עד שנגיע הביתה

וכמה מורכב פתאום הבוקר בהיעדרו, כמה אטי הכול ומסורבל, ואיזה פלא שהסתדרנו עד עתה, שהרי איך אפשר להיות בו-זמנית בשני מקומות שונים ולשמש תפקיד כפול, מקביל או סותר, איך אפשר גם להתארגן ליום עבודה וגם לשחק בלגו עם מתן, גם לצחצח שיניים וגם להחליף לו חיתול, גם לאסוף אותו בשתי ידי וגם לאחוז בערימת הספרים לשיעור של היום, גם לחנות מבלי לכבות את המנוע וגם להכניסו פנימה אל לינור. כל כך מהר התרגלנו לידיו המסייעות, לקולו המרגיע, לנוכחותו המקלה.

כשאני נכנס לכיתה עיני קולטות מיד את הכיסא הריק, אולי הוא מבקש לומר לי שזה לא אישי ושאם עליו להיעדר מביתנו הוא ייעדר גם משאר היקום, שלא נחשוב שמישהו אחר מרוויח את נוכחותו. ובהיעדרו גם הלימוד חיוור וגם הסוגיה פשוטה פתאום כי אין מי שיקשה על רבא, אין מי שיתווכח עם אביי, אין מי שיביא דוגמה מהחיים או שיסתור את הסוגיה הנוכחית מסוגיה שלמדנו בתחילת השנה. ואני מהרהר מול כיסאו הריק, אולי הוא יושב עכשיו עם הוריו בבית הקפה שבמרכז המסחרי מול בית הספר, כפי שישב איתי לפני שבוע, ומספר להם שהיה לו משבר קטן אבל הוא עבר, וכמה טוב לחזור הביתה אחרי העבודה בביולוגיה, אז אני נותן לכיתה להכין את השורות הבאות בגמרא, ובזמן שהם עסוקים בלמידה אני מותח את ראשי אל החלון ורואה שאכן בבית הקפה יושב בגבו אלי נער בחולצה אדומה עם שיער גזוז היטב בקו העורף. תנסו להכין את הקטע הבא בגמרא עד לסוף העמוד, אני משאיר להם משימה ויוצא מהכיתה, העלבון והגעגוע דוחפים את שער בית הספר והשומר משתומם מה פתאום באמצע שיעור. אני מתקרב אל החולצה האדומה, מה אגיד אם הוא יושב שם עם אביו או עם אמו? אולי אתעניין בשלומו וגם הם יבינו דרך קולי כמה הוא יקר לי ויוותרו. אבל בדיוק כשאני מגיע אל שולחנו נעמדת החולצה האדומה והנער איננו ואני אנה אני בא.

בפותחי את שער המשפחתון אני צופה בו דוהר על הבימבה והכול נשכח, כי יש לו את הכוח הזה, למתן, להשכיח טרדות ולהקל על כאב, גם אם מדובר בכאב על אחיו הנעדר. כמה אני אוהב לצפות בו ברגעים האלה שהוא עדיין לא מבחין בי, להיות לרגע רואה ואינו נראה, להמתין בשתיקה וללכוד את השנייה שבה הוא קולט את נוכחותי וכל תווי פניו משתנים, כל גופו שמח, כל ישותו נשאבת אלי. והנה מגיע הרגע, הוא מסובב את ההגה ובאמצע קריאת שמחה הוא מזהה את פני, עיניו קופאות והמכונית שלו נעצרת באמצע חייו. אבל אחרי שבריר של רגע הוא ממשיך לדהור, כאילו לא זיהה אותי, מסרב לפנות אלי, ממאן להכיר בי כמי שיאסוף אותו אל ביתו, כאילו מאמין שאם ימשיך לנסוע אלך אני לביתי ויבוא אחר לאוספו.

