פרק 1: בנסיבות הכי טריוויאליות
דברים רבים קורים בנסיבות הכי טריוויאליות של חיינו. הפרקים הראשונים מתישים, פרקי אילוף קשים לצליחה, כמו בחיים אצל אמהות קפדניות. כותשים בחוזק יד שוב ושוב את מה שמוטב לו להתפורר אבל מתגבש מיד מחדש ונותר בעִקשותו. זמנים נטולי תהילה. יוכל להם זה שהחליט לא לברוח עוד. דרושה נחישות.
סובבת פניך כי מָלָא הזמן
נכנסתי לכִּתה. 1996. סמסטר שני, שנה אחרונה. המרצה קראה בשמי: יאנה קליינר. הצבעתי בהינף יד מלא, בתנופה, בנכונות מלאה, בחוסר איזון מסוים, בהגזמה, במועל־יד כמעט. אני נוכחת ואל תחשבי לרשום לי חיסור. עוד לא ידעתי מאומה. עוד לא ראיתי את פני מבעד לפניה. עוד לא הבנתי כלום. אבל היא כבר ידעה. לא יותר מרפרוף של מבט כדי לוודא שאני באמת בכִּתה. כדי להכיר את פני. מסתבר שאני הייתי זו מן החלום שלה. אני הייתי זו שהסתובבה אליה בדיוק עכשיו, והראתה לה לפתע את פניה. לימים היא סִפרה לי שחלמה עלי, ובחלומה עמדתי ושטפתי כלים בכיור מיושן בדירה קטנה בפרברי עיר נידחת. היא לא ראתה את פני אלא רק את חלקת גופי מאחור אבל ידעה בבטחון שברגע שתראה את פני היא תזהה ותדע. מהיכן הבטחון הזה? עובדה. יש לה ראיה דו־כִּוונית.
"אה, את היא זו מחלומי, סובבת פניך כי מלא הזמן!"
וכל זה קרה במכללה המשמימה הזאת כשכל מה שרציתי בה היה לסיים כבר את התואר ולנסוע למזרח, כמו כולם. ואז ראיתי אותה.
פתאום שום דבר לא היה עוד כשהיה.
הזיהוי הוא הגורם החשוב הראשון
הזיהוי הוא הגורם החשוב הראשון בחיים ובדרך. זיהוי המורה. אבל מה מכין אותנו לפגישה הגורלית? מה הופך אותנו בשלים למפגש עם מורה, עם דרך? איך נזהה? איך לא נהיה שבויים בדעות אודות המורה, במה שאנחנו רוצים שהוא יהיה – גבר או אשה, זקן או צעיר, מפורסם או נחבא, בעל גלימה או נטול גלימה, סגוף או מלא גוף, יודע נימוס או מטורף גמור.
אלו היודעים ודאי יאמרו: סֵבל. סבל הוא זה המכין אותנו לפגישה הזאת. בפחות מזה כלום לא יקרה. כדי לזהות מורה או דרך לא תספיק לנו עוד אותה אי־שביעות־רצון רגילה, חוסר־הנחת שניתן להסדירו על ידי סרט, בית קפה, טיול, בגד חדש, מין מזדמן. ואני, כמו אלו שאינם יודעים, אומרת שכל אשר נחוצה היא אהבה. אהבה מסדר גודל אחר או ידיעה ברורה שהחיים כפי שחיינו אותם עד כה אינם אפשריים לנו עוד. שהם הגיעו לקיצם.
מורה לאנשים מעטים
מה ראיתי בה, בזו שלא ידעתי עליה דבר כי השכילה להסתיר עצמה ברוב אמנות? שקופה כמעט, בהירה, אפה דק וישר, שפתיה מלאות במידה, עיניה חומות. קלת תנועה, סוליותיה אינן נשחקות, בגדיה פשוטים. שנה שלמה ראיתי אותה. תמיד באותם סנדלים, תמיד באותם בגדים! מכנסיים לבנים, גופיה וחולצה לבנה ותמיד גרביים וסנדלים, כמו אלו שבנו את ארץ ישראל. גם בחורף. בחורף שני זוגות מכנסיים ושני זוגות גרביים, כדי שאם יתחמם היא תוכל לפשוט זוג אחד. ארשת של נמנעות מחויכת, מרוחקת מעט, אבל לא כזו שמסתייגת מן העולם בתִעוב או מתוך עייפות, אלא כזו המסרבת ללכת שולל. מתפעלת ונפעמת אבל לא מסונוורת באופן שיגרום לה למעוד. מוקסמת כילדה שהתאווה נִטלה ממנה. משחקת על פי הכללים הנורמטיביים אבל יודעת שזה רק משחק.
