עד שהנשמה תצוף

1

"לא באמת התכוונתי לרצוח את אבא."

הבחור, ניצן ארזי, יושב מולה ופוקח את עיניו לרווחה, כמו מנסה לבלוע אותה בלובן הקרנית שלו. יש משהו מוזר במבט שלו. מאיים אפילו. לחצן מצוקה קבוע בתחתית השולחן, אבל לא, היא לא מתכוונת להושיט את ידה לעברו.

הוא חיוור ותשוש. צריך לבדוק את רמת ההמוגלובין שלו, היא מציינת לעצמה. הוא נראה צעיר מהגיל המצוין בתיק הרפואי. עשרים? הוא נראה בן שש־עשרה או שבע־עשרה. שערו קצוץ עד הקרקפת כמו חייל בטירונות, אבל מתחת למצחו הגבוה נגלים תווי פנים רכים, נשיים. עכשיו הוא מביט בה בתחנונים, כמו ילד קטן המצפה שתכרוך סביבו את זרועותיה, שתעטוף אותו בחיבוק מנחם.

ד"ר סופי שקד מציצה שוב בדוח הרפואי שעלה באטיות על מסך המחשב. כבר מזמן היה צריך להחליף את מערכת התקשורת הדפוקה הזאת בין בתי החולים.

"כלומר, לא התכוונת לדקור את אבא שלך למוות?"

הבחור הזה, לפי הכתוב, נטל לפני שבועיים סכין ארוכה לחיתוך בשר, ודקר את אביו ארבע פעמים. שלוש הדקירות הראשונות ננעצו בחזה, אבל לא חדרו עמוק. אולי ידו של הבן רעדה מהפחד. אבל הדקירה הרביעית הייתה יעילה. היא חדרה עמוק מתחת לסרעפת, בתנועת יד בטוחה מלמטה למעלה, והחוד ננעץ ברקמה גדושת הדם של הטחול.

האב ניצל. הוא איבד דם רב, אבל המנתחים הצליחו לסגור את עורק הטחול ולכרות את האיבר. הוא שכב יומיים בטיפול נמרץ, שבוע במחלקה הכירורגית, ואז שוחרר מבוהל והמום לביתו, לזירת הפשע שבה בנו־בכורו ניסה לשחוט אותו.

"לא באמת התכוונת להרוג אותו?"

ניצן שוב פוקח את עיניו במאמץ. אולי זו רק תנועת העפעפיים שמטעה אותה, אבל גלגלי העיניים שלו בולטים. לא צריך תעודת הצטיינות ברפואה כדי לראות את זה. צריך למשש את בלוטת התריס שלו ולבדוק את רמת ההורמונים. אולי זה המקור לבעיה שלו.

"רק רציתי להעלים אותו. חשבתי שהוא משבש לי את המעגלים החשמליים במוח."

הערב ההוא היה אמור להתנהל אחרת לחלוטין. המשפחה הייתה אמורה לחגוג את חתונת הכסף של ההורים. להורים היה בהחלט במה להתגאות בפני האורחים המוזמנים: עשרים וחמש שנים של נישואים יציבים. שלושה ילדים, שהבכור שבהם, זה שיושב לפניה בפיג'מה כחולה, עומד לסיים קורס מתכנתים בצבא. האב מנהל חברת השקעות, האם מאמנת אישית לצמיחה. הבית, לפי התצלומים המצורפים לדוח המשטרתי, עמוס במפלסים ובמדרגות שיש ממורקות. בחניה המקורה עומדת מכונית מרצדס C-250 שחורה.

סופי מזהה כעס אפל מזדחל בתוכה, אבל דווקא כלפי הקורבן ואשתו. מה קורה לך? היא נוזפת בעצמה. קנאה עלובה בעשרים וחמש שנות הנישואים היציבים שלהם? סופי עצמה נשואה בסך הכול שנה וחודשיים, וכאשר היא מתעוררת בבוקר, היא חשה את הבקעים הראשונים ביחסים שלהם מתפשטים כמו כתמי הרטיבות בתקרה שמעליה. ואולי זו קנאה בעושר של הקורבן, שביום עבודה אחד מרוויח פי עשרה ממה שהיא מרוויחה כרופאה מתמחה במשך חודש שלם.