המשפחתון מתרוקן והוא מתעלם ממני, דוהר, נוסע, אני נראה אך כנראה איני רצוי, ולינור כבר אוספת את אחרוני הצעצועים, אומרת לו, מתן הנה אבא, אך הוא מסרב להביט, כל כך מהר התרגל אליו, כל כך מהר הוחלף תפקידי. בכוח אני אוסף אותו בזרועות מתעקשות, והוא נאבק בי, בועט ברגליו, גם בגינה השכונתית הוא מסרב לשחק. כמה הכול רעוע פתאום, כמה עלובה השגרה, כמה חסרים אותו כל רגעי היום.

ליאת סוגרת את דלת חדרו של מתן, מסמנת לי שסוף-סוף הוא עצם את עיניו. בשבוע שתמיר היה כאן הוא היה משכיב אותו לישון ומתן היה נענה לו ונרדם במהירות, חוסך מאיתנו שעה של מאבקים. הערב ניסינו לשמר את הישגיו אך ללא הצלחה. רק עכשיו, אחרי דקות ארוכות, משתרר לו השקט המיוחל מעבר לדלתו של הילד ושנינו יודעים שאלה הם הרגעים הקריטיים, לכן צריך להיות בהם שקטים, לצמצם צעדים ולהנמיך את הדיבור, לא לפתוח ארונות ולא לשוחח בטלפון, כי אם עכשיו הוא יתעורר - יידרש זמן רב להרדימו, ואם יירדם - זכינו בערב שקט.

מה קרה הערב שהתקשה להירדם? מה קרה לו שסירב לצאת מהמשפחתון וגם בגינה מיאן להתגלש או להתנדנד, זרק את הפסטה מצלחת ארוחת הערב והכתים בקטמי קטשופ את רצפת המטבח כאילו התנהל בה קרב. גם להיכנס לאמבטיה סירב למרות שבדרך כלל הוא נהנה כל כך לשחק בצעצועי המים שלו. כן, הפעם היה זה קשה במיוחד, מהרגע שאספתי אותו מהמשפחתון הוא מלמל, מיר מיר, כי בגיל הזה שבוע הוא נצח ותמיר היה צמוד אליו בחיבור מיידי, לקח אותו בבוקר למשפחתון, אסף אותו בצהריים ואז אל הגינה וממנה הביתה. מיר מיר, הוא מירר בבכי, איפה מיר?

צריך לקנות לו מנורה לשֶקע שליד המיטה, אני מתיישב מותש ליד שולחן המטבח, הוא פתאום מפחד לישון לבד בחדר. בכל ערב סיפר לו תמיר על אריות והשמיע לו את שאגותיהם, וכעת תמיר הלך והשאיר את הילד לבדו עם האריות. היא מתיישבת לידי, כמעט נופלת אל הכיסא באפיסת כוחות. קשה לו הפרידה, היא מדברת עליו ובעצם מדברת עלינו.

וזו לא רק הפרידה, זה לא רק השקט הכפוי פתאום, זו לא רק תכולת המקרר המתכווצת או סילוק הכיסא המיותר מפינת האוכל במטבח, זהו שינוי הסטטוס, שינוי ההגדרה, כי שוב חזרנו להיות זוג עם ילד במקום להיות משפחה של ממש. שוב מתן חזר להיות בן יחיד אחרי שכבר היה לו אח גדול שהרכיב אותו על כתפיו. שוב חזר הבית לגורלו הישן אחרי שנדמה היה כי דינו התהפך. וכמו בסיפור על המשפחה שפנתה אל הרבי בבכי ואמרה שצר לה המקום בבקתה שבה היא גרה, ולמורת רוחם הורה להם הרב להכניס עז אל הבית, ולאחר שבוע, כשהורה להם להוציאו, הבינו בני הבית כמה מקום יש להם פתאום ורווח להם; כך אצלנו אך במהופך: ריק היה לנו, ילד הובא אל ביתנו ונלקח, ובלכתו הגדיל את האין, הראה כמה מקום פנוי יש לנו פתאום בבית, בלב.

