עד הנצח

את אהובתי הכרתי ביום שמשי ונעים לפני שש שנים, לגמרי במקרה, בספרייה העירונית במרכז העיר. מי היה מאמין שדווקא שם אפגוש את הסיבה לחיי.

הייתי בטוחה שאהיה שם לבד. מי היום מסתובב בין "ספרים של פעם" חוץ ממני? אני מכורה לשקט הזה שנמצא שם, שומעת רק את הצעדים שלי, מריחה את ריחם המוכר של הכרכים הישנים האופף את האולם. משהו באווירה הזאת ממלא את הנשמה שלי באור.

***

הסתובבתי בין מדפי הספרים וחיפשתי ספר מסוים שרציתי לקרוא. בחנות הספרים אמרו לי שהספר אזל מהמלאי ושאני יכולה להזמין, אך ייקח זמן עד שיגיע, והציעו שאנסה את מזלי בספרייה. כמובן שלא בזבזתי רגע ורצתי לחפש את הספר שכל-כך רציתי. הגעתי ופניתי היישר אל המדפים הרלוונטיים. חיפשתי עשרים פעמים לפחות ולא מצאתי. התייאשתי וניגשתי לספרנית שבכניסה, שלמרבה הפלא נראתה בדיוק כפי שזכרתי את דמות הספרנית מבית הספר: זוג משקפיים על קצה האף, מבט רציני וממוקד ושיער גולש עד הכתפיים. היא לבשה חולצה מכופתרת עדינה ומגוהצת וחצאית צמודה ארוכה, ונעלה נעלי בובה עם עקב קטן המקיש על הרצפה כשהיא צועדת. כשאמרתי לה את שם הספר היא מייד ידעה למה התכוונתי. "בחודשים האחרונים הרבה שאלו אותו," אמרה, "וכרגע נשאר בספרייה רק עותק אחד, שנמצא ממש שם, בידיה של האישה עם המשקפיים שיושבת על הפוף בסוף המסדרון, איפה שהכי שקט".

'הכי שקט', מלמלתי לעצמי אחריה בצחקוק קל, הרי כל המקום הזה הוא שֶקֶט אחד גדול.

הספרנית לא התאפקה והמשיכה לספר כמה הספר מעניין וכמה הוא מצליח. אך מהרגע שבו הצביעה על האישה ההיא שם בפינה, מבטי התמקד רק בה ולא שמעתי אף מילה ממה שאמרה. הלכתי לאט ובזהירות לכיוון האישה הזרה. אף שעיני האישה היו ממוקדות בספר, נראה היה שהיא מחכה דווקא לי. התקדמתי בצעדים קטנים והבטתי בה, בנקודת היעד שלי. כשהגעתי לפוף שעליו ישבה, עמדתי וחיפשתי את עיניה. היא נראתה כמו נסיכה מסרט של דיסני. שערה תלתלים חומים, כהים, ארוכים, גוון גופה שחום יפהפה. את פניה עוד לא ראיתי בבירור כי ראשה היה רכון אל הספר. הבנתי שאצטרך לומר משהו כדי שהיא תשים לב אליי. אזרתי אומץ ופניתי אליה. "סליחה?"

היא הרימה את ראשה ואת עיניה מהספר והסתכלה בי בעיניים תוהות.

"כן? אני יכולה לעזור לך במשהו?" החזירה לי בשאלה ובחיוך מתוק.

המתנתי לרגע, מביטה בפניה. עכשיו הייתה לי תמונה מלאה: הפנים שלה היו עדינות, שחומות ויפות. החיוך שלה הבליט את שפתיה הוורודות והעבות, ומבעד למשקפי הראייה שלה יכולתי לראות ריסים ארוכים שמסתירים עיניים גדולות בצבע חום בהיר.

התעשתי.

"אני חושבת שכן," עניתי. "הספר הזה, שאת קוראת עכשיו..." היא עצרה אותי.

