עובדתיות

פרק 1 אינסטינקט הפער

איך תופסים מפלצת בכיתה בעזרת פיסת נייר בלבד

איפה התחיל הכול?

זה היה באוקטובר 1995, ולא שיערתי כלל שאחרי השיעור בערב ההוא אני עומד לפתוח במאבק מתמיד נגד תפיסות מוטעות על העולם.

"מהו שיעור תמותת הילדים בערב הסעודית? אל תרימו ידיים. רק תצעקו את זה בקול." חילקתי לתלמידים העתקים של טבלאות 1 ו־5 מספר השנה של יוניצ"ף. הדפים נראו משעממים, אבל אני הייתי נלהב.

מקהלה של תלמידים צעקה פה אחד: "35."

"כן. 35. נכון. זה אומר ש־35 ילדים מתים לפני שנתם החמישית מתוך כל 1,000 לידות חיות. עכשיו תנו לי את המספר למלזיה?"

"14," ענתה המקהלה.

כשהמספרים נזרקו אלי בחזרה, רשמתי אותם בעט ירוק על שקף פלסטיק על המקרן.

"14," חזרתי ואמרתי, "פחות מערב הסעודית!"

הדיסלקציה שלי עשתה לי טריק קטן כשכתבתי "מזליה". התלמידים צחקו.

"ברזיל?"

"55."

"טנזניה?"

"171."

הנחתי את העט ואמרתי, "אתם יודעים למה אני מוטרד כל כך מהמספרים על תמותת ילדים? זה לא רק מפני שאכפת לי מילדים. הכלי הזה מודד את הטמפרטורה של חברה שלמה. כיוון שילדים פגיעים מאוד, יש כל כך הרבה דברים שיכולים להרוג אותם. אם 14 ילדים מתים מתוך 1,000 במלזיה, זה אומר ש־986 שורדים. הוריהם והחברה שלהם מצליחים להגן עליהם מכל הסכנות שעלולות להרוג אותם: חיידקים, רעב, אלימות וכיו"ב. אז המספר הזה, 14, אומר לנו שלרוב המשפחות במלזיה יש די אוכל, מערכת הביוב שלהם אינה דולפת לתוך מי השתייה, יש להם גישה טובה לשירותי רפואה, והאמהות יודעות קרוא וכתוב. זה מספר לנו לא רק על בריאות הילדים. זה מודד את איכות החיים של החברה כולה.

"לא המספרים מעניינים, אלא מה שהם מספרים לנו על החיים שמאחורי המספרים," המשכתי. "תראו כמה המספרים האלה שונים: 14, 35, 55, ו־171. החיים במדינות האלה בוודאי שונים מאוד."

לקחתי את העט. "הגידו לי עכשיו, איך היו החיים בערב הסעודית לפני שלושים וחמש שנה? כמה ילדים מתו ב־1960? הביטו בטור השני."

"מאתיים... ארבעים ושניים."

עוצמת הקול נחלשה כשהתלמידים ביטאו את המספר הגדול: 242.

"כן, זה נכון. החברה בערב הסעודית התקדמה התקדמות מדהימה, לא כן? מספר המיתות של ילדים על כל 1,000 ירד מ־242 ל־35 ב־33 שנים בלבד. זה מהיר יותר משוודיה. לקח לנו 77 שנים להגיע לשיפור כזה.

"מה עם מלזיה? 14 היום. כמה זה היה ב־1960?"

"93," באה התשובה המגומגמת. התלמידים התחילו כולם לחפש בטבלאות, מבולבלים ונבוכים. שנה קודם לכן נתתי לתלמידים שלי את אותן הדוגמאות, אבל בלי טבלאות נתונים לגיבוי, והם פשוט סירבו להאמין כשסיפרתי להם על השיפורים בעולם. עכשיו, עם כל הראיות מולם, תלמידי השנה הזאת גלגלו את עיניהם מעלה ומטה על פני הטורים, לראות אם בחרתי מדינות יוצאות דופן ואם ניסיתי לרמות אותם. הם התקשו להאמין לתמונה שעלתה מהנתונים. היא לא נראתה דומה כלל לתמונת העולם שהם ראו בעיני רוחם.

"רק שתדעו," אמרתי, "לא תמצאו שום מדינה ששיעור תמותת הילדים עלה בה. מפני שהעולם בכללותו משתפר. בואו נצא להפסקת קפה קצרה."

התפיסה המוטעית הגדולה ש"העולם נחלק לשניים"

הפרק הזה נוגע בראשון מבין עשרת האינסטינקטים הדרמטיים הגדולים שלנו, אינסטינקט הפער. אני מדבר על הפיתוי הלא־נשלט שלנו לחלק כל מיני דברים לשתי קבוצות מוגדרות, ולעתים קרובות מנוגדות זו לזו, שביניהן פער מדומה — תהום עצומה של אי־צדק. אני מראה איך אינסטינקט הפער יוצר אצלנו תמונה של עולם החצוי לשני סוגים של מדינות, או לשני סוגים של בני אדם: עשירים מול עניים.

