עד ראייה

חלק ראשון

הגורל הועיד אותי למלא תפקיד בחייו של אחד האנשים שחוללו תמורות אדירות וסבל עצום באירופה לאחר מלחמת העולם. מאוחר יותר תהיתי לעתים קרובות מה הניע אותי אז, בסתיו של 1918, להתערבות הרפואית ההיא. האם הייתה זו סקרנות – תכונתו העיקרית של חוקר העוסק במדע הרפואה – או מעין ניסיון להידמות לאל, הרצון לשחק פעם אחת את תפקיד הגורל.

כך או כך, ברצוני לתאר תחילה את מהלך חיי עד אותו יום בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר 1918 בקווים ענייניים. באופן פשוט וברור, ללא כחל וסרק, קרוב לאמת ככל האפשר.

נולדתי בדרום גרמניה כפרי נישואיו היחיד של מהנדס אזרחי מכובד למדי. הקמת מִכרות ודומיהם לא משכה את לבו של אבי; התחום העיקרי שלו היה גשרים. אני זוכר שיום סתווי אחד נסענו, אמי העדינה והאהובה עד מאוד, הוא ואני, ברכבת מ־מ' ל־א', ואבי העיר אותי לפתע מתנומתי כשנסענו על גשר מסילה שאך בקיץ האחרון הוא סיים לבנותו. לא זיהיתי שום דבר מיוחד בגשר ההוא, הוא נראה בעיניי ככל גשרי המסילה האחרים. הוא עבר מעל ערוץ נחל פראי, שעל גדותיו צמחו עצי ערבה ואלמוֹן, מעל פני המים שלו בצבצו כמה אבנים מכוסות טְחָב, והמדרון שמעליו, עדיין עירום מעשב, לא היה תלול במיוחד. אבל אמי העמידה פנים כמי שיוצאת מגדרה מרוב התלהבות, והחלה להשתעל כפי שעשתה תמיד בשעת התרגשות. אבי חייך בענווה תחת שפמו הבלונדיני העבות. לעתים הוא הודה בפניי שישנם דברים יפים עוד יותר מגשרים שאפשר לבנות – טירות, בתי כולבו, תחנות רכבת – אבל את המשימות האלה הוא שומר לעצמו לזמן מאוחר יותר.

תמיד כינו אותו "אדון מהנדס בכיר". אנשים קדו בפניו נמוך למדי, אבל כשהחל מישהו לדבר בשבחו, היה מסיט את מבטו בפליאה כשהוא מנענע בראשו, ולרוב מתחיל לדבר על נעוריו הקשים או על דודו, למעשה דודהּ של אמי, שהיה עשיר כקורח ושכוחו והשפעתו יכלו לכול.

הייתי ילד גדול מאוד יחסית לגילי, התלמיד החזק ביותר בכיתה בבית הספר "האָחוּ". כבר אז כמהתי לחבר, אבל לא מצאתי כזה מעולם. אולי אני הוא שלא ידעתי איך להתקרב לחבריי לכיתה, וזאת מסיבה שלבטח מאפיינת לעתים קרובות ילדים יחידים: פחדתי מזרים. אבל הם פחדו ממני הרבה יותר, מכוחי הגופני, מישותי השתקנית. לו רק ידעו עד כמה הייתי רגיש לכאב, איך מילה קשה פצעה אותי כמו קרע בעור – מה שהם כלל לא שיערו – אולי היו מתקרבים אליי ביתר קלות. לא יכולתי לחזות בסבלו של אף אחד, לא של אדם, לא של חיה, אבל בכיתי לעתים רחוקות בלבד.

בית הספר שכן בקצהו של רחוב רחב יחסית, בסמוך לפארק "האָחוּ". חזיתו פנתה אל הפארק, או נכון יותר אל החומה שהקיפה אותו. בחורף, לפני תחילת הלימודים, אפשר היה לראות מהרחוב את צמרות העצים שבפארק, עצי אלון, דולב, אֶדר, אשוּר. אבל בתחילת החורף, למשל, כשהצצתי בחשאי מעל ספסל הלימודים הירוק שלי אל מחוץ לכיתה המוארת בלהבות גז, נראו הענפים השחורים הכבדים, תחת שכבת שלג שגובהה כגובה כף יד, רק במטושטש מבעד לערפל הדמדומים.

להבות הגז רחשו בנועם, הקמין הלבן הפיץ חום, והאצטרובלים, שהיו מעורבבים בפיסות העץ והפחם, השמיעו קולות פצפוץ שובבים. המפות ותמונות בעלי החיים שהיו תלויות על הקיר הוארו באור בהיר. לקראת השעה תשע או עשר כובה אור הגז, המפות חדלו לבהוק, ובשעה עשר אווררנו מעט את החדר, ואוויר צח חדר פנימה. השמש זרחה באדום נחושתי. הערפל בפארק התרומם, ובעומדי ליד החלון, כשצווארון מעילי מורם וידיי בכיסים, ראיתי מבעד לזגוגית שהלכה והצטללה את השיחים המכוסים כפור שבצדי השבילים, את משטח ההחלקה הכחלחל־אפרפר המכוסה פתיתי שלג דקים, את הכר הרחב, האחו שבמרכז הפארק, את מגרשי הטניס המוקפים רשתות גבוהות, נטושים לחלוטין. עד מהרה נפתחה הדלת, והמהומה העליזה השתתקה עוד לפני שהמורה סגר את הדלת מאחוריו.

בקרבת הפארק שכן המחנה של גדוד הפרשים הכבדים השלישי. כשהשתופפנו כעת בגווים כפופים, רכונים מעל המחברות, מנומנמים מהחום ומשעמום, וכתבנו בדממה את עבודות הכיתה שלנו, הגיע לפתע לאוזנינו, במקצבי הלמוּת משתנים, קצוב וברור, קול טפיפת או דהרת סוסים. לעתים קרובות הייתה זו הנאתי (האסורה) אחרי שעות הלימודים לעמוד שעוּן על המחסום העבה, העשוי עץ גס, כדי לצפות באימוני הטירונים של החַיִל ולשמוע את צליפות השוט של הסַּמל. לעתים היה ניגש אליי חייל, במקטורן הלבן־צהבהב למרות הקור, על ראשו המגולח כובע דמוי צלחת, ללא מצחייה, ותחת זרועו לחם צבאי עבה, פריך ומקומח, שאותו רצה להמיר בטבק או למוכרו בזול. אבל למרבה הצער, לא היו לי לא כסף ולא טבק. בעוגמה ראיתי איך הפרש בוצע אותו לחתיכות בידיו העבות, ובלא שמץ של פחד מושיט אותן בזו אחר זו לסוסים, שאכלו אותן מידיו בעדינות. אינני יודע מדוע עורר בי הלחם תשוקה שכזו. קיבלתי בבית כל מה שילד הגיוני יכול היה לבקש. יום אחד כנראה זיהה בעיניי אחד החיילים את התשוקה הבוערת ללחם. הוא ניגש אליי כשהוא מדרבן את סוסו ונתן לי במתנה חתיכה גדולה למדי. זמן רב לאחר מכן עוד זכרתי את הריח החריף של עור וטָנין שנדף ממנו.

לקחתי את הלחם, אבל לא אכלתי אותו. הייתה לי תוכנית אחרת, והייתי מוכרח לבצעה. אזרתי אומץ, הלכתי כמה צעדים לאורך המחסום, ואז לאורך החומה שהקיפה את המחנה, עד שהגעתי לעמדת הזקיפים, שם הבחין בי הזקיף הימני. כשביקש ממני להזדהות, השבתי שעליי לבקר את בנו החולה של מש"ק המתגורר במחנה. חלפתי במהירות על פני הפתח והגעתי אל החצר. מיד ראיתי כמה סוסים, שלושה כמדומני, שעמדו שם, קשורים זה לזה במושכות, רוקעים באדמה הקשה, המאובקת, ומצליפים בזנבותיהם. קפוא מפחד אך בוער מעונג ומאוֹשר, הייתי נחוש להוכיח את אומץ לבי, והושטתי לסוס הסמוך אליי חתיכת לחם. בין אם ידי רעדה מדי למרות הכול ובין אם הסוס לא תפס כיאות את חתיכת הלחם שהושטתי לו אלא דחף אותה קדימה, הלחם נפל על הקרקע. הייתי מודע כעת לסכנה עד אימה, ובכל זאת התכופפתי להרימו. אבל הדם עלה לראשי בעוצמה כזו, שלא הצלחתי לראות אותו בין הפרסות הרבות שבטשו בקרקע בחוסר שקט. הסוסים, שהאחראי על האורוות השאירם לבדם לרגע, וכבר היו חסרי מנוחה לקראת שעת האכלת הצהריים שלהם, היו מאומנים. הם זקפו את אוזניהם לקול תרועת חצוצרה, ואז החלו למשוך זה את זה – יכולתי לשמוע את חיכוך המושכות. לא הצלחתי לקום; זזתי מצד לצד, עדיין על הארץ, בינות לשתים־עשרה רגלי הסוסים. מצאתי את הלחם וכבר נחלצתי והזדקפתי כאשר אחד הסוסים – דומני שהיה זה אותו אחד שניסיתי לכבדו בחתיכת הלחם – ביקש לציית לתרועת החצוצרה ובעט בי בפרסתו. היה זה כאב התופת האמיתי הראשון בחיי. שמעתי את עצמי נאנק ושקעתי בערפול חושים אבל לא בהיעדר תחושת כאב. לא הייתה לי עוד שליטה בעצמי, ועם זאת הייתי מודע לחלוטין לכאב האיום. למרבה המזל, הפרסה החליקה על הילקוט שלי, שוברת בתוך כך סרגל עבה לשניים. כששבה אליי הכרתי, מצאתי את עצמי בחדר מגורי החיילים, מיילל מכאב עד אובדן נשימה, הילקוט תחת ראשי, ותחת רגליי שמיכת אוכף. הכאב בער בגבי, התקשיתי לנשום ובכל זאת הייתי מוכרח לצעוק, אחרת ודאי הייתי מת, כך הרגשתי. החיילים עמדו סביבי, רובם הביטו בי מהורהרים וקודרים. אחד מהם רכן מעליי וניסה לדובב אותי. לא יכולתי לדבר. כתובתי הייתה רשומה על ספריי, לפיכך הצבעתי בידי על התיק. פרש נבוך משך אותו מתחת לראשי, דפדף באחד הספרים, וקרא הברה אחר הברה, כמו תלמיד בית ספר, את שמי ואת כתובתי. לפתע עברו כולם לדום, הרופא נכנס לחדר ושחרר אותם לעמידת נוח. פניהם של החיילים, שקפאו והפכו חמורי סבר כמו בכנסייה, התרפו. כעת הם הרימו אותי. נאנקתי, ראשי הסתחרר. אבל לא שקעתי עוד בערפול חושים כפי שקיוויתי.

הרופא הצבאי סבר כנראה שלא נשקפת סכנה לחיי, אחרת ודאי היה משאיר אותי בבית החולים הצבאי הקטן שלו במקום לשלוח אותי הביתה בכרכרה צבאית בחסותו של מש"ק משופם.

בשעה שבדק אותי והאזין לדפיקות הלב שלי, תקפה אותי לפתע מין תחושת חידלון. בגילי הצעיר היה לי מושג כה קלוש של מוות, שכלל לא עלה בדעתי שזו עלולה להיות הדקה האחרונה של חיי. אולי הכאב היה אכזרי מדי, חד מדי, חונק מדי. עם כל נשימה הוא פילח את צדו הימני של גופי כברק. כשניסיתי לעצור את נשימתי הוקל לי מעט, אבל כשהיה עליי לשוב ולמלא את ריאותיי באוויר על מנת שלא להיחנק, היה הכאב הטרי, שכביכול הבאתי על עצמי, בלתי נסבל עוד יותר. ההיאנקויות וההשתנקויות גם הן החריפו אותו, לפיכך גזרתי על עצמי שתיקה מוחלטת, שזיכתה אותי במבט של הערכה מצד הרופא, שמלמל משהו על "ספרטני צעיר".

אולי במחיצתו היו ייסוריי במהלך הנסיעה הביתה נסבלים יותר, שכן כרופא הוא נהג בי בחמלה וכאדם הוא תגמל אותי בהערכה שגילה לקור הרוח שלי. המש"ק רק היה מעוניין להביא אותי הביתה מהר ככל האפשר. כשהכרכרה נסעה מהר מדי על אבני מרצפת הרחוב שלנו תפסתי את ידו, אבל הוא כנראה לא הבין אותי, שכן הוא הורה לפרש שישב לפנים ואחז במושכות להאיץ אף יותר, אולי גם מחשש שאני עלול למות בכרכרה ושתקרית כזו עלולה לגרום אי־נעימות לגדוד.

זעם נורא התעורר בקרבי. חשבתי איך הגעתי למצב הנורא הזה בגלל טוּב מזג, חמתי בערה בי – במלוא מובן המילה – במחשבה על "הסוס כפוי הטובה" שגמל לי על חביבותי בבעיטה גסה. שכבתי על צִדי השמאלי, שכן כך יכולתי לנשום ביתר קלות, אבל בכיס השמאלי של מעילי הייתה תחובה המטפחת שלי, וכשהתרוממתי מעט כדי לשלוף אותה ולנגב את הרוק מפי, שוב השתלטו עליי תחושת חידלון ובחילה איומה, ושקעתי בחשכה.

כשהכרתי התבהרה – חשבתי לפתע על העצים בפארק "האחו", שהתבהרו עם עלות השמש – ראיתי שהכרכרה עדיין נוסעת ברחוב שלנו אבל כבר חלפה על פני ביתנו. במאמץ לא קל שכנעתי את החייל הטיפש שהוא טעה במספר הבית, ושאני מן הסתם יודע טוב יותר היכן אני גר. כל מילה הייתה כמו דקירה, ונזקקתי לרבות. לבסוף עצרנו מול הבית. הוא הרים אותי בידו, רטן על כובד משקלי ומשך אותי במעלה המדרגות בגולמנות, כך שרגליי נגררו מאחור. רק כשעמדנו מול דלת הכניסה עלה בדעתי עד כמה עומדת אמי להיבהל.

לא איבדתי, אם כן, את צלילות דעתי. חשבתי בבהירות, כשם שקודם לכן, בחדר הרופא, ראיתי ושמעתי הכול בבהירות.