"למען האמת, הוא של אישה אחרת. היא הייתה צריכה לצאת בדחיפות לכמה רגעים. נדמה לי שהתקשרו מהגן של בנה וביקשו שתבוא... היא ראתה שאני יושבת כאן ושאלה אותי אם לא אכפת לי לשמור לה על הספר עד שתחזור, כדי שתוכל לשאול אותו. רפרפתי בו בינתיים, עד שתבוא, רציתי קצת להיזכר. קראתי את הספר הזה כבר פעמיים. יש לי אותו בבית, קניתי אותו מייד כשיצא."

הייתי מעט מופתעת. "וואו, באמת? היה נראה שאת שקועה בו, לא שיערתי שזו לא הפעם הראשונה שנתקלת בספר הזה."

פתאום היא הסירה את המשקפיים, סימנה בקיפול קטנטן את הדף שבו קראה, סגרה את הספר והניחה אותו בצד השטיח שתחתיה.

"את יכולה לשבת, את עומדת כבר די הרבה זמן," אמרה לי בקול רך ומתוק. לקחתי פוף נוסף שהיה במקום והתיישבתי מולה.

"תראי..." היא נעצה בעיניי מבט רציני. זו הייתה הפעם הראשונה שהבטתי עמוק אל תוך עיניה, וכבר באותו הרגע הן כבשו את ליבי. היא המשיכה. "כמו שאמרתי, קניתי את הספר כבר בימים הראשונים שיצא לאור. עכשיו הוא יושב אצלי על מדף הספרים ומעלה אבק. אני רואה שאת מאוד מעוניינת בו, ומכיוון שהאישה ההיא לוקחת את העותק הזה, והבנתי ממנה שהוא האחרון, אשמח להשאיל לך את שלי, אם תרצי." לא ידעתי איך להגיב. מילותיה הפתיעו אותי.

"את יכולה לחכות איתי כמה דקות עד שהאישה תחזור, ואז תוכלי לבוא אליי ואתן לך את הספר." הפעם הייתי לגמרי משותקת. כמעט בלי קול עניתי ללא היסוס, "כמובן. אחכה איתך ונלך."

"מעולה, בינתיים את יכולה לספר לי קצת על עצמך," אמרה, "נכיר קצת, אין כל-כך מה לעשות וצריך לחכות שהיא תחזור".

"אני בת עשרים ותשע, סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ואני לומדת כרגע לתואר שני, ובמעט זמני הפנוי, בימי שישי, אני עובדת כמטפלת מחליפה בבית תינוקות בקיבוץ באזור. אני אוהבת מאוד לעבוד עם ילדים. זה הדבר שהכי מרגיע וממלא אותי. חוץ מזה אני גם אוהבת מאוד לכתוב. ומה איתך? מה את עושה בחייך?"

"באמת?" ענתה בקול נרגש ומופתע. "אני פסיכולוגית במקצועי ועוסקת בעיקר בהפרעות חרדה, טראומות, פוביות וכדומה בקרב ילדים ונוער וגם אצל מבוגרים. בקליניקה יוצא לי לטפל יותר בנוער מאשר במבוגרים. בכל אופן, נחמד לדעת שכבר יש לנו משהו משותף. ואני אוהבת מאוד לקרוא. אני אוהבת אנשים שכותבים. אני בת שלושים ושש ואני גם אוהבת לאפות. או, לפחות לנסות לאפות."

פסיכולוגית! היא פסיכולוגית! אני לא מאמינה, זה החלום שלי...

היא חיכתה לתגובה שלי ואני רק חשבתי עד כמה זה הזוי ומצחיק שמחיפוש של ספר הגעתי למצב שבו אני יושבת בספרייה העירונית ומפתחת שיחה עם אישה זרה שמבוגרת ממני בכמה שנים. ולא רק זה, במקצועה היא פסיכולוגית, החלום שלי מגיל שש עשרה, החלום שבקרוב אגשים. קצת נסחפתי במחשבות עם עצמי וחזרתי אליה.

"זה ממש נחמד שכבר מצאנו משהו משותף. ורק עכשיו הכרנו. מעניין. בטח יש עוד המון דברים שאנחנו דומות בהם."

