עד שתדעי לכתוב אהבה

בבוקר בבוקר, לפני שרוסיטה — צעדים, חריקה, טראך תריסים, אור פרצים — לפני שרוסיטה תקלף את הסדינים מעל ראשי הילדים ותמלא את החדרים ב'בוקר בא לעבודה! בוקר בוקר בא!' — קמה ראשונה בשקט בשקט, לובשת מכנסיים קצרים וגופייה, קולעת את שערה לשתי צמות — חלק ביד ימין, חלק בשמאל וחלק בפה — ויוצאת מהחדר על בהונות בלי לדרוך על הקווים בלי לרחוץ פנים ובלי לצחצח שיניים.

בחוץ כבר יום גבוה ומלא שמש וחברים בבגדים עבים של עבודה הולכים וחוזרים, מדברים בקולות, צועקים, שואלים, עונים, אבל האדמה עוד אבקה קרירה וכל צעד יחף מטביע בה פרח ועלה בלי גבעול. הילדים ציירו אדמה בחום ושמים בצבע כחול מכנסיים, אבל האדמה היתה כמעט לבנה והשמים כמעט לבנים והאור לבן ודליל כמו חצי־חלב.

ראשונה מביטה שמאלה, מסתכלת ימינה ולא מחליטה מה להחליט. היום שעבר עוד שוכב לה כמו אבן בבטן; בגלל כל מה שהיה היא שכחה לבדוק איזה חושך מתחבא לה מתחת למיטה ומתחת למיטה שהיתה של יעל ועכשיו היא כבר לא. היא נושמת את אור הבוקר עד קצות האצבעות, עוצמת עיניים ופוקחת עיניים לראות שהיום כבר פתוח לרוחב ואף אחד עוד לא הופיע כדי להגיד לה מה כן ומה לא. עד הארוחת־בוקר יש לה זמן להריח את הלחם בכניסה למאפייה ואולי לאסארו ייתן לה גם היום לכרסם קצת מהקשה. העיקר שכבר בוקר ואור מלמטה עד למעלה ומחתול־החושך הגדול נשארו רק צללים קטנים שמצטופפים ליד הקיר מתחת למיטות.

הריח של הלחם עומד באוויר כמו ענן שקוף. לא צריך להיכנס למאפייה כדי להריח אותו. הוא טעים כמעט כמו הלחם עצמו. ראשונה עוצמת עיניים כדי לטעום את הריח, כי אם רואים פחות מרגישים יותר. אבל רק ריח לא משביע.

— למה את קמה כל כך מוקדמת בבוקר, ראשונה? — לאסארו מתגלה בפתח המאפייה, סינור לבן בתוך ענן לבן — הלחם עוד לא מוכנים! — הוא מנפנף בידו להרחיק אותה — תבוא עוד שעה!

איך היא תדע מתי זה עוד שעה? לאמא יש שעון קטנצ'יק וחמוד עם מחוגים דקים כמו מחטים. לאבא יש שעון גדול עם מכסה נגד אבק. המחוגים שלו יותר עבים והמספרים של השעות יותר גדולים וממנו לימד אותה אבא איך יודעים מה שעה והבטיח לה שעון כשהיא תהיה בת שתים־עשרה. ועד אז, איך היא תדע? כמו שידעו פעם, לפי השמש והצל, הסביר לה אבא, כשהשמש מציצה מאחורי הגבעה והצל ארוך — זה סימן שבוקר והיום בהתחלה. בצהריים השמש באמצע השמים והצל מתאסף מתחת לרגליים כמו שלולית שחורה. ובערב, כשהשמש יורדת לפס של הים שרואים מהמגדל־שמירה, סימן שצריך לחזור לבית־ילדים להשכבה.

בינתיים השמש עוד מאחורי הגבעה, אבל האור שלה כבר ממלא את השמים; אם עולים קצת על הגבעה ועומדים עם הגב אליה רואים את הפס הכחול בסוף השמים שהוא הים, למרות שאין עליו אף אנייה. כשראשונה מציירת ים היא תמיד מציירת גם אנייה, כי רק ים זה פס סתם. היא הכי אוהבת לצייר אנייה של שודדי־ים מניפה דגל שחור מפחיד עם עצמות לבנות. כשתהיה גדולה היא תהיה שודדת־ים, ואת כל האוצרות שהיא תמצא היא תביא לקיבוץ, תניח על השולחן בחדר־אוכל ותגיד לחברים כמו שאומרים בחג הביכורים: פרי יַמִּי הנה הבאתי מְלֹא הטנא רַב פאר, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

אילו היה לה שעון היא היתה יודעת כמה זמן עבר ואם כבר אפשר לחזור למאפייה כדי לקבל ביס קטן מהקשה, כי הזמן עובר כל הזמן, גם כשלא שמים אליו לב. רק פעם אחת בחיים איש אחד ב'תנ"ך בתמונות' עצר את הזמן בציור מלא שמש, סוסים ופרשים. ואיך יודעים שזה מה שקרה? כי למטה כתוב בניקוד "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דֹּם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אֲיָלוֹן".

לאן ללכת כדי שהזמן יעבור? את החיטה כבר קצרו, ובמקום השיבולת בשדה כורעָה ברוח, השדה מלא קוצי־זהב מלמטה ושמש־אש מעל. אז אולי לערוגות לראות אם העגבניות. הנה אחת. אבל זאת ירוקה. וגם זאת ירוקה. אבל זאת אדומה כמו התותים שעל השמלה שאמא מסרה למחסן־בגדים ורותי הושיבה על הכיסא שליד המיטה שלה אחרי שכיבסו ועִמלנו וגיהצו אותה כי ראשונה לכלכה וקימטה.

ראשונה לא רוצה לזכור את מה שהיה, אבל מה שהיה כן רוצה שהיא תזכור אותו; הכול התחיל כשלאורה באה לבית־ילדים לדבר עם רוסיטה ומגדה ועם דליה המורה והציעה שהרצל יברך בגלל ה"בּוֹשׁ ונִכְלָם" שכתבו עליו בכל העיתונים, אבל ציזלינג ענה לו באבי־אביו, אמרה דליה, ואנחנו נוכיח לו שציזלינג צדק, מי זה ציזלינג, ראשונה לא שמעה את השם הזה אף פעם, אולי הגיע לקיבוץ חבר חדש, אבל אם הוא חדש איך הוא כבר צודק? בבית־ילדים, כשמגיע ילד חדש, הוא יושב בשקט ולא צודק או לא־צודק. מזל שיש לנו את הרצל, המשיכה לאורה להגיד דעות, כי האורח שלנו תמיד מתעניין מאיפה עלה מי שמברך אותו ואם הוא יודע מה השם שלו אומר; רק שלא תשכחו להזכיר להרצל מי היה הרצל, שהוא יודע לענות ולא עושה לנו בושות. אבל רוסיטה אמרה שהרצל הוא ילד קאפְּריצ'וֹסוֹ ויכול ברגע האחרון להגיד שהוא לא מסכים, אז מגדה אמרה שהכי טוב שילד שנולד אצלנו יברך את האורח. מי? עמיקם או רותי? הן החליטו שרותי, כי היא גם הכי יפה וגם הבת של ראול. ואז הן התחילו להתווכח איך להלביש את הילדים לכבוד הביקור; מגדה אמרה, בחולצות היפות של החג ביכורים, אבל רוסיטה כמעט התרגזה, לא צריך לעשות לו הצגות, היא אמרה, שילבשו גופיות שיראה איך אנחנו חיים פה, ואז לאורה שאלה את דליה, מה לבשו הילדים כשהוא ביקר בגְבָת, כשהוא ביקר בגבת התלבשנו חגיגי, הודיעה דליה, ונגד זה לא היה לאף אחת מה להגיד, כי גבת ותיקים ומה שעושים בגבת צריכים לעשות גם פה; אז שהילדים ילבשו את הרקומות של חג הביכורים כי לא בכל יום מגיע לקיבוץ אורח חשוב כזה, סיכמה מגדה, סיפרו לי שהזקן לומד ספרדית כדי לקרוא את דון קיחוטֶה במקור, התחילה לאורה ואז פתאום שמה לב: ראשונה'לה, כמה זמן את עומדת פה? הילדה הזאת תמיד רוצה לשמוע מה אומרים הגדולים, חייכה אליה מגדה ומשכה לה קצת בצמה, לאבא שלי יש ספר על דון קיחוטה, אמרה ראשונה מהר ובלחש כי לא היתה לגמרי בטוחה שזה הספר שעומד על המדף הגבוה. בספרדית? שאלה רוסיטה, מה את חושבת? שתרגמו אותו לעברית? שאלה לאורה, ודליה ענתה, תתפלאי אבל תרגמו, ביאליק תרגם, ולא התווכחו אִתה כי דליה מגבת, וגבת יודעים הכול יותר טוב. את חושבת שאבא יסכים לתת אותו לאורח במתנה, שאלה לאורה את ראשונה, וראשונה הרגישה חשובה ששואלים אותה, והיא נשמה עמוק לפני שענתה, אני יכולה לבקש ממנו. למה צריך לתת לו ספר במתנה, התרגזה רוסיטה, את לא חושבת שפרחים זה מספיק? אבל מגדה אמרה, תדברי יותר בשקט, הילדה שומעת הכול, ראשונה למה את לא בכיתה? שאלה דליה, כי גם את לא, ענתה ראשונה לדליה המורה, הילדה הזאת נעשית חוצפנית מיום ליום, אמרה רוסיטה למגדה, ודליה ציוותה בקול רם וחינוכי: ראשונה תלכי מיד לכיתה, אני תיכף נכנסת, ולמטפלות אמרה בלחש, צריך לחשוב על זה, פרחים זה מספיק, התעקשה רוסיטה, ומגדה אמרה לה שהיא לא ועדת־תרבות ומה שוועדת־תרבות תחליט זה מה שיהיה, וראשונה שמחה כי אמא גם בוועדת־תרבות, ובסוף אמא ומגדה החליטו שהילדים ילבשו את החולצות הרקומות, חוץ מרותי שתלבש את השמלה עם התותים כי היא תברך אותו בשם כל ילדי הקיבוץ והחוץ. ואבא ייתן את דון קיחוטה לאורח במתנה. ויהיה גם זר של גלדיולות.

