עד כאן יעקב אחימאיר

כל חיי אני חי בצילו של אבי, אב"א אחימאיר. שמו של אבא הוזכר בשיחות שונות בחדר האורחים בדירתנו ברמת גן, לפעמים בסימן של מתח, לעיתים בסימן של מבוכה. אך זכור לי מקרה אחד מייצג שקרה עוד כשהייתי נער, והדגיש כמה משפחתנו שונה, אחרת, יוצאת דופן. מסומנת.

לקראת יום הולדתי השלושה־עשר, ביקשו ידידי המשפחה להפתיע אותי. אי־אז בשנת 1951, שודרה ב'קול ישראל' בצוהרי שבת תוכנית פופולרית ביותר: 'כבקשתך לשירים עבריים'. מתכונת התוכנית הייתה כזו: מאזינים שלחו בקשות בכתב למשרדי 'קול ישראל' ברחוב הלני המלכה בירושלים, וביקשו להשמיע שיר שלצידו יוקראו בשידור מילות ברכה לרגל אירוע משפחתי — יום הולדת, בר מצווה, בת מצווה וכיוצא באלה. ובכן, ידידי משפחתי ביקשו שהשיר שיושמע יהיה שיר בית"ר.

בֵּיתָר —

מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר

בַּדָּם וּבַיֶּזַע

יוּקַם לָנוּ גֶּזַע

גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר,

בֵּיתָר הַנִּלְכָּדָה,

יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה,

תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.

ואכן, הבקשה נשלחה והגיעה ליעדה, אולפני 'קול ישראל'. הגיעו היום והשעה לשידור התוכנית שהיו אמורים להיכלל בה הברכה והשיר המבוקש. לרגל השידור התכנסו בני המשפחה בחגיגיות ליד מקלט הרדיו מתוצרת 'ווסטינגהאוז', השמור עדיין בביתנו, רהיט גדול עשוי עץ שצבעו חום מבריק. כולם דרוכים ונרגשים לקראת שידור התוכנית. הו, כמה תמימים היו ידידינו.

המתח היה רב. רגע השידור מגיע: הקריינית מקריאה את האיחולים ליום חגִי, ומסיימת בהפניה לשיר: "ועתה נשמע את... 'שיר הכד'".

רְאִיתִיךְ עִם כַּד צָמוּד אֶל הַשְּׂפָתַיִם,

וַאֲנִי יוֹשֵׁב עַל מִשְׁלָטִי בָּדָד,

אַתְּ בְּצִמְאוֹנֵךְ שָׁתִית מִמֶּנּוּ מַיִם

הוֹי, חֲבָל, חֲבָל שֶׁגַּם אֲנִי אֵינֶנִּי כַּד.

אומנם היה זה שיר פופולרי באותם ימים, אך מה פתאום שיר הכד, וללא כל התנצלות על ההחלפה? איש מאיתנו או מידידינו לא ביקש את השיר הזה. העלבון היה חריף, אך לאמיתו של דבר — לא מפתיע. הבנו מייד את הנימוק להחלפה: את שיר בית"ר כתב זאב ז'בוטינסקי והוא היה המנון התנועה הרוויזיוניסטית. מכיוון שכך, הוא היה אסור להשמעה ב'קול ישראל', ודאי כשהוא מקושר לשם אחימאיר. השתקת שיר בית"ר, לדעתי, לא הייתה ציות להוראה מגבוה — משום שלא היה צורך בהוראה מגבוה, העורכים הבינו מה נדרש מהם. איש ב'קול ישראל' גם לא העלה בדעתו להתנצל, או לנמק את העניין בכך כי בתוכנית 'כבקשתך' אין נוהגים להשמיע שירים בעלי הקשר פוליטי, תירוץ שהיה עשוי להניח את הדעת. כל הסבר לא ניתן.

אבי גם מעולם לא רואיין ב'קול ישראל', על אף היותו עיתונאי, פובליציסט, דוקטור לפילוסופיה ואיש בעל ידיעות רחבות ויכולת התבטאות נדירה. המשפט היחיד ששמעתי בקולו המוקלט של אבא ב'קול ישראל' היה: "כמה יפים מימי הבוספורוס והדרדנלים...״ משפט זה הוקלט ושודר בעת סיור עיתונאים בטורקיה שאבא השתתף בו. מילים אלה שודרו כאילו יצאו מפיו של מדריך טיולים, לא מפיה של דמות חשובה במחנה הימין. האם אבא לא היה אישיות מעניינת, בלשון המעטה? ודאי שכן, אבל הימים היו ימי שלטונו של בן־גוריון, ותחנת 'קול ישראל' הייתה מחלקה במשרד ראש הממשלה. לא היה צורך ב'רשימה שחורה' רשמית, ואני מניח כי היה מוסכם על העורכים הבכירים שאין לראיין את אבא. הוא לא השתייך למחנה ה'נכון'.