לא קל להתחקות אחרי תפיסה מוטעית. בערב אוקטובר ההוא ב־1995 הצלחתי בפעם הראשונה לקבל תמונה נכונה של המפלצת. זה קרה מיד אחרי הקפה, והחוויה היתה מרגשת כל כך עד שלא חדלתי מאז לרדוף אחרי תפיסות ענק מוטעות.

אני קורא להן כך מפני שיש להן השפעה עצומה על האופן המוטה שבו אנשים תופסים את העולם. הראשונה היא הגרועה מכולן. חלוקת העולם לשתי תיבות מוטעות — עניים ועשירים — שמעוותת לגמרי את הפרופורציות העולמיות במוחן של הבריות.

המרדף אחרי התפיסה המוטעית הראשונה

התחלתי שוב את ההרצאה והסברתי שתמותת ילדים היתה גבוהה ביותר בחברות שבטיות, ביערות הגשם, ובקרב חקלאים מסורתיים בחלקים הכפריים המרוחקים ברחבי העולם. "האנשים שאתם רואים בסרטי תעודה אקזוטיים בטלוויזיה. ההורים האלה נאבקים קשה יותר מכל אחד כדי שהמשפחה שלהם תשרוד, ובכל זאת, הם מאבדים כמעט מחצית מילדיהם. למרבה המזל, פחות ופחות אנשים נאלצים לחיות בתנאים נוראים כאלה."

סטודנט צעיר בשורה הראשונה הרים יד. הוא הטה את ראשו ואמר, "הם לעולם לא יוכלו לחיות כמונו." סטודנטים בכל החדר הנהנו בהסכמה.

הוא חשב כנראה שאני אופתע. לא הופתעתי כלל. זאת היתה הצהרת "פער" מהסוג ששמעתי פעמים רבות בעבר. לא הופתעתי, שמחתי. לזה בדיוק קיוויתי. הדיאלוג שלנו התנהל כך:

אני: סליחה, למי אתה מתכוון כשאתה אומר "הם"?

הוא: אני מתכוון לאנשים בארצות אחרות.

אני: כל הארצות חוץ משוודיה?

הוא: לא. אני מתכוון... המדינות הלא־מערביות. הם לא יכולים לחיות כמונו. זה לא יעבוד.

אני: אהה! (כאילו עכשיו הבנתי.) אתה מתכוון כמו יפן?

הוא: לא, לא יפן. יש להם שם אורח חיים מערבי.

אני: אז מה עם מלזיה? להם אין "אורח חיים מערבי", נכון?

הוא: לא. מלזיה היא לא מערבית. כל המדינות שעדיין לא אימצו את אורח החיים המערבי. הן לא צריכות. אתה יודע למה אני מתכוון.

אני: לא, אני לא יודע למה אתה מתכוון. בבקשה תסביר. אתה מדבר על "המערב" ו"כל היתר". נכון?

הוא: כן. בדיוק.

אני: האם מקסיקו... היא "מערב"?

הוא רק הביט בי.

לא התכוונתי להציק לו, אבל המשכתי, סקרן לראות לאן זה יוביל אותנו. האם מקסיקו היא "המערב", והאם מקסיקנים יכולים לחיות כמונו? או שמקסיקו היא "היתר", והם לא יוכלו? "אני מבולבל," אמרתי. "התחלת עם 'הם ואנחנו', ואז שינית את זה ל'מערב וכל היתר'. אני מעוניין מאוד להבין למה אתה מתכוון. שמעתי את השימוש בתוויות האלה כל כך הרבה פעמים, אבל בכנות, אף פעם לא הבנתי אותן."

עכשיו נחלצה לעזרתו אישה צעירה מהשורה השלישית. היא נענתה לאתגר שלי, אבל בצורה שהפתיעה אותי לגמרי. היא הצביעה על הנייר הגדול שלפניה ואמרה, "אולי נוכל להגדיר את זה ככה: 'לנו במערב' יש פחות ילדים ופחות ילדים מתים. ואילו 'להם בכל היתר' יש הרבה ילדים והרבה מהילדים מתים." היא ניסתה לפתור את הקונפליקט בין הגישה שלו לבין הנתונים שלי — בדרך יצירתית, בעצם — והציעה הגדרה שבעזרתה נחלק את העולם. זה שימח אותי מאוד. מפני שהיא טעתה לגמרי — כפי שהיא תיווכח עוד מעט — ובייחוד מפני שהטעות שלה היתה טעות קונקרטית שאוכל לבחון אותה.

"נהדר. פנטסטי. פנטסטי." חטפתי את העט שלי וזינקתי לפעולה. "בואו נראה אם אנחנו יכולים להכניס את המדינות לשתי קבוצות על בסיס כמה ילדים שיש בהן וכמה מיתות של ילדים."

הפרצופים הספקניים הביעו עכשיו סקרנות, מנסים לנחש למה לכל הרוחות אני עליז כל כך.