המורה דליה כתבה לרותי את הברכה, ורותי לקחה הרבה אוויר והתנפחה כמו תרנגולת והיתה מוכנה כבר להתחיל, ואז הוסיפה דליה: בקול רם וברור בבקשה. רותי עמדה מול כל הכיתה והתחילה והתבלבלה. ודליה אמרה, אין דבר, זה בסדר, תנסי שוב. ורותי ניסתה ואמרה ושכחה מה בא אחרי מה. וכמעט בכתה. והמורה דליה אמרה לה, אלה רק כמה משפטים קצרים, תשנני אותם עד שתדעי לדקלם אותם מתוך שינה, וכשרותי ניסתה שוב והתבלבלה, ראשונה לא יכלה להתאפק ודקלמה את כל הברכה כי כמה אפשר לא לזכור.

רותי נעלבה וברחה מהכיתה ומגדה יצאה אחריה וחזרה אִתה יד ביד והתלחשה עם דליה המורה. ודליה אמרה, בסדר, אני אכתוב לה את הברכה והיא תחזור עליה בחדר, היא כבר יודעת לקרוא. ומגדה משכה בכתפיים, תנועה שאמא לא מרשה לראשונה לעשות, והתנועה הזאת אמרה, אם את רוצה ככה — אני לא מְריבָה אתך, אבל אם ראשונה תתנהג כמו שהיא יודעת אז את תהיה אשמה, כי גם כשהיא חושבת מגדה עושה שגיאות בעברית, וכשראשונה מתקנת לה היא אומרת בסדר, בסדר, אבל למחרת היא עודה־פעם מדברת בשגיאות.

ראשונה הגיעה לחדר־ההורים עם הדף הכתוב ועם לב ששוקל כמו שק תפוחי אדמה. זה קלקל לה את כל האחר־צהריים והערב והלילה. אמא הניחה לה יד כבדה על הכתף כדי שראשונה תבין שאין לה ברירה והיא נבחרה לברך את האורח החשוב שבא לראות איך חיים החברים ואיך מחנכים את הילדים. ראול, אבא של רותי, ייקח אותו לסיור בקיבוץ ויברך אותו בשם החברים כי הוא מזכיר־המשק, ורותי, הבת שלו, היתה צריכה לברך, אבל היא כל הזמן התבלבלה, ובגלל זה ראשונה.

אמא העתיקה את הברכה באותיות דפוס גדולות עם ניקוד ואמרה לראשונה, עכשיו תקראי את זה בקול רם וברור. כל אחר הצהריים, במקום לשחק או לקרוא או לרוץ לנדנדות, דקלמה ראשונה את משפטי הברכה עד שהיה לה בפה נחש־נשך־נחש. ואמא אמרה לה, עכשיו תראי לי איך את נכנסת לחדר־אוכל ומברכת אותו. אבל הוא לא כאן, התנגדה ראשונה לעשות סתם הצגה. אז תחשבי שאני זה הוא, פקדה אמא, אני רוצה לראות איך את מברכת אותו ומגישה לו פרחים. אבל אין לי פרחים, התקוממה ראשונה, ואמא ממש כעסה, היא יצאה החוצה בטריך־טראך וקטפה מהר כמה חרדלים צהובים ודחפה לראשונה את הפרחים ליד ואמרה, עכשיו יש לך פרחים, תראי לי איך את נותנת אותם ומברכת יפה. הקול שלה היה כל כך קשה וחינוכי שראשונה זרקה את הפרחים על רצפת החדר ואמרה, אני לא רוצה. ואמא אמרה, אבל הבטחתי לדליה! וראשונה התחצפה, את הבטחת, לא אני; אני בכלל לא הבטחתי. אני לא רוצה. ואז אבא נכנס מלא אבק מהטרקטור כדי לקחת מגבת וללכת למקלחת של החברים, וראה את אמא וראה את ראשונה, זאת כועסת וזאת כועסת, ועמד בין שתיהן ושאל מה קרה. ואמא סיפרה וכעסה. וראשונה סיפרה וכעסה. ואז אבא הביט באמא ואמא הביטה באבא ואבא הוריד מעל למדף הגבוה, שראשונה לא מגיעה אליו אם היא לא עומדת על כיסא, ספר עבה בכריכה שחורה, ואמר, ראשונה'לה, את תתני לזקן את הדון קיחוטה במתנה. לא פרחים? שמחה ראשונה, גם פרחים, התעקשה אמא, וראשונה החזיקה ביד את הספר שהיה לו ריח מוזר של זמן רחוק והיו לו דפים דקים מלאים מלים שחורות וצפופות וגם כמה ציורים מפחידים שצייר הצייר של ה'תנ"ך בתמונות'. ואמא אמרה, ביד אחת תחזיקי את הפרחים וביד שנייה את הספר, ולכבוד זה תלבשי את השמלה הלבנה עם התותים, את לא שמחה? את השמלה הזאת הביאה לה דודה בלה מארחנטינה ומחר תלבש אותה רותי שנוסעת לבקר את סבא שלה שגר בארמון ולא מוכן שכף רגלו תדרוך בקיבוץ, לחשה רוסיטה לדליה. וראשונה שמעה.

אבל היום יכול להיות יום נפלא, ראשונה הרגישה את זה בעצמות שנעשו רכות וקלות ובדגדוג למעלה בגב שמגדה נוגעת בו כדי לבדוק אם או־טו־טו צומחות לה כנפיים בגלל שהיא ילדה כל כך טובה, וכל מה שהיה בביקור ההוא מתרחק ומתקטן כמו כביש שרואים כשמסתכלים לאחור מהארגז של הטנדר, שאף אחד לא יזכור איך היא נכנסה לחדר־אוכל לבושה בשמלת־התותים שעִמלנו וגיהצו במחסן־בגדים ובגלל זה היא היתה קשה ושורטת ולא רכה ורוקדת כמו בפעם הראשונה. ראשונה צעדה אל קבוצת החברים שנפתחה לשני הצדדים כמו ים סוף בהגדה של פסח והיא עברה בחרָבה שבסופה חיכה לה איש זקן בחאקי שמילא את הכיסא עם עצמו ועם הבטן שלו. היא יישרה יד אחת והושיטה לו את הגלדיולות הכבדות בצלופן ויישרה יד שנייה והושיטה את הספר השחור, ולחשה בראש מורכן, אבל יש שם תמונות מפחידות, והזקן לא הושיט ידיים לקחת ממנה לא את הספר ולא את הפרחים, רק ישב וחיכה שהיא תגיד, ואז ראשונה נשמה עמוקות ואמרה בקול רם וברור כמו שאמא רצתה שתגיד: "בשם כל ילדי בית־הילדים מהקיבוץ ומהחוץ אני מברכת אותך, ראש־הממשלה הראשון במולדתנו ההיסטֶרית," רק במלה האחרונה היא טעתה קצת וכולם צחקו, גם הבן־גוריון הזה צחק ושאל אותה בקול צרוד של זקנים אם היא נולדה במולדתנו ההיסטרית, ובגלל הצחוק מסביב היא לא ידעה מה לענות, ואמא שעמדה לא רחוק ממנה לחשה לה, תגידי לו איפה נולדת, והיא אמרה בקול רם וברור, אני נולדתי בארחֶנטינה, ונשמה הרבה אוויר והוסיפה, שאנשים שם הולכים על הראש, כי חשבה שזה חשוב לדעת, ושוב עוררה גלי צחוק בקרב החברים שהקיפו אותה ואת הזקן, והוא שאל אותה, ומה היה שמך בארגנטינה, והיא לא הבינה את השאלה ואמא ענתה במקומה, ראמונה, ואיך קוראים לך עכשיו, הוא שאל אותה, והיא אמרה, ראשונה כי אני הייתי הילדה הראשונה בבית־ילדים וגם לפרה הראשונה ברפת שלנו קוראים ראשונה, הוסיפה כי היתה בטוחה שזה חשוב לדעת, ושוב עוררה גל צחוק בקרב החברים. היא לא הבינה אם הם צוחקים בעדה או נגדה, היא רק הרגישה שהפנים שלה נעשים אדומים ועפעפה כדי להכניס את הדמעות פנימה, ואז הזקן הושיט לה יד ואמר, בואי הנה, ראשונה, והיא התקרבה והוא התכופף ונתן לה נשיקה על הלחי וכל החברים מחאו כפיים והיא הניחה את הפרחים ואת הספר על הרצפה וברחה החוצה ורצה ורצה ורצה עד שלא היה לה אוויר ואת היום הזה צריך למחוק, למחוק, למחוק. לעשות שהוא יהיה לא־היה.

