עד 3: עד לילי

פרק 1 קאש כיום

״אבא, כבָּר הגענו?״ נאנח ג׳אקס מהמושב האחורי ומעורר אצלי חיוך. אם אנחנו יושבים במכונית למעלה מחמש־עשרה דקות, הוא מוכן להתפרץ כבר מהמושב שלו. יש לו יותר אנרגיה מאשר לעשרה ילדים יחד.

״בערך בעוד חמש־עשרה דקות, חבר, ואז תוכל להשתולל.״ אנחנו בדרכנו ל־Jumping Bean, האנגר ענק מלא בטרמפולינות. אני מקווה שכשנצא משם, הוא יהיה מותש ואני אוכל לנוח קצת. אני אוהב את הבן שלי אבל בחיי שהוא מתיש אותי.

״אתה תקפוץ איתי?״

״כן, חבר.״

״יש!״ הוא צורח וזרועותיו הקטנות מתנופפות באוויר. אני מגביר את הווליום בתוכנית שהוא צופה בה במערכת המולטימדיה שמותקנת במושב האחורי, בתקווה שהוא יהיה עסוק עד שנגיע להאנגר. כשגיליתי שג׳ולס בהיריון, כעסתי על העולם כולו. הייתי מאוהב בלילי. לא הייתי מסוגל להיפרד ממנה. ידעתי שכדי שתהיה לי מערכת יחסים עם הילד שלי, כדי שהוא יהיה בחיי, אני חייב להתנתק ממנה ולהתרכז בג׳ולס. אחרי שנה, הבנתי שזה לעולם לא יקרה. הרגתי את עצמי. הייתי אומלל. לפני כמעט שלוש שנים, התגרשנו והיא עברה לגור בדירה בעיר. הבן שלי נמצא איתי אלא אם כן אני בעבודה, ואז מטפלות בו אימא שלי, נובמבר או ליז. אימא שלו רואה אותו אם היא במצב הרוח המתאים, וזה נדיר ומצוין מצידי, אבל קשה מבחינתו.

״הגענו כבר?״ אני מגחך ומחליף נתיבים ביציאה מהכביש המהיר.

״שתי דקות.״

״זה נמשך לנסססח,״ הוא מייבב ונאנח. אני מביט בו דרך המראה הפנימית. ראשו מונח על אגרופו, והוא נראה לגמרי מרוגז.

״תראה,״ אני מצביע על הבניין שנגלה לעינינו מהחלון הקדמי.

״אנחנו צריכים לעבּור לגור כאן.״

״ולא תתגעגע לסבתא?״ אני נכנס למגרש החניה ומוצא מקום לחנות.

״טוב, גם היא יכולה לבוא לגור איתנו.״

״אני לא חושב שזה ימצא חן בעיני סבא, קטנצ׳יק.״

״כולם יכולים לעבּור לגור כאן.״ אני מניד בראשי ויוצא מהטנדר. עד שאני פותח את הדלת שלו, הוא משתחרר מחגורת הבטיחות וגופו הקטן מזנק עליי.

״מוכן לעשות חיים?״ אני מחזיק אותו הפוך, כשראשו למטה ורגליו למעלה, והצחקוק שלו מצחיק אותי.

״כ־ן,״ הוא צווח כשאני מנדנד אותו. אני הופך אותו בחזרה, חובש על ראשו את כובע המצחייה — כמוני, הוא תמיד חובש כובע. אני תופס את כף ידו ואנחנו נכנסים לתוך הבניין. המקום הזה מטורף! יש ילדים בכל מקום; רצים, צורחים, רודפים זה אחר זה. אנחנו עוצרים ליד הדלפק כדי לשלם כשג׳אקס אומר, ״אני רוצה ללכת לסָם, אבא.״

מבטי עוקב אחר המקום שהוא מצביע אליו ואני רואה בור ענק, מלא לבני גומאוויר. אני בטוח שזה נראה כיף לילד אבל בעיניי, כהורה, זה נראה כמו צלחת פטרי. אצטרך לרחוץ אותו בחומר חיטוי כשהיום הזה יסתיים.