אהבתי את ההגדרה שלה מפני שהיא היתה ברורה כל כך. נוכל לבדוק אותה מול הנתונים. אם אתם רוצים לשכנע מישהו שהוא סובל מתפיסה מוטעית, כדאי מאוד שתוכלו לבחון את דעתו מול הנתונים. אז זה בדיוק מה שעשיתי.

וכך בדיוק המשכתי לעשות בכל שנות עבודתי. מכונת הצילום האפורה הגדולה שהשתמשתי בה לצלם את טבלאות הנתונים המקוריות האלה היתה שותפתי הראשונה במאבקי נגד תפיסות מוטעות. ב־1998 היתה לי שותפה חדשה — מדפסת צבעונית שאפשרה לי לחלוק עם התלמידים רישומי בועה צבעוניים של נתוני מדינות. ואז רכשתי את השותפים האנושיים הראשונים שלי, והדברים תפסו תאוצה. אנה ואולה התלהבו עד כדי כך מהטבלאות ומהרעיון שלי לצוד תפיסות מוטעות, שהם הצטרפו למאבק ובמקרה גם יצרו דרך מהפכנית להציג מאות מגמות של נתונים בתרשימי בועה מונפשים. תרשים הבועות נהפך לנשק הבחירה שלנו במאבק לפירוק התפיסה המוטעית ש"העולם נחלק לשניים".

מה לא בסדר בתמונה הזאת?

הסטודנטים שלי דיברו על "הם" ו"אנחנו". אחרים מדברים על "העולם המתפתח" ו"העולם המפותח". אתם עצמכם בוודאי משתמשים בתוויות האלה. מה רע בהן? עיתונאים, פוליטיקאים, פעילים, מורים וחוקרים משתמשים בהן כל הזמן.

כשאנשים אומרים "מתפתחות" ו"מפותחות", הם חושבים כנראה על "מדינות עניות" ו"מדינות עשירות". לעתים קרובות אני שומע גם "מערב/כל היתר" "צפון/דרום" ו"הכנסה נמוכה/ הכנסה גבוהה". זה לא באמת משנה באילו מונחים אנשים משתמשים כדי לתאר את העולם, כל עוד המילים יוצרות תמונות רלוונטיות בראשם ואומרות משהו שיש לו בסיס במציאות. אבל אֵילו תמונות נמצאות בראש שלהם כשהם משתמשים בשני המונחים הפשוטים האלה? ואיך עומדות התמונות האלה ביחס למציאות?

בואו נבדוק אותן מול הנתונים. התרשים בעמוד הבא מראה את מספר התינוקות לאישה ואת שיעורי ההישרדות בכל המדינות.

כל בועה בתרשים מייצגת מדינה, וגודל הבועה מראה את גודל האוכלוסייה במדינה. הבועות הגדולות ביותר הן הודו וסין. בחלק השמאלי של התרשים נמצאות המדינות שבהן כל אישה יולדת הרבה ילדים, ובצד הימני המדינות שבהן יש לנשים מעט ילדים. ככל שהמדינה ממוקמת גבוה יותר בתרשים, כך שיעור ההישרדות של הילדים גבוה יותר. התרשים הוא בדיוק זה שהתלמידה שלי בשורה השלישית הצביעה עליו כדרך להגדיר את שתי הקבוצות: "אנחנו והם" או "המערב וכל היתר". כאן קראתי לשתי הקבוצות מדינות "מתפתחות ומפותחות".

תראו כמה יפה נחלקות מדינות העולם לשתי התיבות: מתפתחות ומפותחות. ובין שתי התיבות יש פער ברור, המכיל רק 15 מדינות קטנות (ובכללן קובה, אירלנד וסינגפור) שרק שני אחוזים מאוכלוסיית העולם גרים בהן. בתיבה, תחת הכותרת "מתפתחות", יש 125 בועות, כולל סין והודו. בכל המדינות האלה, לנשים יש יותר מחמישה ילדים בממוצע, ומיתות ילדים שכיחות שם: פחות מ־95 אחוזים מהילדים שורדים, כלומר יותר מחמישה אחוזים של הילדים מתים לפני יום הולדתם החמישי. בתיבה השנייה שכותרתה "מפותחות" יש 44 בועות, לרבות ארצות הברית ורוב אירופה. בכל המדינות האלה יש לנשים פחות מ־3.5 ילדים לאישה, והישרדות הילדים עולה על 99 אחוזים.

העולם נחלק לשתי תיבות. ואלה בדיוק שתי התיבות שהסטודנטית בשורה השלישית דמיינה. התמונה הזאת מראה בבירור עולם מחולק לשתי קבוצות, עם פער באמצע. כמה נחמד. איזה עולם פשוט להבנה! אז מה הבעיה? למה לא נכון לתייג מדינות כ"מפותחות" ו"מתפתחות"? למה הצקתי כל כך לסטודנט שדיבר על "אנחנו והם"?