נוכחת, זרה ורחוקה ומוכרת כאחד, מִשתנה כל הזמן ואי אפשר לדעת למה לצפות ממנה. לא מוכנה לשחרר אותנו בשעה חמש אחר הצהריים בשום פנים ואופן כי אצלה השיעור הוא קדוש ואנחנו צריכות להישאר עד הסוף, חמש ועשרה בדיוק, כדי לדעת את כל מה שניתן לדעת בזמן המועט הזה על הקשר בין ערכים חברתיים לאסתטיקה. בשבוע שלאחר מכן – היא משחררת אותנו כבר בחמש ומצהירה שמעתה והלאה היא תשחרר אותנו בשעה הזו כי היא 'רואה בעונְיֵנוּ', כמה אנחנו עייפות והאוטובוסים בורחים לנו ו'לִבּה רחב'... זה סגנון הדיבור שלה. עברית עילית. בשיעור שלאחר מכן אנחנו כבר בציפיה של ממש, מוכנות לזינוק בשעה חמש, אבל אז שוב משתנים הכללים! היא אומרת שהשיעור קדוש ומעתה והלאה נצא בשעה הנקובה במערכת. מאוכזבות, ממורמרות, איננו מבינות:
"אבל הבטחת!"
היא מחייכת ועונה בהרמת גבות ללא קול. קולה שקט, ברור, קפדני מאד ורמז דק של מבטא גרמני או צרפתי ברקע: "נכון, אבל הכללים ישתנו כל הזמן והשיעור קדוש".
השלווה שלה מדהימה אותנו בכל פעם מחדש. המיומנות הדידקטית שלה. אוחזת במושכות ביד בוטחת ולא נותנת לנו ללכת לאיבוד. בלי לשמור מרחק, בלי לחשוש מאובדן אוטוריטה. כל דקה יקרה.
"טוב, אם השיעור הוא קדוש, אז את בטח רוח הקודש!" אני אומרת וכולן צוחקות.
היא מביטה בי בחיוך רחב ואומרת: "הכית אותי אל החומֶש".
איזו שפה יש לה. בלעה מילון. והכל כדי שלא נֵרדם. כדי שלא נחשוב לרגע אחד, חס וחלילה, שאנחנו על קרקע בטוחה אּתה. מטלטלת אותנו במעט שהיא יכולה כדי שנחשוב שאין כמעט דבר בעולם שנוכל לסמוך עליו. משכנעת אותנו בצדקת דבריה ואז הורסת את המבנה כולו במחי משפט. מסכימה עם כל אחת מאִתנו למרות שאנחנו מביעות דעות הפוכות.
מישהי מאשימה אותה: "אבל את סותרת את עצמך!"
היא עונה: "ביום שבו אינני סותרת עצמי לא הרווחתי לחמי ביושר".
היא טוענת שאין חוקים מדויקים בעולם התוכן שהיא מנסה להעביר לנו. נראה שהגמישות חשובה לה יותר מכל. היא עצמה גמישה בגוף, גמישה במחשבה. מתנועעת במרחב הצר הנוצר בין הקתדרה והכסאות שלנו בקלילות של רקדן האוצר בדייקנות את עוצמת התנועה, מגלה רק את מה שנחוץ כדי להביע את מה שרצה, ואומרת שרצוי שנזכור שכל אוביֶקט שהיא מציגה הוא פתרון אמנותי יִחודי וטוב לעצמו בלבד. "לכל אלמנט יש אימפקט. אני מלמדת א'-ב', אבל מה שחשוב הוא לא להתקע בקונספטים ישנים. 'תמיד' זו מלה גסה. 'בדרך כלל' – יותר טוב, 'לעתים' – בא בחשבון. ההוראות שלי נכונות רק בשבעים אחוז, והתאוריה שלי היא רק דיאגרמה על סמך התבוננות חוקרת של שנים. לא אקסיומה. יש עוד אלף אפשרויות. אז להאמין ולבדוק, להאמין ולבדוק".