מזל שהזמן ממשיך כל הזמן ועוד מעט אף אחד לא יזכור מה היה שם בכלל, למרות שאבא אמר לה, היית נהדרת, ואפילו אמא אמרה, היית בסדר גמור, והיא לחשה, אבל עשיתי שגיאה, ואבא אמר, השגיאה היתה מצחיקה, ואמא אמרה, אפילו בן־גוריון צחק ואמר לנו אחר כך שעלינו להתברך בך, וראשונה לא הבינה מה הקשר בין כל זה לבין הברכיים שלה.

אתמול היא עוד היתה עצובה בגלל כל מה שהיה, אבל היום היא כבר הריחה לחם ועוד מעט סבא לאסארו יקרא לה כדי לתת לה קצת מהקשה שהוא הכי טעים בלחם כי לועסים ומרגישים אותו בכל הפה, ובינתיים היא פורשת זרועות לצדדים ואומרת לעצמה, אני כבר מרגישה כנפיים, עוד מעט אני אעוף, ועוצמת עיניים ומטה ראש לאחור ומתחילה להסתובב סביב עצמה עד שהצמות טופחות לה על הגב מרוב תנופה והיא מרימה ידיים להיתלות בקצה ענן קרוע, אבל הענן נשמט לה מבין האצבעות ובנס היא לא נופלת לאחור, ואם היא לא רוצה שתיכף תעבור מגדה או רוסיטה ותגיד לה, מה את עושה בחוץ? רחצת פנים? צחצחת שיניים? היא צריכה להסתלק מכאן תיכף ומיד, אבל לאן?

לנדנדות.

ראול, אבא של רותי, תקע את העמודים והשחיל את השרשרות והביא מהנגרייה שני קרשים חלקים כדי שיהיה לילדים נעים לשבת ולהתנדנד, אבל ראשונה הכי אוהבת להתנדנד בעמידה. היא מתאזנת על הקרש, לופתת את השרשרות משני הצדדים ובתנועות ברכיים שלוחצות את העקבים שלה אל הקרש היא מתחילה להזיז את הקרש מתחת לרגליה. בהתחלה הוא מתעקש לא לזוז, ואז ראשונה מטה את גופה לאחור, מותחת את זרועותיה, מכופפת עוד יותר את הברכיים והופכת אותו לתנועה עולה ויורדת, כל פעם יותר עולה ויותר יורדת, השרשראות חורקות ומצייצות אבל ראשונה לא מוותרת, היא בתנופה, בכל פעם יותר למעלה, יותר קרוב לענן ההוא שברח לה, אבל בא אחר, דומה לסוס עם רעמה מתבדרת, אם היא תתאמץ יותר היא תצליח להגיע אליו, ובאמת היא עפה יותר ויותר גבוה כי התנופה שלה מעיפה אותה, אם רק תרפה את הלפיתה של ידיה על השרשראות היא תגיע למעלה, היא משחררת את ימינה הקפוצה על השרשרת והנדנדה מתעקמת, מסתחררת, מבהילה, כמעט מפילה אותה, היא ממהרת לתפוס שוב בשרשרת אבל הנדנדה כבר מסתחררת סביב עצמה ושרשרת לשרשרת יוצרת צמה מפותלת, המושב מיטלטל בפראות, ראשונה מחליקה ומתיישבת והנדנדה ממשיכה להסתחרר סביב עצמה והשרשרות מסתבכות זו בזו מתקרבות אל ראשה של ראשונה המתכופפת ומותחת רגל כדי להתחכך באדמה ולעצור את הסיבוב המשוגע הזה, לעצור, לע־צור, ל־ע־צור.

ראשונה יורדת מעל הנדנדה ברגליים נוקשות. אני שונאת אותך, היא אומרת לה, אני לא אתנדנד עלייך יותר בחיים! הנדנדה שסיימה להסתחרר ולשחרר את השרשראות הקלועות, נעה־נדה, חורקת־לוחשת, ממש מתחנפת. ראשונה נעתרת, מתיישבת על הקרש, מטה גופה לאחור ומרימה רגליים עד שהיא אופקית אל מול שמים הנעים קלות כאילו כל השמים עשויים עננים. האוויר מתחת לגוף מתנדנד וזז והאוויר מעל לגוף רך ורוחף, מזל שאבא של רותי בנה את הנדנדה הזאת לבית־ילדים בגלל שהוא עובד בנגרייה. הוא גם הביא משם עצים למדורת ל"ג בעומר ומהם בנה יותם את הצריף שהרצל ושמעון ושוקי עזרו לו לבנות, אבל לה הם לא נתנו להיכנס, זה רק של בנים, הם אמרו לה, תבנו לכם צריף של בנות, הציע לה יותם, אבל כמעט לא נשארו קרשים והבנות לא ידעו איך לבנות צריף והיא ישבה על הקרש היחיד הארוך שנשאר שם וצעקה להם שבל"ג בעומר ישרפו להם את כל הצריף, והם אמרו שהם לא ייתנו, אבל בל"ג בעומר יותם כבר לא היה וצ'יקו וראול ואלדו עשו מהקרשים של הצריף פירמידה קטנה ואבא הכניס לשם לפיד והמדורה תפסה את הקרשים ורקדה סביבם ויצאו ממנה נחשולי־אש ורסיסי־אש שהגיעו עד הכוכבים, וראשונה ישבה עם כל הילדים מסביב למדורה ושרה איש היה בישראל בר־כוכבא שמו, וראתה את יותם רוכב על סוס דוהר עם רעמה ברוח, היא שרה על איש צעיר גבה קומה וחשבה על יותם, שכמה שהיא הכי גבוהה בבית־ילדים הראש שלה מגיע רק עד הכתף שלו, וכמו בשיר עיני זוהר לו, שקופות ונוצצות, וכל בית־ילדים אהב אותו, אבל הוא נסע והצריף שהוא בנה הפך למדורה ועלה באש שלא הפסיקה לרקוד בין הקרשים וכל הזמן השתנתה, בגלל זה קשה לצייר אש כמו שקשה לצייר מים. מגדה זרקה למדורה תפוחי אדמה ואחרי המון זמן ראול לקח מקל וגלגל אותם החוצה, הם היו שרופים ושחורים אבל ראול אמר שבפנים הם טעימים מאוד, צריך רק לחכות שיתקררו, אבל לראשונה לא היתה סבלנות והיא הושיטה יד, ובמקום קרטושקע היא הרימה בטעות גחל וקיבלה כווייה.

זה כאב נורא ונשאר לה שם סימן, ובכל פעם שהיא רואה אותו היא נזכרת באש שטרפה את הפירמידה ובתוך האש הזאת היא רואה את יותם; הילד הכי־יפה שהיא ראתה בחיים שלה; למה הוא רצה לבנות עם הבנים רובינסון קרוזו? היא רצתה לשאול אותו ולא העזה כי הוא היה יותר גדול ממנה ויותר מדי יפה, אז היא חשבה שרובינסון קרוזו זה אולי כמו אַבּרָא־כַּדַבּרָה־לָה־פּוּאֶרְטָה־סֶה־אַבְּרָה1 שאמרו עלי־באבא וארבעים השודדים כדי לפתוח את דלת המערה שבה הטמינו את כל האוצרות. מלים יכולות לפעמים לחולל דברים מופלאים, אם לוחשים אותן שלוש פעמים בעיניים עצומות ועם יד ימין על הלב. אבל אם מתבלבלים ביד — הקסם לא קורה. ואם מתבלבלים במלים — הקסם לא קורה. היא ניסתה כמה פעמים ולא הצליח לה. עכשיו היא לוחשת שלוש פעמים ללא הפסקה רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו כדי שרותי לא תלבש מחר את השמלה עם התותים שיש לה במקום שרוולים כנפיים שאמא קוראת להם 'וולאנים' ומסביב למותניים סרט רחב שקושרים מאחור בעניבת פרפר ע־נ־קית. הסרט אדום, כמו התותים על השמלה. כל דודה רקמה לראשונה שני תותים על השמלה, יחד עשרה תותים, ראשונה ספרה. הדודות שלחו לה את השמלה עם דודה בלה שבאה מארחנטינה לביקור בקיבוץ וברגע שנכנסה לחדר־ההורים נאנחה ואמרה, אַיי־דֶה־מִי, אַיי־דֶה־מִי.2 אחרי שדודה בלה נסעה אמא עשתה לאבא הצגה שלמה איך דודה בלה נכנסה ונבהלה וכמה פעמים היא אמרה איי־דה־מי, כי האמא הזאת מצחיקים אותה דברים שבכלל לא מצחיקים כמו ההצטערות של דודה בלה שאבא לקח את אמא ואת ראשונה לגור בין החולות והבדווינים.