"חודשיים לפני האירוע התחלתי להרגיש שיש לי ערפל במוח. את יודעת, פעם הייתי רושם שורת קוד, אפילו בג'אווה, באותה מהירות שאת ממצמצת. אבל הריכוז שלי נהרס, וגם הזיכרון, וגם הופיעו צלילים גבוהים בשתי האוזניים."

"כן, הזכרת את הקולות קודם."

"הייתי מוטרף מהערפל, מהבלבול במוח. אבל בוקר אחד קמתי, ופתאום הבנתי הכול. הפתרון היה פשוט, כאילו היה שם כל הזמן, אבל פתאום הוא התגלה: מישהו משבש בכוונה את המעגלים החשמליים במוח שלי."

"זאת אומרת, הפתרון הופיע ככה פתאום, בלי רמזים מוקדמים?"

ניצן מביט בה בעצבנות, לוקח בלי משים את פטיש הרפלקסים שלה המונח ביניהם. הוא החל לחשוד בה? היא טעתה. היא לא הייתה אמורה לחקור אותו כך. "זאת אומרת שהפתרון היה איתי במשך שבועות, אבל סירבתי לראות אותו. פתאום הבנתי שזה אבא שלי, שזה הוא שמנסה להטריף אותי, והרגשתי הקלה גדולה. העולם התבהר."

"היום אתה כבר לא מאמין בזה?"

"במה?"

"שאבא שלך מנסה לחתוך את המעגלים החשמליים במוח שלך?"

"לא לחתוך. לשבש."

"בסדר. לשבש."

הוא מרפה את שרירי הפנים. בשביל לחייך אדם צריך להשתמש בשבעה־עשר שרירים לפחות. להפתעתה היא זוכרת את השמות של כמה מהם משיעורי האנטומיה: זיגומטיקוס, אורביקולריס אוקולי, נזליס, ריזוריוס. ולמה הם עולים בדעתה דווקא עכשיו, כשהבחור מפעיל היטב את כולם כדי לחייך אליה ברכות, בסבלנות, כמו מבוגר המביט בילד קטן המנסה לשרוך את נעליו לראשונה.

"ברור שאני לא מאמין בשטות הזאת. הייתי פסיכוטי לגמרי אז, לא הבחנתי בין דמיון לבין מציאות. המוליכים העצביים שלי פעלו כנראה בחוסר איזון."

"המוליכים העצביים?"

"כן. ככה הסבירו לי בבית החולים הקודם, בבאר שבע. היה במוח שלי עודף של מוליך עצבי בשם דופמין, ואולי גם מוליכים אחרים, סרוטונין וגלוטמט. את מכירה את התיאוריה הזאת, דוקטור?"

היא קולטת פתאום הבזק חדש המנצנץ בעיניו הכחולות של הנער הזה. אין ספק שהוא שולט במבעי העיניים המשתנים שלו ומתמרן ביניהם. הוא מפלרטט איתה? מעניין אם הוא כבר שכב פעם עם אישה. או שאולי המשחק המוזר הזה שלו מרתיע ומרחיק ממנו את הבנות?

לפי הדוח המשטרתי, הקורבן עמד בגבו אל התוקף. "אבא," הבחור חזר וקרא לו כמה פעמים, ורק כאשר האב הסתובב אליו במלוא גופו, הוא נעץ בו את הסכין בפעם הראשונה. הצילומים שצורפו לדוח היו באיכות יוצאת דופן. תמונות ממש מהפנטות: משטחים של מדרגות שיש צחור מכוסים בשלוליות דם סמיכות, כמו הרים ארגמניים המזדקרים מפני כוכב לכת.

האם יש טעם לשאול אותו מדוע לא התנפל על אביו מאחור? הרי היה קל יותר לחסל את משבש המוח שלו מאחור, בלי שיוכל להתגונן. אולי רצה שאביו יסתובב ויראה מי הורג אותו, שיֵדע שיש מחיר למעשה הנבזי שביצע במוחו של בנו? אין טעם לשאול. עדיף לסיים את הקבלה של המטופל הצעיר הזה שקיבלה ביומה הראשון להתמחות בפסיכיאטריה. לרשום את ההוראות לצוות העזר ולחזור הביתה. הכניסה לתל אביב, דרך צומת ירקונים, תהיה כבר פקוקה לגמרי בעוד שעה.