אמי הייתה עדינה מאוד. קיוויתי שלא היא תפתח את הדלת, אלא עוזרת הבית או אבי. אבל זו הייתה היא. כשראתה אותי היא פלטה צווחה חלושה ואז צנחה תחתיה, דרך פתח הדלת, וראשה, העטור שֹיער שחור עבה ויפה, נפל על השטיחון שעליו הכתובת "ברוכים הבאים". הפָּרש המטומטם, שהחזיק אותי בידו, היה חסר תושייה. למרבה המזל, אבי היה שם. הוא תפס את המצב מיד. הוא עזר לאמי לקום על רגליה, הוביל אותה אל חדרה ואמר לה שאיני נתון בסכנה. היא לא השיבה. אותי הוא ביקש לשאת אל חדרי, שם השכיב אותי בזהירות על המיטה. בדרך הוא הורה לעוזרת להישאר לצדה של אמי ולא להניח לה לצאת מחדרה, אבל כעבור שתיים או שלוש דקות היא בכל זאת הופיעה, שעונה על ידה של העוזרת, והתיישבה לצִדי על המיטה. היא הסירה תחילה את נעליי, ואז את בגדיי. היא עשתה זאת בעדינות כה רבה, שלא הגבירה את כאביי. לא הייתה לי תחבושת, לא דיממתי, והיות שלא החליפה את גופייתי, היא לא ראתה את צד גופי המרוסק. אבל היא נענעה בראשה: אל לי לדבר. היא השתעלה קלות ותפסה את ידיי בחוזקה, כאילו ביקשתי להימלט. אבי הזדרז לצאת מהחדר כדי להתקשר לרופא המשפחה שלנו. הוא שב כעבור זמן קצר, הרופא היה בבית ויגיע לכאן במהרה; אז הוא משך את המש"ק לחדר הסמוך, שם החלו שניהם לעשן, בעוד המשופם מספר לאבי בחוסר דיוק כיצד אירעה התאונה. הוא לא היה עד ראייה. אמי התייפחה כעת בקול רם והרעידה את מיטתי. גרמתי לה צער רב. היא הרעיפה עליי מילות חיבה כפי שעשתה בילדותי הרכה, ליטפה אותי, ביקשה להשכיב אותי ביתר נוחות, הציעה לי כל מה שרק אפשר. היא האמינה שהיא מקלה בכך את כאבי, אבל ההפך קרה: התחלתי לחלוק עמה את צערה, ולבי התכווץ עוד יותר בחזי הפצוע כאשר חשבתי איזה ילד מסכן וחסר מזל אני. רווח לי כאשר הגיע – לבוש מעיל ארוך מעור משוּמן ומדיף ריח של תרופות – הרופא המפוכח, היהודי. הוא סקר אותי בקצרה במבטו ושאל אותי שתי שאלות, ראשית, אם כבר הטלתי מים ושנית אם ירקתי דם. הנדתי בראשי לשלילה. הוא עמד על כך שאטיל שתן. הוא ביקש מאמי לצאת, ועזר לי. אז הוא ביקש שאתאזר בסבלנות והלך לחדר הסמוך, שם עדכן את כולם במצבי. כעבור זמן קצר נכנסו שוב כולם לחדר, דיברו יחד, גדשו את החדר הצר, גזלו את האוויר. כולם השלימו בצורה זו או אחרת עם התאונה שלי, ושמחו שלא הסתיימה באורח חמור יותר. אבי והמש"ק עישנו. לא יכולתי להבין איך לא עלה בדעתו של איש מהם – להוציא את אמי, שהניחה ללא הועיל רטיות לחות על מצחי – שכאב כזה לא אוכל לשאת לאורך זמן.

לא אתאר את אחר הצהריים ההוא, את הערב ההוא, את הלילה ההוא. עם מצב כזה יכול להזדהות רק מי שחווה דבר דומה. מילות נחמה רק מעוררות רוגז ואינן מועילות במאום. אמי הייתה אמורה להבין זאת. אין יד שנחה על חזה דואב בעדינות רבה יותר מזו שלה, כאשר הייתה נרדמת לקראת עלות השחר. רק כאשר השתעלה מתוך שינה התהדקה מעט לחיצתה. אבל עמדתי גם בזה, כמו בכל מה שקרה לפני־כן, והייתי מיואש כל כך. כשם שלא יכולתי לדַמות בנפשי כאב שכזה קודם לכן, כך לא יכולתי לדַמות בנפשי כעת שאי־פעם הוא ייעלם. חשתי שהוא טרם הגיע לשיאו, ומדי פעם חלף בגופי רטט, כמו לפני שמתעטשים.

כל עוד הייתי ער, היה בי די כוח להתגבר על הרטט המבהיל הזה. הרופא הזהיר אותי לבל ארבה להשתעל, לדבר בקול רם ולהתהפך במיטה. באותו זמן – טרם חלפו חמש־עשרה שעות וכבר נראָה לי כאילו היו אלה חיים אחרים, שחלפו לבלי שוב, חיים כה יפים! – לא הבנתי את פשר האזהרה הזאת. מדוע שאשתעל? מדוע שאזוז במיטה ללא צורך? אבל עם דמדומי השחר, כשאמי שקעה בכורסה המכונפת הישָׁנה, בשנת ישרים עמוקה יותר ויותר עם כל נשימה, וידיה העדינות, החרושות ורידים כחולים, בחיקה, תקף אותי דחף בלתי נשלט להיכנע לפיתוי.

בייחוד התפתיתי לשנות תנוחה. שכבתי על צִדי הימני, כלומר על חמש הצלעות השבורות, על השרירים המעוכים. כשהתהפכתי לאט ובהדרגה, בעזרת תחבולות שונות, ונשכבתי על הצד הבריא, מיד הצטמצמה אספקת האוויר לריאותיי. כעת ניסיתי לשכב על הגב. אבל אז הצד החולה, שנשם בחופשיות ונע עם הנשימה, כאב כל כך שנשכתי את הכרית. שבתי והתהפכתי על צד ימין. אחרי המאמץ הרב הזה נשטפתי זיעה ועייפות גדולה השתלטה עליי, כאילו הייתי שוב ילד קטן. נכנעתי ושקעתי בשינה. אינני יודע על מה חלמתי, אך פתאום הגיח מבעד לחלום הנעים, הרגוע, חלום ביעותים מחריד. הרגשתי כאילו מישהו דוקר אותי בסכין חדה, מושחזת, שפילחה את גופי כאש שורפת. התיישבתי בבת אחת, צוחק מרוב בעתה בל תתואר, כשהסכין חותכת עוד ועוד בבשרי. ראיתי אותה לנגד עיניי; היא דמתה לסכין המשמשת לחיתוך קותלי חזיר, מושחזת משני צִדיה, צרה, ארוכה וחלקה. התעוררתי. ישבתי זקוף, הכריות היו פזורות על השטיח. החלונות הוארו בדמדומי השחר, שאר החדר היה חשוך. אמי לא הייתה שם. צעקתי לעזרה, ובתוך כך הרגשתי איך עולה בגרוני טעם חומצתי־מלוח. אחזתי במוטות הפליז של המיטה וטלטלתי אותם. אמי חשה אל החדר כשבידה נר בוער, לבושה למחצה, יחפה, שֹערה פזור בגלים ארוכים סביב כתפיה החשופות. היא חיבקה אותי בידיה, שהיו עדיין לחות מרחצה, ומשכה את כותונתה כלפי צווארה. עפעפיי נחו על הצוואר החלק והחמים, יכולתי לחוש את הוורידים הפועמים. לפתע פרץ מפי הנוזל החמוץ־מלוח, בלי שיכולתי לעצור בו, ובקפלי המלמלה של הכותונת שלה דבק דם בהיר וקצפי. באופן מוזר, המחשבה על המוות הייתה רחוקה ממני גם כעת. אבל לא ממנה. ברגע שהבחינה בכתמי הדם שחררה את אחיזתה בי בעדינות אך בתקיפות, רצה אל אבי והורתה לו לקרוא לכומר עם הסַקרָמֶנטים ואחר כך לרופא. שמעתי איך הוא קם מהמיטה החורקת, מרשרש בבגדיו, מצקצק בנעליו. הדם מילא את פי שוב ושוב.

אמי הייתה שוב לצִדי. כקתולית מאמינה, גאולת נשמתי הנצחית הייתה חשובה בעיניה יותר מחיי. מה טוב יותר יכלה לעשות למעני מאשר לחבק אותי בזרועותיה, להתפלל ולנדור נדר? היא לא דרשה ממני להתפלל עמה בקול לקראת מותי. להפך, היא אמרה שעליי להיות בשקט, דחפה אותי בכוח מעודן חזרה לשכיבה, סידרה את הכריות תחת גבי בלי לקטוע את תפילתה, נטלה כמה מממחטותיה המדיפות ניחוח וניל ומחתה את הזיעה ממצחי, את הדם מפי, את הדמעות מעיניי. היא נשבעה בלחש לאם הבתולה שתעלה לרגל לאלטטינג אם אפסיק לירוק דם ולהתענות.

הייתי מעדיף שתחדל לדבר, שתושיב אותי שוב ושתניח לי להיאחז במוטות המיטה. שכן עכשיו תקף אותי משהו חדש: חשתי כאילו דבר־מה מועך אותי. לאמיתו של דבר, זה לא דמה לכאב הקודם, אלא יותר מכול לרגע שבו פרסת הסוס שנחתה על הילקוט שלי ושברה את הסרגל ריסקה את צִדי הימני, כלומר לרגע הראשון.

זה נמשך אולי רבע שעה או חצי שעה, לא יכולתי להעריך. בלי לשים לב שנעדרתי, חזרתי שוב לעצמי כשהרופא נכנס.

אבי ניהל עם אמי שיחה חטופה. הוא, שהיה הרבה פחות אדוק וקתולי מאמי, טרם ביקר אצל הכומר. הוא העדיף להמתין תחילה להכרעתו ולטיפולו של הרופא. הרופא לא הקשיב לגניחותיי זמן רב. הוא הניח על שפתיי את האצבע המורה שלו, שהדיפה ניחוח של סבון שקדים, כמו כדי להשתיק אותי, ושלף משולי מעילו המשומן קופסה מרופדת בקטיפה סגולה ובה מזרק ניקל ובקבוקון אֶתר, שריחו גרם לי שיעול נורא, ומכיס אחר בקבוקון נוסף ועליו המילה מורפיום וגולגולת עם שתי עצמות מוצלבות. כשראיתי את סמל המוות הזה חשתי בראש ובראשונה נחמה. הכול היה היינו־הך מבחינתי, ולו רק שיהיה מאחוריי. חשתי הקלה בנוכחותו, ואם אפשר לדבר על שמחה במצב כזה, שמחתי שהוא זה שבא לעזרתי ראשון ולא הכומר. הוא הפשיל את שרוול חולצתי, חיטא את עורי באֶתר, דחס את המורפיום במזרק, הניח לסילון קטן לפרוץ מהמחט כלפי מעלה, ואז דקר את זרועי במיומנות, וכעבור רגע משך את המחט חזרה. כעת הוא התיישב לצד מיטתי והביט אל החלון בשתיקה, בנשימות קצובות, בעיניים טרוטות. הוא פיהק מאחורי כף ידו הדקה, העדינה.

תחושה משונה של הקלה השתלטה עליי. לא שהכאב נעלם בבת אחת. להפך, הוא נמשך, וגם אם פחת היה עתיד להישאר עוד זמן רב, אבל את הכאב כיסו, כמו תחבושת ספוגה במשחה טובה, הרוגע הזה, הציעוף הזה, הנעימות הזאת, השתיקה הזאת, הפיהוק הזה, אור השחר שהתפשט בחדר. אמי נכנסה לחדר לבושה שמלה כהה וכתמי סומק על פניה. היא השתוממה על המהפך המהיר שזיהתה בי מיד. היא התקשתה להאמין שהרופא הקטן, הפשוט, היה מסוגל לחולל שינוי כזה. הרופא משך את שעונו, החזיק אותו בסמוך לאוזנו כדי לבדוק אם הוא עדיין פועל, וספר את פעימות הדופק שלי. החדר היה עכשיו בהיר מאוד אבל נראה לי זר לחלוטין; ראיתי הכול בבהירות אבל כמו ממרחק. הייתי שם ובה בעת נסעתי מעל גשר. שמעתי אותם מדברים, אבל לא הבנתי עוד דבר. מישהו ניגב את הרטיבות משפתיי. הממחטה נותרה לבנה, כך שוודאי היה חורף.

תרופת הפלא הזאת הייתה בלתי נשכחת, אולי היא זו שהניעה אותי לבחור במקצוע הרפואה. הגשרים של אבי הותירו אותי אדיש. הצבא, שקסם לי קודם לכן, נעשה שנוא עליי. תרופת הפלא הייתה נעלה מכל ספק.

לא אישיותו של הרופא, דוקטור קַייזֶר הטוב, היא שגרמה לכך, אולי אף להפך. הוריי קראו לו כמעט תמיד לבוא מיד כשהיה הכרחי, אבל הם כינו אותו הרע ההכרחי. לעתים הם הרחיקו לכת ביחסם המזלזל כלפיו עד כדי כך שלאחר לכתו פתחו את החלון כדי לאוורר את החדר. לא מפני שהרופא הדיף ריח לא נעים, אלא מפני שהיה יהודי. אמי "סלדה" מכל יהודי, אף על פי שהכירה רק מעטים, ולא הייתה מודעת לשום דבר שאכן ראוי אצלם לגנאי. אולי היה זה החינוך הקתולי שלה, שכן גם את הלותרנים היא "חיבבה" כה מעט, שהחשיבה אותם "ערמומיים".

בעיר שלנו היה דוקטור קייזר נוסף, אדם רזה מאוד, גבוה, גאה ועשיר, שבנה לו כאן בעיר בית מרפא גדול וסגור לחולי עצבים ושיגעון, ונוסף על כך, ב־ש' – יישוב כפרי קטן לחוף אגם ארוך ויפה, שם הייתה לנו בקתת עץ עם בוסתן קטן – וילה מפוארת, עשויה שיש, בעלת זגוגיות גדולות ומרפסת מעל המים. בעיר הוא לא נראה הולך ברגל כמעט לעולם. לרוב הוא נסע בכרכרה רתומה לשני סוסים מנומרים כשאחד מילדיו במושב האחורי, ולצדו אישה צעירה ויפה. מאוחר יותר הוא היה בין הראשונים שהיו בעליו של אוטומוביל. בעוד שאת רופא המשפחה שלנו כינו הקייזר היהודי, בפניו של הרופא השני, הציבורי, רופא המשוגעים, אמנם הסירו את הכובע לאות כבוד, אבל הוא זכה לכינוי המלגלג הקייזר של המשוגעים.

בימים הבאים, שבמהלכם עוד קדחתי מחום לעתים קרובות ורזיתי מאוד, הרביתי לחשוב על "כוחות־העל" של הרופאים. אם לרשותו של הקייזר היהודי הפשוט והשמנמן עמד כוח שכזה, כמה עצום חייב ודאי להיות כוחו של הקייזר של המשוגעים!

שכן, לא הייתה זו רק השפעת הקסם של התרופה מהבקבוק עם הגולגולת. לאחר מכן, כשסבלתי עוד רבות מכאבים וממצוקת נשימה, הקייזר היהודי לא היה צריך לעשות דבר – היה עליו רק להיכנס אל חדרי, ומיד חזרתי לנשום, במלוא מובן המילה, והדקירות ברֵיאות כמו פרחו להן.