דודה בלה שרה לראשונה את השיר ששרו לה כל הדודות האחרות כשהיא היתה קטנה: אָרוֹס־קוֹן־לֶצֶ'ה, מֶה קְיֶרוֹ קָאסָאר, קוֹן אוּנָה סֶנְיוֹרִיטָה קֶה סֶפָּה בַּיְלָר!3 את זוכרת כמה אהבת את השיר הזה, היא שאלה אותה, וראשונה הבינה מה היא שואלת אבל לא זכרה את השיר הזה בכלל. היא היתה קטנה מדי, הסבירה אמא לדודה בלה, וראשונה נבהלה. איך ייתכן שהיא לא זוכרת כלום ממה שקרה לה כשהיתה קטנה? איזה עוד דברים קרו לה, ואם לא יספרו לה היא בחיים לא תדע? לפעמים היא מבקשת מאמא, תספרי לי איך היה בארחנטינה, ואמא אומרת, עכשיו אנחנו בישראל, מה שהיה שם עבר ונגמר. אבל ראשונה אוהבת סיפורים על עצמה כשהיתה קטנה כי היא היתה מאוד חמודה, את זה רואים בתמונות. ומה יהיה אם אחר כך היא לא תזכור כלום ממה שקורה לה עכשיו? זה יהיה כמו בסופת חול שהיא רצה לחדר־הורים והסתכלה רגע לאחור וראתה שבמקום הבית־ילדים והגן־ירק והפינת־חי והמחסן־בגדים מיתמר ענן אבק גבוה בצבע לכלוך.

רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו, תעשה שמחר רותי לא תלבש את השמלה שדודה בלה הביאה לה מארחנטינה ועזרה לה ללבוש אותה ואמרה, פְּרֶסְיוֹסִיסִימָה! שזה בספרדית יפה מאוד־מאוד־מאוד. בשמשת החלון הפתוחה כנגד הקיר ראתה ראשונה ילדה לבושה כמו בסרט. את רואה איזה טאליה זה עושה לך? שאלה הדודה בלה והידקה את הסרט למותניה וקשרה מאחור. אחר כך היא פרמה לה את הצמות והרטיבה לה קצת את השיער ומרחה אותו במשחת שיניים לשערות שהיא הביאה מארחנטינה ועשתה לה בַּדְבּוּקים כמו לשירלי טמפל. שירלי טמפל רוקדת ככה, שירלי טמפל קופצת ככה, הופיעה ראשונה בפני ההורים והדודה, ואמא מחאה כפיים אבל אמרה לדודה שאת השמלה צריך למסור למחסן־בגדים של הילדים כי בקיבוץ אסור להחזיק ברכוש פרטי. כל ילדה שתיסע העירה או שיבואו לבקר אותה אורחים חשובים תקבל את השמלה עם התותים לכמה שעות. גם ראשונה תקבל אותה בדיוק כמו כל הילדות האחרות. ברכה כבר לבשה אותה ועדה כבר לבשה ועשתה כתם שלא יורד אבל נראה כמו עוד תות אז זה לא נורא, אמרה רוסיטה, אבל רותי חושבת את עצמה בגלל שהיא נוסעת בשפיישל לסבא שלה שגר בארמון ולא מוכן שכף רגלו תדרוך בקיבוץ כאילו שהקיבוץ הוא קו שחור בין הבלטות. כשאני אהיה גדולה אני אגור בארמון שלו ואוכל סוכריות כל היום, משוויצה רותי.

— סבא של רותי גר בארמון?

במקום לענות אמא צוחקת.

— הוא כן או הוא לא? — מתעקשת ראשונה.

— לרותי יש הרבה דמיון — אומרת אמא. ככה היא אומרת גם על מה שראשונה מספרת.

— הרבה דמיון זה רע או טוב?

אמא אומרת שזה טוב, אבל הקול שלה אומר שזה רע.

ראשונה מתיישרת וקופצת מעל למושב הנדנדה הממשיכה להתנועע בלעדיה. תחכי לי פה, לוחשת לה ראשונה, אני אחזור בלילה בצאת הכוכבים. כי עכשיו היא בדרך לחדר־ההורים. מה יש בחדר חוץ ממיטה גדולה עם מגֵרה מתחת וג'ארה בפינה וכיסא וארון ושני מדפים עם ספרים ותמונה? כמה בובות אמתיות עם עיניים שקופות שנפתחות ונסגרות, לא כמו הבובות הממולאות שבבית־ילדים עם העיניים מכפתורים; על המדף הגבוה יש כמה ספרים של גדולים, ועל המדף הנמוך ספרים שראשונה קיבלה ליום הולדתה האמתי, לא זה שהיא חוגגת עם כל הילדים בבית־ילדים; את הכחול הדק עם הירח נתנו לה כשהיתה בת ארבע בגלל שניסתה להיכנס ללול. התרנגולות בלול האמתי לא התפרעו כמו התרנגולות בספר, אבל הירח עוד עושה לה לפעמים פרצוף חמוץ ואז היא עוצמת עיניים ואומרת לעצמה, אני־לא־רואה־אותך ואתה־לא־רואה־אותי. את ה'תנ"ך בתמונות' נתן לה אבא בהתחלת כיתה אלף, ואמא אמרה, לא מתחילים ללמוד תנ"ך בכיתה אלף, הספר הזה עוד לא לגילה, ודווקא בגלל זה ראשונה אוהבת להסתכל בתמונות שעשויות מהמון קווים שחורים צפופים ולא־צפופים, ומתחת לכל תמונה יש הסבר עם ניקוד שלא תמיד מסביר את מה שמצויר שם, אז ראשונה ממציאה לו סיפור, כי כשהיא לא מבינה משהו היא מיד מספרת לעצמה מה ההסבר.

לפני שבועיים היא קיבלה ספר חדש ליום הולדתה האמתי, אבל במגֵרה הגדולה שמתחת למיטה החביאו ספר אחר, הרבה יותר עבה, כדי לתת לה אותו מתנה בשנה הבאה, ודווקא אותו היא הכי רוצה, ואי אפשר לדעת על מה הוא בגלל שהוא עטוף בנייר עלוב־נפש (את המלה הזאת, כמו הרבה מלים אחרות, למדה ראשונה מהספרים, כי יש מלים של ספרים ויש מלים שמדברים; מלים שמדברים הן בבגדי־עבודה, מלים של ספרים הן בחולצות רקומות).

הדבר הראשון שראשונה עושה כשהיא מקבלת מתנה הוא לקרוע את הנייר שמסתיר אותה; לפני שבועיים גילתה ספר שעליו מצויר ילד מוזר עם גלימה ארוכה וחרב דקה בשם 'הנסיך הקטן', אבל לא היה לו כתר, רק תלתלים צהובים עם שפיצים, אז איך הוא נסיך? היא פתחה את הספר והתחילה לקרוא וכמעט לא שמעה שאבא לוחש לה, מה אומרים? תודה רבה, מלמלה, כבר מהופנטת לציור של נחש בריח בולע נמר? לא, פנתר? לא, שועל בטח לא, אז מה הוא בולע, היא יצאה החוצה לשבת על מדרגת־הקריאה שלה והספיקה להגיע לסוף הספר לפני התחלת החושך, קצת לפני שהיתה צריכה לחזור לבית־ילדים. אם לא תמצא את הספר החדש שאמא החביאה במגרה היא תקרא שוב את 'הנסיך הקטן', כי בקריאה שנייה תמיד צצים דברים שלא היו שם קודם. והפעם, שהיא כבר יודעת מה קורה בסוף, היא תקרא אותו יותר לאט כדי לעכב את הסוף העצוב וגם כדי שלא ייגמר לה כמו הבננה שכל ילד מקבל ביום שישי לכבוד שבת ומלקק ומתאפק כדי שכולם יגמרו את הבננה שלהם לפניו ורק לו תישאר עוד קצת בננה נא־נא־נא־נא־נא־נא; רק הרצל ושמעון ושוקי, הילדי־חוץ, אכלו אותה מיד. גם ראשונה רצתה תמיד לאכול אותה על המקום, אבל קילפה את הבננה עד החצי והפכה אותה לפרח עם ארבע קליפות־כותרת וסובבה אותה מצד לצד. תאכלי כבר, למה את מחכה, נדנד לה הרצל, וראשונה ענתה: שהבננה תהיה יותר מתוקה. אם מסובבים אותה ככה — היא הדגימה — היא נעשית יותר מתוקה. חבל שכבר אכלת את שלך, היית יכול גם —