״אוקיי.״

הוא מהנהן בהסכמה. אני מסיר את כובעו, ושנינו חולצים נעליים ומניחים אותן באחד התאים לאורכו של הקיר הארוך. ברגע שבו הוא חולץ את נעליו, הפעלולן הנועז שלי לוקח תנופה בריצה ומזנק אל תוך הבור בקפיצת ראש, בשיא המהירות. אני צוחק כשאני רואה איך הוא מנסה להתאזן.

״תיכנס, אבא,״ הוא מנסה לנופף לעברי, אבל נראה כמו דג שמפרפר מחוץ למים. אני נכנס אל הבור, וברגע שאני מגיע אליו, אני מרים אותו מעל לראשי ומשליך אותו, וכך מצחיק אותו עוד יותר. איכשהו הוא מצליח לקום על רגליו ולהתקדם לעברי בקושי, כאילו הוא נאבק בזרם עז. ״בוא נלך לסָם.״ הוא מצביע על טרמפולינה גדולה, שצמודה לרצפה, ואז הוא לוקח את כף ידי ומוביל אותי החוצה מהבור. אני לא יודע מי מאיתנו יהיה מותש יותר כשהיום הזה יסתיים. בעצם, אני יודע — זה שלא יהיה הוא.

ברגע שאנחנו יוצאים מהבור, הוא תופס תאוצה וקופץ אל הטרמפולינה. אני עומד בצד ומתבונן בו בידיים שלובות. אני מסתכל שמאלה ורואה הבהוב של שיער אדמוני בקצה שדה הראייה שלי. זו לא הפעם הראשונה שהמוח שלי מטעה אותי ונדמה לי שאני רואה את לילי כשבעצם אני לא רואה אותה. לאישה הזו יש ירכיים מלאות יותר מכפי שהיו ללילי, והישבן שלה עגול, ממש מתחשק לי לטפוח עליו. לעזאזל, אני מוכרח להזדיין. המחשבה הזו מסתלקת באותה מהירות שהיא באה. אני מתמקד כעת בבן שלי. ימיי כרווק הם זיכרון רחוק ונשכח. כעת, אם אני צריך להשתחרר, אני משתמש בגברת ימין או בגברת שמאל. אני בדיוק מתכוון להפנות את מבטי כשהאישה פונה לעברי, ואני מפסיק לנשום. אני נשבע באלוהים, הזמן עוצר. כל מה שאני יכול זה לנעוץ בה מבט. עורה עדיין בצבע שמנת. שערה האדמוני ארוך וגולש על השדיים שלה, שנראים גדולים יותר מכפי שהם היו בפעם האחרונה שהחזקתי אותם בידיי. היא נראית אפילו יפה יותר, אם זה בכלל אפשרי. כאשר עיניה פוגשות בעיניי, היא ממצמצת ואז מחווירה, וכף ידה מכסה את פיה. מה קורה כאן, לכל הרוחות?

״אימא! אימא!״ היא משפילה את מבטה, והבטן שלי צונחת כשאני רואה ילדה קטנה בעלת שיער כהה, אסוף בשתי קוקיות, ועור בצבע עורה של אימה. לילי כורעת עד שהיא מגיעה לגובה של הילדה, מקרבת אותה אליה ולוחשת לה משהו. ״אני לא רוצה לַלֵכֶס,״ היא בוכה ופניה פונות אליי. בפעם השנייה, בפרק זמן שנראה כאילו הוא נמשך רגעים רבים, העולם שלי עוצר. היא דומה לג׳אקס כל כך שהם היו יכולים להיות תאומים. אני מרים את מבטי, ועיניי פוגשות שוב בעיניה של לילי.