מפני שהתמונה הזאת מראה את העולם ב־1965! כשהייתי איש צעיר. זאת הבעיה. האם הייתם משתמשים במפה מ־1965 כדי לנווט במדינה שלכם? האם תשמחו אם הרופא שלכם יסתמך על המחקר הכי עדכני מ־1965 כשהוא יקבע את האבחון והטיפול? התמונה הבאה מראה איך העולם נראה היום.

העולם השתנה לגמרי. היום, המשפחות קטנות יותר ומיתות ילדים נדירות ברוב המדינות, גם במדינות הגדולות ביותר: סין והודו. הסתכלו על הפינה השמאלית התחתונה. התיבה כמעט ריקה. התיבה הקטנה שבה מעט ילדים ושרידות גבוהה היא היעד של כל המדינות. ורובן כבר שם. 85 אחוזים מבני האדם כבר נמצאים בתוך התיבה שנקראה פעם "העולם המפותח". 15 האחוזים הנותרים ממוקמים בעיקר בין שתי התיבות. 13 מדינות בלבד, המייצגות שישה אחוזים מאוכלוסיית העולם, נמצאות עדיין בתוך תיבת "המתפתחות". אבל בעוד העולם משתנה, תפיסת העולם לא השתנתה, לפחות לא בראש של "המערביים". רובנו עדיין תקועים בדעה המיושנת לגמרי על שאר העולם.

המהפך הגדול שהתרחש בעולם שזה עתה הראיתי אינו ייחודי לגודל המשפחה ולשיעור ההישרדות של ילדים. אפשר לראות שינוי דומה מאוד כמעט בכל היבט אחר של חיי האדם. גרפים שמראים רמות הכנסה, או תיירות, או דמוקרטיה, או גישה לחינוך, לשירותי בריאות ולחשמל יספרו כולם את אותו הסיפור: שהעולם שפעם נחלק לשניים, אינו כזה עוד. היום, רוב האנשים נמצאים באמצע. אין פער בין המערב לכל היתר, בין מדינות מפותחות למתפתחות, בין עניות לעשירות. וכולנו חייבים לחדול להשתמש בצמדים של אותן קטגוריות פשוטות שמצביעות על פער כזה.

הסטודנטים שלי היו אנשים צעירים, מסורים ובעלי מודעות גלובלית שרצו להפוך את העולם למקום טוב יותר. נדהמתי מהבורות הבוטה שלהם הנוגעת לעובדות הבסיסיות ביותר על העולם. נדהמתי מכך שהם באמת חשבו שיש שתי קבוצות, "אנחנו" ו"הם", נדהמתי לשמוע אותם אומרים ש"הם" לא יוכלו לחיות "כמונו". איך ייתכן בכלל שהם מחזיקים בתפיסת עולם בת שלושים שנה?

כשדיוושתי הביתה בגשם בערב ההוא, באוקטובר 1995, באצבעות קפואות מקור, הייתי משולהב. התוכנית שלי עבדה. באמצעות הנתונים שהבאתי לכיתה יכולתי להוכיח לתלמידים שלי שהעולם לא נחלק לשניים. הצלחתי סוף־סוף ללכוד את התפיסה המוטעית שלהם. עכשיו חשתי בדחף לקדם את המאבק בצעד נוסף. הבנתי שאני צריך להציג את הנתונים בצורה ברורה עוד יותר. זה יעזור לי להראות ליותר אנשים, באופן משכנע יותר, שהדעות שלהם אינן אלא רגשות שאין להם אישוש. זה יעזור לי לנפץ את האשליה שהדברים שהם ידעו היו רק דברים שהם הרגישו.

כעבור עשרים שנה אני יושב באולפן טלוויזיה מהודר בקופנהגן. תפיסת העולם הנחלק לשניים הזדקנה בעוד עשרים שנה, ועכשיו היא מיושנת עוד יותר. אנחנו בשידור ישיר, והעיתונאי מטה את ראשו ואומר לי, "עדיין אנחנו רואים הבדל עצום בין העולם העשיר הקטן, העולם המערבי בעיקרו, לבין החלק הגדול."

"אבל אתה טועה לגמרי," אני משיב.

שוב אני מסביר ש"מדינות מתפתחות עניות" לא קיימות עוד כקבוצה מובחנת. שאין פער. היום, רוב בני האדם, 75 אחוזים, חיים במדינות עם הכנסה בינונית — לא עניים, לא עשירים, אלא אי־שם באמצע — ומתחילים לחיות חיים סבירים. בקצה הסקאלה עדיין יש מדינות שרוב תושביהן חיים בעוני קיצוני שאסור להשלים איתו; בקצה האחר נמצא העולם העשיר (של צפון אמריקה ואירופה ועוד כמה אחרות כמו יפן, קוריאה הדרומית וסינגפור). אבל הרוב הגדול כבר נמצא באמצע.