הרצל קילל אותה וסובב לה את הגב. ראשונה עצמה עיניים וניסתה להגיע עם קצה־הלשון לקצה־האף. אם היא תצליח הקללה שלו בטלה ומבוטלת. וליתר ביטחון תנסה לתפוס צפרדע ותשלח אותה לקלל את הרצל בחזרה. איפה מוצאים צפרדע? רק איפה שרטוב וקריר; על יד הבאר שראול הראה לראש־ממשלתנו הראשון במדינתנו ההיסטרית, לא זאת שרוסיטה ומגדה הכינו מקרטון לכבוד יום ההולדת המשותף של כל ילדי־הגן; הן ציירו עליה אבנים כדי שתהיה דומה לבאר האמתית, העמידו אותה בחצר של בית־ילדים ונתנו לכל ילד חכה. כל ילד התקרב לבאר מקרטון, הטיל לתוכה את החכה ומגדה התכופפה ועזרה לכל ילד לדוג משם דג מנייר מלא שתי סוכריות טופי פירות, אחד מסטיק 'עלמה', תרנגול אדום על מקל וופלה מלא פירורים. בתקווה שזה יוציא להם אותה מהראש, שמעה ראשונה את רוסיטה אומרת למגדה וידעה שהן מדברות על הבאר האמתית. אבל הבאר ההיא לא יצאה לראשונה מהראש כי תמיד כשאומרים לה 'לא' זה מתעקש אצלה להתהפך ל'כן' כמו עם הספר שהחביאו ממנה במגרה ומהפינה העטופה שלו ידעה שהוא עבה מן השניים הקודמים, אולי אפילו עם אותיות קטנות של מבוגרים, אולי אפילו עִם־בלי־ניקוד, אולי אפילו עם מלים כמו "אורו פניו" או "נכוֹחָה תלך" ואולי גם שם יש באר הקולחת בשיר כאשר דולים את המים מלב החושך שלה.

ראשונה מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה, ורואה שכל הקיבוץ שטוף אור לבן שמוחק את כל הצבעים כמו בסרט של אתמול שהקרינו במיוחד לילדים כי כולם התנהגו למופת ועשו רושם טוב מאוד על ראש־ממשלתנו הראשון, חוץ מראשונה. הילדים היותר־קטנים נרדמו באמצע הסרט אבל ראשונה לא, ראשונה ראתה בעיניים שורפות איך בהתחלה היה הכול חום כמו בתמונות הישנות באלבום, האדמה חומה, הסוסים חומים, העצים חומים, אפילו השמים חומים, האנשים היו חומים וגם הילדה דורותי עם הצמות עד החצי ומהחצי עד הסוף תלתול. דורותי מדברת אל הגדולים אבל כולם עסוקים, או סופרים אפרוחים, או מתקנים עגלה, ויש שם שכנה רעה שרוצה לקחת לדורותי את טוטו הכלב החמוד שלה, והדודה שלה מסכימה כי השכנה מפחידה אותה, אבל טוטו מצליח לצאת מהסל של השכנה הרעה ודורותי מחליטה לקחת אותו ולברוח. בדרך היא פוגשת זקן משונה שיש לו קרון קסמים וכשהיא רוצה לחזור הביתה — רוח חומה ועבה מסתובבת ומעיפה באוויר את הבית הקטן שלה והבית נוחת בארץ של כל צבעי־הקשת. כל מה שקורה בארץ ההיא הוא פלאי־פלאים בצבעי־צבעים; יש שם פיה יפהפייה לבושה בשמלת טול ורודה ועל ראשה כתר מרוסס־כסף, ונעליים אדומות נוצצות שבהוקוס־פוקוס ננעלות על הרגליים של דורותי, וגמדים שרוקדים ושרים, ומכשייפה איומה עם פרצוף ירוק וכובע שחור שמופיעה מתוך ענן אדום ורוצה לגנוב לדורותי את נעלי־הקסם שלה. הדרך הצהובה אל הקוסם מארץ עוץ מובילה לעיר הברקת; למה לה ללכת לקוסם ההוא, למה שלא תישאר עם הפיה היפה ועם הגמדים בארץ הצבעי־צבעים, שואלת ראשונה את אמא, כי היא רוצה לחזור הביתה, לוחשת לה אמא, למה לה לחזור הביתה, ראשונה מושכת לאמא שלה ביד, שששש אומרת אמא, אבל למה, מתעקשת ראשונה, אצלה בבית הכול חום ומכוער וכולם שם צעקו עליה, למה לה לחזור לשם, אבל אמא אומרת לה, שששש... אני אסביר לך אחר כך, ואחר כך באו קטעים ממש מפחידים, המכשייפה עם הפרצוף הירוק המשיכה לעולל דברים רעים, הדחליל ואיש־הפח והאריה התחברו לדורותי והלכו לעיר הברקת שהכול בה היה ירוק, כי ירוק זה צבע של קסמים וחום זה צבע של ימים רגילים. את הקוסם מארץ עוץ לא ראו בכלל, רק שמעו את הקול המפחיד שלו עולה מתוך תמרת עננים ירוקים, ואז קרו עוד המון דברים, אבל בסוף התברר שדורותי לא הלכה לשום מקום, היא פשוט קיבלה מכה בראש והתעלפה, וכשהתעוררה גילתה שהיא בבית החום שלה במיטה החומה שלה, והאנשים החומים שקודם צעקו עליה מתחנפים ודואגים לה, והיא שמחה להיות בבית החום שלה; איזה טיפשה.

בדרך חזרה לבית־ילדים אבא מרים אותה על הידיים כי היא עייפה ומאוחר מאוד, גם את הילדים האחרים נושאים על הידיים, רק הילדי־חוץ הולכים ברגל; הרצל רץ להגיע ראשון, כמו תמיד, וראשונה שמה את הראש על הכתף של אבא ואומרת לאמא, אם צקלון היה מעיף אותי לארץ הצבעי־צבעים לא הייתי חוזרת משם אף פעם בחיים, ואבא שאל, ולא היית מתגעגעת אלינו, אבל ראשונה היתה עייפה ולא רצתה להתחיל לענות כי חששה שתחלום על זה בלילה, היא אפילו לא הרגישה שהיא נרדמה, רק בבוקר־בבוקר הבינה שישנה כל הלילה וקמה והתלבשה ויצאה החוצה בלי לרחוץ פנים ובלי לצחצח שיניים והסתכלה ימינה והסתכלה שמאלה וראתה שהכול לבן מרוב אור; הבית־ילדים והגן־ירק והמחסן־בגדים והחדר־אוכל של החברים ואפילו מגדל־השמירה הרחוק התנמסו באור הסמיך ובקושי ראו אותם. ואפילו את הרפת.

ראשונה מסתובבת בזרועות פרושות לכל הצדדים כמו טחנת רוח ולפי איפה שהיא תיעצר היא תדע לאן ללכת; הרגליים שלה מסתבכות והיא כמעט נופלת לפני שהיא נעצרת; לאן? לרפת! אז היא כן תעשה משהו־שלא כי אין אף אחד בסביבה, היא כן תלך לרפת לגנוב חרובים מהפרות כי פתאום היא צריכה מתוק עד שכל הגוף צעקה. החרובים ששמים לפרות בתערובת מתוקים כמעט כמו הדוּלְסֶה־דֶה־לֶצֶ'ה4 שאמא קיבלה מארחנטינה ולא מסרה למטבח־חברים, והיא וראשונה אכלו בסודי־סודות עד הכפית האחרונה לפני שנים רבות עד מאוד. ומה אם צ'יקו כבר גמר לאכול וחזר לרפת לחלוב את הפרות?