״אבא, בוא לשחק איתי.״ ג׳אקס מושך את המכנסיים שלי. אני מביט בו ואז בחזרה על לילי, דמעות נקוות בעיניה. היא מרימה את הבת שלה — הבת שלנו — ומתחילה להתרחק. ידי מושטת אוטומטית כדי לתפוס את המרפק שלה. אני מחזיר את מבטי אל ג׳אקס ומחייך אליו. ״לך לשחק, חבר. אני אגיע בעוד שנייה.״

״בסדר,״ הוא נוהם ורץ שוב. אני מתבונן בילדה הקטנה שבזרועותיה של לילי, עיניה נעוצות בי כשהיא נשענת על אימא שלה ולוחשת משהו באוזנה. לילי עוצמת עיניים, מחבקת אותה חזק יותר, אומרת לה דבר מה ומורידה אותה אל הקרקע.

״לכי לשחק קצת, חיפושית קטנה שלי,״ אומרת לה לילי. הילדה הקטנה אינה מסירה ממני את עיניה. אני רוצה כל כך להרים אותה ולחבק אותה, עד כדי כך שהאגרופים שלי מתכווצים מפני שאני נאבק ברצון הזה. לילי מנשקת את מצחה ומסובבת אותה לעבר הטרמפולינה. אני מתבונן בה כשהיא הולכת ואז מתחילה לקפוץ. נדרשת למוח שלי עוד שנייה כדי להתחיל לתפקד.

״זו הבת שלי.״ הדם שלי מתחיל לרתוח. היא הסתירה אותה ממני.

״לא, זו הבת שלי.״ היא זזה צעד אחד הצידה, הרחק מהמבוגרים האחרים שסביבנו. אני הולך בעקבותיה וניצב בזווית שבה אוכל להשגיח על הילדים שלי.

״אני לא מאמין שהסתרת ממני את הילדה שלי.״ אני סוקר אותה ותחושת השנאה מאכלת אותי.

״אתה חתיכת חצוף, אתה יודע? המילים שלך היו ׳תיפטרי מזה׳ ושאתה מתחתן ויהיה לך תינוק עם מישהי אחרת.״

״מה?״

״קראתי את המילים האלה שוב ושוב מאה פעמים, לעזאזל, אז אל תגיד לי שהיא שלך.״ היא נועצת אצבע בחזה שלי, נכנסת אל תוך המרחב האישי שלי. ״היא שלי! סבלתי לבד מבחילות הבוקר. הלכתי לבד לכל התורים לרופא. עברתי לידה של ארבעים ושבע שעות, לבד. וגידלתי אותה לבד,״ היא נוהמת את המילים האחרונות. אין לי מושג על מה היא מדברת, לעזאזל.

״מעולם לא אמרתי לך להיפטר מהתינוק שלי, אז אל תנסי עליי את החרא הזה.״

״ועוד איך אמרת. אפילו הדפסתי את הודעות הסמס. שמרתי אותן כתזכורת לעצמי לא לסמוך לעולם על אף גבר.״

״אין לי מושג על מה את מדברת, לעזאזל,״ אני אומר והרגשה מוזרה, כאילו אני טובע, משתלטת על הגוף שלי.

״ביום שבו גיליתי שאני בהיריון, שלחתי לך הודעת סמס ובה כתבתי לך שאנחנו צריכים לדבר. ענית שאין לנו על מה לדבר. כתבתי לך שאני בהיריון ממך, וכתבת לי להיפטר מהתינוק.״

״אוי, לעזאזל.״ אני משפשף את פניי, יודע שג׳ולס עמדה מאחורי כל זה. היא עשתה את זה. איכשהו, היא עשתה את זה. ״זה לא הייתי אני.״ הקול שלי נשמע מחוספס אפילו באוזניי. לראשונה זה שנים, אני רוצה לבכות כמו ילדה קטנה. היא בוחנת אותי במבטה, ידיה על מותניה והבעתה משתנה מזעם לבלבול ואז לעצב. ״איך קוראים לה?״ אני שואל, מתבונן בבתי, שכעת מדברת עם ג׳אקס. הוא תופס את כף ידה והם קופצים יחד.