האם בקשת ידידינו להשמעת שיר בית"ר נעשתה מתוך תמימות או מתוך התרסה? אינני יודע, אך היה זה, ככל הזכור לי, המפגש הראשון שלי עם המשמעות החשובה, שלא לומר העול, שהצמידו יריבי אבי לשם משפחתי. בהיותי נער לא הבנתי לגמרי מדוע לא שודר השיר לכבוד יום הולדתי, אבל הינה מה שנחקק בתודעה ולא התערפל במרוצת השנים: אני הולך בעולם שבו שם משפחתי מנואץ.

להיות בנו של אב"א אחימאיר: אויב פוליטי מר, שנוא שיש לנדותו, להוציאו מן המחנה.

על שמם של הרוגי מלכות

צילו של אבא מתחיל כבר משמי הפרטי, ואפילו משני שמותיי שניתנו לי בעת לידתי ביולי 1938: שלמה יעקב. כך כתב אבי על הדף הראשון בספר תנ"ך, מייד לאחר צאתי לאוויר העולם. בראש העמוד עדיין מופיעות בכתב ידו אותיות קטנות, עגלגלות ובהירות:

הבן הבכור שלנו שלמה־יעקב [ש"י]. נולד בבית החולים 'רפאל' ברמת גן, על יד תל אביב, בשעה 22 ושלושים רגע, אור ליום ו' בשבוע, כ"ג תמוז תרצ"ח [22 יולי 1938]. הוכנס בבריתו של אברהם אבינו ביום ו' א' מ"א1 [29 ליולי] ויקרא שמו בישראל שלמה־יעקב, לזכר הרוג המלכות הבית"רי מראש פינה שלמה־יעקב בן־יוסף, שהועלה לגרדום בסוהר עכו בר"ח תמוז תרצ"ח. התנ"ך הזה ימסר לך, אי"ה2 ביום חג הבר מצווה שלך, אם נזכה, ואם לא נזכה וימסורו לך. בגלות ביירות, ר"ח מ"א תרצ"ח. אביך, אב"א אחימאיר [אבא שאול גייסינוביץ]. 3P.S י"א מ"א תרצ"ח מת מפצעיו בירושלים הגיבור יעקב ראס. ובכן שמך על שמות שני גיבורי ישראל.

שני שמותיי הפרטיים הם לזכר שני לוחמי האצ"ל, יעקב רז ושלמה בן־יוסף. יעקב רז [ראס] היה לוחם אצ"ל שביקש לנקום את נקמת נרצחי פרעות תרצ"ו–תרצ"ח. הוא יצא לשוק בעיר העתיקה בירושלים, ובסל שנשא עימו הטמין מטען של חומר נפץ. המטען נחשף, ובתגובה דקרו אותו ערבים בכל חלקי גופו. בזמן שאושפז בבית החולים, נחקר בידי הבריטים. רז חשש מפני האכזריות של עינויי החקירות, ומכך שברגעים של אובדן חושים יסגיר את חבריו למחתרת, ולכן ניצל רגע שנעדרו חוקריו מחדרו והתיר את התחבושות שעטפו את פצעיו. דמו ניגר ללא מעצור עד שנפטר מאובדן דם. אורי צבי גרינברג חיבר שיר לזכרו ושמו 'אגדת יעקב רז'.4

שלמה בן־יוסף, ראשון עולי הגרדום, ביקש גם הוא לנקום את נקמת נרצחי הפרעות. הוא תקף אוטובוס ערבי שנע בכביש ראש פינה־צפת עם שני חבריו לפלוגת בית"ר בראש פינה. השלושה ירו לעבר האוטובוס, השליכו רימון יד שלא התפוצץ, ואיש מן הנוסעים לא נפגע. שלמה בן־יוסף נידון למוות בתלייה והוצא להורג ב־29 ביוני 1938, שלושה שבועות לפני לידתי. לפני שהוצא להורג הבטיח בן־יוסף לז'בוטינסקי: "אלך לתלייה בראש זקוף כמו בית"רי, ואני אמות עם שמך שכל כך יקר לי על שפתיי״. ואכן, בעת ההכנות לתלייה קרא: "יחי ז'בוטינסקי!" ובעוד טבעת החבל לופתת את צווארו, שר את שיר בית"ר. ז'בוטינסקי כתב לאחר מותו של בן־יוסף: "מגרדומו נעשֶׂה מגדל, מקברו היכל, מזכרו — דת אזרחית״.

