש זה, שנכתב באשכנז במאה השתים-עשרה, עיינו בהרחבה בספרו של ע' ויזל, הפירוש המיוחס לרש"י לספר דברי הימים, ירושלים תש"ע.

נעסוק בנושא זה בהרחבה בפרק השלישי, במסגרת הדיון על כתיבתו של ספר דברים.

לא נדון במסגרת זו בהבדלים הקיימים בין תיאור המינים הנזכרים בנחמיה, לבין התיאור בויקרא שם - "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל". על אף ההבדלים, הזיקה הלשונית בין שני המקורות ברורה.

כך נראה גם מפסוקים המתארים שלבים מוקדמים יותר בספר עזרא. בתחילת הספר מסופר על בניית המזבח לעריכת הקרבנות בחגי החודש השביעי בימי יהושע בן יהוצדק וזרובבל בן שאלתיאל, וגם שם נאמר - "וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים... וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְאַחֲרֵי כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה' הַמְקֻדָּשִׁים..." (עזרא ב', ב-ה), כשתיאורי הקרבנות מתייחסים, בפשטות, לאמור בחומשים ויקרא ובמדבר, אך לא בספר דברים.

בסדרת דעת מקרא מובאת במבוא לכל אחד מספרי הנביאים והכתובים רשימה נרחבת של מקבילות בין הספר ובין ספרי התורה.

על התופעה הרחבה של שימושו של ירמיהו בפסוקי התורה עיינו ד' רום-שילוני, 'התורה בספר ירמיה: הטכניקות הפרשניות והמגמות האידאולוגיות', שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יז, תשס"ז, עמ' 43-87.

תרומה נכבדה לכך תרם י' זקוביץ, שריכז עשרות 'סיפורי בבואה', כהגדרתו, ותמצת את משמעותן בחוברת מקראות בארץ המראות, תל אביב 1985. על הנושא עיינו בספרי מקבילות נפגשות - מקבילות ספרותיות בספר שמואל, אלון שבות תשס"ו, עמ' 7-11, 194-200.

רשימה ארוכה של מקבילות בין יהושע ומשה מופיעה במדרש תנחומא תצוה יט.

על הקְבלה זו עמדתי בהרחבה בספרי הנזכר לעיל, הערה 16, עמ' 109-121.

רש"י ביאר: "לא המתין עד מלאת הימים שקבע לו להביא את מאה הערלות", ובעקבותיו הלכו יתר המפרשים (למשל רי"ק, רד"ק, רי"ד ומצודת דוד), אולם בפסוקים הקודמים כלל לא נזכר ששאול נתן זמן מוגדר לדוד.

לשון דומה מופיעה גם בהמשך: "וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ" (שם, כז).

על נקודות ההקבלה ועל משמעותה עיינו י' זקוביץ, מקרא לישראל - רות, תל אביב תש"ן, עמ' 26-28.

זוהי המשמעות המקובלת במבנה תחבירי כזה, כגון בביטויים 'יום-יום', 'שנה-שנה' ו'איש-איש'.

עוד על מחלוקת זו עיינו בספרו של א"י השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, לונדון וניו יורק תשכ"ה, עמ' 402-406.

בעניין זה נחלקו התנאים (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחודש פרשה ג, מהד' הורוויץ-רבין עמ' 211). לדעת רבי, בספר נכתבו אכן רק מצוות: "מצוות שנצטווה אדם הראשון ומצוות שנצטוו בני נח ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצוות כולן". ברם, לדעת ר' יוסי בר' יהודה בספר היה כתוב "מתחלת בראשית ועד כאן", ומכאן מקור לשיטת רמב"ן שציינו לעיל. אולם, דווקא רמב"ן עצמו בפירושו לפסוק שם מקבל את דעת ראב"ע, ש"ספר הברית" כולל את המצוות שבפרשת משפטים, כלומר פרקים כ"א-כ"ג בספר שמות. גם בחקר המקרא רווחת הטענה ש"ספר הברית" כלל את הפרקים הללו.

פסוק נוסף שיש לציינו במסגרת דיון זה מעורר קושי מסוים. לאחר חטא העגל מבקש משה מאת ה': "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, לב). על איזה ספר מדובר כאן? חזקוני כתב: "אין לומר מספר התורה שהרי עדיין לא נכתב; אלא מאי 'מספרך'? מספר החיים שבני אדם נכתבים בו". בכיוון זה הלכו מפרשים רבים (רשב"ם, ועיינו ראב"ע ורמב"ן), ואף רבים מן החוקרים (עיינו סיכומו של מ' מלול בתוך: ש' טלמון וי' אבישור [עורכים], עולם התנ"ך: שמות, תל אביב 1993, עמ' 197-198). מפרשים אחרים, כדוגמת ר' בחיי, מבארים שהכוונה היא לכל התורה, ולפי זה המילים "אשר כתבת" אינן מתייחסות לספר שכבר היה כתוב, אלא לספר שאמור להיכתב בהמשך. מכל מקום, אם מבינים ש"תורה - מגילה מגילה ניתנה", במיוחד לפי הבנת רמב"ן שמדובר בשתי מגילות בסך הכול, ניתן לפרש שהכוונה היא למגילה הראשונה שקיבל משה בהר סיני, שכללה את חלקה הראשון של התורה עד לסיפור המשכן (וכך פירש רבי אליהו מזרחי שם).