מרקו, שכולם קוראים לו צ'יקו כי הוא הכי קטן והכי נמוך מכל החברים, תפס אותה לפני כמה ימים מוציאה מהפה גרעין של חרוב ואמר לה, אם את בולעת את זה צומח לך עץ חרובים בתוך הבטן. וראשונה זכרה את שלושת עצי הבאובב שלפתו את הכוכב הקטן ואת הילד שעמד על השורשים שלהם ולא ידע מה לעשות כי לא נשאר לו כוכב מתחת לרגליים; ומה אם בכל זאת בלעה בטעות גרעין של חרוב ויצמח לה בבטן עץ ענקי שיפצלח אותה לחתיכות? היא כמעט התחילה לבכות וברחה מהרפת לחדר ואמא שאלה מה קרה, והיא הראתה לה גרעין של חרוב ושאלה אם היא בלעה בטעות אחד כזה יצמח לה עץ מהבטן, ואמא אמרה, אל תדאגי, מה שנכנס מצד אחד תמיד יוצא מהצד השני, וראשונה שאלה, איפה הצד השני, ואמא אמרה, הטוסיק שלך זה הצד השני, וראשונה הרגישה איך הפנים שלה נעשים אדומים כי 'טוסיק' זה לא מלה שאימהות אומרות. ואז אבא לקח לה את הגרעין מהיד ואמר שפעם היו משתמשים בגרעינים כאלה כדי לשקול יהלומים, כי לכל הגרעינים של כל החרובים בכל העולם יש אותו משקל, כל גרעין שוקל מאתיים מיליגרם בדיוק. מאתיים מיליגרם זה הרבה? לא, זה מעט מאוד, יהלומים שוקלים מעט מאוד אבל הם עולים הרבה, למה, שאלה ראשונה, כי צריך לחפור עמוק באדמה כדי להוציא יהלום אחד ואחר כך צריך להבריק אותו מכל הצדדים וזאת הרבה עבודה. אם מצאת יהלום שאין לו בעלים — הריהו שלך, זכרה ראשונה מה שאמר לנסיך הקטן איש־העסקים הקירח שמחזיק בכוכבים כדי להיות עשיר ולקנות עוד כוכבים, אז היא לא ידעה מה זה יהלום ולא שאלה כדי שלא יחשבו שהספר קשה לה, אבל עכשיו, אחרי שאבא בעצמו אמר, היא שאלה, ראית פעם בחיים שלך יהלום? אז אבא ביקש מאמא שתראה לה את הטבעת, ואמא הוציאה קופסה קטנה מהמגרה שמתחת למיטה, וכשהיא פתחה את המגרה הציץ משם משולש עטוף מהספר שמחכה לה לשנה הבאה, אבל הזמן הוא שמש־בגבעון־דום כשמחכים למשהו טוב, ועד השנה הבאה יעברו אולי מאה שנה.

לטבעת של אמא היה נוח מאוד בקופסה השמנה והקשה שלה; היא היתה תקועה בחריץ של הכרית הלבנה, והיה משובץ בה כוכב שקוף ששלח דקירות של אור לכל הכיוונים. היהלום הזה, אמרה אמא, עולה יותר מכל הקיבוץ. היא חייכה כשדיברה וראשונה לא ידעה אם היא מתכוונת בצחוק או ברצינות כי אצל האמא הזאת אף פעם אי אפשר לדעת. מי נתן לך אותה, היא שאלה. אבא נתן לי כשהיינו חתן וכלה, ענתה אמא. מי נתן לך? שאלה ראשונה את אבא. אמא שלי, ענה אבא. ומי נתן לאמא שלך? אבא שלה, ענה אבא. ראשונה קיבלה סחרחורת רק מלחשוב כל כך הרבה זמן לאחור, כי זמן הוא כמו אוויר בלי רוח, אי אפשר לראות אותו, אי אפשר להרגיש אותו, ורק לפעמים הוא סגור בתוך משהו גדול וקשה כמו מה שאבא הביא מהשדה ואמא אמרה שהיא תעמיד בכניסה. ראשונה שאלה, מותר לשבת על זה? ואמא אמרה, למה לא, זה לא יישבר אם זה לא נשבר עד היום, וראשונה ישבה על האבן המסותתת בצורות של עלים כדי לקרוא את הספר, עד שאבא חזר מהשדה וחייך: את יודעת שאת יושבת על קורונה בת אלפיים שנה? אז היא עברה מיד לשבת על המדרגה בכניסה כי הרגישה שהזמן רועד בתוך האבן ההיא כמו זמזום של דבורה.

צ'יקו הרפתן חוזר מחדר־אוכל ושואל אותה לאן היא הולכת. לאיפה שאתה, עונה ראשונה בלי לחשוב פעמיים, והוא מחייך, אז וָאמוֹנוֹס,5 תמיד מכניס קצת מלים בספרדית כמו צימוקים בעוגה. בדרך לרפת השמש מציצה מעבר לגבעה ועוקצת את העיניים והצל נהיה ארוך לאחור אבל ברפת האוויר קריר ומלא ריחות טובים של חציר וחלב ופרות. הרפת גדולה וגבוהה כי מחכים לפרות חדשות. בינתיים יש בה שתיים והחלב שלהן מספיק רק לתינוקות של בית־תינוקות. לפרה הכי ותיקה ברפת קוראים 'ראשונה' כמו לראשונה, על זה החליטו באספת־חברים; אחרי ראשונה הגיעו לבית־ילדים רותי ועדה ועמיקם וסנונית־הצנונית וגיתית־הגיגית ושולה וחיליק והרצל ושוקי ושמעון וברכה, הילדי־חוץ, שלא הגיעו בבת־אחד, אבל ביום שהגיעו חפפו להם את הראש בנפט ותמיד עולה מהם ריח דוקר ועצוב של ילדים אחרים.

ראשונה עומדת מול הפרה ראשונה. הראש של הפרה שחור, העיניים שלה מבריקות כמו ג'ולות שחורות ויש לה ריסים עבים כמו לשלוש מהבובות שמחכות לראשונה בחדר. פעם היתה משחקת בבובות שלה כמעט כל הזמן־הורים, מפשיטה, רוחצת, מלבישה, מאכילה אותן דייסה ממים ואבקת אדמה בכפית הכסף הקטנה, אבל מאז שהיא יודעת לקרוא היא כמעט לא נוגעת בהן. למה את לא משחקת יותר בבובות שלך? שאלה אמא, וראשונה ענתה, כי הם בכלל לא מבינות שום דבר, הם פסלים! אמא פרצה בצחוק. מה מצחיק, כעסה ראשונה, אבל אמא אמרה, כלום, כלום, את צודקת, הבובות באמת לא מבינות שום דבר. ואמא לקחה את הבובה אלישבע להכניס אותה למגרה שמתחת למיטה וברגע שהרימה אותה הבובה פקחה את עיני התכלת השקופות שלה ונתנה בראשונה מבט מצטער, וכשאמא השכיבה אותה במגרה עם הפנים למטה היא בכתה. ואז נצבט לראשונה הלב והיא הבינה שהיא טעתה, שהבובות מבינות שראשונה כבר לא כל כך רוצה לשחק אִתן כי היא מעדיפה לקרוא והן בוכות בלילה בדמעות של זְרוּחִית.

גם לפרה יש עיניים עצובות. את יכולה ללטף אותה, אומר צ'יקו, וראשונה הילדה מושיטה יד ללטף את ראשונה הפרה מהמצח עד לנחיריים, ואז מוציאה הפרה לשון ארוכה וראשונה מושכת את ידה. צ'יקו צוחק: את מפחדת שהיא נושכת אותך? היא מחכה שצ'יקו יתרחק ולוחשת קרוב לאוזן של הפרה: אני לא לקחתי לך את החרובים, זאת היתה ילדה אחרת. ואז היא נוגעת לעצמה בקצה האף ולוחצת עליו כדי שלא יתארך כמו האף של פינוקיו.

צ'יקו יושב על כיסא קטן ליד לונה, הפרה השנייה, וחולב אותה לתוך דלי. החלב יוצא בתזזז של קווים ישרים לבנים. זה לא כואב לה, ראשונה נחרדת. צ'יקו צוחק. אם לא מוציאים לה את החלב זה כואב לה, הוא אומר. היא רוצה שתחלוב אותה? היא מוכרחה לברר. אם אני מאחר חצי שעה אני כבר שומע איך היא בוכה, צ'יקו יודע הכול על פרות ועל חיות, וראשונה שואלת אם גם אצל אימהות החלב כואב בגלל אמא של עדה שיש לה תינוקת, אני אף־פַּן הייתי אמא אז אני לא יודע, צוחק צ'יקו וכל התלתלים שלו צוחקים אתו. וראשונה מחליטה בלבה לשאול את אמא. ואולי לא. אולי את מגדה. כי לאמא אין כוח לשאלות כאלה.

כשהדלי התמלא צ'יקו קם לצקת את החלב לתוך הכד הגדול, וראשונה דוחפת את היד לתוך התערובת של לונה ומסובבת את האצבעות עד שהן נתקלות בחרוב שבור ושולפות אותו. אל תסתכלי, היא לוחשת ללונה הפרה, ואת ראשונה היא משביעה, ואת אל תלשיני, זה לא יפה להלשין. היא מחביאה את החרוב השבור בכיס של מכנסי ההתעמלות שלה, והיד שלה מוצאת שם את האבן ההיא, העגולה, הלבנה, החצי־שקופה, החרוצה קווים דקים כמו קורים של עכביש. יש לי ירח בכיס, קופץ לה הלב משמחה. היא מצאה אותו על החול המבריק מגל אחד אחרי שהוא נסוג והתהפך לים. בהתחלה חשבה שזאת ג'ולה והסתכלה מסביב לראות אם מישהו מחפש ג'ולה אבל אף ילד לא היה אפילו קרוב לשם, אז ידעה שהירח הזה הוא שלה ואף אחד לא ייקח לה אם לא תגלה שמצאה.