"לא שאלת אותי למה ניתקתי את רצועת הטיימינג במכונית של אבא לפני התקיפה. הרופאים בבאר שבע שאלו אותי המון פעמים על הניטרול של המכונית. הייתה להם אובססיה לנושא הזה."

"נכון, באמת לא שאלתי. למה ניתקת?"

"זה היה מתוכנן מראש. אנחנו גרים בעומר. לוקח חמש דקות להגיע לסורוקה. זאת הייתה הדרך היחידה למנוע פינוי מהיר לבית החולים. ידעתי שאני זקוק לזמן כדי שאבא יאבד לפחות ליטר וחצי דם."

"ליטר וחצי?"

"לפחות. חישבתי שזאת הכמות המינימלית שצריך כדי לחסל אותו. אבל היום אני חושב שרציתי להתנקם במרצדס שלו. תמיד שנאתי אותה. היא נראית כמו רכב הלוויות."

הנה הוא שוב, ההבזק הזה בעיניו. היא משוכנעת כעת. הוא מביט בה כמו שגבר מיוחם מביט באישה. היא בטוחה, בלי להציץ כמובן, שיש לו זקפה שנלחצת אל הפיג'מה הכחולה.

היא מנסה לזקק את הרגש שעטף אותה כאשר תיאר את תהליך ההידרדרות של תודעתו. רתיעה, גועל, או אולי רחמים? הזיהוי של הרגשות הוא קריטי. הוא ישפיע על הקשר הטיפולי ביניהם בהמשך.

לפי הדוח המשטרתי ניצן לא התנגד למעצר. הוא הניח את סכין הקצבים על רצפת המטבח לאט, בדיוק כפי שהורו לו, ואז הצמיד את זרועותיו והושיט אותן קדימה כדי שיאזקו אותו. זו הייתה יוזמה שלו, להושיט את הידיים, תנוחה של כניעה שלמד מסדרות בטלוויזיה. הוא ממש לא היה איתנו, מרחף, כתבו השוטרים בדוח. כך נשאר גם כאשר הובא לפני השופט וכאשר נלקח בצו אשפוז אל בית החולים הפסיכיאטרי. מנותק ומוזר.

הטיפול בתרופות אנטי־פסיכוטיות שיפר את מצבו במהירות. הוא שיתף פעולה עם הצוות, נטל עשרים מיליגרם של אולנזפין כל יום. הוא בטוח התבקש לפעור את הפה ולהוציא את הלשון מול האחים, להוכיח שאכן בלע את הכדור ולא פלט אותו או החביא אותו צמוד לחך. התרופה עבדה במהירות, הרבה לפני חמשת השבועות הנדרשים לה בממוצע.

היא מחשבת שוב. הוא אושפז והתחיל טיפול לפני שמונה־עשר יום, והבוקר הועבר אליהם לפי בקשת ההורים. למה דווקא לבית החולים הזה? אין לה מושג. הוא נקי לחלוטין מסימפטומים פסיכוטיים. היא בדקה את הבחור במשך יותר משעה, ולא מצאה כל עדות למחלה. הוא כבר לא מאמין שאביו מסוגל לשבש את הזרימה החשמלית שבמוחו ולגנוב את מחשבותיו המורכבות. הוא כבר לא שומע צלילים גבוהים ודיבור מקוטע של קולות שעוברים אל מוחו בתוך מערבל ענק. הוא כבר לא מניח שאביו מקפל את בגדיו בסדר מסוים כדי לתקשר כך עם תוקפים אכזריים מבחוץ, או שהוא לוקח אותו לרופא השיניים כדי להשתיל מכשירי האזנה בסתימות הלבנות. הבוקר הוא אפילו הושיט בקלות את זרועו לנטילת דם, ולא חשב עוד שאביו הפך ברשעות את תכונות הדם שלו כך שיהיה צמיגי ויידבק לדופנות כלי הדם במוח.

"הכול היה מהמחלה," הוא חוזר ואומר בסבלנות. כאילו שהוא מעביר קורס להרכבה עצמית של רהיטי איקאה בדיור מוגן. "חייתי באיזה סרט. הרגשתי כמו בתקופה שהייתי לוקח אסיד במסיבות."

