עד שנולדתי

בכניסה לרחוב בו שכן ביתו של סניור רפאל, כבר חיכו לו בני המשפחה, פחות זאת שנפטרה לפני בואו. השמועה כי הסניור מתקרב, השיגה אותו בדקות, וכולם התארגנו במיטב בגדיהם, בשורה מאחורי כיסאה של אידה. יללות השמחה הפכו לזעקות שבר ואימה, צהלות הילדים נחתכו באחת, למראה המפלצת שצעדה לצדו של האדון. "אדיו!" ספקה אם הילדים את כפותיה, מילמלה ברכה נגד עין הרע, וירקה על האדמה לצדה שלוש פעמים "צדיק, צדיק, צדיק." יוסף ניסה לשכנעה כי השד אינו נורא כל כך, וניווט את ידי הקטנטנים לראשה של החיה, שהתמסרה לליטופיהם הצוהלים, וכשהפסיקו חיככה את ראשה בגופם כמבקשת עוד. החיה ניגשה אל גב בכורו של הסניור, לאון רפאל, שישב והביט בה בתדהמה, כרכה את זרועותיה הקדמיות סביב צווארו וליקקה את שערותיו לקול צחוקם של חלק מהנוכחים. אז התבררה העובדה המפתיעה שרק בני משפחת רפאל זכאים לראות את החיה, שאר תושבי אדירנה ואירופה והעולם רואים אוויר, רואים חלל, רואים ריק. "אתה ואל לובו שלך תישנו בחצר!" פסקה אידה רפאל, מלכת הבית, ואספה את ילדיה, החיים והמתים, וחזרה לארמונה. רק כשציוותה עליו מה שציוותה, הבין יוסף כי מדובר בכלל בזאבה. סניור רפאל היה ידוע באדירנה בזכות קומתו הנמוכה ואומץ לבו. הוא לא פחד מחרב השודדים, הוא לא היסס מול כידוניהם של החיילים היוונים שניסו לכבוש את עירו. הוא לא ירא ממפקדיו בצבא העם. רק מחוד לשונה של אידה חשש. החיה, שהרגישה בפחדיו של אדונה, השפילה את אוזניה, הרכינה את ראשה גם היא בהכנעה מול הגבירה, לא מעזה לכשכש בזנבה, ונצמדה לרגלו הקצרה, כאשר הוביל אותה אל החצר האחורית. מאחורי וילון התחרה הלבן, בחדרה שבחצר הבית, עקבה הדודה אחר מעשיו של הסניור, בעלה של אחותה. איש לא התפלא שלא יצאה עם בני המשפחה לקבל את פניו של הפצוע, שנוא נפשה. שתים־עשרה שנה לא החליפו מילה ביניהם, לאחר שהאשימה אותו במות בתם הראשונה. אז, עדיין לא ידעה כי כל בנות משפחת רפאל נידונו לפטירה, אבל עד שהתבררה העובדה כי לא בו האשם, הלך הקרע והעמיק, ולא ניתן היה לגשר עליו. "פה של נחש," נהג הסניור לכנות אותה. מרחוק היא שמעה את הקולות, וכאשר השמחה הפכה לנהי הציצה דרך חורי הווילון, וכך קרה שראתה את אדון הבית — "ראש קולרבי," מילמלה לעצמה — מדבר אל האוויר, ומלטף את האוויר ומחבקו. למחרת הלך הסניור, בפקודת אם־הבנים, להתייעץ עם אחיו, רבה הראשי של אדירנה, בנו של "הצדיק המת", חם לוי המומחה בתורת הסוד, מה לעשות עם הזאבה. הסתכל החכם בכתבים העתיקים ביותר, ופתח בדפיהם באופן אקראי, והניח את אצבע ימינו העיוורת על השורות וראה את העתיד הקרוב ואת העתיד הרחוק. אמר לו: "עליך לנסוע לארץ הקודש! הזאבה שפגשת בדרך היא בתך, זאת האחרונה שמתה בהיעדרך. נכנסה נשמתה של המתה בחיה, וכיוון שהיא מרחפת עדיין באזור הביניים, בין העולם הזה לעולם הבא, לא יכול איש לראות את גופה, לבד ממשפחתה הקרובה ביותר, אחים והורים. קח את רעייתך וילדיך וצא איתם למזרח, לארץ ירושלים. היא תגן עליכם. אולי כך תינצל בתך האחרונה שנשארה. חמישה תבואו שמה, כי באת אלי בשעה חמש, ביום חמישי בשבוע." הוא דחק באחיו להחזיר לשמו את שם המשפחה המקורי של אבותיהם לוי, לסגולה, ועוד חזה הרב, בעזרת אותיות ספר הזוהר, את העתיד הרחוק. "סופרים ומוזיקאים ואנשי שם יצאו ממך. אל לובו תציל את מי מבנות משפחתך — איני מכיר מי זאת — מהפצצה אווירית איטלקית, את בכורך לאון מנפילה מגג הבית ומקרבות ירושלים, את נכדך אשר ייקרא על שמך מהתרסקות מטוס מלחמה על ראשו, ואת נכדך האחר שילך לאיבוד בארץ אויב." יום אחד, אולי, מותר יהיה לספר כיצד הלכתי אני, איתמר לוי, נכדו האחר של הסניור, לאיבוד בשביליה היפים של ארץ אויב, בזמן הכנות למבצע סודי של צה"ל באמצע שנות השבעים.כשיצא הסניור מחדרו של הרב הגאון, מיהר לרחוב היהודים כדי למכור את חנותו. את מלאי הבקבוקים מכר, את המדפים והארונות מכר, את החנות מכר. עוד מכר את ביתם, על כל רכושו, לסרסור של דירות, עם הבטחה לפנות את הבית בתוך חמישים לילות. את הכסף החביא בשקית בד, מתחת למזרן המיטה. ועדיין לא סיפר דבר לאשתו.