אבי נעדר מטקס ברית המילה שלי, כי היה מבוקש על ידי הבריטים וברח לבירות, לבנון. התנ"ך שיועד לי עם לידתי אכן נמסר לי, והוא שמור עימי עד היום בתוך תיבת עץ. עם התנ"ך בא מטען נוסף, שמותיי: יעקב (רז), שלמה (בן־יוסף), ז'בוטינסקי, בית"ר, אחימאיר. אני, הנער, הולך בעולם ומשא כבד של שמות, של ערכים ושל רעיונות, מונח על כתפיי.

נפשי שחה בכל עת שצצו השמות, הסמלים הללו. הרגשתי שהציפיות ממני גאו ועלו.

"הלוואי שתלך בעקבות אביך"

כאשר מלאו לי שמונה־עשרה שנים, שלח לי אבא מכתב ליום הולדתי, וכתב בו כמי שמתוודה בפניי לראשונה:

אולי זוהי ההזדמנות הראשונה שאני מבקש "לשוחח" איתך. כי קשה דיבור אני. עד עכשיו הייתי נוהג "לשוחח" איתך לא בעל פה ולא בכתב, אלא "בלב", במחשבה. כי כבד דיבור אני וביחוד בעניינים "כבדים". גם איני מן האנשים הכופים הר כגיגית: קבלו דעתי... ומה הם איחוליי לך, יקירי, בתקופת מעבר זו בחייך? הן האיחולים לך הם האיחולים לנו, הוריך. מי ייתן ובימי חייך לא יקרו מאורעות היסטוריים, כפי שקרו בימי חייהם של הדור שקדם לך. מוטב ותקופתך תהיה תקופה בה ההיסטוריה נכתבת, כשם שתקופת הוריך הייתה תקופה בה ההיסטוריה נעשתה...

ואולי אני טעון בבקשת סליחה מאמא, ממך, מיוסי, על כי בחרתי מקום חיי בארץ ישראל, ובניתי את קן משפחתנו בארץ שהיא לוע הר געש. אתה יודע כי הקרבתי קורבנות פרטיים רבים ומרובים וכבדים למען ציון. גודלתי בעיר הורי, במשפחה אדישה לציונות. ולא רציתי שצאצאיי יהיו יהודים־אמריקאנים, רוסים וכו'. רציתי שהם יהיו יהודים חופשיים ושהעברית תהיה שפת אימם. וידעתי כי צריך לשלם מחיר רב עבור זאת. ושילמתי. והלוואי ולא אוסיף לשלם מחיר גבוה יותר. יעקב, הזמן קצר. החיים קצרים. החיים הם מתנה שאין לה תמורה. יש להיאחז בחיים.... למד, למד, למד! זה הנשק היחידי שלנו במלחמת החיים הקשה...

מכתב זה, ואחרים שהיו דומים לו ברוחם ובתוכנם, גרם לי לפעמים להרהר הרהור מטריד: מדוע נולדתי לאב שדמותו כה מחייבת, כה מסמנת אותי? לפעמים אני חש שאני אסור במעין כבלים, כבלי זיכרון ושמם אב"א אחימאיר.

אישיותו של אבי הכתיבה לי, במידה מכרעת, כללי התנהגות. שלא יאמרו מאחורי גבי — אם כשלתי בלשוני או פגעתי בלא כוונה רעה באדם זה או אחר — "טוב, זה הרי בנו של אב"א אחימאיר״. היה עליי לנהוג בשיא הנימוס והאיפוק, פרי חינוכה של אימי. היא, למשל, רמזה לי תמיד לקום ממושב באוטובוס אם נוסעת בהיריון או שנחשדה כאחת — נאלצה לעמוד בעת הנסיעה. לימים העירו לי, לא אחת בלעג ובזלזול, על התנהגותי המנומסת בזמן הופעתי בטלוויזיה, במיוחד כאשר ראיינתי אישים חשובים. מידת הנימוס אינה נחשבת תמיד להתנהגות ראויה בתחום התקשורת, וחבל שכך.

כבר מגיל צעיר הגישו לי מתנות לציון יום הולדתי — יש להודות כי היו אלה בעיקר ספרים שכללו את המילים 'מלכות ישראל'. שאלתי את עצמי, מהו הציווי שמבטאות מילות ברכה אלה, לְמה מחייב אותי נוסח ההקדשה שיש בו מילים כה טעונות ורבות משמעות? האומנם אני האיש למאבק זה על חידוש המלכות? האם נועדתי אני להיות "לוחם למען תקומת מלכות ישראל"? על מתנות אחרות נכתב האיחול: "הלוואי שתלך בעקבות אביך הדגול״, ועוד ברכות שנשאו מסר דומה. העול על גבי הלך ונערם: עול של ציפיות, של תקוות, של יעדים לכל חיי, כאילו בורכתי במעלותיו של אבי וירשתי את דמותו — דמות מנהיג רעיוני, הוגה וסופר, לוחם ללא נשק, אדם המוכן להקרבה ומטיף למימוש עקרונותיו.