״אשלין אלכסנדרה.״ זה הורג אותי. היא קראה לה בשם שהוא גרסה של השם האמצעי שלי — אלכסנדר. אני בולע את הגוש שנוצר בגרוני ומביט בלילי.

״אני רוצה את זה בחזרה.״ אני אפילו לא מבין שאני אומר את המילים בקול. לילי היא האחת והיחידה שלי. איבדתי אותה — ואחזיר אותה אליי. רציתי לחפש אותה מיליון פעם. פחדתי כל כך שהיא לא תרצה אותי בחזרה, שהיא לא תקבל את ג׳אקס, שאולי היא המשיכה הלאה — עד כדי כך ששכנעתי את עצמי בכל פעם לא לעשות את זה. עכשיו, אני מצטער שלא חיפשתי אותה.

״מה?״ הגבות שלה מתקרבות זו לזו בהבעה מבולבלת, כפי שהן היו מתקרבות כשהיינו יחד, והיא נראית מקסימה כל כך.

״אנחנו נמצא דרך כדי שאהיה בחיים שלה וכדי שהיא תכיר את אחיה.״ אני מתקרב צעד אחד לעבר לילי. ״איפה אתן גרות?״

עיניה נפערות והנשימה שלה נעשית מהירה יותר. שאני אמות! אני עדיין משפיע עליה! ״המממ... לא מזמן עברנו לספרינגהיל, אחרי שקיבלתי משרה בהוראה,״ היא אומרת בשקט בעודה מביטה באשלין ואחר כך בי.

״טוב, זה לא רחוק ממני.״ היא מתחילה להניד בראשה. אני מרים את כף ידי וחופן את הלחי שלה. ״נקבע זמן להיפגש. יש לנו המון דברים לדבר עליהם אבל כרגע, בואי פשוט ניהנה. אני לא רוצה שהילדים יילחצו.״

״אשלין כבר לחוצה. היא יודעת מי אתה.״

״מה?״

״יש לה את התמונות שצילמנו בטלפון שלי, והיא יודעת מי אתה.״

״אלוהים אדירים.״ אני משפשף את עורפי. ״ואיפה אמרת לה שאני נמצא?״

״כאן.״

״כאן?״

״כן. טוב,״ היא עוצרת ומכחכחת בגרונה, ״גרנו באלסקה, ליד ההורים שלי, עד שקיבלתי את המשרה לפני כמה חודשים.״

״אז אמרת לה שאני גר בטנסי?״ אני מסתכל אל המקום שבו ג׳אקס ואשלי צוחקים ורגליהם הקטנות מתנועעות במהירות כשהם קופצים במקום.

״אבא שלי רצה שאגיד לה שאתה מת, אבל לא הייתי מסוגלת,״ היא לוחשת וראשי מסתובב במהירות לעברה.

״למה לא עשית מאמץ גדול יותר להשיג אותי?״ אני מעביר יד בשערי. המצב הזה דפוק לגמרי.

״למה שארצה לעשות את זה כשאמרת לי לעשות הפלה?״

״זה לא הייתי אני,״ אני נוהם.

״זה היה הטלפון שלך.״ היא מנידה בראשה. ״אז לא התחתנת?״ היא מגלגלת עיניים. ״ברור, יש לך בן.״ היא מצביעה על ג׳אקס.

אני לא רוצה לענות על השאלה שלה, יודע שברגע שבו אגיד לה שהייתי נשוי, היא לא תאמין שמעולם לא אמרתי לה לעשות הפלה. היא בוודאי קוראת את ההבעה שעל פניי. כשהיא עונה, מילותיה שקטות ומלאות כאב עד כדי כך, שאני יכול להישבע שהן חותכות את עורי.

״אני כבר יודעת שהתחתנת, אז גם אם לא תענה על השאלה, אני בכל זאת יודעת.״ אני רואה את הכאב מבזיק על פניה וחוצה אותן. ״לא רציתי להאמין שאפשר להחליף בקלות כזו את מה שהיה בינינו. חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר, שכעסת עליי. חשבתי שאהבת אותי. הייתי מדוכאת ובודדה אז חיפשתי פרטים עליך בגוגל. תכננתי לבוא ולמצוא אותך, ואז נתקלתי בהודעה על החתונה שלך.״

״מה לעזאזל?״

״כן, ככה הרגשתי,״ היא צוחקת צחוק קל, צחוק לא הומוריסטי.