וכיצד אפשר להאמין שרק שבוע חלף מאז בא אלינו, ברבע לאחת בלילה ביום ראשון שעבר. הרי כל כך הרבה קרה מאז, הורות שלמה צמחה לה, חיים שלמים נהרו, וכל כך הרבה כבר נרקם כאן בינינו, עולם שלם של טעמים, ריחות ומשאלות. הרי כבר התרגלנו אל שעותיו המאוחרות, אל ריחו ואל רעבונו, אפילו ללכתו התרגלנו, אך גם לשובו, תהיה השעה מאוחרת ככל שתהיה. כיצד ייתכן שרק שבוע עבר והרי נדמה שבגדיו היו תלויים כאן שבועות ארוכים על הקולבים הריקים, ונדמה שצעדיו נשמעו בבית הזה כבר שנים ארוכות, וגם הוא מוכר לנו כל כך, בצחוקו המתגלגל, בשיניו המושלמות, בחרוזי עיניו השחורות. והרי שערו הגזוז ניבט כבר שנים במראת הסלון, והרי זמן רב הוא אח למתן, שפת סתרים יש לשניהם, בדיחות פנימיות, מחוות גוף וריקוד משלהם. ופתאום מתקומם בי איזה כעס, קמה איזו אכזבה, שעות ארוכות הוא שוחח איתנו ומה פתאום לקום וללכת אל בית אחר, אל חדר שונה, אל חיים חדשים. איך שיתף פעולה עם הצעתנו?

איך היה היום בבית הספר? היא שואלת פתאום ללא הקשר, כאילו משנה נושא אבל אני מבין מיד. הוא לא הגיע, אני אומר, הוא לא היה היום בכיתה, מנסה לנחם אותה בידיעה הזו, כאילו אם הוא לא היה בבית הספר הוא לא התקיים היום בכלל, ולא הפסדנו את קיומו.

מתן נרדם, זה רק אנחנו עכשיו, שני אבלים ללא מנחמים שיביאו אוכל, שני אבלים ללא מנחמים שיסבירו שהכול היה כדאי; ללא מנחמים שידקלמו: השם נתן השם לקח, כי הרי מתנה הובאה אל פתחנו ובחרנו אנחנו להשיבה. וכמה ריק הכול פתאום, כמה גדל פתאום האין. אין כעת מי שיפר את הדברים המוכתבים, את הזמנים המדודים, את הקולות המדויקים. אין נער שיחזור מאוחר מהמגרש, יפיץ ריח זיעה, יֵשב מולנו וישאל מדוע תמיד הכול כאן כל כך צפוי, כל כך ידוע מראש. כי בלכתו של תמיר נשארים אנחנו וחיינו הסתמיים, כי בלכתו הוא מציב מולנו מראה כמה מתמוטטים אצלנו הרגעים. ואני יודע שגם הערב אזרק אל הגמרא והיא אל סמדר, וננסה למלא את החלל, ונצפה בסתר אולי הוא יגיע פתאום, יוריד את תיקו מכתפו, יגיד שהוא אינו מסוגל לחכות שבעה חודשים, יכריז שהוא חזר בו מהסכמתו להחלטתנו ושהוא נשאר כאן ללא תנאי.

למחרת הוא מופיע בזמן לשיעור, וכשאני קורא את שמו ברצף קריאת השמות כמו בכל בוקר, הוא רק משיב בוקר טוב פשוט, לא מסמן לי סימן, לא רומז לי רמז, מתעלם מכל מה שקרה כאילו תמיד הייתי בשבילו רק מורה, מקיים את ההסכם באדיקות שאפילו אני לא כיוונתי אליה. וכשאני שואל במהלך השיעור מי יכול להסביר את דברי הגמרא לגבי דין הסֵבה, מדוע היא אומרת שבן האוכל אצל אביו צריך להסב ואילו כאשר היא מגיעה לתלמיד אצל רבו היא מתלבטת, תמיר מצביע ועונה בקול רגיל, לא מסגיר שלמדנו את הגמרא הזו יחד בצהרי השבת, בשעת הלימוד של אבות ובנים. ומדי פעם בפעם במהלך השיעור אני מתעכב במבטי על עיניו השחורות, וככל שאני מנסה להתמקד בהן, מתחדשת בי ההכרה שהוא בא הבוקר מביתו החדש, מהוריו החדשים, חייך אליהם בצאתו כאילו שכח היכן לן בשבוע שחלף, שכח מי חיפש אותו בליל שבת, מי היו לו לאב, לאם, לאח. וכמה מהר התרגל שוב לביתו החדש, כמה מהר נשכחנו מאחור, כמה מהר מסתיים לו השיעור. בצאתי להפסקה אני נמלט מהכיתה, לא רוצה לשהות במחיצת התרמית, אבל הוא ממהר אחרי, רץ במסדרון, תופס אותי רגע לפני שאכנס אל חדר המורים, מסתכל לצדדים לוודא שאין איש לידינו ואומר, גם לי זה מוזר. ואני נרגע וכמעט מחבק אותו כבן השב הביתה מן הדרך, מן השכחה.