מעניין לציין, שלדעת החזקוני, כשבסופו של דבר חיבר משה את כל המגילות שהיו אצלו, הוא עצמו היה זה שקבע את סדרן: "אבל התורה מגלה נתנה שלפי שהיה משה שומע המצות מפי הקדוש ברוך הוא היה כותב כל אחת ואחת במגלתה לעצמה, וכשבא ליפטר מן העולם סידר ספר תורה וקבע בו הפרשיות עד היום הזה לפי הסמוכין הראויין להם כמו שדרשו רבותינו" (פירוש החזקוני לשמות ל"ד, לב).

וראו עוד בדבריו של השל (לעיל, הערה 23), עמ' 430-432.

חז"ל כינו ספר זה בשם "ספרו של אדם הראשון" (בראשית רבה מהד' וילנה, פרשה כד ג-ז), והבינו שעל ספר נבואי זה היו כתובים כל שמות בני האדם בכל הדורות. במקום אחר נאמר שהקב"ה הראה ספר זה למשה: "ומה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא לו ספרו של אדה"ר והראה לו כל הדורות שהן עתידין לעמוד מבראשית עד תחיית המתים" (שמות רבה מהד' וילנה כי תשא פרשה מ). על-פי כיוון זה, רק תחילתו של הספר הוכנסה לתוך התורה. יש לציין, שיש מפרשים שביארו את המילה "ספר" לא כשם-עצם, אלא כסיפור, כגון "ספירת תולדות אדם" (רש"י על אתר; ועיינו רד"ק).

לדיון בשאלה האם התורה הוכתבה למשה בעל-פה או שמשה העתיק אותה מ"ספר קדמון" ממש, ראו השל (לעיל, הערה 23), עמ' 344-347.

מהרז"ו הוא הרב זאב וולף איינהורן, מגדולי מפרשי המדרש, חי בווילנה במאה התשע-עשרה.

מדרש שמות רבה מזכיר רעיון זה גם בהקשרים נוספים, כגון: "גלה הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהן וכתב משה ברמז 'ולמען תספר באזני בנך' זו מכת ארבה, כמה דתימא 'עליה לבניכם ספרו' (יואל א', ג)" (שמות רבה מהד' וילנה, פרשת בא פרשה יג ד). למקורות נוספים במדרשי חז"ל ברוח זו ראו השל (לעיל, הערה 23), עמ' 294-298.

הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה בפרק 'חלק' בסנהדרין, מנה ביסוד השמיני מבין י"ג יסודות התורה ('עיקרי האמונה') את האמונה שתורה מן השמים, וביאר: "והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור... וזהו ענין אין תורה מן השמים, אמרו שהוא האומר שכל התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו וזה הוא 'כי דבר ה' בזה'", וכך גם פסק במשנה תורה: "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה" (הלכות תשובה פ"ג ה"ח).

עוד על נושא זה עיינו א' טויטו, "הפשטות המתחדשים בכל יום" - עיונים בפירושו של רשב"ם לתורה, רמת גן תשס"ג, עמ' 120-122. טויטו הרחיב את גישת הרשב"ם וסבר שלדעתו כל החלק הסיפורי בתורה וספר דברים נכתבו על-ידי משה ומדעתו, ורק החלק ההלכתי, הכולל את המצוות, כתב משה מפי ה'. הרחבה זו אינה מוכחת דיה, כפי שהעירו מ' סבתו, 'פירוש רשב"ם לתורה', מחניים 3, תשנ"ג, עמ' 116-117, וא' כסלו, 'ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי', שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום טו, תשס"ה, עמ' 321.

ר' יוסף בכור שור (צרפת, המאה השתים-עשרה), היה אחד מ"בעלי התוספות" ותלמידו של רבנו תם. ר' יוסף כתב פירוש לתורה (מהדורה מדעית בעריכת י' נבו יצאה לאור בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ד) ולתהילים, פיוטים ופירושים לתלמוד (עיינו א"א אורבך, בעלי התוספות א, ירושלים תשי"ד, עמ' 132-140).

הביטוי "דברי משה" ביחס לתיאור על-ידי המספר מופיע פעמים רבות בדברי ראב"ע (בדרך כלל כדי לבאר שלא מדובר בחלק מתוך ציטוט); עיינו, למשל, בפירושיו לבראשית כ', טז; כ"ח, יא; ל"ב, כא.

עוד על גישתו של ר' יוסף בכור שור בנושא עיינו ר' הריס, 'מודעות לעריכת המקרא אצל פרשני צפון צרפת', המקרא והמזרח הקדום יב, תשס"ב, עמ' 302-305.