"הנכם מוזמנים לכוס תה ועוגה בבית משפחת בוים ברחוב זלזנה 89, ביום שבת, 8 בדצמבר 1934, בשעה 17:00, לפני יציאתנו לטיול באונייה לפלשתינה". כך נכתב בכרטיסי הביקור שהדפיס שלמה בוים. בכוונה כתב "טיול", כדי שלא יהיה מי שינסה לחבל בעזיבתם את פולין. הוא חילק את הכרטיסים לשכניו, ולמכריו ולבני משפחתו. ועדיין לא סיפר דבר לאחיו. אל בית המשפחה הגיעו המוני מבקרים כדי להיפרד משלמה ורעייתו. שלמה לא שיער בנפשו כי הוא מכיר כל כך הרבה אנשים. באה משפחתה של אנה אשתו — אמה ושלוש אחיותיה, באו בני אחיו של אביו מנדל בוים וילדיהם, בא הדוור היהודי ואשתו, ומחלק החלב היהודי ובנותיו, ומוכר העיתונים היהודי מפינת הרחוב, ששלמה לא הצליח אף פעם להיזכר בשמו. באו עובדים יהודים מחנות הכולבו בה עבד, ועובדים יהודים מחנויות אחרות ברשת, חלקם הכיר וחלקם לא פגש מימיו. כולם התקשטו בבגדי חג, חליפות ושמלות מפוארות. אנה מיהרה אל חנות המכולת הקרובה כדי לקנות עוד עוגיות ותה. מי ציפה לכמות כזאת. בעלי בתי חרושת למזון כשר, מובילים יהודים, פועלים יהודים, מזכירות חסודות, חסידים, פקידי עירייה יהודים, בעלי מלאכה יהודים, חנוונים שומרי שבת, קונים יהודים, בעלי חוב יהודים, נציגי תנועות נוער יהודי, מדריכים יהודים, עיתונאים יהודים, סופרים יהודים, משוררים יהודים, ציירים יהודים, חניכים יהודים, מורים יהודים, תלמידים יהודים, רוכלים יהודים, פוליטיקאים יהודים, רבנים, חברי ועד הקהילה, אדמו"רים, עסקנים יהודים, עשירים יהודים, שחקני תיאטרון יהודים, חברי אגודת הספורט מכבי ורשה, בנקאים, סבלים יהודים, עגלונים יהודים, גנבים יהודים רחמנא לצלן, קצבים יהודים, שוחטים, מוהלים, רופאים יהודים, שוטרים יהודים, מוכרי כעכים יהודים, מוכרי נקניקיות יהודים, מוכרי סיגריות יהודים, חסרי פרנסה יהודים.