כאשר אני כותב מילים אלה אני יכול לסכם ולומר: לא, לא מילאתי אחר כל הציפיות, אינני ולא הייתי בן דמותו הרוחנית של אבי. קטונתי. ראשי לא היה עטור כל הילה, אין בי תכונותיו של מנהיג הסוחף אחריו רבים. עם זאת, הייתה תמיד גאוותי על כך שאני בנו של אדם נעלה שנאבק והקריב למען ציון.

זהו 'הדם הכחול' הזורם בעורקיי: מורשת של אהבת הארץ שאינה יודעת גבולות.

"האם יש לך קשר עם אב"א אחימאיר?"

בכיתות הראשונות של בית הספר נהגו המחנכים להקריא בתחילת השיעור מן היומן את שמות התלמידים לפי סדר הא"ב, כדי לוודא את נוכחותם בכיתה. שם משפחתי נקרא בין הראשונים, וכאשר הוא נשמע בחלל הכיתה, לאחר שהות של שתיקה בת שנייה או שתיים, הרימו המורים את ראשם מן היומן, עיניהם שוטטו עד שנעצרו עליי, ונערכה היכרות ראשונית בין המורה ובין פניו של התלמיד אחימאיר.

לא אחת, בשנות ילדותי ונעוריי, נשאלתי — בדרך כלל בנימוס, אך תמיד בנימת התנצלות של השואל — "האם יש לך קשר לאב"א אחימאיר?" — "אני בנו״, אישרתי, ולעולם לא ידעתי מה תהיה תגובתו של השואל. מי יודע, אולי הוא נמלא חמלה עליי. דו־שיח קצר זה התנהל אין ספור פעמים, וכמוהו גם המתח שנבנה בי לשמע השאלה. לא קל היה לשאת את שם המשפחה 'אחימאיר', אבל אדם אינו בוחר לעצמו את הוריו. לצד העול, מילאה אותי תחושת גאווה ומחויבות.

מאז ומתמיד נתון אני בין הקצוות: בין אבי הנרדף והמשוקץ, ובין אבי הנערץ שהיה אפוף מעגל של סוגדים. אבא היה מחויב למאבק ולהקרבה אישית והטיף לכך. הוא גרס כי הדרך למדינה אינה עוברת על פני 'גשר של נייר', אלא על פני 'גשר של ברזל'. כלומר לא בדרכים מדיניות, אלא באמצעות הזרוע. הוא היה הראשון שהטמיע את המושג 'כובש זר' כלפי שלטון המנדט הבריטי, וחלק על הקו הדיפלומטי שאימץ ז'בוטינסקי במאבקו למען המדינה. משכך, התאמצו יריביו ומגדפיו להבליט את מה שכינה "חטאת הנעורים" שלו, אהדתו לפשיזם, אהדה שהתחרט עליה בשנים מאוחרות יותר.5

אב"א אחימאיר עשה היסטוריה וגם כתב היסטוריה, היה פילוסוף של ההיסטוריה ולמד את חוקיה, אך לא התהדר בתאריו האקדמיים. הכורח לפעול נגד הכובש הבריטי היה המנוע מאחורי האידיאולוגיה שלו שבעיניו הייתה הנעלה ביותר. הוא היה ביישן ולא הקרין מנהיגות, אבל הרעיונות שלו היו רבי השפעה והטילו עליו זרקור של תשומת לב. הסגידה לאישיותו כפתה את עצמה על אישיותו המופנמת. לא רבים ידעו את תלאותיו, אך שמו וקורות חייו לא ייעדרו בעתיד מדברי הימים של הציונות ומתולדות המאבק להקמת המדינה. בדרך חייו פסע רבות בנתיבי הכאב, נכלא בבתי סוהר, וכמובן ששיא סבלו היה העלילה כי הייתה לו יד, כביכול, ברצח חיים ארלוזורוב. עקב עלילה זו שטפלו עליו ועל שני חבריו, הוא נרדף והושמץ כל ימיו.

אין מנוס מלספר על פרשייה זו שקיצרה את ימיו והעיבה על חייו. ועל חיי. איני מתעמק בשורות אלה ואחריהן, בפענוח השאלה: מי רצח את חיים ארלוזורוב?

1 מנחם אב — החודש העברי.

2 אם ירצה השם.

3 בלועזית: נ"ב.

4 כעבור שנים רבות, בשנת 1991, נתבקשתי לשאת דברים בטקס קריאת רחוב על שם יעקב רז, בשכונת ארמון הנציב בירושלים. שם נפגשתי עם בני משפחתו של רז, והתרגשנו בצוותא מן המעמד.