רגישות לכאב הייתה תמיד נקודת התורפה שלי. חבריי לכיתה לא היו מאמינים לזה לעולם. אבל אני ידעתי זאת היטב. הייתה דרך פשוטה מאוד לחמוק מכאב, למשל בעת קטטות בין בני נוער, שהתנהלו באכזריות רבה, ובהן כל דמעה, כל יבבה, נחשבה לבושה גדולה. הדרך הזו הייתה פחדנות. אני הייתי פחדן למדי, ומסיבה זו התרחקתי תמיד כשהם החלו במשחקיהם. משחקים והתקוטטויות הם כמעט היינו־הך אצל נערים צעירים. חבריי לכיתה ראו רק שאני גדול לגילי, שיש לי שרירים מוצקים ומעט שומן וכפות ידיים חזקות ונוקשות. הם לא יכלו לתאר לעצמם שבגוף כה חזק שוכנת נפש כה רגישה לכאב. ולא רק לכאבי שלי; גם במה שהכאיב לאחרים – שאותו כיניתי סבל, להבדיל מהכאב – לא יכולתי לצפות בשלווה מן הצד. זה השפיע עליי עמוקות, הדמעות מילאו את עיניי במהירות "אכזרית" והתביישתי בעצמי.

אולי הכול היה אחרת לו היו לי אחים. אולי היינו מחשלים זה את זה, והיינו משתובבים. אמי, עדינה כשהייתה, אמנם אמרה לעתים קרובות, כשהיא צוחקת תוך כדי שיעול או משתעלת תוך כדי צחוק, שלא "תביא" לי רק אח קטן, אלא שניים או שלושה בבת אחת, תאומים או שלישייה, אבל אבי לא רצה לשמוע זאת. הוא ראה "חוסר ענווה" בכך שביקשה להיות חכמה יותר מהאל הטוב, שבירך אותה בילד למרות בריאותה הרופפת. כעת הייתה אמי שוב כעוסה, עיגולי סומק עלו בלחייה, והיא הורתה לאבי לשתוק, שכן דיבורים שכאלה אינם הולמים לאוזניי.

עכשיו שהייתי מרותק למיטה זמן ממושך כל כך, התעורר בי דחף חדש שלא הכרתי, להשיג לעצמי מעין תחושת סיפוק או תחליף לחברים האבודים, היינו רצון לשלוט במבוגרים, לכפות את רצוני על בעלי הסמכות. התחלתי אצל הרופא. הוא גרם לי תחושת רווחה. כל עוד ישב לצִדי, חזי התרומם ביתר קלות, כאביי נעלמו. הוא בדק אותי לעתים קרובות ובקפדנות, שכן חום גופי, שאמנם לא היה גבוה אך מיאן לרדת, הדאיג אותו. אבל הוא לא מצא כל איום לבריאותי, וכעבור חמש או עשר דקות ביקש ללכת. אין תחבולה שלא ניסיתי כדי להניא אותו מכך ולעכב אותו עוד דקה נוספת. כשזיהה את ניסיונות התמרון המגושמים שלי, גרמתי תחילה לאמי, ואחר כך גם לאבי, להניע את הרופא להאריך את שהותו. הם הכפילו את שכרו, ניסו להוביל את השיחה לנושא מעניין כלשהו, ולעתים אף הצליחו לגרום לקייזר היהודי לתלות שוב את מגבעתו השחורה, המבהיקה בצבעי הקשת, על ידית החלון, לפרושֹ את כנפי מעילו המשומן ולהתיישב לצד מיטתי. ייתכן שבכך הניח לחולים חשובים אחרים לחכות. אפשר שגם זה עורר בי תחושת סיפוק.

בלילה שנתי לא הייתה שלווה. הזעתי לעתים קרובות, ואבי, שנתן ברופא אמון רב יותר מאשר אמי – שהייתה מעדיפה להשאיר הכול לאם הבתולה, שתמיד עזרה לה עם "החזה החלש" שלה – דחק ברופא לנקוט אמצעים חריפים יותר.

היה זה עיתוי הולם מבחינתו של הקייזר היהודי. יום אחד הוא הביא עמו מגוון מכשירים בתיק־יד מרופט. הוא הוציא מזרק, שהיה גדול הרבה יותר ונראה מאיים יותר מאותו מזרק ששימש אותו כשנתן לי את תרופת הפלא. "האם אתה בחור אמיץ?" שאל אותי והניח את אצבעו על שפתיי, כמו אז. לא ראיתי בכך אות מבשר טובות. נזכרתי בספרטני האמיץ של הרופא הצבאי במחנה.

דרך אגב, הדיווח שנמסר להוריי על ההרפתקה שלי היה שגוי לחלוטין. בפועל, רציתי לתת לסוסים לחם. בשום אופן לא התגריתי בהם בהצלפות סרגל, כפי שעד הראייה הכוזב, אותו מש"ק, סיפר להוריי. לא עשיתי זאת מטוב לב או מרגשות חמלה כלפי הסוסים המואבסים, החסונים, המוצקים. רציתי רק לגבור על פחדנותי, להעמיד למבחן את אומץ לבי, שכן כמו ילדים עירוניים רבים אחרים, פחדתי מסוסים – בפרט מפרסותיהם ומשיניהם. עמדתי במבחן, אבל שילמתי מחיר כבד. האם לא היה די בכך?

כעת הצטערתי על שעיכבתי את הרופא לעתים קרובות כל כך, על שאני, הילד הקטן, חסר האונים, המרותק למיטה, ניסיתי להשיג שליטה עליו. אבל איזו תועלת הייתה בכך? הידקתי את לסתותיי ועצרתי את נשימתי. עצירת הנשימה שימשה אותי תמיד כאמצעי להגנה מפני כאב או להפחתת הכאב. לו רק הרהיב הרופא עוז לדקור אותי מיד! אבל הוא חיפש ממושכות את הנקודה המיטבית לדקירה, גישש באצבעותיו אנה ואנה בתשומת לב, טפח, הקשיב ודגדג אותי באכזריות. בסופו של דבר הוא החדיר את המחט המחוברת לצינורית אל בין צלעותיי. שום זעקת כאב לא נפלטה מבין שפתיי. בלילה שלאחר מכן לא ישנתי. ראיתי בעצמי אדם נדיר, יוצא דופן, שהכאב אינו יכול לו.

שכחתי לספר שהקייזר היהודי הציע לסמם אותי קצת באֶתר, אם אני חושב שלא אוכל לעמוד בהליך הזה, אבל הביטוי הלא־מובן הזה, "לסמם באתר", הבהיל אותי יותר מן המחשבה על כאבים. החלטתי להיות חזק, וחזק הייתי.

ההליך הכואב הזה, שלמחרת כינה אותו הרופא "ניקור מוצלח להפליא של חלל הצֶּדר", עזר לי מאוד. החום צנח באחת כבמטה קסם, למרבה אושרה של אמי, שהעניקה לרופא באותו יום, כתוספת שכר, מטבע זהב של עשרים מארק מדמי ניהול הבית שלה, שאותו, סמוק ומיוזע – היה זה יום חם מאוד – הוא תחב לכיסו. הוא לא בא עוד לעתים קרובות כל כך. יומיים לאחר מכן הורשיתי לראשונה לקום ממיטתי, ועד מהרה יכולתי להלך שוב ברחוב ולחזור לבית הספר, וזכיתי להערצה.

הייתי גאה בהחלמה שלי. כשהרהרתי בכך הבנתי שהניקור, שהיה במהותו הוצאת נוזל עכרורי, צהבהב־אדמדם, מחלל בית החזה, היה מצליח גם אילו נהגתי פחות בגבורה. אבל נהגתי בגבורה. לא קיטרתי. הוכחתי אפוא אומץ כפול, ראשית כשהסתכנתי בחבלה מידי להקת סוסים פראיים (כך ראיתי זאת כעת), ואחר כך, כשסבלתי את הכאבים, שהיו חזקים באופן בלתי רגיל, בשלוות נפש ובקור רוח בלתי רגילים. אמרתי לעצמי שוב ושוב: אני יכול אם אני רוצה. בתוכי פנימה קרנתי מגאווה ומשמחה. לאמיתו של דבר, התעוררה בי עכשיו גם חדוות הלימודים. אני, שעד אז הייתי תלמיד איטי ועצלן, התחלתי לשקוד על ספריי, ובלי שאיש יפציר בי לעשות כן – אבי התקשה להאמין למראה עיניו – השלמתי את שהחסרתי במהלך החודשים האחרונים, עד השיעור האחרון. גם זו הייתה סיבה לגאווה.

הרופא פיתח חיבה כלפיי. אבל כעת לא נזקקתי לו עוד. הוא נהג לבוא מעת לעת, לשבת עמי אל השולחן ולשוחח אתי. למדתי שהוא איבד את אשתו ושהוא חי עם בתו ויקטוריה. את הברייה הזאת דימיתי לעצמי כרווקה זקנה ומיובשת. יום אחד, מעט לפני תחילתה של חופשת הקיץ, חלפתי על פניו של בית ספר על־יסודי לבנות. לפני השער חיכה הקייזר היהודי. תיק הכלים המרופט שלו היה תחוב תחת זרועו, ובמקום המעיל הארוך הישן הוא לבש מקטורן תכול דהוי מעט. כשפעמון בית הספר צלצל, מיהרה אליו נערה יפהפייה, רזה, בעלת שֹיער בלונדיני־דבשי ולגופה שמלה לבנה רקומה. הוא לקח ממנה את הדף שאחזה בידה, וקרַן משמחה ומגאווה. הייתה זו בתו, שבאותו יום עברה את בחינות הגמר בציונים מבריקים.

בעת מחלתי נקשרתי לאמי בלב ובנפש. תמיד אהבתי אותה. עכשיו הייתי מודע לכך בבהירות רבה יותר. השתניתי מאוד בזמן המחלה, אבל גם היא. לא שהיא שפעה עכשיו מילות חיבה ואהבה, אבל היא עשתה משהו שנמנעה ממנו עד כה: היא החלה להתקשט למעני. היא קנתה את הדברים היפים ביותר שיכלה להרשות לעצמה. לפתע הייתה מחשבתה נתונה לתכשיטים יקרים, ולעתים הייתה נעמדת, כשהיא משתעלת קלות, מול חלון הראווה של צורף, ועיני הדובדבן השחור שלה היו משוטטות מסִיכות הנוי והצמידים שבתצוגה אל מחרוזת פנינים כפולה ובחזרה. ידה, שהייתה שלובה בשלי כאילו ביקשה הגנה, החלה לרעוד מעט, ולבסוף הייתה ממשיכה ללכת בחוסר רצון.

אהבתי אותה לא כגוף זר, כאדם אחר; אהבתי אותה כפי שאהבתי את עצמי. היא ואני התמזגנו זה בזה, ללא הפרדה. ראיתי אותה וחשתי אותה גם כשהייתי לבדי. זה לא עשה אותי חולמני ורך, להפך, זה עשה אותי אמיץ, בטוח בעצמי. דחף השליטה שהתעורר בי בזמן "כאביי וייסוריי" לא נחלש לאחר שהחלמתי, אבל לא ניסיתי להפעיל אותו עליה כפי שעשיתי לא פעם (לעתים בהצלחה, לעתים גם לא) עם אבי. היינו כרוכים מדי זה בזה, היא ואני.

החופשה עמדה בפתח, ובאופן טבעי חשב אבי שניסע ל־ש'; עבורי היה זה עשוי להיות מהנה מאוד, וגם הרופא היה בעד. אבל לאמי היו תוכניות אחרות. כשהייתי נתון בסכנה היא נדרה נדר, לעלות לרגל לאלטטינג, ורצתה לקיים את הנדר הזה. היה עליי להתלוות אליה. כל שנה, לרוב בסתיו, אחרי הקציר, היו מתקיימות תהלוכות גדולות אל פסלה מחולל הנסים של האם הבתולה, שבהן היו מתבוססות בדרכים המאובקות בעיקר נשות איכרים בחצאיות משי שחורות מופשלות מעט ובכובעי קש שחורים כזפת, שמהם השתלשלו סרטים דקים על פניהן הנוקשות, הצרובות משמש – צעירות וזקנות, עניות ועשירות, זו לצד זו, שורות שורות, חוזרות במקהלה על תפילותיו של הכומר ההולך בראש ומגלגלות באדיקות את מחרוזות התפילה שלהן. מיד אחרי הכומר השתרכו לעתים גם כמה נשים עירוניות, מלֻווֹת בגברים, בדרך כלל מבוגרים יותר, בלבוש הדור. אליהן יכלה אמי להצטרף. היא האמינה, כנראה, שהיא תוכל לעמוד במאמץ הזה, אבל לא אני. בפועל, היא הייתה כעת חלשה ושברירית הרבה יותר ממני. היא הגתה את הרעיון לשכור כרכרה, וללכת כל יום ברגל רק חלק מהמסלול. אז, כשלא אוכל עוד, תיקח אותנו הכרכרה הלאה. את התוכנית הזאת היא הסתירה מאבי. דנו בכך בסתר, בזמן שישן.

בסופו של דבר, מאחר שירד גשם כמעט ללא הפסקה, הלכנו רק מעט ברגל. אף על פי כן הגיעה אמי, קודחת מחום, מותשת לחלוטין ונוקשת בשיניה, ליעד העלייה אל הרגל. רוב האכסניות היו מלאות עד אפס מקום, אבל לבסוף מצאנו לנו חדר קטן. הפעם אני הוא שישבתי להשגיח לצד מיטתה. לא יכולתי להסיר ממנה את מבטי. כל כך יפה היא הייתה. לפעמים, כשהבהיקה מרוב חום, היא נראתה צעירה ושובת לב כמו ויקטוריה בעלת השֹיער הבלונדיני־דבשי.

מעולם לא התפללתי למען עצמי. אבל למענה עשיתי זאת. כעבור יומיים, שבהם רעדה מקור וקדחה מחום, היא קמה לפתע על רגליה שמחה וטובת לב, ועשתה ללא קושי את הקטע האחרון של מסלול העלייה לרגל, דרך משופעת, תלולה, שבה ציינו פסלי עץ צבעוניים את תחנות הסבל של המושיע. בערב צמנו, למחרת קיבלנו את הסקרמנטים, ואז רצנו לתחנה, מחשש שנחמיץ את הרכבת, ונסענו ל־ש', שם כבר חיכה לנו אבי, הפעם מחייך מאוזן לאוזן, ופרחים בידו. אבל אמי שמרה על ארשת פנים רצינית מעט. החל לרדת גשם קל, וגג הבקתה שלנו, שהיה מכוסה רעפים כבדים, הבריק.