שלמה עלה על אחד הכיסאות לברך את הבאים ולהתנצל על המחסור בכוסות תה ובביסקוויט, ובצילום המיוחד והחגיגי של המשפחה, שהדפיס כגלוית דואר לחלק מזכרת למעט ידידיו וקרוביו. תחילה הצטלמו מחוץ לסטודיה של הצלם. שלמה לבש את מעילו היקר וכובע חדש, שרכש בכסף מלא במחלקת הבגדים בכולבו בוים. אנה, שכבודה לא נתן לה לשלם עבור מוצרים בחנות שפעם היתה שלהם, לבשה מעיל פרווה מרופט מעט בתחתיתו, אך הצלם הבטיח להסתירו. היא סירקה את שערה כמסגרת לפניה. למרות הפצרות הצלם שתביט בו, היא המשיכה להביט גבוה מעל המצלמה. אחר כך ביקש מהם הצלם להיכנס לתוך הסטודיה, כי לא היה מרוצה מהתוצאה. הוא דחק באנה לחייך, והחמיא לה על יופייה. אך היא המשיכה להביט מעליו אל האופק במבט עצוב. עכשיו העמיד אותם בתוך תפאורה של תחנת רכבת. ובתוך תפאורה של נוף הרים. ובתוך תפאורה של נמל. בסוף נבחר הצילום הראשון שנעשה בחוץ, ברחוב. האורחים הכניסו את התצלום לתיקיהם, לא טורחים כלל להביט בו, כיבדו עצמם במשקה חם ובאפיפית, והביטו ברחמים ביהודי "המשוגע", הנוסע ל"טיול" בארץ מוזרה ומסוכנת, ומחמיץ את הפריחה התרבותית, כלכלית, חברתית, העומדת לעבור על יהדות ורשה בפרט ועל יהודי פולין ואירופה בכלל.

באחד הבקרים הגיע שלמה בוים לעבודה כהרגלו, ולאחר כמה שעות בדלפק הגבינות אזר אומץ ונכנס למשרדו של פנחס לבשר לו על עזיבת המשפחה לפלשתינה, ולדרוש את חלקו בשותפות המצליחה. אין כמו מחלוקת כספית בין בני משפחה להצביע על הקשר האמיתי בין החלקים השונים. פנחס לא ניסה להבין את סיבת העזיבה הפתאומית. הוא שלף כמה שטרות מהכספת המלאה מאחוריו, ושילם לעובד הזוטר ממחלקת הגבינות את משכורת החודש הקודם, ולפנים משורת הדין גם את משכורת החודש הנוכחי אפילו שהוא נוטש את עמדתו באמצעו. "מדוע לא עמדת על שלך?!" נזפה בו אנה בביתם. "מדוע לא דרשת את המגיע לך? חצי מהשווי של החנויות שלך. הרי בלעדיך הוא לא היה מגיע לאן שהגיע!" שלמה חדל מלהקשיב כאשר החלה לומר לו, "היית צריך לומר כך, והיית צריך לומר אחרת..." הוא ידע כי דבר מזה לא היה עוזר. אחיו השתלט על עסקיו, ולא יהיה מוכן להפריש לו את חלקו. כיוון שלא רצה לעכב את נסיעת המשפחה לפלשתינה, ויתר בלבו על הכסף הרב המגיע לו.

"אנחנו עוזבים!" לחש הסניור באוזנה של אידה הישנה במיטתם, כדי שלא ישמעו הילדים וייבהלו. "אנחנו עוזבים לירושלים, לכותל המערבי, לבית המקדש!" בכוונה לא אמר לה פלשתינה. היטב ידע כי השם ירושלים ישבור כל חומות של התנגדות. עיני השקד של אידה נפערו והיא החלה למלמל פסוקים מהתפילה. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה שבחי ירושלים את ה' הללי אלוהיך ציון. "סידרתי את הכול!" הוא התגאה, בעוד היא ממשיכה לזמר ברקע על ירושלים. הוא ידע כי אינו מסוגל להפסיק אותה. היא תצטט מזיכרונה את כל פסוקי ירושלים עד שייגמרו. בכל רחבי הממלכה יצא שמה למרחוק כמי שיודעת את ספרי התנ"ך והתפילות בעל פה, ומסוגלת כהרף עין לומר מתוכם פסוקים הקשורים זה לזה. רבנים מערים רחוקות היו עולים אליה לרגל עם שאלות שלא ידעו את פתרונן, כדי שתפנה אותם לפסוק מתאים בתנ"ך או להלכה בש"ס. הנונה זכרה את כל תפילות ראש השנה ויום כיפור בלי להיעזר בסידור העבה. ידעה לצטט פסוקים של זיווג, ופסוקים של פטירה, ופסוקים של שבר וצרה ומחלה, ופסוקים של כמיהה לירושלים לפי הצורך. תשכון בתוך ירושלים עירך ברוך אתה ה' בונה ירושלים וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים.