״אני מצטער כל כך. את לעולם לא תהיי יותר לבד,״ אני אומר ומתקדם לעברה צעד אחד, רוצה לחבק אותה. היא נרתעת ומתרחקת צעד אחד לאחור, מנידה בראשה.

״נוכל למצוא דרך כדי שיהיה לך מקום בחיים של אשלין, אבל רק אם אתה מתכנן להישאר בסביבה. לא אסכים לכך שהיא תיקשר אליך ובסוף תסתלק בלי הסבר.״

״לעולם לא אעשה את זה.״ אני מכווץ את עיניי והיא מרימה גבות ומשלבת ידיים.

״אתה זה שלימדת אותי את המשמעות של לא להגיד ׳לעולם׳ לעולם, זוכר?״

אמרתי לה את זה כשהיינו יחד בפעם הראשונה. היא אמרה לי שהיא לא תשכב איתי לעולם, ואני אמרתי לה לעולם אל תגידי ״לעולם״. שכבנו רק פעם אחת. בזכות הפעם היחידה הזו התאהבתי בה יותר מכפי שכבר הייתי מאוהב. למחרת, הייתי צריך לחזור הביתה וללכת לעבודה. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אראה את לילי. ידעתי אז שהיא האחת והיחידה שנועדה לי, אפילו שהייתי צעיר כל כך. ידעתי, ובסוף זרקתי אותה, חשבתי שאני עושה את המעשה הנכון, בלי לדעת כמה חדה הייתה חרב הפיפיות שהחזקתי בידי.

שנינו עומדים שם ונועצים מבט זה בזה. אני לא יודע על מה היא חושבת, אבל אני חושב שאני רוצה לנשק אותה עד צאת הנשמה, לחבק אותה, לאהוב אותה ולהזכיר לה כמה טוב היה לנו יחד. היא מסיטה את מבטה, ואז מנופפת לאשלין שתבוא אליה. אני מתבונן על בתי שמנתרת כל הדרך אל המקום שבו אנו עומדים. היא יפה כל כך, שהחזה שלי כואב רק מלהסתכל עליה. אהבתי כל שנייה שבה גידלתי את הבן שלי, ואני לא מסוגל לסבול את זה שהחמצתי איתה זמן רב כל כך. ג׳אקס מגיע עם אשלין. כשהיא מגיעה אל המקום שבו אנו עומדים, ראשה מוטל לאחור ופניה הקטנות והמתוקות מתכווצות.

״אתה אבא שלי?״

״לא, הוא אבא שלי.״ ג׳אקס נצמד אליי. אשלין מביטה בו — ואז בי. אני צונח על ברכיי מולה, מניח את זרועי סביב מותניו של ג׳אקס. אין לי מושג איך לטפל בזה עכשיו. הבטן שלי מתחילה להתהפך וכפות ידיי — להזיע.

״בואי הנה, חיפושית קטנה שלי,״ לילי מושכת את אשלין אל בין זרועותיה.

״אבא.״ ג׳אקס מניח את כף ידו על לחיי, מאלץ אותי לסובב את ראשי אליו. ״למה הילדה שאלה אם אתה אבא שלה?״ תסמכו על הילד שלי שיגיע ישר לעניין.

״טוב... המממ...״ לעזאזל, למה אני לא מסוגל לחשוב מה לומר?

״איך קוראים לך, חמוד?״ שואלת לילי. אני מרים את מבטי ורואה את אשלין בזרועותיה, מתבוננת בנו.

״ג׳אקס.״ החיוך של לילי זורח כל כך, עד שכל פניה מאירות. שכחתי את החיוך הזה. איך, לעזאזל, שכחתי את החיוך הזה?