"ואתה לא שומע יותר קולות שמגיעים מבחוץ?" היא שואלת שוב, בפעם החמישית לפחות במהלך הריאיון הזה. ניצן הוא המטופל הראשון שהיא פוגשת במהלך ההתמחות, ואסור לה לטעות איתו.

היא לא מבינה מדוע דווקא כאשר מצבו השתפר, כאשר הוא חזר לשפיות מלאה, ההורים התעקשו לשחרר אותו מבית החולים האוניברסיטאי בבאר שבע ולהעבירו באמבולנס לבית החולים הזה. מה היא מפספסת? אילו קרעים, חריקות, אותות מבשרי רע שהיא לא רואה, ההורים מזהים בנפש בנם, הכמעט־רוצח?

"כלום. הקולות נעלמו. אני שומע רק אותך מדברת."

"רק אותי?"

"רק אותך, דוקטור. ויש לך קול יפה. למדת פעם פיתוח קול?"

"אתה לא רואה שום מראות מוזרים, הזיות שרק אתה מסוגל להבחין בהן?"

"לא. לא ממש. לא כמו שראיתי קודם."

היא שומעת היסוס בקולו, וצמרמורת פתאומית מרעידה אותה. אולי זה הסימן.

"אילו הזיות אתה עדיין רואה?"

"אני לא בטוח שזאת הזיה. הבוקר, כשהעבירו אותי ממגרש החניה אל המחלקה שלכם, ראיתי פתאום חיה גדולה בחצר. זה היה צבוע עם פרווה מוזהבת."

"אתה בטוח שזה היה צבוע? אתה יודע לזהות צבוע?"

"ברור. זה לא היה כלב משוטט ולא שום חיית בר דפוקה אחרת. ראיתי צבועים המון פעמים, בגן החיות וגם בערוץ הטבע."

"והצבוע הזה? מה הוא עשה?"

"הוא נשען על הרגליים האחוריות, כמו בתנוחת תקיפה, והביט בי בעיניים הצהובות שלו. אבל אני לא פחדתי ממנו, הוא נראה לי אומלל אפילו יותר ממני."

"הצבוע דיבר אליך?"

"מה פתאום."

"הצבוע קשור באיזו צורה אליך, אל האשפוז שלך?"

"לא. בכלל לא. חשבתי בהתחלה שאתם מחזיקים כאן גן חיות טיפולי. את יודעת, לתת לחולים ללטף את החיות כדי לפתח את החמלה ואת הביטחון העצמי שלהם."

היא מחבבת אירוניה.

"אתה משוכנע שהמראה היה אמיתי באותה הוודאות שאתה משוכנע שאני אמיתית?"

"בטח. החיה הזאת עמדה במרחק של עשרה מטרים ממני. יכולתי לספור את השיניים בפה שלה."

הנה, הפסיכוזה הופיעה. זה כל מה שנזקקתי לו, היא אומרת לעצמה בשביעות רצון. צריך רק לגרד את שכבת השפיות בקצה הציפורן כמו שמגרדים גלד של פצע, והפסיכוזה המדממת עולה אל פני השטח.

היא מוסיפה כמה משפטים לתיק שלו.

"עדיין סימפטומים פסיכוטיים ברורים. לחולה הלוצינציות ראייה. החולה רואה צבוע דמיוני, אך לא משייך את קיומו או תכנים אחרים הקשורים לחיה הזאת אל עצמו."

היא רושמת את ההוראות לצוות העזר: "להמשיך אולנזפין עשרה מיליגרם ליום, בונדורמין 0.25 מיליגרם לפני השינה, ואליום עשרה מיליגרם בהזרקה תוך ורידית לפי הצורך."

היא מסיטה את מבטה מהמסך לעבר פניו השלוות. הכול מושלם כעת. היא הצליחה לזהות את סימני הפסיכוזה, את הלוצינציות הראייה. טוב שסיפר לה על הצבוע הדמיוני לפני שסיימה את הריאיון.