"מכרתי את הארונות והמדפים והמצרכים. מכרתי את החנות ואת הבית..." אמר לה הסניור בשקט מתחת לפסוקים. את העובדה כי לאחותה אין מקום בתוכניותיו והיא עתידה להישאר באדירנה במצוות הרב, שָמַר לסוף, מפחד זעמה. אך היא המשיכה לזמר ברקע, ירושלים, ירושלים, ירושלים. "בעוד חמישים לילות אם ירצה השם, את ושני בנייך ובתך, זאת האחרונה שנותרה, הימנית, ובעלך האוהב, נוסעים ברכבת ובאונייה ובעגלה לירושלים." כיוון שלא היה לילדה שם, חיפשו כינוי מקובל על כולם כדי להקל על החיים בבית, ובסוף בחרו בכינוי שקראו לה עוד כשהיתה בבטן אמה. "הימנית", קראו לה, ולאחותה התאומה שלא החזיקה מעמד יותר משבוע קראו "השמאלית".

במשך כל הלילה נאלץ לשכנעה באותות ובמופתים כי זהו המעשה הנכון, אך אידה המשיכה לפסק את ירושלים, בעודה מסבירה לו ברשף עיניה ובאיום קולה כי היא אינה מסכימה להשאיר מאחור את אחותה, זכר יחיד למשפחתה, למרות מצוות הרב החכם, כי רק חמישה מהם יֵצאו מזרחה. יוסף ניסה להרגיעה. בעל הבית החדש הסכים שהאחות תמשיך לגור בחדרה שבחצר תמורת סכום חודשי קטן, אך דבר לא עזר. "אתם תיסעו. אני אשאר עם אחותי!" פסקה וסובבה את גבה.