״שם ממש מגניב.״ החזה של ג׳אקס מתנפח לשמע המחמאה שלה.

״אני אהיה גדול כמו אבא שלי,״ הוא מכריז.

״אני בטוחה, חמוד.״ לילי מחייכת שוב. ״היית רוצה להיפגש עם אשלין כדי לשחק איתה?״ ג׳אקס מושך בכתפיו. אני מביט באשלין והיא מחייכת. ״בטח, היא יכולה לבוא אליי. יש לי חמוס ובית על העץ!״

״אני בטוחה שזה ימצא חן בעיניה, אבל אני לא בטוחה מה זה חמוס.״ ג׳אקס צוחק וגם אשלין. אני לא מאמין עד כמה הם דומים זה לזה. ״אני אקח את מספר הטלפון של אבא שלך, כדי שנקבע.״

״יש!״ צועק ג׳אקס וקופץ במקומו.

״תעשה לי טובה, ג׳אקס?״ הוא מהנהן. ״קח את אשלין כדי שתנעל נעליים ואני אקח את המספר של אבא שלך, בסדר?״

״בסדר,״ הוא מסכים מייד. לילי מורידה את אשלין, שלא הסירה ממני את עיניה. ג׳אקס לוקח את כף ידה ומושך אותה עימו. אני מתבונן בהם כשהיא מראה לו היכן הנעליים שלה. הן במקום גבוה מהישג ידה אז הוא עוזר לה ומביא לה אותן, ואחר כך רץ, לוקח את הנעליים שלו ומתיישב לידה על הרצפה.

״נראה לי שעדיף אם נדבר איתם בנפרד על מה שקורה. ג׳אקס עומד להיות מאוד מבולבל בקשר לזה, ואשלין לא תהיה במצב יותר טוב. היא יודעת עליך אבל היא לא מכירה אותך. אני חושבת שאנחנו צריכים לקבוע מועד שתבוא לבד ותבלה איתה קצת. ובשלב מאוחר יותר תביא את ג׳אקס כדי שהם יכירו זה את זה.״

״למה את כל כך רגועה בקשר לזה?״

״אני לא יודעת. נראה לי שאשמור את ההתמוטטות שלי ללילה, אחרי שאשלין תלך לישון ואוכל לשתות כוס יין.״ היא מוציאה את הטלפון מהכיס האחורי ומחליקה אצבע על המסך. ״אז מה מספר הטלפון שלך?״ אני אומר לה אותו ומתבונן כשהיא מקלידה את המספרים. הטלפון מתחיל לצלצל בכיסי. אני מוציא אותו ושומר מהר את המספר שלה. היא מפנה אליי את גבה והולכת אל המקום שבו יושבים הילדים, מעבירה יד על שערו של ג׳אקס ואז לוקחת את הנעליים שלה, מתכופפת ונועלת אותן, כשישבנה העגול באוויר. אני מסתכל סביב ואז מרגיש דקירה על עורי. עיניי נוחתות על בחור שמתבונן בישבן שלה כשאשתו או החברה שלו עומדת ממש לידו. אני ניגש למקום שבו לילי מתכופפת, בלי להסיר את עיניי מהבחור שמתבונן בה. כשאני מגיע לשם, עיניו של הבחור מופנות אליי ואני זוקר את סנטרי לעברו. הוא מסיט במהירות את מבטו, ואני מרגיש קצת יותר טוב. אני עדיין חש את הדחף לדחוף לבנת גומאוויר בתוך הגרון שלו. כשלילי סוף כל סוף מזדקפת, אני נועל את נעליי ולוקח את הכובע שלי. אני חובש אותו ומוציא את המפתחות שלי מהכיס. וכשאני מסתובב, אני רואה שלילי מביטה בי באופן מוזר. ג׳אקס מחזיק אחת מידיה ואשלין את השנייה. הלב שלי מתכווץ בשל המראה שלהם יחד. היא ממצמצת ומנידה בראשה. ״מוכנה?״ אני שואל.