במהלך הימים הראשונים ירד גשם כמעט ללא הפסקה. ישנתי כעת הרבה, ואכלתי בשביל שלושה. נאסר עליי לשחות, כך שלא סבלתי ממזג האוויר הגרוע כפי שהייתי סובל אילו הורשיתי להיכנס למים. אמי הייתה שקטה. היא דאגה לי. קרנתי כעת מבריאות ומשמחת חיים. רציתי לעקור עצים, לרוץ מסביב לאגם כולו בלי לעצור, להתגלגל במורד ההר כשראשי בין כתפיי וידיי סביב ברכיי, כמו פקעת. לאמי הייתה סבלנות כלפיי. הרבה סבלנות.

אבל בין אם הייתה זו השהות ביישוב הקטן בקצה האגם, שמעולם לא הייתה חביבה עליה, בין אם היה זה השעמום, חסרונם של העיסוקים השגרתיים שלה בבית, ובין אם היו אלה הנסיבות שבהן לא יכלה עוד לעשות כה הרבה למעני, היא לא הייתה כתמול שלשום. לבושה בבגדיה החדשים, הנוצצים, המחויטים, היא ישבה קודרת ליד החלון, משתעלת ומביטה החוצה בפנים קפואות. מעולם לא הרביתי בדברים. כעת, כשניסיתי, לא השגתי דבר. אמי ליטפה את ראשי ברוך בפנים חסרות הבעה, ואז העלתה על פניה חיוך עגמומי. לעתים קרובות הביטה בעצמה בראי. נדמה היה לי כאילו היא משתדלת כעת לצחוק פחות, להשתעל פחות, לדבר פחות. כשניסיתי לעודד אותה בדרכי הילדותית, ללא הכישורים המתאימים לכך כמובן, השתבשה אפילו נשימתה, הרכה בדרך כלל. לעתים קרובות נראָה לי שהשיעול עומד בחזהּ או בגרונה, ואז היא כיסתה את פיה, כאילו פקדה על עצמה לשתוק.

אבי, למרות מזג האוויר הלא־נוח, יצא לטיולים קצרים בהרים, וחזר בערב כשבגדי הצמר האטימים שלו כמעט מעלים אדים מרוב לחות, אבל במצב רוח מרומם, כובעו מקושט באחד הפרחים הנדירים שניתן למצוא שם למעלה בגבהים. אמי קיבלה את נשיקותיו בסבלנות. אבל אחר כך ראיתי איך היא מנגבת את פיה בממחטת הבָּטיסְט הקטנה שלה, בעודה מתגברת רק במאמץ רב על עוד צורך חזק במיוחד להשתעל. חשבתי שהיא מנגבת את שפתיה מפני שפיו ושפמו של אבי היו כה רטובים מהגשם. רק מאוחר יותר הבנתי. בכל זאת, היא לא חזרה על כך עוד לעתים קרובות. למחרת, אחרי בוקר ערפילי, הגיחה לפתע השמש, ועד מהרה התפזר הערפל, כמו תמיד כשמזג האוויר השתפר. האגם הכה גלים סוערים, כחולים־אפורים, עם הבזקים כסופים פה ושם, רוח חמה וחזקה החלה לנשב, ואחר הצהריים כבר היה יבש כל כך, שיכולנו לשתות קפה בחוץ, תחת אחד מעצי תפוח הבר, שכבר היו מלאים בפירות בוסר קטנים, ירוקים וקשים כאבן, שלא הפכו בשלים ומתוקים לעולם. כלומר, הם הפכו בשלים לסוגם, אבל לא אכילים, ואפילו כישורי עקרת הבית של אמי, שרצתה להכין מהם מעין רסק תפוחים, בתוספת כמות אדירה של סוכר, לא צלחו. באותו יום יפה נשארתי לצדה, אף על פי שכמובן התפתיתי מאוד לטייל ביישוב, על חוף האגם, ביער, או ללכת אל הבִּיצה. היה זה לדידי היינו־הך לאן הייתי רץ. כל עורקיי פעמו משמחת חיים ומתחושת און. במשך חודשים הייתי מרותק למיטה וכעת הייתי בריא לחלוטין. רק בליטה עבה ונוקשה, אבל לא כואבת, בצדו הימני של גבי סימנה את המקום שבו בעט בי הסוס. גם את היום הבא ביליתי לצד אמי, מודאג מחיוורונה ומעייפותה. יחד מתחנו ערסל ישן, וכבר קצת מחורר, מחובר לחבלים חורקניים, בין אחד מעצי תפוח הבר האמורים לבין עץ אגס עתיק, שלא הצמיח עוד דבר.

השתדלנו לשעות לאזהרותיו של אבי לבל יגרמו החבלים נזק לקליפות העצים. אמי נשכבה היטב ככל שיכלה. אבל היות שצדו האחד של הערסל שקע מעט וראשה נטה ימינה, הלכתי לקחת כרית מחדר השינה שלה בזמן שנמנמה באי־שקט. כשהרמתי את השמיכה ופשפשתי בכריות, נפלה לידיי ממחטת בטיסט מקומטת. היו עליה סימני דם בהירים. מיד הבנתי במה מדובר, ותחושת המעיכה שוב תקפה אותי.

לא רציתי להראות לאמי שאני יודע מדוע השתנתה כל כך. סידרתי את הכריות והשמיכות הצחורות והחלקות שלה יפה כל כך, שבערב היא כלל לא הבחינה שמישהו נגע במיטתה. שבתי אליה ללא הכרית. היא כבר הייתה שוב ערה ונראתה חסרת סבלנות. כעת לא ניסיתי עוד לדרבן אותה לומר מה שהתעקשה להסתיר ממני בתוקף, לבטח מתוך אהבתה אליי. היא חששה לחייה. ריאותיה תמיד היו חלשות, וסערת הנפש שהייתה נתונה בה בגללי הזיקה לה. עשיתי אף יותר מכך. כשדחקה בי לנצל את הימים היפים וללכת לשחות – היא שכחה לרגע שהדבר נאסר עליי – עשיתי כרצונה והעמדתי פנים שאיני יודע את נפשי מרוב שמחה. זה מה שרצתה. היא רצתה להיות לבדה, אולי כדי לזכות לשקט מוחלט ולהתפלל באדיקות לעזרה הטובה ביותר.

באותם ימים אימץ לו אבי תחביב, ללמוד חתירה במשוטים. כמובן, הוא תמיד יכול היה לחתור בסירה רגילה, עם או בלי מושב זחיח. מה שמשך אותו היה חתירה באותן סירות עץ שטוחות, ארוכות ומסורבלות, ששימשו את הדייגים, שנעשתה מהירכתיים באמצעות קורת עץ, בתנועה סיבובית שבה היה על החותר להשתמש בכל משקל גופו. בתחילה לא עלה בידו להשיט את הסירה, למרבה שעשועם של הדייגים והעלמות הצעירות ששהו על החוף והשמיעו לעברו הקנטות ידידותיות. הסירה, שקראו לה שָׁם "שטוחת קרקעית", חזרה על עקבותיה. אבל היות שהיה חזק ומוכשר, עד מהרה הוא שלט במלאכה, וערב אחד הביא את אמי – היה זה יום השם שלה – לשבת בסירת דייגים שטוחת קרקעית, מקושטת במנורת נייר תלויה על חוטים, כשאני לרגליה, וחתר עד העיר הקטנה ט'. חששתי שהאוויר הלח של האגם עלול להזיק לה, אבל באופן מוזר נראה היה שהיא כבר מרגישה טוב יותר, והיא כמעט לא השתעלה עוד. המבע הרציני, החתום, על פניה, שהיו עד אז כה ילדותיות, לא נעלם. הוא לא תאם את שמלת המשי החדשה והיפהפייה שלה ואת סיכת הזהב הדקה שענדה לכבוד יום החג. אבי שר בדרך חזרה, אני והיא נותרנו דוממים. זמן־מה אחר כך היא הכניסה את הבגדים החדשים לתַרכּוֹס ולא לבשה אותם עוד.

למחרת התפתיתי ללכת אל הביצה. בקצה האגם המים היו רדודים יותר ויותר, ומהקרקעית המכוסה חלוקי נחל צמחו קְנֵי סוף. סביבם, בקשת רחבה, שטה אוניית־קיטור כבדה. בכיוון היבשה, בעבר הנגדי לנתיב השיט הרחב סביב האגם, החל נוף שונה לגמרי; לא קרקע מוצקה וגם לא מים, אלא שניהם גם יחד בערבוביה. כמה אגמים קטנים, עשירים בדגים, אבל חסרי קרקעית ומסוכנים, הקרויים אגמי אוסטר, נצצו בירוק עמום, עכור. באזור עברו כמה שבילים צרים להולכי־רגל, ושום בקתה לא נראתה ברחביו. רק בשוליו, היכן שהחל שוב שיפוע ההר, עמדו כמה צריפים עלובים של כורי כָּבוּל. הכול כאן היה אחרת מאשר על גדת האגם: הצמחייה עשירה יותר, הציפורים פחדניות יותר, בעלות נוצות צבעוניות יותר וממינים לא מוכרים, הפרפרים גדולים יותר, אבל, כך נראה לי, חששנים פחות. גם האוויר רטט כאן, בחום הקיץ, אחרת מאשר מעל האחו, השדות, המים החופשיים. ניסיתי לתפוס פרפר בעל כנפי ספיר, שנראה כבד תנועה. עקבתי אחריו, מדלג מעל אדמה רכה ופלגי מים. פה ושם, לעתים רחוקות למדי, הצביע מקל עץ ישן עם צרור קש מרקיב על סכנה. האדמה הקפיצית שתחת רגליי פיתתה אותי. לבסוף, בזכות סבלנותי ותחבולותיי, לכדתי את הפרפר תחת כובעי. אבל אז חשבתי שאם ברצוני לשמור אותו יהיה עליי לאחוז בו בחוזקה, ולא רציתי לפגום ביופיו. הוא פרשֹ דומם את כנפיו בצבע אבן החן, והתעופף משם בלי להתמהמה. כשפניתי לחזור, הייתי לפתע מוקף ביצה. בדממה ששררה באזור הריק מאדם יכולתי לשמוע את צלצולו המוכר של שעון מגדל הכנסייה, שציין את השעה שש. אם כך, היה עוד מוקדם. השמים יוסיפו עוד להיות בהירים. מה שחשבתי לדמדומי הערב היה רק ענן שהסתיר את השמש. ניסיתי שוב למצוא את דרכי החוצה מאדמת הביצה. לו רק ידעתי איך הגעתי לשם. קיפצתי, בניסיון להטיל את הכובע על הפרפר. אבל עקבותיהן של סוליותיי המסומרות נמחו בינתיים לחלוטין מעל האדמה הגבשושית, והיכן שניסיתי שוב, שקעתי. שמעתי קולות, צחוק ושירת יוֹדְל. אבל לא ראיתי איש. מכל עבר היו צמחייה סבוכה, עצי ערבה ואלמון, קני סוף גבוהים בשיא צמיחתם, שיחי רתמה ועשב. ביצה ואדמה מעורבבות זו בזו, ושבילים קטנים שעברו בהן. מעל נפנפו בכנפיהן ציפורי־בר, שכתמים ירוקים וכחולים־זהובים על צווארן ועל כנפיהן. צפרדעים קרקרו וצרצרים זימרו בסמוך במקהלה. כלב נבח, וכלבים אחרים הצטרפו אליו. קראתי לעזרה, אבל התביישתי לצעוק בכל הכוח. חלצתי את נעליי ואחזתי אותן בשרוכיהן, שמא ברגליים יחפות יהיה לי קל יותר לדרוך על המקומות המכוסים ירוק מתעתע. נשמתי עמוק, ריח חזק של ביצה עמד באוויר, ריח כבול ועשב חם. אבל עשיתי את הטעות שעושים רבים במצב דומה, כפי שגיליתי מאוחר יותר. לאחר שבתחילה הייתי פזיז מדי, כעת הייתי זהיר מדי, נסמכתי על רגל אחת במקום לקפוץ קדימה על שתיהן. נוסף על כך, בכפות רגליי היחפות הייתה תחושת דגדוג לא נעימה. כשהבחנתי באימה קרה שרגלי האחת שוקעת תחת כובד גופי באדמה הבוצית לאט אבל בהתמדה, סנטימטר אחר סנטימטר, ניסיתי באופן טבעי להישען על השנייה ולחלץ את הראשונה. אבל הצלחתי בכך רק באופן שהרגל השנייה שקעה עמוק יותר בָּאֵין־קרקע הגבשושית, הבצקית. כך מתבוסס אדם חסר הבנה עמוק יותר ויותר בתוך הביצה. קולות הצחוק והנביחות שוב נחלשו. הייתכן שהאנשים ששמעתי את צחוקם בכל זאת אינם כה רחוקים? ואולי דווקא כן, שהרי האוויר כאן נושא את הקול למרחק רב. כך שמעתי את געיית הפרות, שרעו באחו בפאתי היער, במרחק חצי שעה מכאן לפחות. באיפוק רב ויתרתי על הניסיון להיחלץ בכוחות עצמי. התיישבתי להירגע עד שהדקירות בצלעות, היכן שהשבר החלים כמעט לגמרי, פסקו. הוצאתי את הגרביים מכיס מעילי וגרבתי אותם על רגליי, שהיו עדיין שחורות ודביקות. בעודי עסוק בכך, הגיחו לפתע מאחורי השיחים כמה אנשים ולהקת כלבים. היו אלה הקייזר של המשוגעים ושלושת בניו. על כתפו ועל כתף בנו הבכור היו מונחים רובים, אבל רק לו היה שלל בתיק הציד, ברווז צבעוני כמדומני. הצוואר המנוקד בירוק ובכחול־זהוב והראש בעל המקור הצהוב השתלשלו החוצה. מהמקור נטף קצת דם. הם צעדו כולם בבטחה על אדמה מוצקה. זינקתי על רגליי, בעקבותיהם, והייתי על אדמה מוצקה, טובה, קשה, כמוהם, שכלל לא שיערו מה הייתה משמעותו של הזינוק הזה בשבילי.