רגוע אני מתיישב בחדר המורים, מתענג על כוס הקפה שבידי. כמה מרגשת התקווה, כמה משמח הסיכוי. ושוב אני מתקומם כנגדי, לאן אתה לוקח את חייו, לאן אתה סוחף את חייך, והסיכוי הזה הוא סיכוי למה? שבעה חודשים הענקנו לו, ומה אז? שבעה חודשים שבהם יתחבר מחדש אל אביו אל אמו, אז מדוע אני עסוק בו ולמה אני נקשר במקום להתיר, נאחז במקום להרפות, מתגעגע במקום לשכוח.

אריה, יש לך חמש דקות בשבילי? אני נכנס לחדר המנהל, מחליט לעשות מעשה ברגע של פיכחון. בתנועה רחבה הוא מזמין אותי להיכנס. אני סוגר את הדלת ונעמד מולו, מבקש, תספר לי בבקשה כל מה שאתה יודע על ההורים של תמיר יואלי. הוא מביט בי מופתע לפשר הבילוש. אני רוצה להיפגש איתם, לדבר על תמיר, ואני מרגיש שאם אכיר אותם יותר אהיה מוכן טוב יותר לפגישה. למה להיפגש איתם, יש בעיות? הוא מתפלא, בשבוע שעבר דיווחת לי שהכול בסדר איתו. לא, אין בעיות, בכלל לא, אני אומר במהירות, מחליק את המילים מהפה כדי לא להסגיר את השקר, אני פשוט משתדל לדבר גם עם הטובים ואני מרגיש ששיחה איתך תעשה לי סדר בראש.

לשבריר של רגע אני שוב מתלבט, אולי אספר לו על תמיר ושברו, הרי הוא כבר חזר לביתו ואין מה להסתיר. אבל אם אשתף אותו הוא יכעס שלא שיתפתי קודם.

שב, הוא אומר, ותוך כדי סידור הדפים מחמיא לי, כל הכבוד על הרצינות. אז ככה, הוא נמתח בכיסאו לאחור, זאב ומירה יואלי, יצא לי להיפגש איתם כמה וכמה פעמים מאז שתמיר אצלנו, בעיקר פגישות בענייני לימודי מתמטיקה. הדיבור היה בעיקר עם האמא, עם מירה. האבא תמיד היה נוכח בפגישות, אבל שתק, לא הוציא מילה מהפה. שמתי לב לזה במיוחד מפני שכששני האחים הגדולים של תמיר למדו כאן, המצב היה כמעט הפוך. אז האבא היה נחוש, תובעני, דרש מבית הספר הסברים לכל מיני תקלות, ודווקא האמא היתה קשובה ושותקת. ועוד דבר שהפתיע אותי הוא שתמיר מקבל הנחה מאוד משמעותית בשכר הלימוד ואם אני לא טועה אבא שלו יהלומן מצליח.

לפני שאשאל או אגיב הצלצול כבר מרעים אז אני קם, תודה על העדכון, בינתיים זה יספיק לי, אני אומר למנהל, אוסף את הגמרא ופוסע במסדרון אל כיתתי, ותוך כדי הליכה אני פתאום שומע שוב את מה שהוא אמר לי.

אבא שלו יהלומן.

איך לא שמתי לב לזה קודם?