— היי, לאן את הולכת — צועק לה צ'יקו הרפתן — את לא רוצה חלב מהפרה!

הוא מושיט לעברה ספל פלסטיק בצבע תכלת של החדר־אוכל, אבל ראשונה עושה עם הראש שלא, ובורחת משם לפני שהוא יתפוס אותה בטוסיק כמו שהוא עושה לפעמים. זה משחק כזה שהוא משחק אִתה, והיא לא אוהבת כי היד שלו כמו חצצים וקוצים.

'טוסיק' מותר להגיד. רוסיטה אומרת לא לשכוח לנקות את הטוסיק אחרי הבית־שי. 'טוסיק' זה לא מלה גסה. אבל בספרדית 'קוּלוֹ' זה כן. ו'תחת' זה מלה ממש לא יפה. למרות שאומרים הנעליים מתחת למיטה, הכדור מתחת לשולחן. איך מלה אחת יכולה להיות דברים אחרים. עב זה עבה ועב זה ענן. אולי בגלל שלפעמים הענן עבה, הסבירה לעצמה. ראשונה תמיד הסבירה לעצמה דברים כדי להבין יותר טוב. מר זה ההיפך ממתוק ובספרדית מר זה ים, אבל הים לא מר, הוא מלוח. אולי הים של ארחנטינה הוא מר. אז בגלל זה. ויש מלים שהם כמו חתן וכלה; עץ ועצה, שן ושינה, רק שהם לא בכלל. מי מחליט איזה מלה הולכת עם מה? מי מחליט איפה מדברים מה? בבית־ילדים מדברים עברית, בחדר־אוכל מדברים ספרדית, אבל בסרטים מדברים רק אנגלית, כי סרטים זה דבר אחד וקיבוץ זה דבר לגמרי אחר.

— מי ממציא מלים? — שאלה ראשונה את המורה דליה בכניסה לכיתה.

— אנשים! — דליה החזיקה את הדלת פתוחה וחיכתה שראשונה תיכנס אבל ראשונה לא נכנסה — אם את לא נכנסת תואילי לזוז ותני לי לסגור את הדלת, בבקשה — הקול של דליה כועס בגלל שראשונה לא נכנסת לכיתה, למרות שהיא עצמה גירשה אותה מהכיתה וראשונה לא שוכחת לה ולא סולחת לה והיא פונה אליה רק כשמציקה לה שאלה שאף אחד בקיבוץ לא יודע את התשובה עליה, אפילו אמא לא, כי אמא רק התחילה ללמוד להיות מורה כדי לענות על כל השאלות שילדים שואלים גדולים. מה יהיה כשאמא תגמור ללמוד בסמינר ותחליף את הדליה הזאת? גם אמא תגרש אותה מהכיתה?

ראשונה מניעה את ראשה כדי לתת למחשבות שלה להתגלגל מצד לצד. אנשים שהמציאו את המלים לא ידעו ש'ככה' בעברית זה ככה ו'ככה' בספרדית זה קופסה? אבא אמר לאמא לא לדבר אליה בספרדית כי זה עלול לבלבל את הילדה, אבל אמא למדה בסמינר שילדים בגיל צעיר קולטים שפות בלי כל קושי, ראשונה כבר יודעת לקרוא בעברית ותוכל בקלות ללמוד לקרוא בספרדית, אני מקווה שאת לא מתכוונת ללמד אותה גם יידיש, אמר אבא ואמא צחקה כאילו הוא אמר בדיחה.

ראשונה לא מבינה בדיחות של גדולים, אבל אם גדולים ממציאים מלים גם היא יכולה? לפעמים היא מרגישה שמלה עומדת על קצה הלשון שלה ורוצה לצאת כי כל דבר יוצא מתוך דבר אחר; הכעס יושב בגרון, כשהוא פורץ הוא צורח; העצב שוכב בעיניים, הוא בורח בבכי; פחד רובץ בבטן. בלילה, כשציפורניים שורטות להיכנס מעבר לתריסים ורוחות רפאים רועדות על הקירות ויללות של תנים נושכות את החושך מסביב לבית־ילדים וחתול־הלילה הגדול הולך על התקרה, הפחד בוחש בבטן והופך את הלשון לנייר. אז ראשונה מסתתרת מתחת לשמיכה כי מה שהיא לא רואה לא רואה אותה.

אבל הנה אבא הולך לחדר. בבוקר בבוקר? אולי רק לקחת משהו שהוא שכח. הוא יכעס אם יראה את ראשונה בחדר ולא בבית־ילדים, כי בשביל מה הקימו בית־ילדים אם ילדים כל הזמן בורחים ממנו? היא מחליטה לחזור לבית־ילדים לארוחת־בוקר ומכניסה את יד ימין לעומק הכיס; זה בסדר, החצי־חרוב עוד שם וגם הירח.

הילדים יושבים סביב שני השולחנות ובצלחת של כל אחד מונחת פרוסת לחם מרוחה במרגרינה ומלפפון ירוק עם קליפה וחצי־ביצה קשה. ספלי הפלסטיק העבים מלאים תה חום כהה. ראשונה בודקת איזה ילד קיבל את המזלג עם צֵירֶה. מאין הגיע המזלג הזה לבית־ילדים אף אחד לא יודע; הוא יותר כבד מכל המזלגות האחרים ובקצה שלו יש קישוט בצורת חצי־פרח. כל ילד רוצה לקבל את המזלג עם צירה. ומי מקבל את המזלג הזה הכי הרבה? רותי, כי תמיד רותי. והרותי הזאת מפזרת עכשיו מלח על המרגרינה של הפרוסה ומודיעה לכולם: זה יותר טעים ככה.

— הו, הנה את! איפה היית ראשונה? — שואלת מגדה.

— ברפת — מודה ראשונה כי היא חוששת שצ'יקו ילשין עליה; היא לא סומכת עליו, למרות התלתלים.

— מה עשית ברפת? — רוסיטה מניחה לפניה צלחת לבנה שרוטה.

— ביקרתי את ראשונה — עונה ראשונה ורוסיטה מתעניינת: לפחות נתנו לך שם ספל חלב?

— נתנו אבל לא רציתי לשתות אותו — ממלמלת ראשונה בראש מורכן.

— למה לא רצית? — רוסיטה לא מאמינה לה.

— כי לא היה לכולם אז לא רציתי שרק אני — צץ השקר להושיע אותה כי כבר למדה שזה שקר טוב.

— טוב, עכשיו שבי ותאכלי ארוחת־בוקר — רוסיטה מזגה לה תה בספל ושמה לה פרוסת לחם ומלפפון עם קליפה וחצי־ביצה קשה על הצלחת. ראשונה טובלת שפתיים בקצה התה. הוא חם ומר. היא מסתכלת סביבה. אף אחד מהילדים לא שותה את התה הזה. בהחלטה פתאומית היא בוצעת בכפית חתיכה מהפינה של המרגרינה המונחת על צלחת במרכז השולחן ומכניסה אותה לתוך התה. המרגרינה שטה בים החום של התה, עושה סיבוב שלם ומתנמסת לנחל נוצץ עם בועות. ראשונה בוחשת את התה וטועמת; יותר מתוק ככה, היא מודיעה לכולם. שוקי, הרצל, חיליק ושמעון עושים כמוה. הם תמיד עושים כמוה, ורותי קוראת להם קוף־אחרי־בן־אדם כי היא רוצה שהם יהיו קוף־אחרי־בן־אדם אחריה.

אחרי שפינו את הספלים והצלחות לכיור מודיעה רוסיטה שהיום יגיע ילד חדש וכולם צריכים להיות נחמדים אליו ולא להתנפל עליו במכות כי הוא בא מבית קשה. תמיד מתנפלים על החדשים במכות שיידעו להם. גם הכבר־לא־כל־כך־חדשים מרביצים לחדשים־החדשים כדי שיידעו שהם חדשים־ישנים. רק לשולה לא הרביצו כי מגדה סיפרה להם שההורים של שולה נסעו בשליחות למֶחִיקוֹ והם השאירו אותה כאן בבית־ילדים רק עד שהם יחזרו, ולגיתית לא הרביצו כי היא הגיעה לבית־ילדים עם אמא שלה שנשארה אִתה המון זמן ודיברה עם הילדים בעברית־של־ילדים ולא בעברית־של־חברים. היא הסבירה להם שגיתית זה שם של כלי־נגינה כמו כינור או חליל, אבל הילדים לא האמינו לה, אף אחד בחיים לא ראה ולא שמע גיתית; ואיך קוראים לך, שאלה אותה רותי, והאמא ענתה, זאבה, זאבה זה לא שם, זה חיה, אמר לה שוקי, וכל הילדים צחקו קצת והפסיקו מיד כי מה אם בלילה היא הופכת להיות באמת זאבה; הם ויתרו לגיתית על המכות אבל בינם לבין עצמם קראו לה 'גיגית'. רק אחר כך נודע להם מפי מגדה שהגיגית והזאבה הגיעו לקיבוץ שלהם מקיבוץ אחר; לגיתית היה קל להיות בבית־ילדים, היא היתה רגילה לבית־ילדים מהקיבוץ הקודם שלה. למה הם עזבו את הקיבוץ שלהם ובאו לקיבוץ שלנו, שאלה ראשונה את רוסיטה שמשכה בכתפיים ולא ענתה אבל ראשונה לא ויתרה, היא שאלה את דליה המורה, ודליה ענתה, בגלל מחלוקת, וראשונה לא הבינה את התשובה הזאת והתביישה לשאול ולכן הסתפקה במה שהגיגית סיפרה לה, שבקיבוץ הקודם כל הילדים מהקבוצה שלה פרצו בלילה למחסן וגנבו ממתקים ועשו להם מחבואה של ממתקים ואחרי ארבע במקום ללכת להורים היו מתאספים מתחת לעץ שליד הבית־קברות ומוציאים את הממתקים מהקופסת־פח ואוכלים קצת כל פעם כדי שיישאר להם גם לאחר כך.