השביל הקטן עבר בין שיחים, לא יותר מחמישה מטרים מהאי שלי בביצה. את הכיוון יכולתי לזהות כבר מזמן, על פי מוט האזהרה שעמד כאן. אבל שוב חיפשתי לעצמי סכנה ואבדתי, כאילו הייתי עיוור. בוש בעצמי, נשרכתי חזרה מאחורי הקייזר של המשוגעים ובניו. הבן השני, בחור יפה מראה אבל ביישן מעט, ככל הנראה רחש לי חיבה. בלחיים סמוקות, מכוסות פלומה רכה, ובחיוך לבבי שחשף את שיניו היפות, אמר שהוא מכיר אותי זה זמן רב, היות שמשפחתו, כמו משפחתי שלי, באה לכאן מדי שנה. בתחילה הוא גמגם אבל עד מהרה הפך נינוח. פיגרנו מאחורי אביו ואחיו והנחנו להם ללכת דרך היער יחד עם הכלבים שנבחו במרץ, בעוד אנחנו פנינו אל שער הגינה שלנו. כשפתחו אותו, חרק תמיד ציר ישן וחלוד. אמי יצאה מהבית זעופה ובחנה את האורח שלי בפנים קודרות. הזמנתי אותו פנימה, לשבת אל השולחן, שעליו עמדה קערת פירות, ואחר כך לשכב על הערסל. רציתי להציע לו משהו, לשחק את תפקיד המארח. אבל מבטה של אמי נעשה קר אף יותר. הוא הבחין בכך, וכשבפיו חתיכת תפוח גדול אך חמוץ, נפרד מאתנו בקידה מסורבלת ונוקשה, שעליה השיבה אמי בקרירות בניד ראש נוקשה באותה מידה. גם אני הייתי כה נבוך, ששכחתי לשאול אותו אם אוכל לראותו שוב. אבל למחרת, כשרציתי להקריא לאמי מאגדות אנדרסן, ראיתי אותו עובר ליד ביתנו, עם אחד הכלבים של אביו קשור ברצועה. אמי התכעסה כשקטעתי את רצף הקריאה. היא השליכה לעברי את כובעי, שהיה מונח על שרפרף, קמה על רגליה וממש דחקה אותי החוצה מהגינה – אסור לי לאבד אף דקה; אני יכול להישאר בחוץ ככל שארצה ולבלות היכן שארצה. ניסיתי למחות, אבל ללא הועיל.

דווקא באותו בוקר גמרתי אומר לשמח אותה ולהסיח את דעתה, היות שעבורי נותרו אירועי אמש בגדר זיכרון עמום. לא היה זה בגלל הֶלמוּט קייזר – אמי תמיד ייחלה לכך שאתחבר עם בני גילי – היה זה בגלל משהו אחר. בערב, כשהסרתי את בגדיי בלי לתת על כך את הדעת, הבחנתי בכתמי אדמת הביצה על רגליי. הלכתי אל המטבח על קצות האצבעות, כדי לא להעיר את אמי שישבה אל השולחן ונרדמה מעל מלאכת היד שלה, לקחתי גיגית עץ, מילאתי אותה במים מהבאר שמאחורי הבית והנחתי אותה על כיסא, כדי לרחוץ את רגליי. כמעט סיימתי כשהבחנתי במבטים הנוקבים ששלחה לעברי אמי. לו רק שאלה! לו רק נזפה בי! לו רק, כפי שכבר קרה לפני־כן מעת לעת, סטרה לי על לחיי סטירה מצלצלת בעודה צוחקת. זה היה כואב פחות מאשר המבט הדומם הזה, שאת משמעותו הבנתי היטב. הוא כמו אמר: שוב אתה! בלי לחשוב כמה אני עלולה לדאוג, היית חייב ללכת אל הביצה האסורה. שקעת, ואלוהים יודע מי חילץ אותך כדי שלא תגיע לקרקעית כמו שכבר קרה לאחרים לפניך. לא הספיקה לך ההרפתקה המטופשת שלך עם הסוס, שעלתה לי ולאביך בכל כך הרבה דאגה ובחתיכת בריאות. היא לא אמרה דבר. היא השתעלה כפי שלא שמעתי אותה משתעלת מאז הערב הראשון באלטטינג, ולחצה את הממחטה שלה אל שפתיה החיוורות, שהיו כעת כה נוקשות. רצתי אליה ברגליים יחפות על הרצפה החשופה, רציתי לנשק את ידה או להצמיד את מצחי אל צווארה כמו אז, כשהדם עלה מריאותיי והייתי נתון בסכנת חיים. היא לא משה ממקומה. שום דבר לא עצר בעדי. אבל שבתי ממנה לא מנושק ולא מחובק. גררתי את הגיגית עם המים המלוכלכים אל מחוץ לחדר בצורה כה מגושמת, שהיא טפטפה. בלילה שכבתי ער זמן רב. אבי שב הביתה מאוחר. כבעל נכס המתגורר במקום הוא לא יכול היה שלא להשתתף בנשף ריקודים קטן לתושבי ש'. הוא אפילו שר לעצמו בשקט, מה שעשה לעתים רחוקות כל כך.

חשבתי לי שאולי לפחות מצאתי חבר בבנו השני של דוקטור קייזר. הביישנות שלו נבעה מכך שהן אביו "רב העוצמה" והן שני אחיו נהגו בו בנוקשות. הראשון היה בעל זכות הבכורה ובעל הכוח הגופני הרב ביותר; הצעיר היה הבנימין, בן הזקונים המפונק. רק לו לא היה שום ייחוד.

אבל הוא קיבל זאת בהשלמה. ל"אדון האב" שלו לא הייתה יד קלה בענישה. ניסיתי לחלוק אתו את השיטה הסודית שלי להקלת הכאב באמצעות עצירת הנשימה. לוֹ הייתה דרך אחרת; הוא ספר לאחור ממאה.

הוא סיפר לי סיפורים מזעזעים וקשים לעיכול עבור בן גילי, על החולים של אביו. אבל המחריד מכול היה כשסיפר על הכלבים שהם כלבים לנופש, שאביו לקח אותם מ"המכלאה הקלינית". היו אלה כלבים ללא בעלים שנאספו מהרחוב על ידי סוחרים, שלא נתבעו על ידי בעליהם, שיועדו לניסויים מכאיבים, שאת יעדם ומטרתם איננו יכולים כמובן להעלות בדעתנו. בין תריסרי הכלבים הללו היו תמיד כמה כלבי־ציד, שאותם לקח האדון האב תמיד בתחילת החופשה, נתן להם כמה שבועות יפים של נופש, ואז הותיר אותם לגורלם האיום. אני חשבתי שזה איום ונורא; הלמוט קהה הרגש לא ראה בכך עניין יוצא דופן. עם זאת, הוא היה מסוגל להביע רגשות חמים. הוא הִרבה לדבר על אמו ועל שתי אחיותיו, ואפילו הזיל דמעה כשנפרד ממני והבטיח לכתוב. הוא ואֶחיו לא גדלו אצל האב אלא אצל אמותיהם. כל אחד מהילדים נולד לאישה אחרת, ואלה התגוררו בשלוש ערים שונות. לאב הייתה כעת אישה רביעית.

בסוף אוגוסט שוב היה מזג האוויר גרוע, ובתחילת ספטמבר החל אפילו לרדת שלג. אמי הטיחה באבי האשמות מרירות, כאילו היה הוא אשם במזג האוויר הרע. היא דיברה בקול שקט במכוון, כמו כדי להדגיש את חולשתה. בתגובה הציע לה בבדיחות הדעת לארוז את המזוודות. הוא היה מופתע כשלמחרת בבוקר המזוודות אכן היו ארוזות, ולפני שער הכניסה חיכה איש השירות, עם העגלה הקטנה הירקרקה שלו, כדי להובילן אל הרכבת. במהלך כל אותו הזמן היה אבי במצב רוח טוב ויציב, והיה חברותי כלפיי. הוא ניהל אתי שיחות ארוכות על הקייזר היהודי, על הקייזר של המשוגעים, ואפילו את הנסיכה היהודייה היפה, ויקטוריה הצעירה, לא שכח.

אמי התאוששה מעט, אבל היא עדיין הייתה רצינית מאוד וכמעט שלא צחקה. פעם אחת נברתי בכביסה המלוכלכת, למרות הסלידה שהדבר עורר בי. רציתי לראות אם יש שם למטה עוד ממחטות מוכתמות בדם. יצר הרע הניע אותי. משנוכחתי שאין שם שום דבר מעין זה, שוב רווח לי.

בתקופה שלאחר מכן, למעשה עד שעזבתי סופית את הבית, לאחר המשפט של אבי, נחלקו חיי לשניים: מצד אחד, בית הספר והלימודים, המריבות וההתפייסויות, הכדורגל והכדוריד וכל שאר העיסוקים של נער בריא בן גילי עם חבריו, עד לקריאת רומני הרפתקאות ואיסוף בולים, שאימצתי בעקבות הלמוט – ומצד שני, הדאגה לאמי. מדוע לא הבינה זאת? הרי לא יכולתי להיות סביבה יומם ולילה. פעם הייתי חלק ממנה, היא אמרה יום אחד. אבל היא סירבה להסביר לי כיצד, ולא חקרתי עוד, לכל הפחות לא כעת ולא אצלה (הבנתי זאת מאוחר יותר מחבריי בצורה גסה).

לא ידעתי אם גם עכשיו, כשבריאותה מיאנה להשתפר במהירות מספקת, הייתי חלק ממנה, אבל היא נותרה חלק ממני. הייתה לי ילדות יפה, אני יכול לומר זאת גם בהתחשב באותה תקופה. תמיד הייתי ילד בריא, והפציעה הקשה מהסוס כפוי הטובה החלימה לחלוטין. אבל באחד החורפים הבאים השמיעה אמי במרירות מוזרה הערה שהתקשיתי להבין. היא השוותה את החלמתי המהירה לזו שלה, שהייתה איטית, מהוססת, ולמרבה הצער מייסרת במיוחד. שכן אני הוא שנשאתי באשמה לתאונה שקרתה לי, העמדתי את עצמי בסכנה "במכוון", אבל היא לא! היא הייתה אדוקה, אדוקה יותר מאבי וממני. ובכל זאת נהגו בה מן השמים ביד קשה, והעלייה לרגל לאלטטינג הייתה חסרת תועלת! (האם עשתה זאת למעני או למען עצמה?) ובמצבה הנוכחי היא אינה יכולה לעשות זאת שוב, שכן אפילו בכרכרה סגורה היא לא תגיע עד שם!

מה היה עליי לעשות? האם היה עליי להזכיר לה מה שבעצמי ניסיתי לשכוח במאמץ רב, שגם אני סבלתי רבות? האם היה עליי לנסות לנחמה בכך שאשקר ואומר לה שעדיין אני חש דקירות לפעמים, אף על פי שלא כך היה? לא יכולתי לשקר. מעולם לא למדתי לעשות זאת היטב.

לא יכולתי לעשות דבר אלא ללטף את ידיה. אבל הן היו לחות, והיא ניגבה את ידיי, כאילו לכלכתי אותן כשנגעתי בשלה. לא הבנתי את זה – או שהבנתי זאת טוב מדי. קראתי את מחשבותיה, היא לא הייתה צריכה לומר דבר, אבל זה לא הקל עלינו את חיינו.

למראית עין היא נתנה לי חופש רב. אבל כמו אז בכפר, היא לא ראתה זאת בעין יפה כשניצלתי את זה. כעת, בשנות התבגרותי, למרות כל האהבה הזאת, ואולי דווקא בגללה, היה לי צורך עז להיות חופשי, בתנועה, ולהיות לבד. בשעות הפנאי חשתי דחף בלתי ניתן לריסון לשוטט, להתהלך בעיר, בסביבה, לבד. בטיולים האלה לא שכחתי את אמי, שבאותו זמן ישבה על הספה בחדר היחיד בביתנו שהיה מואר כהלכה, בין ידיה מלאכת־יד קטנה שלא סיימה לעולם, ועל השולחן הקטן שלצדה מדחום, שבאמצעותו הייתה אמורה למדוד את חומהּ מדי שלוש שעות. להפך, באותם שיטוטים הייתי עם אמי, אבל במובן אחר, באופן קרוב ומתוק יותר מאשר בפעם זו או אחרת שבה הצליחה לאחוז בי בחוזקה. ברחובות, בשדות, ליד הנהר או ביער, כשהייתי לבד עם מחשבותיי עליה, אהבָתי אליה הייתה עמוקה מתמיד, ואז גם הייתי שמח מתמיד. ניסיתי פעם להסביר לה את זה. היא גרמה לי לחזור על דבריי שלוש פעמים ואז נענעה בראשה כשהיא מהדקת את שפתיה, שהפכו בכך לחיוורות וקמוטות עוד יותר. היא לא רצתה לשמוע. זה היה לשווא.

הבנתי אז שהתנגדותה אינה מופנית כלפיי כשם שהיא מופנית כלפי מחלתה. הרופא שוב ביקר אצלנו כעת לעתים קרובות. הוא יעץ לאמי ללכת לבית מרפא, שם הוא ערב לה שתחלים בתוך חודשיים עד שלושה, שכן המקרה שלה הוא "מסוג טוב", והיא כבר עברה את הגיל הקריטי, כלומר עד שלושים שנה. היא חייכה, אבל מתוך לעג יותר מאשר מתוך אמון. אחר כך העירה באוזניי שהרופא, כיהודי, תמיד מוציא מפיו מונחים עסקיים בזויים כאלה, כמו "לערוב", והוא כה שבוי אחר נעוריה של בתו ויקטוריה, שהוא מעז לחשב את גילה של אמי, מה שרופא אחר, נוצרי, לא היה עושה לעולם. וככל שחיבבתי את הרופא ואת בתו ויקטוריה, שהייתה באה אלינו לעתים כשתחת זרועה לוח שחמט מגולגל משעוונית ובתיקה קופסה מלאה כלי שחמט מקרקשים, כדי לשחק אתי או עם אבי, כעת אמי השפיעה עליי, והסתייגתי ממנו – אבל לא מבתו; הייתי צעיר מאוד, והיא הייתה בראשית פריחתה! היא הדיפה ניחוח כשל ורד העומד תחת השמש ואינו בטוח אם עליו להיפתח כבר או לא. הבחנתי אצלה לראשונה בקימורי החזה, בהתעגלות הרכה של המותניים הדקים. התבוננתי בה מהצד מסוחרר, כשיכור. היא לא הבחינה בדבר, והזיזה בשוויון נפש את כלי השחמט שלה על לוח השעוונית המבריק; היא תמיד רצתה לנצח. היינו שחקנים חלשים, היא יכלה לתת לנו פעם ליהנות משח ומט.

הגיעה העת שבה היה עליי להחליט אם ברצוני ללמוד במסלול המקצועי או העיוני של בית הספר. הייתי תלמיד ממוצע. מדוע להכחיש זאת? המורים יעצו לי שלא לבחור במסלול העיוני, שהלימודים בו היו ארוכים וקשים הרבה יותר, ושבו היה עליי ללמוד את השפה היוונית, שהיא כמעט בלתי ניתנת ללמידה, וכבר האותיות המיוחדות שלה מעידות על הקושי. אבל בית הספר העיוני היה תנאי מקדים ללימודים באוניברסיטה, למקצוע הרפואה. היה עליי, אם כן, לבקש מאבי שייתן לי את הסכמתו. בשנים האחרונות הוא השתנה מעט. תחזוקת הבית שלנו דרשה יותר כסף, היה עליו לעבוד יותר, ולעתים היה עליו אף להביא עמו עבודה הביתה. היה עליו לעמול על התוכניות והתרשימים שלו. הסתכלתי בעניין איך הוא פותח את הבקבוק המרובע עם הדיו השחורה המדיפה ריח חריף ומוציא את ערכת כלי השרטוט שלו מנרתיק העור. אמי השקיפה עלינו מכורסת השזלונג. לאחרונה היא הטיחה בנו לעתים קרובות שלמעננו הקריבה את הקורבן הגדול כאשר ויתרה על בית המרפא, מפני שלא רצתה להשאיר אותנו לבדנו בבית. ייתכן שחשה מעין קנאה; היא לא ראתה בעין יפה את ביקוריה של ויקטוריה. יום אחד היא פיטרה משרתת יפה, חרוצה ופיקחית מאַלְגוֹי, בשם פְרוֹני, בלי לומר מדוע, וכעסה על אבי במשך כמה שבועות כשביקש לברר את המניע לצעד הזה. ודאי הייתה זו מחלתה שעשתה אותה חשדנית כל כך.

