רחלי
"פעם גר כאן איש, והנוכחות שלו היתה השגרה. עכשיו האיש הזה הוא אורח, יוצא ונכנס מהחיים שלנו. מביא איתו שמחה גדולה וגם לוקח אותה." — תום.
"אני מגיע," הקול שלו נשמע צרוד ועייף מהצד השני של הקו. בדיוק שלושה שבועות אחרי שלבש מדים ונעלם הוא מגיע לשתים־עשרה שעות בלבד, ולשנינו ברור שלביקור הקצר הזה יש משמעות אחת: האימונים נגמרו. הכניסה הקרקעית לעזה עומדת להתחיל.
הכול קרה בבת אחת. גם בשבת ההיא התעוררתי לאט. פקחתי עין ועוד אחת, הדלקתי את הטלפון, וההתראות האדומות קפצו בזו אחר זו.
הילדים עוד ישנו, ואני לא מיהרתי להעיר אותם. מלחמה. התקשרתי לגיא, שיצא כהרגלו לרוץ בחמש בבוקר, ושמעתי את הצלצול לידי. הוא לא אוהב לרוץ עם טלפון. כשהוא רץ הוא רוצה להיות חופשי. אני ההפך. אני רוצה אותו זמין תמיד.
אפילו לא הספקתי להשלים את המחשבה הזאת ופתאום — אזעקה. הערתי מהר את ליאור ורצנו אל הממ"ד, אל החדר של עידן. "שבו קרוב לקיר," הסברתי להם, ושלושתנו נדחקנו בקצה המיטה של עידן. אין לנו דלת לממ"ד. לפני כמה שנים כשעשינו שיפוץ הקבלן שכנע אותנו שאין צורך בדלת הזאת, כי מתי בכלל תהיה כאן אזעקה? לסיום הוא הוסיף שגם אם ייפול טיל על הבניין אנחנו מוגנים בקומת הקרקע, והבית שלנו לא נמצא בזווית שייפגע. אני נכנעתי אז לביטחון שלו ושל גיא — "יש סיכוי גדול יותר שמישהו ידפוק את היד כשיסגור על עצמו את הדלת הכבדה הזאת מאשר שטיל ינחת כאן בבית." ועכשיו יש אזעקות ואין לי דלת ממ"ד וגם את חלון הממ"ד אי אפשר לסגור, כי שוב, מה הסיכויים לטיל לעומת הוודאות — או הכמעט ודאות — שמישהו יסגור את החלון על האצבע? כל הסיכויים בעדנו, אבל אני רועדת ללא שליטה.
"אז אין בית ספר מחר?" עידן בדק בפנים כמעט שמחות. הוא בכיתה ז', בצעדים הראשונים של החטיבה, ומחפש כל הזדמנות לפספס לימודים. ליאור לעומתו נצמד אליי בלי מילים. בגיל תשע עדיין מותר להיצמד לאמא.
"חמודים, התחילה מלחמה בדרום, אז כנראה ירו גם לאזור שלנו כמה טילים, אבל המלחמה רחוקה מאיתנו. היא לא מגיעה לכאן, בבית ובממ"ד אנחנו בטוחים," הסברתי בלי ממש להאמין במה שאני אומרת. "בבית אנחנו בטוחים," חזרתי שוב.
אחרי שעה ארוכה גיא חזר הביתה מזיע, בפנים דאוגות. "קיצרתי את הריצה," הוא הסביר וניגש אל הטלפון. "בטוח מגייסים אותנו."
הנהנתי. עוד לא הבנתי אז כמה הרגע הזה דרמטי, עוד לא ידעתי איך הוא עתיד לשנות לנו את החיים, איך בבת אחת הוא יהפוך מאבא, בן זוג ומהנדס למפקד, וכמה אני אתגעגע לזה שהוא לא זמין כי יצא לרוץ.
יש רגעים בחיים שהם כמו קו המשווה: עד רגע מסוים היה משהו אחד ומשם משהו אחר לגמרי. רגעים כמו חתונה, כמו לידה. או מילואים. מסתבר שככה זה גם עם מילואים.
שתים־עשרה שעות. 720 דקות, וכל דקה נספרת. 43,200 שניות, וכל שנייה היא נצח. להכין את הנפש לניתוק הכפוי. להתכונן.
עידן וליאור עוצרים אותו עוד מחוץ לדלת. כשהבינו שהוא בדרך הביתה הם חיכו בכניסה והקשיבו לכל רחש. היד שלו מניחה את התיק על הרצפה ונשלחת כדי לחבק אותם בחזרה. הוא מתכופף אליהם. "כבר נגמרה המלחמה?" ליאור שואל בתמימות. "עדיין לא," גיא עונה. "אבל הלילה אני ישן איתכם בבית." "יש!" ליאור ועידן קוראים פה אחד וחוזרים לראות את הסדרה שלהם במחשב. משהו על טרולים שצריכים להציל את העולם ממפלצות. עדיף ככה, אני חושבת, שיאמינו שתמיד אפשר להציל. בסדרות האלה המפלצות תמיד מפסידות.