״כן.״ מהנהנת לילי. ג׳אקס משחרר את כף ידה, רץ אליי ותופס את כף ידי. אנחנו ממתינים ומחזיקים את הדלתות פתוחות למען הבנות.

״השיער שלך ממש אדום,״ אומר ג׳אקס ומביט בלילי. היא צוחקת ומנידה בראשה. השמש זורחת, שולחת אליה את קרניה ושערה האדום נראה מבהיק עוד יותר.

״היא צבעה אותו ממש לא מזמן. הוא היה קודם חום,״ מיידעת אותנו אשלין ומצחיקה אותי כי אני חושב על הפעם האחרונה שראיתי אותה — שערה היה באותו צבע כפי שהוא עכשיו, רק הרבה יותר קצר. אנחנו יוצאים אל מגרש החניה, ולילי עוצרת ליד מכונית קטנה, ממש גרוטאה. היא כנראה הייתה כסופה פעם, אבל עכשיו היא בצבע אפור עמום, עם נקודות של חלודה ועם שקעים. היא פותחת את הדלת האחורית, ואשלין זוחלת פנימה. זה לא מוצא חן בעיניי. הגוף שלי נאבק בעצמו, מתנגד לכך שהן יצאו משדה הראייה שלי.

״אז אני אתקשר ואקבע איתך,״ היא אומרת ומתבוננת באשלין שחוגרת את חגורת הבטיחות שלה.

״תתקשרי אליי כשתגיעי הביתה,״ אני אומר וקולי מחוספס מכעס. לא עליה, אלא על עצמי.

היא מנידה בראשה. ״לא, אתקשר אליך בעוד כמה ימים, אחרי שיהיה לך קצת זמן לחשוב על זה.״ אני מתקדם צעד אחד לעברה, נכנס אל תוך המרחב האישי שלה.

״לא אשנה את דעתי,״ אני נוהם את המילים, ועיניה מתרחבות מעט.

היא שואפת אוויר. ״טוב, אז תתקשר כשתהיה מוכן,״ היא אומרת בשקט ואז כורעת כדי להיות בגובה של ג׳אקס.

״היה נעים מאוד להכיר אותך, ג׳אקס.״ היא מושיטה את ידה ללחיצה.

״את יפה, כמו אימא שלי.״ ג׳אקס טועה. ג׳ולס יפה, אבל היא רקובה כל כך מבפנים, עד שזה התחיל לדלוף החוצה ולכער את הבחורה שהייתה פעם יפה. ולעומת זאת, לילי — לילי היא יותר מאשר יפה, ואם המצב בינינו לא עשה אותה מרירה, הרי ששום דבר בעולם כבר לא יעשה אותה מרירה, אף פעם. יכולתי לראות את האור שלה זורח בכל פעם שהיא הביטה בבת שלנו.

״טוב. תודה, חמודי.״ היא מחייכת חיוך קטן ואז קמה ופותחת את הדלת שלה. אני רוכן לעבר הדלת האחורית כדי שאוכל לדבר עם אשלין.

״נתראה בקרוב, בסדר?״ היא מהנהנת. עיניה גדולות, והצבע שלהן זהה לצבע העיניים שלי.

״אז אתה אבא שלי?״ היא שואלת, הפעם יותר בשקט.

״כן,״ אני לוחש ומעביר יד על שערה.

״למה לא באת לראות אותי?״ אלוהים, זה הורג אותי. אין לי מושג איך להסביר לה את זה. אני אפילו לא יודע איך להסביר את זה לעצמי.

״אני מצטער כל כך, מותק.״ המילים חונקות אותי. ״אני מבטיח לך שאבוא לראות אותך עכשיו, בכל הזדמנות שתהיה לי.״

״סבא אומר שסריך לקיים הבסחות.״

״הוא צודק.״ אני מחייך מפני שהיא מבטאת את האות ס׳ כמו שג׳אקס מבטא אותה. ״באמת צריך לקיים הבטחות.״ היא מהנהנת בהסכמה. ״אתקשר אחר כך לאימא שלך כדי להגיד לך לילה טוב.״

״בסדר,״ היא מושיטה יד, לוקחת בובה קטנה ומחזיקה אותה בחיקה. אני רוכן, מנשק את ראשה, ואז יוצא מהמכונית ורואה את לילי וג׳אקס מדברים.