אבי נענה לבקשתי להתיר לי ללכת לבית הספר העיוני בפיזור דעת, בשעה שמילא את הרַייסְפֶדֶר שלו בדיו והעביר פיסת נייר סופג על המכשיר העדין, הנוצץ, כדי לנקותו מעודפי הדיו. זה לא מצא חן בעיניו במיוחד. אולי הוא חשב שאני רוצה להיות משהו טוב יותר ממנו. "אני, כמהנדס בכיר צנוע בממלכת בוואריה, שמח בחלקי גם בלי יוונית", הוא אמר, "אבל תעשה כרצונך".

לשמע התשובה הזאת שמחתי מאוד, ומיהרתי לעברו. מן הסתם רציתי ליפול על צווארו. דווקא משום שלאחרונה הוא היה קצת מנוכר אליי, רציתי במיוחד להודות לו על הסכמתו. הוא נעתר לחיבוק שלי, אך בתוך כך פרשֹ את כפות ידיו על התוכנית שהייתה מונחת לפניו. אבל היה מאוחר מדי. הבחנתי שהתוכנית, שברובה הייתה משורטטת בעיפרון בלבד, לא נועדה להקמת גשר – היו אלה שרטוטי חתך וחזית של בית רב־מפלסי. אמי הבחינה במבוכתי, שמרוב הפתעה לא הצלחתי להסוותה מהר מספיק. כמה ימים מאוחר יותר היא שאלה אותי על הסיבה לכך. אמרתי שאיני יודע על מה היא מדברת. מעולם לא ידעתי לשקר. מוטב היה לוּ שתקתי! תגובתי הטיפשית רק הגבירה את חשדה. לו היה לי האומץ לומר את האמת, ייתכן שהייתי מונע סבל רב.

אבל רציתי רק את טובתה. התרגשות הייתה בשביל המסכנה, שהתעייפה כעת בקלות, "רעל טהור, רעל קטלני", כדבריו הבנליים של הקייזר היהודי. "הבכי אסור", הוא ציווה עליה בנימה צבאית שובבית כשקיבלה בדמעות את קביעתו שעליה לעבור ניקור קטן של בית החזה. איך דמעותיה קרעו את לבי! איני יכול לתאר איך זה רמס אותי. אבל הייתי מוכרח לעטות על פניי ארשת מפוהקת ולהתאמץ להסתיר מפניה את רגשותיי. לו רק סבלה אמי המסכנה (זו הפעם השנייה שאני מכנה אותה מסכנה בתוך שורות אחדות) ממחלה אחרת! אבל דווקא כאבים ברֵיאות, בחלל הצדר, הכרתי היטב מניסיוני הנורא.

ביום שבו אמור היה להתבצע ההליך הרפואי, רציתי לעזוב את הבית בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הרופא הציע לה לבוא אליו בכרכרה. הוא רצה לבצע את ההליך ללא כאבים, במצב של טשטוש, ולהחזירה הביתה עטופה בשמיכה. "לא", היא אמרה, "אלף סוסים לא יזיזו אותי ממקומי". "שניים יספיקו", הוא אמר, עוקצני במקום הלא־מתאים. היא נצמדה לביתה שלה, אליי. מה יכולתי לעשות? נשארתי. אשר חששתי אירע; נוכחותי לא הקלה את סבלה של אמי במאום. שמעתי אותה מייבבת מהחדר הסמוך. היא קראה לי, אבל לא הורשיתי לבוא. והרופא, לא אנושי על אף כל מסירותו וצדקתו – כך נראה לי באותו רגע לפחות – אמר למסכנה שעליה לקחת דוגמה ממני, שעברתי את אותו "ניתוחון" בשלוות נפש סטואית, ושאין סיבה להיות משוּגֶע! אמי, שנשפה נשיפות מהירות ושורקניות, לא השיבה תחילה דבר. כעבור כמה דקות שאל הרופא אם אינה מרגישה כבר מעט טוב יותר. כפי שלמדתי מאוחר יותר, הוא הוציא מבית החזה שלה תפליט מוגלתי, והיה זה הליך מוצלח, בדיוק כמו זה שביצע בי לפני שנים. אבל אמי לא הייתה אסירת תודה, או שלא רצתה להראות זאת. ברשעות מסוימת היא החזירה שאלה לרופא – ראשית, אם הוא חייב להשתמש תמיד בביטויים עבריים כמו "משוגֶע", ושנית, אם אינו חושש לעורר בי שיגעון גדלות כשהוא מציב "זב חוטם" כמוני כדוגמה לה, אישה בוגרת וחולה הנוטה למות.

על כך – סוף־סוף ברוב טַקט – הוא נותר חייב לה תשובה, והיא נותרה חייבת לו את שכרו. כשנכנסתי לחדר ראיתי שחיכה לזה, שכן משכורתו לא הייתה, כפי הנראה, נוצצת במיוחד, היות שטיפל בחסרי אמצעים רבים ללא תמורה, ונזכרתי איך שמח למראה עשרים המארקים שאמי נתנה לו בזמנו עבור הטיפול בי. אבל לא היה מה לעשות. הוא הלך לדרכו, והיא נשכבה על השזלונג בנשימה עמוקה וממושכת, שכפי הנראה הקלה עליה. נשארתי לצדה, אחזתי את ידיה העדינות בחוזקה ולא אמרתי דבר. גם אני נשמתי כעת ביתר קלות, בייחוד כאשר כעבור שעה ראיתי שחומהּ ירד באופן ניכר, מה שגם הרטיות הלחות לא הצליחו להשיג לפני־כן. אבל לתרופות להורדת חום התנגדה אמי בדיוק כמו הרופא.

באותו יום חזר אבי הביתה מעט מאוחר יותר, ופניו קרנו אף לפני ששמע על התוצאות המעודדות של ה"ניתוחון". הוא הוציא מכיס החולצה שלו קופסה קטנה מעור מרוקאי והושיט אותה לאמי. הייתה זו סיכה עם אבן יקרה למדי, אזמרגד. איני יודע כיצד הגיעה אמי למסקנה שהמתנה הזאת היא סימן לייסורי מצפון. היא החלה לבכות, למרות ההוראה "הבכי אסור". ניסינו לנחמה: ירידת החום הייתה סימן מצוין, באותו ערב ירד חומהּ לראשונה אל מתחת לשלושים ושמונה מעלות, ומדוע צריכים אבי ואני לחוש ייסורי מצפון, כשאנו מגלים אהדה מוחלטת? אבל היא דחתה את האהדה שלו ושלי. "אתם יכולים להתנחם", היא אמרה בקול חלש, כמעט לא נשמע, כאילו היא רוצה וצריכה לשמור על עצמה אך אינה יכולה לדכא לגמרי את תחושת הצדק שלה, "אתם יכולים להתנחם, בקרוב אני אתן לכם את החופש שלכם ואשכב בשקט בקבר. אז תוכל להתחתן שוב, יותר טוב מאשר בפעם הראשונה, ותוכל לאבזר את חדר הילדים בווילה שלך בזאטוטים. ואתה, אתה תוכל לכתוב את הסודות שלך באותיות נורמליות".

אפשר שחולים אינטליגנטים רבים המרותקים למיטה זמן ממושך ואינם מורשים לעשות דבר לוקים עם הזמן בחטטנות חולנית. היא לא שקטה ולא נרגעה, אם כן, עד שחשפה את ה"תוכנית" של אבי. אכן, היו בה שני חדרים, אחד פנה למזרח, כפי שציינה שושנת רוחות משורטטת, ועל פי המפרט נועד לשמש כחדר ילדים. מכך הבינה המסכנה שאבי מצפה למותה הקרוב ולנישואים שנִיים שבהם יבורך בילדים חדשים. – "בדיוק עכשיו משרטט לו מהנדס בנייה, להנאתו, בית חלומות שכזה, עם עיטורים ומרפסות בחזית, גג מחודד, אכסדרות רחבות, פשוט למען התרגיל, בשביל הכיף". התוכנית, אם כן, לא הייתה חדשה בשום אופן. מה שהבהיל אותי הרבה יותר היה שהיא שמרה לעצמה את הדברים זמן רב, שידעה יותר מכפי ששיערנו.

מצפוני לא היה נקי לגמרי. כבר מזמן רציתי לכתוב לעצמי רשימות, כדי להיות לבד גם ברוחי. סודות משלי עשו אותי עשיר, העמידו אותי מעל האחרים. לא מצא חן בעיניי כלל שאמי גילתה אותם. היו אלה שנות ההתבגרות. ספקות דתיים, פיתויים של נער בן גילי, העסיקו אותי רבות, והיומן עזר לי מאוד, שכן עמדתי כעד לצד עצמי. כתבתי הכול באופן נאמן למציאות ככל האפשר, ואגב דין־וחשבון ערכתי חשבון נפש. משהבנתי שאמי יודעת על כך – היא לא יכלה להסתיר זאת, כשם שהוציאה עכשיו לאור את העניין עם חדר הילדים – הרגלתי את עצמי לכתוב את הרשימות האלה, שהיו קצרות למדי, באותיות יווניות. היה זה בתקופה שלמדתי יוונית.

עליי לומר, אדם יכול לאהוב אדם אחר מעומק נשמתו ולהחשיב אותו בשר מבשרו, ועדיין לטפח רצון לשמור סוד מפניו.

ההתפרצות הזו לא הניבה תוצאות חיוביות, היא לא הטיבה עם בריאותה. הרופא צדק: הבכי היה אסור. אבי המשיך לשקוד על תוכניותיו – ייתכן שכעת הן העסיקו אותו אף יותר – ואני לא כתבתי עוד יומנים, אלא חיברתי זו לזו פיסות עץ קטנות, אחת בכל יום, שעד מהרה היוו לוחית, ואז ענף קטן, ועליהן חרטתי אותיות רוּניות שציינו עבורי דבר מסוים, והסתרתי אותן בשולחן רחצה שיצא מכלל שימוש. את אלה לא יכול היה איש מלבדי לפענח, וגם אני התקשיתי בכך כעבור זמן־מה.

במצבה של אמי חל שיפור ניכר, אבל הוא היה איטי ובעיקרו של דבר התבטא בכך שבריאותה לא הידרדרה שוב ושלא היה צורך לחזור על הניקור המאיים. כשהייתי בשנתי האחרונה בבית הספר התיכון והתכוננתי לבחינות הגמר, החליטה לבסוף אמי ללכת לבית המרפא. העלויות לא היו מחוץ להישג־יד; היא הציגה את הבקשה לאבי בחשש מסוים, אבל הוא השיב בחיוב עוד כמעט לפני שסיימה את דבריה. כל מה שיכול פקיד צנוע לעשות למען אשתו הקטנה והאהובה, כך אמר, הוא יממש. אמי התכוננה אפוא לנסיעה, והשאירה אותנו בידיה של טבחית עצלה ומכוערת. כשהרכבת עזבה את התחנה, הציע לי אבי סיגריה טובה, מתוך קופסת סיגריות כבדה ומהודרת, עשויה כסף מעורב כחול־אפור, שלא הכרתי.

מאז הקיץ האחרון, שבו לימד אותי הלמוט את מלאכת העישון, הפכתי למעשן נלהב. למען האמת, הוא רק הורה לי את הדרך הנכונה. זמן רב לפני־כן כבר התחלתי לעשן בסתר. אבל לא הבנתי שיש לשאוף את העשן פנימה, נשפתי החוצה דרך הסיגריה, מה שכמובן גרם לה לבעור היטב, ולזהור ולרשוף בחוזקה בחשכה – בלי שאתענה ולו במעט. כשגיליתי מאוחר יותר כיצד יש לעשות זאת, נדרש לי זמן רב כדי לזכות מחדש בהנאה הזאת כמו בראשונה, כשעישנתי "באופן מדומה", כלומר לריק.

החדשות שהגיעו מבית המרפא היו מעודדות. היות שהגעתי ראשון הביתה, פתחתי אני את מכתביה; אבי היה עושה אותו הדבר. הוא אמר שהוא עסוק מאוד עכשיו, אבל הוא לא הביא עמו עבודה הביתה. הוא בילה מחוץ לבית עד הלילה, ולעתים אף את כל הלילה, וגם באמצע היום הוא לא נראה כתמיד, וכך קרה שמכתביה של אמי נערמו על השולחן לצד צלחתו הריקה.

בערב חסר עננים וחם כבר בחודש מאי, משסיימתי את עבודותיי שלי מוקדם וטוב משציפיתי, הלכתי לפארק "האחו", ליד בית הספר הישן שלי. בשנים האחרונות הורחבה כאן הבנייה. הסוסים כבר לא היו שם, מחנה הפרשים הועבר לפרוור מרוחק, והמחנה הישן שימש כעת את ההנדסה הקרבית. חציתי את הפארק חף ממחשבות ושאפתי עמוק את ניחוחו המבושם של האֶשְׁחָר הפורח, כאשר הבחנתי לפניי, בשדרת עצי ערמון מדרונית ואפלולית למדי, בזוג עם עגלת תינוקות. האישה דחפה אותה בידה הימנית, ואת השמאלית שילבה בזרועו של אדון, שמאחור נראה דומה מאוד לאבי. היות שהתקשיתי להעלות על דעתי שאכן זה הוא, מיהרתי לעברם. נחרדתי לזהות את האדון כאבי ואת הגברת, שחבשה כובע נוצות יען ועטתה על ידיה השמנמנות כפפות לבנות, כעוזרת הבית הקודמת שלנו, פרוני. קפאתי על מקומי כמוכה ברק, ותחושת המעיכה, שלא הופיעה זמן רב, חלפה בגופי. גם השניים היו כה מופתעים, שנותרו לעמוד במקומם, והעגלה, שבה ישנו שני תינוקות בני אותו גיל, התגלגלה מעט הלאה, היות שפרוני הרפתה ממנה והדרך הייתה מדרונית מעט. אני הוא שעצרתי אותה. כדי להסתיר את מבוכתי רכנתי מעל העגלה, שעלה ממנה הניחוח המתקתק הייחודי שמדיפים תינוקות בריאים. לא יכולתי להסיר מהם את מבטי. זיהיתי בהם בוודאות את תווי פניו של אבי.

אבי ניגש אליי והוביל בזהירות את העגלה הקפיצית, החדשה, המרופדת היטב, בחזרה אל פרוני. כעת הוא בחן את פניי תחת כובעי במבט חוקר, והופתע מאוד לגלות, לשמחתו, את מה שקרא בהם – ומה שאף אני שמחתי להרגיש.