"ועל מה אתה מבסס את הידע הזה?" המשיך העיתונאי בניסיון גלוי להיות פרובוקטיבי. ניסיון שהצליח. לא יכולתי לכבוש את הכעס שניכר בקולי ובמילותי: "אני משתמש בסטטיסטיקה רגילה שאוספים הבנק העולמי והאו"ם. זה לא שנוי במחלוקת. העובדות האלה אינן נושא לוויכוח. אני צודק ואתה טועה."

ללכוד את המפלצת

עכשיו, אחרי עשרים שנה של מאבק בתפיסה המוטעית של עולם הנחלק לשניים, אינני מופתע עוד כשאני נתקל בה. הסטודנטים שלי לא היו יוצאי דופן. העיתונאי לא היה יוצא דופן. רוב האנשים שאני פוגש חושבים כך. אם יש לכם ספקות בנוגע לטענה שלי שאנשים רבים כל כך טועים, זה טוב. עליכם לדרוש תמיד ראיות לטענות כאלה. והנה הראיה, בצורת מלכודת בת שני חלקים לתפיסה מוטעית.

ראשית, רצינו לגלות איך אנשים מדמיינים את החיים במדינות המכונות "מעוטות הכנסה", ועשינו זאת באמצעות שאלות כמו השאלה הזאת מהמבחן שעשיתם במבוא.

שאלה 1

במדינות מעוטות הכנסה ברחבי העולם היום, כמה ילדות מסיימות בית ספר יסודי?

□ א: 20 אחוזים

□ ב: 40 אחוזים

□ ג: 60 אחוזים

בממוצע, שבעה אחוזים בלבד בחרו בתשובה הנכונה, ג: 60 אחוזים מהילדות מסיימות בית ספר יסודי במדינות מעוטות הכנסה. (זכרו, 33 אחוזים מהשימפנזים בגן החיות יענו נכון על השאלה הזאת.) רוב האנשים "ניחשו" שזה 20 אחוזים בלבד. יש רק מדינות מעטות בעולם — מקומות חריגים כמו אפגניסטן וסודן הדרומית — שבהן פחות מ־20 אחוזים מהילדות מסיימות בית ספר יסודי, ושני אחוזים לכל היותר מכל הילדות בעולם חיות במדינות כאלה.

תוצאות לשאלה 1: אחוז העונים נכונה.

במדינות מעוטות הכנסה ברחבי העולם היום, כמה ילדות מסיימות בית ספר יסודי?

(תשובה נכונה: 60 אחוזים.)

כששאלנו שאלות דומות על תוחלת החיים, תת־תזונה, איכות המים ושיעור החיסונים — שאלנו בעצם לאיזה חלק מהאנשים במדינות מעוטות הכנסה יש גישה לצעדים הראשונים הבסיסיים לחיים מודרניים — קיבלנו תוצאות דומות: תוחלת החיים במדינות מעוטות הכנסה היא 62. לרוב האנשים יש די אוכל, לרוב האנשים יש גישה למים משופרים, רוב הילדים מחוסנים, ורוב הילדות מסיימות בית ספר יסודי. אחוז זעיר בלבד — הרבה פחות מ־33 האחוזים של השימפנזים — ענו נכון על השאלות האלה, והרוב הגדול בחר בחלופה הגרועה ביותר שהצענו, גם כשהמספרים האלה ייצגו רמות של אומללות שהיום סובלים מהן רק בזמן קטסטרופות איומות במקומות הגרועים ביותר עלי אדמות.

עכשיו נסגור את המלכודת ונלכוד את התפיסה המוטעית. עכשיו אנחנו יודעים שאנשים סבורים שהחיים במדינות מעוטות הכנסה גרועים הרבה יותר ממה שהם באמת. אבל כמה אנשים לדעתם חיים בתנאים איומים כל כך? שאלנו אנשים בשוודיה ובארצות הברית:

מכל אוכלוסיית העולם, כמה אחוזים חיים במדינות מעוטות הכנסה?

הרוב סברו שהתשובה היא 50 אחוזים או יותר. הניחוש הממוצע היה 59 אחוזים.

המספר האמיתי הוא תשעה אחוזים. תשעה אחוזים בלבד מאוכלוסיית העולם חיים במדינות מעוטות הכנסה. וזכרו, זה עתה הוכחנו שהמדינות האלה אינן נוראות כמו שאנשים חושבים. הן אמנם גרועות מבחינות רבות, אבל הן לא ברמה של אפגניסטן, סומליה או הרפובליקה המרכז אפריקנית, המקומות הגרועים ביותר לחיות בהם.

לסיכום: מדינות מעוטות הכנסה מפותחות הרבה יותר ממה שחושבים רוב האנשים. וחיים בהן הרבה פחות אנשים. הרעיון של עולם חצוי, שבו רוב האנשים חיים באומללות ומחסור, הוא אשליה. תפיסה מוטעית לגמרי. פשוט לא נכון.

הצילו! הרוב חסר

אם הרוב לא חיים במדינות מעוטות הכנסה, אז איפה הם חיים? בוודאי לא במדינות בעלות הכנסה גבוהה.