בסבלנות אין קץ היא מסבירה לנו שוב ושוב את הז'רגון המבהיל, המורכב, החדש לנו. זה השלד. אותו יש לדעת והוא מאד הגיוני כי דבר מוביל לדבר. רק הבשר שונה. דורשת ממי שצוחק לשתף את כולם בבדיחה. יודעת בדיוק מה מצבה של כל אחת. מתי זו יצאה ומתי חזרה האחרת. מי כותבת מה שאיננו ממין השיעור. מי רוצה להתחתן ומי נואשת, במי פגעו היום ומי זו שחושבת את עצמה, אבל השקט חייב להיות מוחלט. אסור לדבר, מותר לכתוב פתקים. אם טלפון סלולרי מצלצל במנגינה היא מחייכת ומתחילה בריקוד מרומז. לא כועסת ששכחנו לכבות. "זו הזדמנות טובה לשבירה טבעית במהלך השיעור".
בניגוד למרצים אחרים היא מרשה לנו לאכול בצנעה כדי לא לגווע, לשתות כדי לא להתייבש. כשיש רעש בחוץ או עוברים מטוסים – צריך לעצור ולהקשיב מבלי להתלונן. לתת לקולות מרחב. והעיקר – לא להֵרדם. הדרישה בקורס היא לכתוב בכתיב חסר בלבד, ועבודות משיעור לשיעור כאִלו היו צוואה אחרונה. בשום פנים ואופן לא פחות מזה. אם כותבים עבודה לא כנה, כלומר עבודה שהיא לא האמינה לה – צריכים לכתוב הכל מחדש. "מוטב לכתוב את הקרביים ישר מהתחלה", היא אומרת.
יום אחד היא נכנסת ואומרת שהפעם אין עבודת גמר ואין מבחן, והציונים ינועו בין 90 ל־100.
"האם זה לשביעות רצונכן?" היא שואלת.
"כן! כן!" אנחנו קוראות, מופתעות מנדיבות לבה הפתאומית.
"טוב מאד!" היא עונה נמרצות, "אז כעת כל מה שנותר – הוא רק ללמוד. אסור להחסיר אפילו שיעור אחד. אין תֵרוץ, אין ביוץ ואין יעוץ".
אבל אנחנו כבר לא בטוחות ומחכות שגם זה ישתנה. להפתעתנו – זה לא משתנה. בשיעור יש לשים לב. להיות דרוכים וערים מאד. אסור להרדם למרות שהשעות כבר מאוחרות. אם מישהי נרדמת היא לעתים מלטפת את הראש שצנח, "אין דבר, גם דרך שֵנה ההכרה אולי תופסת משהו".
אצלה צריך לפצל קשב: גם להביט במוצגים, גם להקשיב לטון הדיבור, לראות למה דבריה מתייחסים וגם לכתוב. את אמנות פיצול הקשב ותשומת לב לרגש, למחשבה, לתנוחת גוף, לכל מה שקורה התחלתי ללמוד אצלה בשיעורים האלה מבלי לדעת שזו אמנות חיים. 'קשב פֶּרִיפרלי', היקפי, פתוח לכל הכיוונים ו'קשב ממוקד', פנימי, לעומק, היא קראה לזה. שניהם נחוצים כדי להיות דרכם את העולם. "בדרך כלל פועל אצלנו משהו מצומצם כל כך, שתמיד פונה פנימה או החוצה, מציץ בערוץ אחד בלבד", היא אומרת, "לא חבל?"
התחלתי אתה ברגל שמאל. נעדרתי מארבעה שיעורים רצופים, ואחר כך הופעתי בכִּתה. היא אמרה לי שאני יכולה להיות שומעת חופשית אבל שהיא מצִדה לא תעביר אותי את הקורס. החסרתי יותר מדי. אחרי השיעור אני ניגשת אליה.