במקום לשנוא אותו ואת עוזרת הבית הבוגדנית, במקום לראות בשני הילדים הבלתי חוקיים האלה בושה, במקום לכאוב על חוסר הצדק שהיה טמון בבגידה באמי החולה, לא שנאתי, לא חשתי בושה ולא כאבתי. ועדיין, הבנתי כעת בבירור שהרעיון ללכת לבית המרפא נבע מאמי רק למראית עין. בפועל, הוא הניח לה, למסכנה, להתנצל בפניו ולהודות לו על מה ששירת את טובתו שלו.

במקום כל המועקה הזאת הציפה אותי שמחה כה זכה ושמימית כפי שלא ידעתי כמעט מעולם. חשתי תחושת רווחה כפי שלא חשתי זה זמן רב. אבי הבין זאת מיד. תחילה הוא ליטף באצבעו את צווארו הדק, העדוי שרשרת זהב קטנה, של התינוק ששכב משמאל, שתלתליו הבלונדיניים־אפרפרים השופעים נפלו על מצחו, והציג לי את שמו, פִינְשֶׁן, ואז את השני, שדמה לו מאוד אבל שֹערו היה מכוסה בכובע קטיפתי תכול קטן, מקס. הם היו האחים שלי. היו לי אם כן אחים, מה שייחלתי לו תמיד. הייתי המבוגר מבין שלושתנו!

אבי נהג כעת בפתיחות מוחלטת (כך נראה לי לפחות); פרוני נותרה נבוכה, היא לא ידעה כיצד עליה לפנות אליי. "אדון צעיר" לא הייתה מן הסתם הדרך הנכונה, והיא השתדלה לדבר גרמנית גבוהה. אמרתי לה שהיא יכולה לקרוא לי בשמי הפרטי. הם לא הניחו לי ללכת; במקום לחזור לדירתנו הריקה, עליי לבוא לבית מגוריהם, שוודאי ימצא חן בעיניי מאוד. הוא מצויד ברהיטים המודרניים והיפים ביותר, שאותם עיצב בעצמו, ומקסים במיוחד הוא חדר הילדים, בגוני צהוב בהיר ותכלת. בקושי הצלחתי להשתחרר מהם. לבסוף חזרתי הביתה. הוא נשאר אתם. הייתי עייף כל כך, שבקושי הצלחתי לפענח את המכתב שזה עתה הגיע מאמי. גם היא הייתה מאושרת. שלומה היה טוב.

בחינות הגמר התקיימו באותה שנה מוקדם מהרגיל. את שלי עברתי כבר בסוף יוני. רציתי לשתף את אמי בתוצאות המשמחות במכתב שנחבר אבי ואני יחד, אבל הוא ביקש ממני שלא לשלוח את המכתב הזה ולהניח לאמי לחשוב שהבחינות מתקיימות מאוחר הרבה יותר. כך היא תחזור מבית המרפא מאוחר יותר – לטובתה שלה – שכן תכנַנו להיפגש לחופשה ב־ש'. הסכמתי. אף על פי שהייתה זו בגידה שבשתיקה, לא היו לי ייסורי מצפון.

אבי היה מאושר, הכול צלח בידו. שימח אותי להיות לצדו כשהמשיך לנהל את חייו הנעימים.

עשיתי עוד טעות, אולי נסלחת יותר. לפני שנים נתנה לי אמי לכבוד יום השם שלי זוג פמוטי כסף, שישמשו אותי בלילה כשעולה בי הרצון לקרוא. זמן קצר לאחר מכן התחלנו להשתמש באור חשמלי, והפמוטים לא היו נחוצים עוד. אחסנתי אותם בשולחן הרחצה שיצא משימוש, שנסגר באמצעות משטח הניתן להזזה, ושבו הסתרתי את היומן העשוי פיסות עץ. כעת עלה בדעתי שעליי להכין מתנה לתאומים. הפמוטים היו נחוצים להם עוד פחות מאשר לי, אבל זו הייתה מתנה מכובדת ויפה. חשבתי שבכל אופן זה ישמח את אבי, והבאתי אותם אליהם עטופים בנייר משי קשור בסרט זהב. הוא שמח לאין שיעור, הורה לפרוני להביא נרות, ובערב ישבנו בשקט לאור נרות לצד מיטתם של התאומים ועישַׁנו בזהירות, לבל נגרום לקטנים להשתעל. פרוני הניקה אותם לפני־כן, וכעת חייכה בגאווה אך בביישנות כשהשקיפה על ארבעתנו.

כמה ימים לאחר מכן אסף אותי אבי מביתנו והביא אותי במכונית שכורה בעלת ארבעה מושבים, שהמתינה ברחוב, לפרוור יוקרתי ששכן על גבעה, שעליה עמדו, משקיפות על הפארקים הרחבים שמסביב, אותן וילות גדולות ומפוארות כמו זו ששרטט פעם. זו שלו הייתה כעת בבנייה. את הקרקע הוא השיג דרך "קשרי חברוּת", כלומר דרך אחד הממונים עליו במשרד. במעמד זה, לראשונה, חשתי אי־נוחות. בשביל מי הוא בנה? בשבילנו הייתה הווילה גדולה מדי; אמי, שהעדיפה לנהל את תחזוקת הבית בהשקט ובצנעה, לעולם לא תרגיש כאן בנוח. אבל הוא לא יכול לשכן בווילה את משפחתו השנייה. הוא לא יכול לייעד לה אותה אף באופן זמני, שכן הדבר ימשוך תשומת לב רבה מדי. שמא הוא חישב שמותה של אמי ישחרר אותו לחופשי? לא האמנתי שהוא יכול להיות לא־אנושי כל כך. הוא גם לא היה כזה. באותו זמן הוא לא חישב עוד דבר. הוא חישב מעט בדיוק כמוני, אני שהיה עליי לדעת שאמי, בסקרנותה הגדולה, תנבור בתעודת הגמר שלי מתחילתה ועד סופה ותגלה את התאריך האמיתי, וכן שבמוקדם או במאוחר יעלה בדעתה לשאול היכן הפמוטים. אבל פעלתי על פי לבי, על פי מה שהניע אותי מעומק נשמתי בלי שיכולתי להתנגד. צמאתי לעליצות, לבריאות, לחיוּת, לשמחת חיים, לקיום חסר דאגות, עד כדי כך שכבשתי את טבעי בניגוד לכל מצפון, וחייתי מיום ליום כמוהו. המציאות האמיתית הייתה אז עבורנו משמימה ואפרורית, אך בתוך זמן קצר היא נעשתה מרה מאוד, והיו לכך השלכות על מיטב שנות עלומיי.

אבי נסע לכמה ימים ל"פיקוח גשר", ופרוני נסעה עם אחיי להוריה באלגוי. קראתי אז בעיתון, באותיות קטנות בעמוד הרביעי, שבאתר שבו שהה אבי אירע אסון. גשר מסילה התמוטט, למרבה המזל ללא אבדות בנפש, אבל אחד מפועלי הבנייה נפצע באורח קשה וארבעה או חמישה אחרים באורח קל. תחושת המעיכה שוב תקפה אותי. ראיתי לנגד עיניי את אבי, שוכב על פניו בין ההריסות, פצוע קשה, נאנק בכאבים איומים, חזהו מרוסק מתוֹמכות ולבנים, והיה עליי לשכנע את עצמי בתוקף, שכמהנדס בכיר לא ייתכן שמנו אותו בין "פועלי הבנייה". מיהרתי אל סניף הדואר, שיגרתי מברק, וכעבור שעתיים קיבלתי הודעה שלא אירע לו דבר ושאצפה לו בתחנת הרכבת. הוא הגיע, חיוור מאוד, ודחה את החיבוק שלי כשהוא מקמץ במילים. מסניף הדואר שבתחנה הוא שלח מברק לפרוני שלו. מן הסתם ביקש להרגיע אותה. הסתערתי עליו בשאלות. הוא נהיה קודר, אבל מאופק, לבש את חיוכו הצנוע המוכר ודחה את הדברים לזמן אחר. למחרת הגיעה אמי. הוא ידע לארגן זאת כך שלא תגלה, לכל הפחות לא ממנו או ממני, שום דבר שנשבע לשתוק על אודותיו.

עד מהרה למדנו את כל האמת מהעיתון. הגשר, כמו כל מבנה ציבור, היה נתון לפיקוחה של ועדה. לצורך הבדיקה, הועמסו עליו שתי רכבות שקרונותיהן גדושים אבנים. הפעם, לרוע המזל, כשלה אחת הקשתות מלעמוד בכובד. רשלנות ואחריות אישית? אך ייתכן גם שמדובר בפגם בחומרֵי הייצור או באחריותו של מנהל העבודה.

כמהנדס האחראי, הושעה אבי מעבודתו לאלתר, ונפתחה חקירה מדוקדקת. בבית הוא התנהג כאילו לא אירע דבר, אבל כעבור זמן קצר כמעט שלא ראינו עוד את פניו; הוא יצא מוקדם בבוקר ושב הביתה מאוחר בערב. הוא היה מדוכדך מאוד, ואפילו אורך הרוח שלו התקצר. לא העזתי לפתוח את העיתון מחשש שאגלה חדשות נוראות. ובכל זאת הן לא נחסכו מאתנו. בבדיקה שערכו בניירותיו של אבי במשרדו בחנו את החשבוניות והקבלות, ומצאו שהוא והממונה הישיר עליו קיבלו סכומים משמעותיים מחברת אספקה. החומר שהזמינו היה ירוד, התומכות היו חלשות מדי.

העניין הגיע לבית משפט. כתב האישום כלל נזקי גוף עקב רשלנות, מתן וקבלת שוחד; קבלת שוחד משום שהם עצמם לקחו כסף, מתן שוחד משום שחלק קטן מה"שלמונים" הם העבירו לכפופים להם, בין השאר למנהל העבודה שבמחוז שלו אירע האסון. עם זאת, היה להם מזל – זה יכול היה להיגמר באסון חמור בהרבה אלמלא נערכו בדיקות העומס בשיטתיות שכזו והגשר היה קורס תחת רכבת נוסעים.

באותה תקופה נוכחתי איזו אישה שלווה, בעלת נפש איתנה, נהייתה אמי. היא ביקשה לחסוך ממני ומעצמה את הבושה שבמשפט, שאותו ראתה כחסר סיכוי, עוד לפני שהחל. ובצדק. היא כתבה לדודהּ ושאלה אם יוכל לקבלנו באופן זמני. הדוד הִשהה את תשובתו. אך לבסוף היא הגיעה והייתה חיובית. ארזנו בחופזה, אבל עוד לפני־כן נחתו עלינו, כלומר על אמי ועליי, שאר הרעות. למרבה המזל, בריאותה הייתה כעת כה יציבה, שהיא יכלה לשאת הכול. היא נהייתה "חזקה", כפי שאומרים, עיניה נראו כעת קטנות הרבה יותר מאשר קודם לכן, בין לחייה הגלדניות, החלקות, השזופות, ונדמה היה לי שיש לה כעת פחות שֹער שיבה מאשר קודם לכן.

חשבתי שהרע מכול היה כעת מאחורינו, אבל טעיתי. לא ראיתי את מה שיכולתי לראות אילו הפעלתי את השכל הישר.

אבי רמז לי פעם בעדינות שפרוני שלו הייתה נחשקת מאוד. בין שאר המתחרים, הממונה עליו במשרד, המנהל שעזר לו ברכישת הווילה, "עשה לה עיניים מכל הכיוונים", אבל זכה רק ל"הפניית ישבן צוננת". התקשיתי להבין זאת. שכן פרוני, שכבר איבדה מחן הנעורים שלה וניסתה, לא תמיד בהצלחה, לאמץ לעצמה גינונים "אציליים", לאכול על פי כללי הנימוס ולדבר בצורה "מתורבתת", לא נראתה לי כלל ראויה להיות כה נחשקת. אולי המעטתי כך בערכה, משום שאני עצמי נאבקתי לעתים קרובות בפיתוי וגברתי עליו בכך שראיתי בנשים מסוימות, קלות להשגה, "כלי טמא", והתרחקתי מהן ככל האפשר, היות שהייתי לדעתי טוב מדי בשבילן.

אבל אמירה זו של אבי נסמכה כנראה על האמת. אשתו של המנהל שמעה על כך, הקנאה הטבעית ב"כלי טמא" ביקשה לה נקמה, ועד מהרה היא מצאה את השיטה הבטוחה לנקום ביריבתה את כבודה הפגוע כאישה.

לכך נלווה דבר נוסף. אבי שוחרר לחופשי. כפי הנראה, הייתה אשמתו כבדה פחות מזו של הממונה עליו. בעניין זה היה כעת אבי חף מפשע. מאוחר יותר – גם בכך הייתה ידה של אשת המנהל – הועלה החשד שכדי לנקות את עצמו, הטיל אבי את האשמה על הממונה עליו. נראה היה שמסקנות המשפט נוטות בכיוון זה. בכל זאת תמיד התקשיתי להאמין בכך.

האירועים באו כעת זה אחר זה במהירות רבה. תחילה זנחה אמי, בלי לומר לי מדוע, את התוכנית לנסוע עמי אל הדוד ולהשאיר את אבי לבדו. אחר כך חשתי יום אחד, כשבוע לפני השימוע, שדבר־מה אינו כשורה, ולבסוף ניגשה אמי ערב אחד אל השולחן בפנים מעוקמות, תחילה בלי להפנות מילה אליי או אל אבי, שנדחק חיוור ומצומק אל פינה חשוכה, והעמידה עליו בחבטה את שני הפמוטים האומללים לנגד עינינו. אבל בלי להציב בהם נרות, שכן השמים היו עדיין בהירים מספיק.

התברר כעת שאשת המנהל הזמינה אותה אליה כדי "לפטפט קצת בנעימים". היא סיפרה לה שבעלה, לא אבי, גזל מעוזרת הבית היפה שלה, פרוני, את תומתה. אבל הוא עייף ממנה כעבור זמן קצר, והעביר אותה לאבי. פרוני לא נעתרה לאבי ברצון, אבל היא התרצתה בעקבות מתנות יקרות ובעקבות ההבטחה שיבנה לה וילה דו־קומתית על גבעת הרצוג. היא ילדה לו שני ילדים, ומרוב שמחה, כמו מתוך טירוף הדעת, הוא הבטיח להתחתן אתה, ואמר לה אגב צחוק שהיא, אמי, כבר לא תשוב הביתה, שהיא חיה על זמן שאול. גם אני נדחפתי לתוך זה – הסתערתי על פרוני וניסיתי לזכות בה באמצעות הפמוטים היקרים, בלי לחשוב על עניין גילוי העריות, ממש כמו יהודי. שתי הנשים הלכו יד ביד בשלוות נפש לדירתה של פרוני, "יִידעו" אותה שעליה לפנות את הדירה עד האחד בחודש עם בני הזנונים שלה, ושמוטב שתעזוב את העיר, תמצא מחסה ל"ממזרים", תחזור לשמש כמשרתת ותתרכז בעבודה מהוגנת. הן לקחו את שני הפמוטים, והפילגש, "האהובה", עוד נישקה את ידיהן בדמעות, או רצתה לנשקן, שכן לעולם לא היו מלכלכות את ידיהן בדבר שכזה וכן הלאה.