איך אתם אוהבים את מי האמבט שלכם? קרים כקרח או לוהטים? כמובן, אלה לא הברירות היחידות. אתם יכולים לבחור במים קפואים, או פושרים, או רותחים, או כל דבר ביניהם. אפשרויות רבות לאורך הטווח.

שאלה 2

היכן חיה רוב אוכלוסיית העולם?

□ א: מדינות מעוטות הכנסה

□ ב: מדינות עם הכנסה בינונית

□ ג: מדינות עם הכנסה גבוהה

תוצאות לשאלה 2: אחוז העונים נכונה

היכן חיה רוב אוכלוסיית העולם?

(תשובה נכונה: מדינות עם הכנסה בינונית)

רוב בני האדם חיים לא במדינות מעוטות הכנסה ולא במדינות גבוהות הכנסה, אלא במדינות שההכנסה בהן בינונית. הקטגוריה הזאת אינה קיימת בדפוס החשיבה המחולק, אבל במציאות היא קיימת בהחלט. 75 אחוזים מהאנושות חיים במקומות האלה, בדיוק היכן שהפער אמור להיות. או במילים אחרות, אין פער.

אם נחבר מדינות שההכנסה בהן בינונית ומדינות שההכנסה בהן גבוהה, נקבל 91 אחוזים מהאנושות, שרובם משולבים בשוק העולמי והתקדמו בצעדים גדולים לקראת חיים הגונים. זאת הבנה משמחת להומניטרים והבנה חיונית לעסקים הגלובליים. כלומר, חמישה מיליארד צרכנים פוטנציאליים, שמשפרים את חייהם באמצע ורוצים לצרוך שמפו, אופנועים, תחבושות היגייניות וטלפונים חכמים. אפשר בקלות לפספס אותם אם ממשיכים לחשוב שהם "עניים".

אז איך "אנחנו" צריכים לקרוא "להם" במקום זה? ארבע הרמות

לעתים קרובות אני מתייחס די בגסות למונח "מדינות מתפתחות" בהרצאות שלי.

בתום ההרצאה אנשים שואלים אותי, "אז איך אנחנו צריכים לקרוא להם במקום זה?" אבל הקשיבו היטב. מדובר באותה תפיסה מוטעית: אנחנו והם. איך "אנחנו" צריכים לקרוא "להם" במקום זה?

מה אנחנו צריכים לעשות כדי להפסיק לחלק את העולם לשתי קבוצות. החלוקה הזאת כבר חסרת משמעות. היא לא עוזרת לעסקים למצוא הזדמנויות, והיא לא עוזרת לכספי סיוע למצוא את האנשים העניים ביותר.

אבל עלינו לעשות מיון כלשהו כדי להבין את העולם. איננו יכולים לוותר על התוויות הישנות ולהחליף אותן ב... לא כלום. מה עלינו לעשות?

אחת הסיבות שהתוויות הישנות פופולריות כל כך היא הפשטות הרבה שלהן. אבל הן מוטעות! לכן, כדי להחליף אותן אני מציע עכשיו תוויות פשוטות לא פחות, אבל רלוונטיות יותר ושימושיות יותר, לחלוקת העולם. במקום לחלק את העולם לשתי קבוצות אני אחלק אותו לארבע רמות הכנסה, כפי שמראה התמונה הבאה.

ארבע רמות הכנסה

אוכלוסיית העולם ב־2017. מיליארדי בני אדם ברמות הכנסה שונות.

כל דמות בתרשים מייצגת מיליארד בני אדם, ושבע הדמויות מראות איך אוכלוסיית העולם העכשווית מתפרשת על פני ארבע רמות הכנסה, שמתבטאות במונחים של דולר ליום. אפשר לראות שרוב בני האדם חיים בשתי הרמות האמצעיות, שבהן מסופקים רוב הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר.

אתם נרגשים? בצדק. כי ארבע רמות ההכנסה הן החלק הראשון החשוב ביותר בתפיסת העולם החדשה שלכם המבוססת על עובדות. זה אחד מכלי החשיבה הפשוטים שהבטחתי שיעזרו לכם לקבל מושג טוב יותר על העולם. לכל אורך הספר תראו איך רמות ההכנסה מספקות דרך פשוטה להבין כל מיני דברים, מטרור ועד חינוך מיני. לכן אני רוצה לנסות להסביר איך נראים החיים בכל אחת מארבע הרמות האלה.

חשבו על ארבע רמות ההכנסה כאילו היו רמות במשחק מחשב. כולם רוצים לעלות מרמה 1 לרמה 2 והלאה, מרמה לרמה. אלא שזה משחק מחשב מוזר מאוד, כי רמה 1 היא דווקא הקשה ביותר. בואו נשחק.