עד ההפלגה, כדי לחסוך עוד כסף, עבד הסניור כמוביל משקאות. עבר בערים ובכפרים הסמוכים בעזרת עגלה וסוס שנתן לו אדונו החדש. בפנקסו רשם מה הדרך היעילה והמהירה ביותר. הזאבה היתה מלווה אותו בנסיעותיו, ויוסף נהג לדבר איתה ולספר לה על תוכניותיו. למרות ניסיונותיו לדמיין בפרצופה של החיה את פניה של בתו, זאת האחרונה שנפטרה, בר מינן, בזמן שחזר מבית החולים, באות בנותיו האחרות ותופסות את מקומה, פעם זאת ופעם אחרת. בעלי החנויות אהבוהו וקיבלוהו בסבר פנים יפות. יוסף התעניין בשלומם ובשלום בני המשפחה — הוא זכר את כולם — וסיפר להם דברי הלצה ופתגמים שליקט בדרך. את הכסף שחסך הוסיף לאוצר שקיבל תמורת מכירת רכושו, הטמון מתחת למזרן. בנסיעות הארוכות הצטרף אליו לֵאון הקטן, שישב באחורי העגלה, נשען בראשו על הזאבה, ותוך שהיא מלקקת את פדחתו עיין בציורים בתוך הספרים שהביא איתו. לפעמים היה שקוע כל כך בספר, שאביו ריחם עליו והשאיר אותו עם אל לובו בעגלה, בזמן שהוא נכנס לחנות לקבל הזמנה או להביא סחורה חדשה. פעם אחת יצא מהחנות חזרה לעגלה, ולא מצא את השניים. חיפש כאן, ומסביב, ושם, ומאחור. קרא בשמו ובשמה. שרק את השריקה הידועה לכל בני משפחת רפאל. נשף את המנגינה בשפתיים משורבבות, שהיא שריקה קרובה ורכה ונמוכה, וסינן אותה בין שיניו, שהיא שריקה חדה וחזקה וגבוהה יותר, אותה אפשר לשמוע עד קצה הרחוב, ושרק עם שתי אצבעות על הלשון המקופלת שהיא מהירה וקורעת ומגיעה עד לשמים. מהשריקה האחרונה נזעקו בעלי החנות, ולקוחותיהם, ובעלי החנויות הקרובות, ושכנים ועוברי אורח וסקרנים. חיפשו כאן, ומסביב, ושם, ומאחור, קראו בשמו של הילד והוא לא ענה. הפחד החל לזחול אל תוך גופו של הסניור. מה יאמר לאידה שהשביעה אותו לשמור על הילד. הוא רץ לקצה הרחוב ובחזרה כמה פעמים, עד שחש דקירות בחזהו, והתיישב לנוח. אנשים דיברו אליו, וניחמו אותו והסתלקו לחייהם. רק אז שמע קול חרישי קורא לו, והוא מיהר להסיר את הבדים הרבים שנערמו באחורי העגלה כנגד גשם, ושם ראה את בנו ואת זאבתו מסתתרים מכורבלים זה בזה, מפוחדים ומבוישים. היא — על שנכשלה בשמירה על הילד. הוא — כי לא הצליח להתאפק. הוא חיכה וחיכה בזמן שאביו סיפר הלצות וחידודים ללקוחות בחנות המשקאות, זוכר את פקודתו לא להתרחק מהעגלה, וחיכה וחיכה, קם וישב, הלך מצד לצד, מבטו נעוץ בדלת החנות בתקווה שהסניור יחזור סוף־סוף, וחיכה וחיכה, מרוב לחץ החל להזיע, הוא פשט את השכבות העליונות של בגדיו, חיבק את הזאבה אולי היא תעזור לו, וחיכה וחיכה, וכיווץ את בטנו, ורקע ברגליו, ונשף, והצמיד את אגרופיו לחזהו בתחינה, ורעד, וחיכה וחיכה, ובכה, ולבסוף לא הצליח לשמור יותר ושיחרר את שתנו בזרם חם ונעים אל תוך מכנסיו, ומיהר להסתתר בבדים שאיש לא יראה אותו בעלבונו. כמה צחק הסניור באושר והקלה, כמה צחקו איתו הילד והזאבה על שהוא לא כועס, כמה צחקו בעלי החנות, ולקוחותיהם, ובעלי החנויות הקרובות, ושכנים ועוברי אורח וסקרנים שנזעקו חזרה אל העגלה. אפילו הסוס הרים את ראשו לשמים ונער כחמור שוטה.

ב־18 בדצמבר 1934 הגיעו משפחות בוים ורפאל אל נמל הים הגדול והמודרני של קונסטנצה, בדרכם לארץ ישראל. אלה הדרימו 1931 ק"מ, ואלו הצפינו. אלה הקדימו, ואלו איחרו. הרכבת המיוחדת מוורשה הביאה את משפחתו של שלמה עד למזח עצמו, שלא יתחרטו חס וחלילה ויחזרו. שם המתינה להם כבר האונייה "פולוניה". פקידי נמל עם כובעי מצחייה, ועובדי האונייה עם כובעי מלחים, קיבלו את פניהם ועזרו להם לטפס במדרגות הגבוהות. מי מהם אחז בעדינות במרפקה של אנה והחמיא לה על יופייה ועל שמלתה החדשה. למרות שדיבר באחת משפות הבלקן, אפילו שלא הבינה מילה מדבריו, אחז סומק עז בעור פניה. בקצה העלייה בדקו שוב את תעודותיהם ואת כרטיסי הנסיעה, ואז הדריכו אותם במבוכי התאים. הניחו בני המשפחה את מיטלטליהם וחזרו אל הסיפון להיפרד מהיבשת בה בילו את כל חייהם. הצביעו לכאן והביטו לשם, עד שהחלה חסיה לנשום בכבדות. היא הניפה אצבע קטנה לעבר הרציף ההומה, פערה את פיה לזעוק, ניסתה לומר משהו לאמה, משכה בשרוולה, אלא שרק מערבולת של צלילים יצאה מגרונה. ההורים המודאגים ניסו להבין מה קורה לבתם הנחנקת מול עיניהם, עד שאחיה הצביע גם הוא לעבר הרציף המתרחק וכך גילו כי שכחו מאחוריהם את עגלת הצעצוע ובובת המשחק האהובה. מאז לא דיברה יותר. סטרו לה, ומשכו לה, וצבטו לה, וצעקו והתחננו והתפללו ושרו וצחקו ובכו, והיא שתקה כתינוקת כל הדרך לחיפה, ותשתוק עוד שנים הרבה.