"למה החסרת?" היא שואלת לפתע במפגיע.
"עבר עלי זמן קשה".
"אז מצלצלים אלי ומודיעים שיש זמן קשה", היא אומרת בקול רך ומוכיח.
"יש לי פריבילגיה", אני מנסה מכיוון אחר, "אני בתכנית מצטיינים".
כאן עשיתי טעות. עברתי אצלה את הגבול.
"סליחה?" היא מטה את ראשה בעיניים מצומצמות, מאיימות.
קולה קר כלהב. אני מרחפת, לא יודעת למה לצפות. התעודה שלי תלויה גם בציון שלה.
"אצלי אין לך שום פריבילגיה", היא אומרת בשקט, ותנועת ידה הימנית קצרה וחותכת כסכין חדה יחד עם המלה 'שום'. "הפריבילגיה היחידה שלך כאן זה לבוא ללמוד, והפריבילגיה היחידה שלי כאן זה לבוא ללמד. את לא צריכה לומר לי שאת בתכנית מצטיינים. ראיתי שאת אינטליגנטית באופן יוצא דופן וראיתי שאת במצב רוח רע. את חושבת שאני עִוורת או מטומטמת?"
מורה לאנשים מעטים בלבד.
לא בי התאהבת. התאהבת בדרך
זו היא, בערך. ובה התאהבתי. מתי זה קרה?
אנחנו יושבות במכונית הגברית שלי. אני אוהבת לטייל. אני נהגת מעולה. אני חייבת רכב שטח משוכלל. אני שולטת בשטח מלמעלה. היא נראית כמו ילדה בג'יפ שלי. יש לה ראש כל כך קטן וזרועות כל כך רזות וכפות ידיים כל כך קטנות. "מורתי, למה יש לך ידיים כל כך קטנות?" אני נזכרת בספר שהראתה לנו היום. שׂערה אסוף בצמה קטנה, קשורה בגומיה שחורה. אני מסיעה אותה הביתה. במקרה, ראיתי אותה עומדת בתחנת האוטובוס של קצה הקו מחכה בסוף יום עבודה בשעת בין־ערביים מאוחרת. "צריכה טרמפ?" אני שואלת סתם כך, למזלי. מזלי הנפלא.
"כן. תודה אלף אלפי פעמים. מחצית חיי אני מחכה לאוטובוסים", היא אומרת בעליזות, פותחת את הדלת הכבדה, מטפסת ועולה בזריזות על המושב הגבוה, משליכה את תרמיל הגב הכבד שלה לאחור, שוות־נפש לגבי הרכב שלי. אנחנו נוסעות.
"מה למדת?" היא שואלת.
"דו־חוגי. פסיכולוגיה ואמנות עם חטיבה נוספת בספרות וקולנוע. עכשיו אני רק משלימה תעודת הוראה".
"אה, גם אַת...", היא עונה. "ואת אוהבת את מה שלמדת?"
"בטח! יש לי אוסף מדהים של ספרים. אני לא מפסידה אף פתיחה של אף תערוכה. מתה על סרטים טובים. מכורה לסינמטק". אני מספרת לה שאת הסמינריון שלי בחוג לפסיכולוגיה כתבתי על האופן שבו משתנה התודעה אחרי שימוש בסמי־הזיה.
"כן? ניסית?" היא שואלת כמעט בפליאה, "זה באמת מעניין... ד"ר ריצ'רד אלפרט כתב על זה".
אני נדהמת. נדהמת לגמרי.
"איך את יודעת על ד"ר ריצ'רד אלפרט?" אני שואלת, "אף אחד באוניברסיטה לא הכיר אותו!"
"אני יודעת שאף אחד לא מכיר אותו, ועוד פחות מכירים אותו בשמו הנוכחי... אם היו מכירים אותו לא היתה זו האקדמיה", היא עונה בחיוך שעוד אלמד להכיר, ומתחילה לשיר משהו שדומה במנגינה שלו לשיר הילדים 'לכובע שלי שלוש פינות':
"אם ישמע אדם מעולה על הדאו,
ודאי ינהג על פיו.