רמה 1. מתחילים ברמה 1 עם דולר אחד ליום. חמשת הילדים שלכם חייבים ללכת שעות יחפים עם דלי הפלסטיק היחיד שלכם, הלוך וחזור, להביא מים מחור בוצי מלוכלך במרחק שעה הליכה. בדרכם הביתה הם מלקטים עצי הסקה, ואתם מכינים אותה דייסה אפורה שאתם אוכלים בכל ארוחה, בכל יום, בכל חייכם — חוץ מהחודשים שבהם האדמה הדלה לא מניבה דבר ואתם הולכים לישון רעבים. יום אחד הבת הצעירה מפתחת שיעול עקשני. העשן מהאש שבתוך הבית מחליש את ריאותיה. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם אנטיביוטיקה, וכעבור חודש היא מתה. זהו עוני קיצוני. אבל אתם ממשיכים להיאבק הלאה. אם יתמזל מזלכם והיבולים יהיו טובים, אולי תוכלו למכור קצת עודפים ולהצליח להרוויח יותר משני דולרים ליום, מה שיעביר אתכם לרמה הבאה. מזל טוב! (מיליארד בני אדם בקירוב חיים כך היום.)

רמה 2. הצלחתם. למעשה הגדלתם פי ארבעה את הכנסתכם, ועכשיו אתם מרוויחים ארבעה דולר ליום. שלושה דולר נוספים בכל יום. מה תעשו בכסף הזה? עכשיו אתם יכולים לקנות מזון שלא גידלתם בעצמכם, ואתם יכולים להרשות לעצמכם תרנגולת, כלומר, ביצים. אתם חוסכים קצת כסף וקונים סנדלים לילדים ואופניים ועוד דליי פלסטיק. עכשיו נדרשת לכם רק חצי שעה כדי להביא מים לצריכה היומית. אתם קונים כיריים של גז, והילדים יכולים ללכת לבית ספר במקום ללקט עצים. אם יש חשמל הם יכינו שיעורי בית מתחת לנורה. אבל החשמל אינו יציב מספיק כדי להפעיל מקפיא. אתם חוסכים למזרנים כדי שלא תצטרכו לישון על רצפת הבוץ. החיים טובים בהרבה עכשיו, אבל עדיין לא בטוחים מאוד. מחלה אחת תאלץ אתכם למכור את רוב רכושכם כדי לקנות תרופה. זה יזרוק אתכם בחזרה לרמה 1. שלושה דולר נוספים ליום אמנם מועילים, אבל כדי לחוות שיפור דרסטי ממשי עליכם להכפיל שוב את ההכנסה פי ארבעה. אם תוכלו להשיג עבודה בתעשיית הביגוד המקומית תהיו הראשונים במשפחתכם שמביאים הביתה משכורת. (שלושה מיליארד בני אדם בקירוב חיים כך היום.)

רמה 3 וואו! הצלחתם! אתם עובדים בכמה עבודות, 16 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, ושוב הצלחתם להכפיל פי ארבעה את ההכנסה, ל־16 דולר ליום. אתם מצליחים לחסוך ומתקינים ברז מים קרים. אין צורך עוד להביא מים מרחוק. עם קו חשמל יציב, שיעורי הבית של הילדים משתפרים ואתם יכולים לקנות מקרר שמאפשר לכם לאחסן מזון ולהגיש מנות שונות בכל יום. אתם חוסכים לקנות אופנוע, מה שמאפשר לכם לנסוע למקום עבודה משתלם יותר בבית חרושת בעיר. לרוע המזל, באחד הימים היתה לכם תאונה בדרך, ואתם נאלצים להשתמש בכסף שחסכתם לחינוך הילדים כדי לשלם את ההוצאות הרפואיות. אתם מחלימים, והודות לחסכונות לא נזרקתם בחזרה לרמה הקודמת. שניים מהילדים התחילו ללמוד בתיכון. אם הם יצליחו לסיים, הם יוכלו להשיג עבודות משתלמות יותר ממה שהיו לכם אי־פעם. כדי לחגוג, כל המשפחה יוצאת לחופשה בפעם הראשונה, אחר צהריים על חוף הים, סתם בשביל הכיף. (שני מיליארד בני אדם בקירוב חיים כך היום.)

רמה 4 יש לכם יותר מ־32 דולר ליום. אתם צרכנים עשירים ושלושה דולר נוספים לא משנים הרבה בחיי היומיום שלכם. לכן אתם חושבים ששלושה דולר, שיכולים לשנות את חייו של מי שחי בעוני קיצוני, אינם הרבה כסף. יש לכם יותר מ־12 שנות לימוד, ואתם טסים לחופשה שלכם. אתם יכולים לאכול במסעדה פעם בחודש, ואתם יכולים לקנות מכונית. יש לכם כמובן מים חמים וקרים בתוך הבית.