כאשר הגיעו הסניור ומשפחתו לנמל, ראו מרחוק את האונייה הענקית עוזבת לאטה את הרציף. הדודה עיכבה אותם בגלל הליכתה האיטית, ויוסף שזכר את נבואתו של אחיו כי רק חמישה יגיעו לארץ הקודש, כמעט חשב להשאיר אותה מאחור ולמהר אל הרציף, אך הפחד ממבטה של אידה הרחיק ממנו כל מחשבה בנידון. פקידי הנמל הודיעו לבני המשפחה כי האונייה תצא שוב לדרכה רק בעוד שמונה ימים, והציעו להם לחפש מלון אורחים בקונסטנצה. הסניור חס על הכסף שחסך בעמל רב, והכניס את כולם לאחד מקרונות הרכבת הנטושים. שבעה לילות ישנו בקרון הרכבת, עוצרים את נשימתם בכל בוקר כשמנהל הנמל סייר עם סגנו ברציפים להצביע על שטעון תיקון וניקיון. בבוקר היום השמיני, שעות רבות לפני זמן ההפלגה, העיר יוסף את משפחתו, וציווה עליהם להתכונן. הוא פער פתח צר בדלת העץ של הקרון, ואחד אחר השני ירדו אל צד המסילה — שני בניו ובתו שתחיה שתחיה, והדודה ואידה, ואל לובו שחשפה את שיניה, נטעה את רגליה הקדמיות ברצפת האבק, וסירבה בכל תוקף לצאת. הסניור שהבין כי החיה פוחדת מההפלגה באונייה, ליטף את ראשה, ואת בטנה, הצמיד את ראשו לראשה ולחש לה הבטחות, איים עליה, משך בעור עורפה, סטר על פיה, צעק וקילל, ושוב ליטף והצמיד ולחש הבטחות, אך היא סירבה לצאת. רק לאחר שקפץ בעצמו מהקרון והתרחק, ייללה הזאבה בכעס ועלבון ומיהרה אחריו, עוצרת מדי פעם ומייללת לעבר הקרון.

בשעה היעודה טיפסו כולם במדרגות המובילות אל האונייה. כדי לחסוך את כספו, רכש הסניור כרטיסים מוזלים אשר יאפשרו להם לישון בלילה על הסיפון. עמדו בני המשפחה ליד המעקה והביטו בארץ המתרחקת מהם. צער הפרידה הפך לפחד הנטישה שהפך לשמחת הלא נודע שהפכה לאימה ולפאניקה, כאשר נזכר הסניור כי שכח את כל כספו עלי אדמות בנרתיק אותו החביא בארובת האוורור של קרון הרכבת השומם. עכשיו הבין את התעקשותה של אל לובו. הוא מיהר אל אחד המלחים דוברי הטורקית, והתחנן בפניו שיואיל לבקש מהקפיטן הנכבד לסובב את האונייה ולחזור לנמל. בכוונה לא סיפר לו על האוצר שנשכח, כדי שלא ינצל המלח את ההזדמנות, וכשיחזור לקונסטנצה יתעשר על חשבונו. המלח צחק צחוק גדול ומיהר לספר לחבריו על הנוסע המבקש להחזיר את האונייה על עקבותיה. הסניור שקל להטיל עצמו למים ולשחות כל הדרך חזרה, אך מהירותה של האונייה הבהירה לו היטב, כי לא יוכל להשיגה. אותו לילה, בערך לקראת חצות החלה בתו, עלומת השם, לבכות. תחילה היתה זו יבבה חרישית, שרק בני המשפחה שמעו אותה על הסיפון. אידה ניסתה לשווא להרגיעה. היא הניחה את כפות ידיה על ראשה, ועל חזה, ועל גבה ועל לחייה, לקלוט ממנה כל מחלה או כאב, אך הבכי לא פסק.