״מוכן, חבר?״ אני מסתכל על ג׳אקס, שמתבונן באשלין בסקרנות.

״אני רעב.״

״אתה תמיד רעב.״ אני צוחק ומתבונן בלילי שנכנסת למכונית שלה. היא סוגרת את הדלת, מתניעה את המכונית ופותחת את החלון.

״סבתא אומרת שאני גדל.״

״אתה בהחלט גדל. עוד מעט תהיה גבוה יותר ממני.״

״וואו!״ פניו מאירות.

״לכן אתה חייב לאכול ירקות.״

״אם ככה, אני לא רוצה להיות גבוה כמוך,״ הוא רוטן, ואני מרים אותו ומשליך אותו על כתפי כשהוא צוחק.

״בטח שאתה רוצה,״ אני מפנה את מבטי אל לילי, שמתבוננת בי בחיוך קטן. ״נדבר בקרוב.״ היא מהנהנת. ״תתקשרי אליי כשתגיעי הביתה,״ אני אומר לה.

״קאש...״

״לילי, תתקשרי אליי כשתגיעי הביתה,״ אני אומר קצת יותר לאט כדי שהיא תדע שאני לא צוחק. היא מנידה בראשה.

״אשלח לך הודעה,״ היא נאנחת.

״לא, רק לא עוד הודעות. תתקשרי אליי.״ ברק ניצת בעיניה, כפי שהיה ניצת כשהיינו זוג והכעס שלה היה מתלקח. אהבתי כשזה היה קורה. הייתי מנשק אותה עד שהיא נמסה לתוכי וכבר לא הייתה מסוגלת לזכור מדוע היא כעסה.

״טוב, אני אתקשר אליך.״ היא מגלגלת עיניים, ומתחשק לי לתפוס באגרוף את שערה ולהצמיד את פי לפיה.

״תגידי ביי, חיפושית קטנה.״ אשלין מנופפת מהמושב האחורי ולילי מהמושב הקדמי כשאני מושיב את ג׳אקס לידי. אנו מתבוננים בלילי ובאשלין שיוצאות ממגרש החניה. אני לא אוהב את הרגשות שזורמים בתוכי כעת. אני לא אוהב את זה שהן נוסעות, ואני לא אוהב את כמויות השנאה שאני חש כלפי ג׳ולס.

לא חשבתי שאוכל לשנוא אותה יותר מכפי ששנאתי, אבל טעיתי. אני חייב להתקשר לאחים שלי. אני חייב לדבר איתם על כוס בירה.

״מה דעתך שנעצור אצל סבתא?״

״בסדר.״ ג׳אקס מושך בכתפיו. אני מרגיש שהוא מתעייף ושככל הנראה כבר יירדם כשנגיע לכביש המהיר. אחרי שאני מכניס אותו למכונית וחוגר אותו, אני מתיישב מאחורי ההגה. אני שולח הודעת סמס לכל אחד מהאחים שלי, מבקש מהם לפגוש אותי באסם בעוד שעה. אני לא יכול להאמין שג׳ולס אמרה ללילי לעשות הפלה. במשך כל ההיריון שלה היא איימה עליי שהיא תעשה הפלה אם לא אעשה בדיוק מה שהיא רוצה. אני מנער את ראשי ומכניס את הטנדר להילוך אחורי, מעיף מבט על הבבואה שלי במראה ושם לב לכובע שלי. זה אותו הכובע שלילי נתנה לי כשהיינו יחד, ולא הפסקתי לחבוש אותו מאז. אני יוצא ממגרש החניה ותוהה אם הפעם סוף כל סוף תהיה לי הזדמנות להיות שוב מאושר.