אם ישמע אדם בינוני על הדאו –
לעתים ישמרנו לעתים יאבדו.
אם ישמע אדם פחוּת על הדאו
יפרוץ בצחוק גדול עליו.
אִילו לא צחק –
לא היה זה הדאו".
"הדאו?" אני שואלת, "מה הקשר בין דאו לאקדמיה?"
"זהו, שאין שום קשר, וזו בדיוק הבעיה של האקדמיות בישראל! עגום מאד", היא פוסקת בטון עובדתי.
אנחנו שותקות.
"את יודעת מה קרה לו אחר כך?" היא שואלת אותי ברצינות, לפתע, כמו לבחון עד היכן מחקרי מגיע, מה עומק העניין שלי בו.
"למי?" אני שואלת.
"לד"ר ריצ'רד אלפרט", היא עונה.
"לא".
"הוא פגש מורה רוחני במזרח והיום שמו ראם־דאס, משרת האל", היא אומרת.
איני שואלת עליו דבר. עבד אלוהים. נו באמת.
"גם אני חושבת לנסוע למזרח..." אני אומרת, אסוציאטיבית.
"כאן אני צריכה לרדת," היא מפסיקה אותי באחת.
'אם נא מצאתי חן'
בלי הרבה תשומת לב אני עוצרת ליד תחנת אוטובוס וכל האוטובוסים מפיחים עלינו עשן שחור. היא צריכה לרדת, אבל משהו בי לא מוכן לשחרר אותה. באופן בלתי צפוי אני מרגישה שלבי נמשך אחריה. באופן מוזר, היא יושבת לידי ואני מוצאת את עצמי מהופנטת כמו הילדים אחר החלילן מהֶמלין. בלי יכולת להתנגד. זה לא קרה לי אף פעם בכִּתה. אני לא רוצה שהיא תרד. פליאה מלאת מתיקות. 'אם נא מצאתי חן'. העולם נעלם. נעלם העולם. טוב שבאתי ללמוד היום, טוב שנשארתי לשיעור האחרון, טוב שראיתי אותה עומדת בתחנה, טוב שהצעתי לה טרמפ, טוב שהיא נענתה.
היא ואני. איך לגרום לה להִשאר עוד מעט? ברגע של שגעון מוחלט, בלחץ הזמן המועט עד שהיא תרד ומיד לא אראה אותה עד לשבוע הבא, אני מצהירה באופן בלתי נשלט על אהבתי אליה.
היא מביטה בי. זה אפשרי, היא אומרת, אבל מבהירה לי שכאן אין מה לחפש, ובוַדאי שלא משהו רומנטי.
"לא בי התאהבת. התאהבת בדרך. את חייבת להבין, לא בי התאהבת", היא אומרת לי באיטיות, בתוכחה רכה, כמו רוצה שאזכור את מלותיה.
"איזו דרך? אני לא מחפשת שום דרך!" אני עונה לה באימפולסיביות מתפרצת.
"טוב מאד!" היא אומרת בקול מלא שמחה. "זו בדיוק הדרך! למצוא מבלי לחפש! מי שמחפש את הדרך, יחפש יחפש ולא ימצא. ומי שאינו מחפש את הדרך, על אחת כמה וכמה לא ימצא! זה שלא חיפשת אף פעם שום דרך שומר עליך, לעת עתה, מטעות גדולה אצל אלו המחפשים: הצִפּיה להארה, החיפוש אחר משהו שהוא מעבר לחיי היום־יום, הבדיקה האובססיבית באיזה שלב הם נמצאים בדרך, המודעות העצמית המוגזמת שלהם ל'עצמם', היהירות של 'אני מיוחד כי אני מבין משהו שאחרים לא מבינים', הצורך שלהם בהמשגת או בהשגת ה'ריק', הנסיון הטפשי והנואש שלהם לוותר על יכולת ההבחנה המועטה שיש להם ועל ההבחנות כולן למרות שהן נחוצות במהלך ההגיוני של החיים, והבלבול בקשר למה שמופיע בהכרה שלהם כ'שום דבר' במקום, פשוט, להבין שמה שמופיע מופיע! הוא בלאו הכי ריק מקיום קבוע ונצחי, ולכן הוא יעלם. הרצון שלהם להבין רק את המוחלט ולא את היחסי. כאִלו שיש מה להבין! אז דווקא טוב מאד. את לא אחת מאותם ציידי ניבאנה..."