ר' יהודה ב"ר שמואל החסיד משפירא נולד בסביבות שנת 1140, ונפטר ב-1217. הוא היה מראשי חסידות אשכנז, שהתפתחה במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, ועסקה בהנהגות שונות על דרך הסוד והקבלה, ואנשיה נהגו בסגפנות ובפרישות. בין תלמידיו נמנו החשובים שבחכמי אשכנז, כגון ר' יצחק בעל האור זרוע ור' משה מקוצי, מחבר הסמ"ג. ספרו הידוע של ר' יהודה הוא ספר חסידים, שבו דברי מוסר, מנהג והלכה, ביאורי תפילות ופירושים שונים. כמו כן, ידוע חיבורו צוואת רבי יהודה החסיד, הכולל עשרות 'צוואות' והנהגות, חלקן ייחודיות ואף תמוהות.

בשנת תשל"ה יצא לאור בירושלים הספר פרושי התורה לר' יהודה החסיד, על-ידי יצחק שמשון לנגה, על-פי שני כתבי יד, ובתוספת פירושים שונים שנאמרו בשם ר' יהודה החסיד ופורסמו בספרים אחרים. הפירוש נכתב על-ידי בנו של ר' יהודה, ר' משה זלטמן, כשחלק מן הדברים הוא מצא בכתבי אביו, חלק הוא שמע ישירות מפי אביו, וחלק אחר הוא שמע מפי אחרים בשם אביו. ספר זה עורר פולמוס נרחב, שעליו נעמוד בפרק הבא.

במדבר ל"ד, ט; בנוסח המסורה שלפנינו כתוב: "ויצא הגבול".

מסתבר, שטענתו של רבי יהודה החסיד שישיבה בסוכות קשורה למלחמה, נובעת מכך שבכמה מקרים מופיעות סוכות בתיאור הכנות למלחמה, כגון בדברי אוריה החתי: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים" (שמ"ב י"א, יא); או במלחמת אחאב נגד ארם, שם מסופר על בן הדד: "וְהוּא שֹׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו שִׂימוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר" (מל"א כ', יב).

על מקומות נוספים שבהם הלך רבי יהודה החסיד בדרך זו עיינו ג' ברין, 'קווים לפירוש התורה של ר' יהודה החסיד', בתוך: תעודה - מחקרים בספרות התלמוד, בלשון חז"ל ובפרשנות המקרא, גיליון ג, תל אביב תשמ"ג, עמ' 221-223.

מדרש זה התחבר במאה האחת-עשרה, ככל הנראה ביוון; על המדרש (ועל מקור השם 'פסיקתא זוטרתא', שיסודו כנראה בטעות), עיינו ע' רייזל, מבוא למדרשים, אלון שבות תשע"א, עמ' 370-377.

נראה, שכך גם יש להבין את דברי המדרש בנוגע לדברי ה' למשה: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם..." (שמות י', א-ב). על-פי המדרש, ציווי ה' למשה כאן התייחס לכתיבת סיפור יציאת מצרים בתורה: "פסוק זה למשה אמרו, למען תספר בתורה להודיע לדורות". גם מכאן עולה הרושם, שהקב"ה אמנם מכתיב למשה את התכנים, אך משאיר לו את הניסוח.

המדרש עומד על השאלה מדוע כאשר מספרים בני יעקב לאביהם את דברי יוסף אליהם הם טוענים שהוא אמר להם - "וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ" (בראשית מ"ב, לד), בעוד שבסיפור המקורי הסיומת בדבר הצעת המסחר לא נזכרה (שם, טז). בהסבר הדבר כותב מדרש לקח טוב: "ללמדך שיש לדרוש להוסיף על דברי האגדה בכל מקום, לפי שהסדרן מקצר הענין, שהרי לא אמר למעלה 'ואת הארץ תסחרו', והם סיפרו לאביהם 'ואת הארץ תסחרו'" (מהד' בובר עמ' קה ע"ב - קו ע"א). עוד על נושא ה'סדרן' במדרש זה עיינו: ג' ברין, 'הסדרן והמסדר', לשוננו סו, תשס"ד, עמ' 291-295; א' מונדשיין, 'עוללות לסדר הסדרן והמסדר', לשוננו סז, תשס"ה, עמ' 341-346.

מדרש זה התחבר בשנת 1139, ככל הנראה באיטליה. עוד על מדרש זה עיינו ע' רייזל (לעיל, הערה 41), עמ' 378-382.

מלבד הדוגמה שצִיינו בגוף הדברים, עיינו בראשית כ"ו, לב, מהד' בובר עמ' 107; ל"ו, לא, עמ' 210; מ"א, ד, עמ' 250; מ"ב, לד, עמ' 265 (במקום זה הדברים מקבילים לאמור לעיל על הפסוק בלקח טוב).

עוד על יחסו של מדרש זה לנושא ה"סדרן" עיינו: י' אלבוים, 'ילקוט "שכל טוב": דרש, פשט וסוגיית ה"סדרן"', בתוך: מ"מ בר-אשר ואחרים (עורכים), דבר דבור על אופניו: מחקרים בפרשנות המקרא והקוראן בימי הביניים מוגשים לחגי בן-שמאי, ירושלים תשס"ז, עמ' 82-93.