הפמוטים עמדו שם; לא הייתי מסוגל להגיב. מה פירושו של גילוי עריות לא ידעתי. לבטח משהו שקשור ל"כלי טמא".

בניית הווילה על הגבעה הופסקה, והשטח הועמד למכירה. כעבור זמן־מה נמכרה הקרקע ללא הפסד גדול, ואולי אף ברווח קטן. גיליתי זאת מאוחר מדי. אך אפילו גיליתי זאת בעוד מועד, לא הייתי משנה את החלטתי ואת התנהגותי במאום. גם ריהוט דירתה של פרוני, שלא היו לה כל זכויות משפטיות עליו, הועמד ל"מכירה בכפייה", כלומר נמכר למרבה במחיר, מה שלא הכניס הרבה, משום שהרהיטים היפים שעיצב אבי נחשבו "מודרניים ומשוגעים מדי". גם הרהיטים שלנו נמכרו באופן דומה, אם כי מעט מאוחר יותר. הם הכניסו רווח גדול יותר, היות שהיו מעוצבים בסגנון ישן. אבל כל זה היה שולי. העיקר היה שמפאת חוסר ראיות, הוכרז אבי זכאי מבחינה פלילית, אך חייב מבחינה אזרחית (באופן אישי, חשתי סתירה בכך, או שהיה אשם או שלא).

יום אחד, לאחר הזיכוי, העמידה אותי אמי שוב לחקירה. היא עוד התנדנדה. היא אמרה: "איך יכולת לתת לזה יד? איך יכולת לשרת שני אדונים? אתה לא אוהב אותי?" אהבתי אותה יותר מאי־פעם. אבל מה שקרה בכל זאת קרה. לו רק יכולתי לשקר! לו רק יכולתי לרמות! או לשרת אדון אחד!

בתוך זמן קצר עלה בידו של אבי להתפייס אתה ללא קושי רב, בדרך שהרחיקה אותי ממנה לזמן רב, אולי שלא בצדק. אולי הוא פעל מתוך הגנה עצמית. מצוקה הופכת אנשים לרעים. אסירוּת תודה מובילה לנבזות.

העניין היה שבאותה תקופה, כשכל העולם התרחק מאתנו כאילו הדפנו סירחון, הן הקייזר היהודי והן בתו הצעירה והיפה הוסיפו לעמוד לצדנו. עבורם לא הדפנו סירחון. הם עזרו לנו מאוד. לא היה לנו כמעט כסף זמין (כך לפחות אמרה אמי, כשהיא מתחמקת ממבטי). הדוד, שקרא הכול בעיתונים, לא הגיב. המשכורת הופסקה. המשפט האזרחי מול קורבנות האסון עמד בפתח. הרופא, שאמצעיו היו דלים ביותר, הלווה לנו כפי יכולתו. בתו סייעה לנו כמה ימים בכלכלת הבית, שכן אפילו הטבחית הזקנה, העצלה והמכוערת, הפנתה לנו את גבה ברוגז מוסרני על בית כה "חסר בושה". אבי חישב את מעשיו כפי שחישבו רבים אחרים מאוחר יותר, ובאותה מידה של הצלחה. הוא לא חישב אותם על פי העובדות, אלא על פי דעות קדומות. הוא שיקר בלי להסס, היות שקיווה שהשקר שלו יתקבל היטב על ידי אמי מאחר שסלל את הדרך להשלמה, והאשים את הקייזר היהודי המסכן בכך שיעץ לו, הבווארי הוותיק הצנוע, בדרך סופיסטית ותלמודית, להקים לו משפחה בריאה, רעננה. הוא אמר לו שעליו לדעת שמצבה של אמי חסר תקווה, המחלה עשתה אותה סרה וזועפת, והוא צריך להחשיב את עצמו בר־מזל שהוא מאבד "כלבה נשכנית", אישה מרשעת וּוַכחנית, ובמקומה מקבל אישה בריאה, מקסימה וכשירה לאימהוּת כמו פרוני וכן הלאה. שום מילה לא הייתה נכונה. אבל אמי האמינה לכך. היא סלחה לבעלה. ממני היא התנערה. היא אמרה לי, כשהיא פוכרת את ידיה אבל עדיין אינה מישירה אליי מבט, שאני גרוע יותר מיהודי, שאני יהודה איש קריות, שבגדתי בה, באבי ובעצמי – וזאת אפילו ללא תמורה, רק מתוך תאוות הבגידה, בשביל לדעת איך זה! ואחרי מה שקרה, אני לא הבן שלה יותר.

שתקתי ובושתי בעצמי. הבנתי איזה מפח נפש ודאי חשה אמי, ששבה סוף־סוף לביתה כאישה בריאה ובעלת שמחת חיים ומצאה שהכול התמוטט. אהבתי אותה. חשבתי על טובתה הרבה יותר מאשר על טובתי. בעצמי הייתי בוגד ולא בה.

הטפתי לעצמי לסבלנות. הייתי צעיר, יכולתי לחכות. הזמן פעל לטובתי; הוא מרפא הכול, כך אומרים. לא משנה אם הייתי עדיין בנה בעיניה או לא, בכל זאת נשארתי אתה. המשכנו להתגורר תחת קורת גג אחת, והיינו חייבים למצוא שוב דרך משותפת, כך חשבתי. זה לא קרה. אינני יודע אם למזלי או שלא.

אבי התגבר על ההשפלה בקלות רבה יותר משציפיתי. בתוך זמן קצר הוא מצא לעצמו מכרים חדשים (חברים לא היה אפשר לכנותם) ופרט לכך חשב בכל הרצינות לעבור להתגורר ב־ש', והאמין שעד שם ודאי לא הרחיקו הידיעות על המשפט שלו ועל פרוני שלו, או שבני המקום מתייחסים לדברים כאלה באופן פרגמטי יותר.

חשוב יותר היה מה שכינה "מצבו הכלכלי הצנוע". הוא היה כעת פחות מצנוע. אבי השקיע את חסכונותיו המכובדים וחלק מהנדוניה הלא־קטנה של אמי בבית החדש (אבל הוריי סיפרו בכל מקום שלא נותר להם עוד כלום). הוא הפקיד המחאות אצל סוכן נדל"ן והחשיב זאת למזל גדול כשפירעונן נדחה עד למכירת הקרקע היקרה בגבעת הרצוג. רווחיו הסתכמו באפס. היו לו חובות, בראש ובראשונה אצל דוקטור קייזר. הוא כתב לו מכתב ענייני צונן, שבסופו הביע את תקוותו – קראתי את המילים בבושה ובכאב – שלא יגלה בו עוד שַׁיילוֹק בעל דם זר, החותך את ליטרת הבשר מגופו של בן המקום טוֹב המזג כששטר החוב בידו. הרופא, בעל עין חדה לטבעם של אנשים, שהיה מקור הביטוי הנזכר "אסירוּת תודה מובילה לנבזות", ניחם על אובדן הכסף בקלות רבה יותר מאשר על אובדן משפחתנו. הוא התרגל אלינו. גם אחרי אותם אירועים הוא עדיין היה שמח לארח אותי בביתו. אבל זה לא יכול היה לקרות; לא רציתי לשרת שוב שני אדונים. הוא הבין זאת. ברוב התחשבות הוא אף העלים את תבוסתו –אשליה עצמית של אופטימיסט חסר תקנה – מבתו, ויום אחד באה אלינו ויקטוריה ללא כל מושג על שאירע. אמי גירשה אותה כשהיא מטיחה בה עלבונות דרך סדק בדלת, בלי להכניס אותה פנימה. ראיתי אותה מתרחקת ברחוב, סמוקה מעלבון, אבל פניה לא הביעו תחושת השפלה כשם שהביעו כעס וחומרה. גם עכשיו קיוויתי שהזמן יתקן הכול ושאמי תכיר בטעותה ותתחרט.

אבי, שאשמתו הייתה ברורה לכל בעל חוש צדק, גם אם לא הייתה בת־ענישה, התאושש במהרה מ"ביש המזל" בעזרת ה"בני אדם, כולנו רק בני אדם" שלו. כשנגזר עליו לשלם קצבה לפועל שנפצע קשה, הוא רטן על "הכסף הקל מדי" שמרוויח הפרולטר הנבער. וארבעה אנשים מבוגרים בני־דעת, כלומר הוריי, אשת המנהל ועורך הדין שלנו, "קנו" מהאיטלקי החיוור כמוות, המסוגל להתבטא בקושי, שהיה לבוש בעליבות ונשא את זרועו השבורה במפרק הכתף בתחבושת קשיחה מלוכלכת, את הקצבה הרב־שנתית בנזיד עדשים. אבל גם את נזיד העדשים צריך היה לשלם. אמי מכרה כמה תכשיטים ובכתה מרות. עכשיו היה הבכי מותר. חשבתי על הזמנים ההם, לפני הנסיעה לאלטטינג, כשעמדנו לפני חלון הראווה של הצורף, ואיך שנים אחר כך, אחרי ה"ניתוחון" המוצלח, נתן לה אבי את התכשיט עם האזמרגד. עליו היא עדיין סירבה לוותר; הוא היה יקר לה כמזכרת.

בינתיים אירעה תפנית, שנראתה חיובית עבורי, כאילו רצה הגורל להראות לי שהוא עומד לפצותני. דודי, שלבקשתם של הוריי כתבתי לו ברור ככל שיכולתי בכתב־ידי המשורבט, השיב במכתב שמוען אליי אישית, בכתב־יד מקושקש עוד יותר, כמעט בלתי קריא. הוא הבטיח לתת לי קצבת לימודים עד שאסיים את לימודיי הגבוהים ואוסמך לרופא. היה זה סכום מספק, מאה מארק לחודש.

הייתה סיבה מיוחדת שבגללה היה הסכום הזה רצוי לי מאוד. כמה שבועות קודם לכן הצעתי להוריי שאבלה את הקיץ כאן בבית, שהיה עלינו לפנותו רק בסוף הסתיו; אסדר לי אותו באופן ביתי גם בלעדיהם, אבשל לעצמי וכולי, והם יוכלו להשכיר את החדרון שלי בבית העץ ב־ש' לזרים. אבל עכשיו היה כסף בנמצא. הבטחתי להוריי שהם יקבלו ממנו שבעים וחמישה מארקים בחודש. התשלום הראשון, שמוען אל אמי, הגיע בד בבד עם המכתב. באופן טבעי הנחתי, ראשית, שהם ייקחו אותי אתם ל־ש' ולא ישכירו את החדר שם לזרים, ושנית חשבתי שיהיה עליי למסור להם את הסכום הזה רק עד בוא הסתיו. הוריי, מאוחדים בלב ובנפש כפי שלא היו מעולם – אפשר שכעת, לראשונה, קינאתי באבי – קיבלו את התשורה הזאת כמובנת מאליה. אבל הם לא הניחו לי לבוא אתם, ומעולם לא חשבו לוותר על הסכום הזה, שנשלח תמיד אליהם. הם היו במצוקה וחשבו קודם כול על עצמם, שלא היו עוד צעירים. אולי חשבו שהדוד, שהשיב למכתבי הראשון בנדיבות כה רבה, ישיב למכתב תחנונים נוסף בנדיבות רבה עוד יותר, וכסף היה דבר טוב, לא חשוב מאין בא.

נותרו לי עוד עשרים וחמישה מארקים חודשִׁיים. אבל גם אותם איבדתי, באשמתי שלי, בלי להיות חכם יותר הפעם. בגלל טיפשותי, תחושת הכוח שלי, הרצון־לשחק־את־האל־הטוב, שיגעון הגדלות שלי. היה צדק רב בדבריה של אמי כשאמרה פעם לקייזר היהודי, שאל לו לעורר בי שיגעון גדלות. כלום אדם בן שמונה־עשרה, חסר ניסיון, שבעיקרו של דבר נסמך על עצמו בלבד, אדם שהכיר את החיים הקשים רק מכלי שני, אינו לוקה בשיגעון גדלות כאשר בשל תחושה שנעשה עוול לשלושה אנשים, כלומר לפרוני ולאחיי, הוא מקריב למענם את שארית כספו – משום שאביו, האחראי לשלושת האנשים הללו, חמק מחובותיו אלה "בצניעות", בחסות החוק האזרחי, שמכיר באם לא נשואה ומבטיח לה את "דמי המזונות הנהוגים"? כלום לא ראיתי במקרה של האיטלקי מה משמעותה של זכות כזו בידיו של פרולטר? אבל עם דמי המזונות הזעומים האלה היה על פרוני ועל שני אחיי להתקיים בדוחק רב, כפי שהוכיחה לי בעיפרון קהה על שוליו של דף עיתון ישן, בעוד התאומים צווחים במקהלה, כבר לא פורחים ומקסימים כשהיו לפני שבועות ספורים.

אם לא יקבלו אלא את דמי המזונות הללו, יהיה עליהם להיפרד, הילדים לאומנה, האֵם לעבודה כמשרתת. נידבתי, אם כן, עשרים מארקים חודשיים. פרוני לא שיערה מעולם שהם הגיעו ממני, חסר כול כשהייתי. היא חשבה שאבי הוא "אדון אציל, כלי יקר", ומעביר לה את הכסף בדרך זו על מנת שלא תצטרך להודות לו, על מנת שגברת אשת המנהל לא תלמד על כך ותלין על נדיבותו. שכן מצבו, או מצבנו, היה נהיר לפרוני, וגם אם לא הייתה חזקה בכתיבה ובקריאה, חשבון היא ידעה.

[1] ממינכן לאינסברוק (כל ההערות הן של המתרגמת). [חזרה] [2] Altötting, עיר קטנה בבוואריה, המפורסמת ב"כנסיית החסד" שלה, שבה פסל של מריה שמיוחסים לו כוחות ריפוי. [חזרה] [3] שְׁטַרְנבֶּרג (Starnberg). [חזרה] [4] Namenstag, יום שבו חוגגים מעין יום הולדת שֵׁני כל האנשים הקרויים על שמו של קדוש מסוים, בתאריך שאותו משייך לוח השנה הנוצרי לאותו קדוש, על פי לידתו, מותו או אירוע חשוב בחייו. [חזרה] [5] טוטצינג (Tutzing). [חזרה] [6] Osterseen, קבוצת אגמים קטנים בבוואריה, מדרום לאגם שטרנברג(Starnberger See). [חזרה] [7] Reißfeder, כלי שרטוט בעל מעין מלקחיים מתכווננים. [חזרה]