גיא ניגש אליי, הגוף שלו מדיף ריח חריף של מילואים, תמהיל של זיעה, קפה וסיגריות. "אני אכין לך משהו לאכול?" אני מציעה, אבל הוא מנענע בראשו.
"אין לי הרבה זמן," הוא מסביר לי. "אני צריך עורך דין."
"עורך דין?" אני מרימה גבה.
"לכתוב צוואה," הוא לוחש כדי שהילדים לא ישמעו. אני משתתקת.
שלושה טלפונים וגיא מסתגר בחדר, לוקח עט ומחברת פשוטה ומתחיל לכתוב. אני ממשיכה כרגיל — מכינה אוכל לילדים, נוזפת בהם שיתנתקו מהמסך, מוציאה כלים מהמדיח, מכניסה חדשים. אני מנסה ככל יכולתי לנתק את עצמי ממה שקורה בתוך החדר, ממה שהוא כותב, ממה שהוא חושב.
"כבר חוזר," אני שומעת את גיא אומר כשהוא יוצא. דרך חלון המטבח אני רואה אותו ניגש לרכב שמחכה בצידו האחר של הכביש. שני אנשים יוצאים ממנה. הם מחליפים תעודות זהות, מצלמים כמה מסמכים. נראה שכולם מבינים שהוא קצר בזמן ומגיעים אליו.
"אני שולח עותק גם אלייך לווטסאפ," גיא אומר כאילו הרגע שלח לי רשימת קניות רגילה. "את המקורי אני שם במגירה של הגרביים שלי."
אני לא מבינה איך הוא אומר את המילים האלה בקור כזה. יכול להיות שאנחנו באמת מדברים עכשיו על המוות שלו? שהוא יצא בעוד כמה שעות מהבית במחשבה שאולי אני אישאר אלמנה? אני מסתכלת עליו ומנסה לגלות שמץ מהסערה שבטח מתחוללת בתוכו, אבל מבחוץ שום שריר לא זז.
הוא רק אומר, "אמא שלי בדרך," ומוסיף, "כתבתי כמה הודעות שאני בבית."
בתוך חצי שעה הבית שלנו מתמלא באורחים שרוצים לראות אותו לפני שייכנס לשם. ההורים שלו, ההורים שלי, אחים, חברים. הכול רועש מדי ואיכשהו, שנינו מוצאים את עצמנו בשירותים הקטנים שבחדר שלנו, מסתגרים שם, מצטופפים בין האסלה למקלחת, מתחבאים מההמון.
"מחרפן אותי שכולם פה, אני מרגיש שזה כמו הסעודה האחרונה," גיא אומר ומצמיד אותי אליו, "אם אני אמות, תבטיחי לי שאת מתחתנת מחדש."
"שום סיכוי," אני עונה והודפת את המחשבות שהתעוררו בתוכי, מחשבות שבהן מישהו אחר נוגע בי במקומו. "פשוט תחזור משם חי וזהו, זו המשימה שלך."
"נו, למה את עקשנית, הילדים צריכים לחיות בבית שמח," הוא מפטיר, והגוף שלו מתרחק קצת.
"מבטיחה לך שהם יגדלו בבית שמח," השפתיים שלי לוחשות ומתקרבות מחדש, "ואתה גם תהיה כאן כדי לראות את זה. אתה תחזור."
כמה שעות אחר כך הוא כבר עומד בדלת. הילדים מחבקים אותו ומרעיפים עליו נשיקות ומילים מתוקות, אבל אני לא מצליחה להתקרב, הרגליים שלי כמו נטועות ברצפה. אף אחד לא הסביר לי מה אמורים לעשות ברגע כזה. איך אמורים להיפרד כשלא יודעים מה יקרה מחר? הגוף שלי מתנגד לפרידה, המחשבות שלי משתוללות. תסריטי אימה יוצאים מהראש שלי ונכנסים אליו בחזרה. אני רק רוצה לצעוק עליו, "אל תשאיר אותי כאן לבד! מלחמות זה לא בשבילנו, לא בשבילי ולא בשבילך, אנחנו סתם אנשים רגילים, אל תלך!"
אבל בסוף יוצאות לי מהפה מילים רפויות של האישה שאני אמורה להיות. "אני אוהבת אותך וגאה בך, תשמור על עצמך."
"אני אשתדל," הוא עונה בלי להבטיח ומפנה אליי את הגב.
1 תום שחר זהרי, מתוך הקבוצה של נשות המילואימניקים והקבע.
הציטוטים המופיעים בראשית הפרקים של רחלי הם ציטוטים של נשות מילואימניקים מתקופת המלחמה. רובם לקוחים מתוך קבוצת הפייסבוק "נשות המילואימניקים והקבע", שהפכה למקום מפלט ובית בין כותלי הפייסבוק. קבוצה זו היא קבוצה פרטית וסגורה, והציטוטים שנלקחו ממנה קיבלו אישור מהכותבות ומהמנהלות ומופיעים בשם ״אנונימית״ או בשמן האמיתי של הכותבות, לפי בחירתן. חלק מהציטוטים לקוחים מפוסטים של חברות קבוצת "המתמרנות". כל הכותבות מקבוצה זו מופיעות בשמן האמיתי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.