את האשמה על כל מה שקרה להם בנמל וקורה להם בים, זקפה אידה להתעקשותו של יוסף להשאיר את מזוזות הבית אחריהם, כפי שציווה עליו אחיו, גם בגלל איסור הרמב"ם להפוך את המזוזה לקמע, וגם כי "היוצא מן הבית לא ייטול את מזוזותיו כי המזוזה שייכת למקום ולא לאדם," ציטט הרב הלכה שאיש אינו יודע מה מקורה. היבבה התחזקה ועכשיו שמעו אותה גם המלחים על הסיפון העליון, הם הציצו למטה לראות את המתרחש, ואחד מהם נשלח לברר במה אפשר לעזור, לפני שרב החובל יתעורר ויפרוק את זעמו עליהם. דבר לא עזר. בתו של סניור רפאל בכתה כתינוקת כל הדרך מקונסטנצה לחיפה. צריחה אינסופית עולה ויורדת, מתגברת ונחלשת. ארבעה ימים ושלושה לילות בכתה בלי הפסקה. היה זה בכי שסיבתו לא ידועה.

דעתם של כמה מהנוסעים נטרפה מהבכי. צעקות תחינה וזעם נשמעו מהמסדרונות ומהחדרים. היו שנדבקו מבכייה ובכו יחד איתה. היה מי שהטיל עצמו למים המיואשים, ולא נודע אם בגללה או בגללו. מלחי הספינה חיפשו אחריו בכל כוך ופינה, ולא מצאו דבר. אחד המלחים נזכר שראה אותו נשען על מעקה הסיפון, בשעת לילה, אבל עזב אותו לנפשו כי חשב שיצא להתאוורר מהבכי. ערב ערב, לאחר הארוחה, התאספו הנוסעים באולם הנשפים שעל הסיפון כדי למצוא מפלט מבכי הנערה בחסות מוזיקת ריקודים רועשת שהשמיע אחד המלחים, אנטון שמו, במצוות רב החובל שניסה למנוע תסיסה בקרב הנוסעים. היו מי שפצחו בריקוד. אנטון הסתובב בין האורחים וניסה לעודד את רוחם ולשעשעם, ולמשוך אותם אחריו אל רחבת הריקודים. רובם באו כדי לתת מנוחה לאוזניהם הבוכיות. בפעם הראשונה בחייו הביט הסניור באותו לילה על הדודה כעל אישה. בפעם הראשונה בחייו ראה אותה מחייכת וצוחקת ורוקדת. לפעמים היתה יפה בעיניו. בלבו כינה אותה תמיד "האלמנה", אפילו שאף פעם לא התחתנה, ואף אחד לא מת לה. הוא חייך לעצמו כאשר הבחין איך המלח הממונה על הריקודים, אנטון, מחזר אחריה, ונועץ בה את מבטו כל הערב. יוסף לא ידע אם היתה נאה בעיניו של המלח, או קלת השגה. "יש עיניים החושקות אפילו בלכלוכית," נהגה אמו לומר. מי ימנה את בקבוקי העראק והראקי ששטפו את גרונו מאז הפסיק לדבר איתה. מרוב ששנא אותה, היה ממלמל לעצמו בכל פעם שראה אותה: "רעל, רעל, רעל!" הוא לא הסכים בשום אופן לטעום את האוכל שהכינה. בארוחות חג משפחתיות היה עושה עצמו מתכבד מצלחתה, אך מיד היה מעבירה הלאה. הוא היה בטוח שיום אחד היא תרעיל אותו. אפילו בחלומותיו הופיעה הדודה כדמות שלילית. מעולם לא חלם עליה משהו טוב. אידה סיפרה לו איך אחותה מאשימה אותו בכל דבר שקורה. משהו נעלם — הסניור גנב, מישהו חולה או רחמנא לצלן מת — הסניור אשם, מכשיר התקלקל — הסניור שבר. באלבומי התמונות של הדודה, אני זוכר, דמותו של סבא לא הופיעה כלל, ואם במקרה היה נוכח בתצלום, היא גזרה אותו החוצה. כאשר היו מתחילים דיונים משפחתיים, הוא היה ממלמל לעצמו שוב ושוב: "שתוק! אל תתערב! אל תתערב! אל תתערב! שתוק!" יוסף שקע בהרהורים ובמחשבות, ולפתע שם לב שהדודה ואנטון נבלעו בחשכת הסיפון. הוא אחז בידיהם הקטנות של בניו, לפני שסקרנותם תתעורר והם יתחילו לשאול שאלות, וגרר אותם לעבר היבבה האינסופית.