"ניפגש מחר, ניצן," היא אומרת ברכות. "בשמונה בבוקר תוצג בישיבת הצוות, ואחר כך תוכל להשתלב בפעילויות של המחלקה. אתה נשאר עדיין בפיג'מה, כדי לסמן לשומר בכניסה שאתה לא רשאי לצאת מגבולות בית החולים, אבל בהמשך, כאשר נכיר אותך טוב יותר, תוכל כבר ללבוש בגדים מהבית. היית רוצה לומר משהו לסיום? אולי שכחתי לשאול אותך משהו חשוב?"

ובמקום תשובה, שוב ההבזק המרוגש בעיניים.

סופי מביטה בשעון, מתנה ליום הנישואים הראשון. היא מתעבת את גון המתכת העכור של מסגרת השעון. גוון של דלת ביטחון בתא מעצר משטרתי. כבר חמש ועשרה.

היא חוצה את שביל האבנים המתפתל בתוך גינה מופלאה. צמחי אגבה, היביסקוס סיני, דקלים הנושאים בקושי את אשכולי הפירות הצהובים־חומים ואיקליפטוס ששורשיו העצומים בוקעים מהאדמה, מניפים מדרכם כמה מאבני השביל, כמו מתאבק סומו שמשליך את יריביו. היא מביטה אל השורשים בהערכה.

ושם היא רואה אותו. לא צבוע אלא תן. נשען לאחור על הרגליים האחוריות, כמו בתנוחת תקיפה. ניצן פשוט טעה בזיהוי.

הוא מפלצתי. התן הגדול ביותר שהיא ראתה מימיה. כילדה שגדלה במושב, היא שמעה את יללותיהם בלילות, ולא פעם ראתה עם רדת הערב להקות של תנים.

התן מתנשם בכבדות, והצלעות מניעות בכוח בטן נפוחה, מלאה בנוזלים, כמו של חולה כבד במצב סופני. הוא נראה תשוש. אולי הוא באמת חולה באיזה זיהום קטלני? הוא בטח חולה בכלבת. אבל העיניים הצהובות שלו עוקבות אחריה בריכוז. רק שלא יזנק עליה.

היא פוסעת לאחור בלי להסיר ממנו את המבט. הלב שלה פועם במהירות, עוד רגע יפוצץ את כלוב הצלעות שלה. היא לא מצליחה לנשום כמו שצריך, כל שאיפה נתקעת בחצי הדרך. גם סחרחורת מוזרה משבשת את שיווי המשקל שלה, אבל אסור לה למעוד. התן יתנפל עליה ויקרע אותה לגזרים.

היא כבר הגיעה בהליכה אטית אחורה אל מחסן התרופות. ושם השביל מתעקל בחדות. היא מביטה אחורה, מחשבת את הצעדים שוב, אבל התן לא מנצל את ההזדמנות לתקיפה. רק עכשיו היא רואה שרגלו השמאלית הסתבכה באיזה חבל שנכרך מסביב לשיחים. הוא לא יכול לזוז. כנראה ניסה להימלט ורק הסתבך עוד יותר בחבל. מסכן, תקוע כאן שעות, מבוהל עד מוות, צמא ורעב.

כעת היא נעה במהירות, רצה למחלקה. היא מתקשרת לשער הראשי ומנסה לשמור על טון רגוע אבל המילים משייפות את הפה היבש שלה כמו נייר זכוכית. "יש תן ענק ליד המזכירות, תקרא לקצין הביטחון."

"תן, מה זה?" שואל השומר במבטא רוסי.

"כמו כלב גדול, אבל יותר מסוכן. תקרא לקצין הביטחון, הוא יֵדע."

היא מדליקה בבהלה את המחשב. יכול להיות שמישהו כבר קרא את מה שכתבתי בטיפשותי? המחשבה לא עוזבת אותה, אבל עד שהתיק של המטופל עולה על המסך היא כבר מתביישת בחרדה שלה.

היא מוחקת בזריזות את השורות: "עדיין סימפטומים פסיכוטיים ברורים. לחולה הלוצינציות ראייה. החולה רואה צבוע דמיוני, אך לא משייך את קיומו או תכנים אחרים הקשורים לחיה הזאת אל עצמו." היא מניעה את עכבר המחשב ימינה ושמאלה, בתנועה תקיפה, עד שהיא נרגעת, משתכנעת שהשורות המבישות האלה נמחקו לתמיד.