"מה, מה?" אני שואלת, לא מבינה דבר מן השטף שתקף אותי בדבריה, אבל מאושרת שנגעתי במקרה במשהו שכנראה חשוב לה. עובדה, הוא עצר אותה אתי עוד קצת.
"ניבאנה, בפּאלי, כמו נירוואנה, בסנסקריט", היא אומרת, לוקחת את התרמיל מאחור, מחליקה בזריזות של ילדה קטנה מעל המושב הגבוה, אומרת להתראות בחיוך, חוצה את הכביש הסואן ונעלמת.
אני ממשיכה מעט, עושה סיבוב פרסה וחוזרת לכִוון רמת אביב החדשה. אני מרחפת. הגלגלים אינם נוגעים באספלט. אני איני נוגעת בהגה. נוסעת באיטיות שאיננה אופיינית לי. גולשת בין הרמזורים. כל הנהגים משתגעים. מצפצפים. האורות מחייכים אלי. לי זה לא משנה. אם היא רוצה לקרוא לזה דרך ולא אהבה – שיבוּשׂם לה.
העיקר שנהיה ביחד.
אַבָּא מָסַר
כִּמְעַט אֶת כָּל הַכֶּסֶף, מַטְבְּעוֹת הַזָּהָב וְהַתַּכְשִׁיטִים שֶׁל אִמָּא לִפְנֵי שֶׁהָלַך
כְּדֵי לְהַצִּיל אוֹתִי.
וְלֹא עָלָה בְּיָדוֹ.
מֵאָז שֶׁהָלַך הִסְתּוֹבַבְתִּי, מְרֻבֶּבֶת, עִם הָאַוָּזִים, בַּבֹּץ.
רַק הַכֶּלֶב הָעֲנָק שֶׁלִּי, שֶׁקּוֹמָתוֹ הָיְתָה גְּבוֹהָה מִקּוֹמָתִי, נוֹתַר אִתִּי.
עַכְשָׁו כְּבָר אַף אֶחָד לֹא מַרְכִּיב אוֹתִי עַל גַּבּוֹ וְלֹא טוֹרֵחַ לְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתִי.
הַמַּצָּעִים לֹא נְקִיִּים וְגַם הַבְּגָדִים לֹא.
הַמְּתִיקוּת הִסְתַּלְּקָה מֵחַיַּי וִירָקוֹת טוֹבִים כְּבָר גַּם לֹא נָתְנוּ לִי.
רַק אֶת אֵלּוּ שֶׁעָלָה בָּם רֵיחַ חֲמַצְמַץ שֶׁל רָקָב.
הֻנַּחְתִּי לְנַפְשִׁי וְנַפְשִׁי לֹא יָדְעָה אֶת עַצְמָהּ.
מַה לַּחֲשֹׁב עַל כָּל זֶה?
בֶּאֱמֶת לֹא יָדַעְתִּי.
פִּתְאֹם לֹא יָקַרְתִּי לְאִישׁ.
אַבָּא בָּא פִּתְאֹם!
בִּבְגָדִים מוּזָרִים, בִּגְדֵי עֲבוֹדָה בַּמִּפְעָל.
אֵיפֹה מַקֵּל הַהֲלִיכָה הַמְהֻדָּר, זֶה עִם יָדִית הַשֶּׁנְהָב. וְהַחֲלִיפָה הַלְּבָנָה, וְהָאוֹפַנּוֹעַ? שָׁאַלְתִּי.
אֶת הַכֹּל כְּבָר נָתַתִּי.
זֶה הֶכְרֵחִי וְזֶה יִהְיֶה לְטוֹבָתֵך אִם תִּכָּנְסִי עַכְשָׁו מַהֵר לֶחָבִית הַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהּ מַחְמִיצִים.
שֶׁלֹּא יִרְאוּ. הוּא שִׁדֵּל אוֹתִי.