אבל הילד החדש שיגיע היום לא בא מקיבוץ מחלוקת אלא מבית קשה. בית קשה עשוי מברזל שחור. הדלת שלו נפתחת בחריקה חמוצה כי ברזל שמזיזים אותו צורח נורא. אולי הילד החדש ישן בכלוב של ברזל בלי מזרון ושמיכה.

המורה דליה קוראת לילדים להיכנס לכיתה. ראשונה עומדת על הסף ולא נכנסת.

— גם היום לא תואילי לכבד אותנו בנוכחותך, ראשונה? — שואלת המורה בקול של ספרים.

— לא, כי אני כבר יודעת לקרוא — מזכירה לה ראשונה.

מי לימד אותך לקרוא? שאלה המורה דליה כששמעה אותה קוראת בשטף וראשונה לא ידעה מה להשיב; היא לא זכרה מתי לא ידעה לקרוא. כשנולדתי כבר ידעתי לקרוא, ענתה בשקט כי לא היתה בטוחה שזה נכון. אבל אולי זה כן. יש ילדים שנולדים עם נקודת חן גדולה על הלחי כמו ברכה. ויש ילדים שנולדים עם עין חומה ועין ירוקה כמו חיליק. ויש ילדים שנולדים ויודעים לקרוא כמו ראשונה. בגלל זה היא לא אשמה. והיא לא אשמה שאין לה סבלנות לחכות עד שהילדים האחרים יקראו מלה ארוכה והיא מתפרצת וקוראת אותה במקומם והמורה דליה מתרגזת ונוזפת בה, אבל ראשונה לא יכולה להתאפק, היא לא מבינה איך יכול להיות קשה מה שכל כך קל, עד שפעם אחת המורה דליה אמרה לה בקול של רשע: ראשונה, צאי מהכיתה, את מפריעה לכולם! והיא יצאה מהכיתה בריצה כדי להקדים את הבכי ולא הסכימה לחזור לשם עד עצם היום הזה.

— ומה את הולכת לעשות במקום לשבת בכיתה? — שואלת עכשיו המורה דליה.

— אני הולכת לבקר את עזה — קופצת לה התשובה.

— תיזהרי שהיא לא תאכל אותך! — צועק שוקי, והיא מוציאה לו לשון אבל הוא לא רואה כי דליה סוגרת את הדלת בטראך.

ראשונה בכלל לא התכוונה לבקר את עזה אבל הדרך לחדר־ההורים עוברת קרוב לעזה, כלבת זאב ענקית קשורה בשרשרת שרצה על כבל כדי שתוכל לנשוך כל מסתנן שיבוא לגנוב צינורות, קוֹנְסֶרְבִים או שְׁטוּצֶרִים. צינורות זה צינורות של מים, קונסרבים זה קופסאות של פח מלאות שוּעית מגעילה, אבל מה זה שטוצרים? שטוצרים זה דברים כאלה, הסבירה ראשונה לעצמה, שהמלה שלהם צובטת בלשון כשאומרים אותה. שטוצרים, שטוצרים, היא ניסתה להגיד אותה כדי לראות את מה שהיא אומרת ולא הצליחה. שטוצר זה כמו שְׁפַּכְטֶל, הסבירה ראשונה לעצמה, מלים שאי אפשר לדעת איך הן נראות אפילו שלפעמים מתברר ששניצל זה בסך הכול מִילָנֶסָה,6 מלה הרבה יותר חלקה בפה ויותר טעימה.

ראשונה הולכת לכיוון המגדל־שמירה. אולי גם היום אבא בתורנות שמירה והוא קפץ לחדר כי הוא שכח את המשקפת. אם הוא עכשיו במגדל הוא יעזור לה לטפס למעלה והם יראו מהגובה את כל הקיבוץ; את חדר־אוכל של החברים ואת בית־ילדים ואת המחסן־בגדים ואת המכבסה והמאפייה ואת הלול ואת המוסך של הטרקטורים ואת הצריפים של הוותיקים ואת האוהלים של החדשים ואת כל האדמה הבהירה שהיא אבקה בקיץ ובחורף היא בוץ עבה שמוצץ את המגפיים עד שאי אפשר לשלוף אותם בלי עזרה. לפני כמה ימים אבא היה שומר לילה והיא ברחה מבית־ילדים וצעקה לו מלמטה והוא ירד והעלה אותה לחדר הקטן שבראש המגדל וסובב את הפרוז'קטור שהוציא זרם של אור לבן מלא נקודות רוקדות ונגע בקיבוץ באצבע ארוכה, וכל מקום שאליו הגיעה אצבע האור נראה שונה ללא הכר בלילה.

'שונה ללא הכר' זה מלים של ספרים. בכל פעם שראשונה עומדת על קצות האצבעות ומתאמצת להבין, היא מסבירה את זה לעצמה במלים של ספרים. ועכשיו מחכה לה 'הנסיך הקטן' שכבר קראה מהתחלה ועד הסוף למרות שאבא ביקש, תפסיקי לקרוא, עוד מעט חושך, אבל היא לא היתה יכולה לעזוב אותו כי הציורים היו כל כך יפים והסיפור היה כל כך עצוב שבסוף היא חיבקה את הספר ועלו לה דמעות, וכשאבא יצא להדליק את האור בכניסה כדי שהיא לא תהרוס לעצמה את העיניים, ניצוצות מהאור נשברו לה לתוך הדמעות ואבא חזר לחדר ואמר לאמא בספרדית, לא היית צריכה לקנות לה את הספר הזה, וראשונה שמעה והבינה וקמה וניגבה את הדמעות ונכנסה לחדר והודיעה, אני בכלל לא עצובה, כי היא לא רצתה שיגידו לה, אם את בוכה בגלל ספר לא נקנה לך יותר.

אפילו עכשיו, כשהיא נזכרת ב"הוּא נָפַל חֶרֶשׁ כַּאֲשֶׁר יִפּוֹל הָאִילָן, וְקוֹל נְפִילָתוֹ לֹא נִשְׁמַע בִּגְלַל הַחוֹל הָרַךְ", הדמעות עולות לה מהגרון לעיניים והיא לא רואה לאן היא הולכת עד שנביחה! נביחה! נביחה! עזה במרחק נביחה ממנה.

— עזה! עזה! תפסיקי! אני מהמשק! מהבית־ילדים! — היא צועקת.

עזה מכשכשת חזק בזנב העבה שלה, זוקפת אוזניים כמו שני משולשים, פותחת לוע מלא שיניים חדות ונובחת מאוד, כועסת שראשונה אמרה אותה בקול רם. כמה פעמים הסבירו לילדים שהשם שלה הוא סוד כדי שמסתננים לא יצוו עליה 'עזה לשבת' ואז היא תשב בשקט והם יוכלו לגנוב ולברוח. ראשונה מנסה לבדוק עד איפה מגיע הפחד שלה ומתקרבת לעזה בצעדים קטנים. עזה מתרוממת על שתי רגליים ומנסה לקרוע את האוויר ואת השרשרת.

— מה את נובחת עלי, אני לא באתי לגנוב שטוצרים! — צועקת ראשונה ממרחק בטוח ומחפשת אבן לזרוק על הכלבה אבל בכל המשק אין אבנים, יש רק אדמה רכה כמו טלק בקיץ ועבה כמו דייסה בחורף. ראשונה מחפשת בכיסה ומוצאת חצי־חרוב וירח. האצבעות שלה בוחרות ביניהם והיא זורקת את החצי־חרוב לעבר כלבת הזאב. זה פוגע בה במצח בין האוזניים וזו פורצת בנביחות מלוּוֹת ביללות חריפות. ראשונה מוציאה לה לשון וצועדת לאט־לאט לאחור —

מי שהולך לאחור צריך להיזהר שלא ייתקע במשהו כי לאף אחד אין עיניים בגב.