יכולתי להריח את ריח השמפו שלה כשהתרוממה ־ ניחוח וניל קוקוס, כזה שגורם לך לקחת שאיפה ארוכה ולהסניף את האוויר. אותה גברת חזרה ולקחה את הספר ואנחנו יצאנו לכיוון החניה, שם השארתי את הרכב שלי. כשיצאנו אל השמש יכולתי להבחין כי עיניה מקבלות גוון ירוק כהה ברגעים שאור חזק נופל עליהן. אהבתי את זה. היא אמרה שהיא גרה ממש קרוב, בסוף הרחוב. הליכה של פחות משלוש דקות וכבר היינו אצלה בדירה. זאת הייתה דירת שני חדרים קטנה למדי; חדר שינה ומה שנראה כמו חדר עבודה ובו שולחן מחשב מסודר ומלא מגירות. היה לה גם סלון נחמד ומזמין, שם עמדה כוננית הספרים המדוברת, ומטבחון קטן וחמוד מימין לכניסה. היא ערכה לי סיור בדירה הצנועה, שלפה מהכוננית את הספר המאובק. "בבקשה, זה הספר," אמרה ונתנה לי אותו.

"איזה כיף. תודה," הודיתי וחייכתי במבוכה. היא הציעה לי לשבת איתה על כוס קפה וחתיכה עוגת גבינה שהכינה. כמובן שהסכמתי. ישבנו ודיברנו על נושאים בנאליים, בעוד גופי מתוח ועיניי מביטות בהערצה אל תוך עיניה בזמן שהיא מדברת. בראשי עוברת מחשבה שחוזרת על עצמה בלופ: "אלוהים. היא כל-כך יפה". פתאום נזכרתי שהיא לא ציינה את שמה, וגם אני לא.

"דרך אגב, קוראים לי ג'ני", קראתי לעברה כשקמה לרגע לכיוון המטבח.

"ג'ני? מגניב, לא שם ששומעים כל יום. בטח לא בארץ," אמרה כאשר התרחקה לכיוון המטבח.

"אני ענת. מצטערת שלא הצגתי את עצמי קודם לכן," ענתה בחיוך ממיס שיכולתי להבחין בו מהמרחק שבין המטבח לסלון.

"ענת..." חזרתי בקול שָׁקֵט על שמה בחיוך קטן ביני לבין עצמי. חזרתי רגע לקרקע, הסתכלתי בשעון שעל ידי וראיתי שכבר מאוחר. חשבתי על כך שיש לי עוד הרבה משימות לערב ושאני צריכה לקום מוקדם ללימודים. התחלתי להיפרד ממנה, "ענת, היה לי כיף, אני שמחה שפגשתי אותך. תודה שהסכמת להשאיל לי את הספר, מבטיחה להחזיר אותו כמה שיותר מהר. אשמח אם תתני לי את מספר הטלפון שלך, כדי שנוכל לקבוע מועד להחזיר לך אותו." התקדמתי לעבר הדלת. ענת רצה לשולחן הקטן במטבח ולקחה משם פיסת דף ועט. היא כתבה לי את המספר שלה על הדף, חתכה חתיכה נוספת מהדף, הגישה לי אותו יחד עם העט וביקשה שאכתוב לה את המספר שלי. החלפנו בינינו את הפתקים. צחקנו על זה ש"באוטומט" היא הלכה לחפש דף ועט במקום את מכשיר הנייד שלה, הרגל מהעבודה. לא ידעתי איך להיפרד. חיבוק? לחיצת יד? סתם "שלום" מהיר? מה מקובל כשאת פוגשת באקראי אדם בפעם הראשונה? התחבטתי ביני לביני, ופתאום היא התקרבה אליי, כאילו שמעה את הדילמה שלי. הבנתי שככל הנראה היא מתקרבת לחיבוק. הנחתי את ידיי בביישנות על גבה, והרגשתי את ידיה עוטפות אותי בחוזקה שלא ציפיתי לה. בחיבוק הזה יכולתי להרגיש את חום פניה על פניי, ואת שפתיה קרובות אל שפתיי. הרגשתי שהדופק שלי עולה מההתרגשות. התחבקנו, נפרדנו בחיוך והבטחנו שעוד ניפגש.

***