רַק כָּך תּוּכְלִי לִרְאוֹת אֶת אִמָּא.
אִמָּא!
גְּבוֹהָה, רֵיחָנִית, גַּנְדְּרָנִית.
נִכְנַסְתִּי וְהוּא חָתַם אֶת הַמִּכְסֶה.
הָיִיתִי גְּמִישָׁה וּמָצָאתִי לִי מָקוֹם.
חֹשֶׁך וְהָרֵיחַ חָרִיף אֲבָל אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם דֶּרֶך חֲרִירִים קְטַנְטַנִּים בַּלְּוָחִים הַמְעֻגָּלִים.
הוּא הִכְנִיס אוֹתִי לֶחָבִית וְגִלְגֵּל אוֹתִי עַל גַּבֵּי מְרִיצָה כְּאִלּוּ הָיִיתִי כְּרוּב כָּבוּשׁ.
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה אַבָּא חָשַׁב עַל כָּל זֶה. לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁאֹל כִּי הָיִיתִי סְגוּרָה.
וּכְשֶׁיָּכֹלְתִּי לִשְׁאֹל בְּקֶשֶׁר לְזֶה כְּבָר הָיָה מְאֻחָר.
יָצָאתִי.
מָקוֹם זָר מְכֹעָר.
מַה זֶּה כָּאן?
מַחֲנֵה עֲבוֹדָה.
אִמָּא בָּאָה לִקְרָאתִי.
לָקְחָה אוֹתִי בְּלִי מִלָּה אַחַת בְּיָדִי.
רָזְתָה מְעַט וּפָנֶיהָ קוֹדְרוֹת.
גַּם הַבְּגָדִים מְשֻׁנִּים...
כֻּלָּם קְצָת כְּמוֹ הַלֶּבַנְטִינִים הָאֵלֶּה בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.
לֹא מְסֻדָּרִים.
לֹא נְקִיִּים.
אַבָּא נֶעֱלַם.
כָּל הַיָּמִים בַּמָּקוֹם הַמְכֹעָר הִיא הִתְחַנְּנָה שֶׁאַבָּא
יַחֲזֹר וְיֵלֵך וְיָבִיא
לַמַּחֲנֶה אֶת כָּל מַה שֶּׁטָּמַן בָּאֲדָמָה לְיַד הָאֲחֻזָּה.
הַזָּהָב וְהַתַּכְשִׁיטִים שֶׁלֹּא מָסַר לַמִּשְׁפָּחָה עִם הָאַוָּזִים.
רַק זֶה יַעֲזֹר לִחְיוֹת טוֹב יוֹתֵר בַּמַּחֲנֶה. אֲבָל הוּא הִתְעַקֵּשׁ.
מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה – אָסוּר בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לַמִּשְׁפָּחָה לְהִפָּרֵד.
אַבָּא הָלַך
כִּי יוֹם אֶחָד אִמָּא הִצְלִיחָה לְפַתּוֹת אוֹתוֹ.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא עָשָׂה מַה שֶּׁאִמָּא בִּקְּשָׁה.
כְּשֶׁחָזַר עִם הַזָּהָב כְּבָר לֹא הָיִינוּ,
כִּי הָרְגוּ אוֹתָנוּ אֶל הַבּוֹר הַגָּדוֹל.
זֶה נוֹדַע לוֹ.
הוּא מָצָא אֶת שִׂמְלָתִי מְדַמֶּמֶת
בַּעֲרֵמַת בְּגָדִים
לִפְנֵי מִיּוּן.
בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ הָפַך אָדָם אַחֵר.
הַחַיִּים לֹא יָקְרוּ לוֹ עוֹד.
הַפַּחַד אָבַד לוֹ.
בְּאֵין עוֹד מַה לְּהַפְסִיד הוּא שָׁאַל אֶת מְפַקֵּד הַמַּחֲנֶה אֵיפֹה אֲנִי.
אוּלַי בְּתִקְוַת־מָה קְלוּשָׁה שֶׁזּוֹ לֹא שֶׁלִּי.
אוּלַי בְּתוֹכַחַת־מָה כִּי יָדַע שֶׁזּוֹ הַשִּׂמְלָה.
אוּלַי בְּאַשְׁמַת־מָה אֲיֻמָּה כִּי שָׁמַע בְּקוֹלָהּ שֶׁל אִמָּא.
חַיָּיו הָיוּ תְּלוּיִים בִּי
וְחַיָּיו הָיוּ לְלֹא חֵפֶץ.
הַמְפַקֵּד אָמַר לוֹ שֶׁהֶעֱבִירוּ מִכָּאן אֶת כָּל הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים.
כֵּן, לְעוֹלָם וָעֶד. לְעוֹלָם שֶׁל אֱמֶת. עָנָה לוֹ אַבָּא.
הוּא נֶאֱלַץ
בְּכָל אֹפֶן
לִרְאוֹת שֶׁחַיָּיו אֵינָם תְּלוּיִים בִּי.
וַאֲנִי רָאִיתִי כָּל אֵלּוּ! וְלֹא יָדַעְתִּי מַה לַּחֲשֹׁב.
מְבֻלְבֶּלֶת מִן הַחֻרְבָּן שֶׁנֶּחֱרַב, וּמִן הַצַּעַר שֶׁהִצְטַעֵר, וּמִן הַחֲרָטָה שֶׁעָזַב לְרֶגַע, שֶׁהָלַך וְעָשָׂה בְּנִגּוּד לְלִבּוֹ.
עַל עַצְמִי לֹא הִצְטַעַרְתִּי
עַל מַה יֵּשׁ כָּאן לְהִצְטַעֵר?
רַק הַגַּעְגּוּעַ לְאַבָּא.
עַכְשָׁו
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָרוּץ, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְשַׂחֵק, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִצְעֹק עַל אִמָּא.
עַל הָאָנוֹכִיּוּת שֶׁלָּהּ, הַטִּפְּשׁוּת שֶׁלָּהּ, אַהֲבַת הַנּוֹחִיּוּת שֶׁלָּהּ.
הֵם תִּכְנְנוּ מַשֶּׁהוּ. אִמָּא נִצְּחָה. הִיא מֵתָה רִאשׁוֹנָה.
לַמְרוֹת שֶׁנִּרְאֶה הָיָה שֶׁהָיְתָה תַּאַוְתָנִית גְּדוֹלָה יוֹתֵר לַחַיִּים מִמֶּנּוּ. וְאוּלַי דַּוְקָא בִּגְלַל זֶה.
אוּלַי בָּלְטָה יוֹתֵר מִדַּי כִּי הָיְתָה גְּבוֹהָה וְנָאָה
וְזֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁעִצְבֵּן אֶת הַגֶּרְמָנִים.
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד עַל זֶה כְּלוּם.
כִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הָיוּ מֻשְׁפָּלוֹת. נִסִּיתִי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתִי.
עָשִׂינוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ לָנוּ וְזֶהוּ. צָעַדְנוּ מַהֵר עַד קְצֵה הַבּוֹר וְעָמַדְנוּ מַהֵר עַל קְצֵה הַבּוֹר וּמַהֵר מְאֹד לֹא הָיִינוּ.
עַכְשָׁו אַבָּא בְּמִסְדְּרֵי בֹּקֶר. הַנַּעֲלַיִם בְּלוּיוֹת, בַּקֹּר.
אֲבָל עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ סְוֶדֶר.
לְפָנָיו הוֹלֵך יָאנֶק, בֶּן טִפּוּחָיו הַצָּעִיר.
גַּם הוּא מְהַנְדֵּס. בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ.
יָאנֶק מְדֻכָּא.
פָּנָה כְּבָר פַּעֲמַיִם לָרוּץ אֶל הַגָּדֵר הַמְחֻשְׁמֶלֶת. אַבָּא תּוֹפֵס אוֹתוֹ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן בְּכֹחַ. עוֹצֵר בַּעֲדוֹ.
בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית יָאנֶק זָרִיז יוֹתֵר. הוּא מַצְלִיחַ לָרוּץ.
אַבָּא מְוַתֵּר.
אַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לְהַצִּיל אַף אֶחָד יוֹתֵר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.