אבל אתם כבר מכירים את הרמה הזאת. מאחר שאתם קוראים את הספר הזה, אני די בטוח שאתם חיים ברמה 4. אני לא צריך לתאר לכם אותה כדי שתבינו. כיוון שתמיד הכרתם את רמת ההכנסה הגבוהה הזאת, הקושי הוא להבין את ההבדלים העצומים בין שלוש הרמות האחרות. אנשים ברמה 4 חייבים להתאמץ מאוד כדי להבין כהלכה את המציאות של ששת המיליארדים האחרים בעולם. (מיליארד בני אדם בקירוב חיים כך היום.)

תיארתי את ההתקדמות במעלה הרמות כאילו אדם אחד הצליח לעבור כמה רמות. זה מאוד לא רגיל. לעתים קרובות דרושים כמה דורות למשפחה לעבור מרמה 1 לרמה 4. אבל אני מקווה שעכשיו יש לכם תמונה ברורה איזה מין חיים יש לאנשים ברמות השונות; תחושה שגם יחידים וגם מדינות יכולים לעבור מרמה לרמה; ומעל הכול, ההבנה שיש יותר משני סוגים של חיים.

ההיסטוריה האנושית התחילה כשכולם ברמה 1. יותר ממאה אלף שנה איש לא עלה מרמה לרמה, ורוב הילדים לא שרדו כדי להיות הורים. לפני מאתיים שנה בלבד, 85 אחוזים מאוכלוסיית העולם עדיין היתה ברמה 1, בעוני קיצוני.

היום רוב בני האדם מפוזרים באמצע, על פני רמות 2 ו־3, עם אותו טווח של רמת חיים שהיה לאנשים במערב אירופה וצפון אמריקה בשנות החמישים של המאה הקודמת. וזה היה המצב שנים רבות.

אינסטינקט הפער

אינסטינקט הפער חזק מאוד. הפעם הראשונה שהרציתי לסגל הבנק העולמי היתה ב־1999. אמרתי להם שהתוויות "מתפתחות" ו"מפותחות" אינן תקפות עוד ובלעתי את החרב שלי. נדרשו לבנק שבע־עשרה שנה ועוד ארבע־עשרה הרצאות שלי לפני שהוא הכריז בפומבי שהוא משמיט את המונחים "מתפתחות" ו"מפותחות", ושמעתה ואילך הוא יחלק את העולם לארבע קבוצות הכנסה. האו"ם וארגונים עולמיים אחרים עדיין לא עשו את השינוי הזה.

אם כן, מדוע קשה כל כך לשנות את התפיסה המוטעית הזאת על פער בין העשירים לעניים?

אני חושב שזה מפני שלבני האדם יש אינסטינקט דרמטי חזק לחשיבה בינארית, דחף בסיסי לחלק דברים לשתי קבוצות ברורות, וביניהן רק פער, רִיק גדול. אנחנו אוהבים דיכוטומיה. טוב מול רע. גיבורים מול רשעים. המדינה שלי מול כל היתר. חלוקת העולם לשני צדדים ברורים היא פשוטה ואינטואיטיבית, וגם דרמטית, מפני שהיא מציינת קונפליקט, ואנחנו עושים זאת בלי לחשוב, כל הזמן.

העיתונאים יודעים זאת. הם מציגים את הסיפורים שלהם כקונפליקטים בין שני עמים, שתי דעות או שתי קבוצות. הם מעדיפים סיפורים על עוני קיצוני ומיליארדרים על פני סיפורים על הרוב הגדול של האנשים שגוררים את עצמם אט־אט לעבר חיים טובים יותר. העיתונאים הם מספרי סיפורים. וגם האנשים שמפיקים סרטי תעודה וסרטי קולנוע. סרטי תעודה מציבים יחיד שביר מול תאגיד מרושע גדול. סרטים שוברי קופות מתארים בדרך כלל את הטוב הנלחם ברע.

אינסטינקט הפער מניע אותנו לדמיין חלוקה היכן שיש רק טווח חלק, שוני היכן שיש התמזגות, וקונפליקט היכן שיש הסכמה. זהו האינסטינקט הראשון ברשימה שלנו, מפני שהוא שכיח כל כך ומעוות את הנתונים באופן יסודי כל כך. אם נצפה בחדשות, או ניכנס לאתר אינטרנט של שדולה כלשהי הערב, בוודאי נמצא סיפורים על קונפליקט בין שתי קבוצות, או ביטויים כמו "הפער ההולך וגדל".

איך לשלוט באינסטינקט הפער

ישנם שלושה סימני אזהרה שכיחים לכך שמישהו אולי מספר לכם (או שאתם אולי מספרים לעצמכם) סיפור של פער דרמטי מדי ומעורר את אינסטינקט הפער שלכם. נקרא להם השוואות בין ממוצעים, השוואות בין קצוות, ונביט עליהם מהמקום הגבוה שלנו כאן.

השוואות בין ממוצעים

כולכם ממוצעים, בבקשה אל תיעלבו ממה שאני עומד לומר. אני אוהב ממוצעים. הם מאפשרים להעביר מידע במהירות, ולעתים קרובות מספרים לנו משהו מועיל. חברות מודרניות לא היו יכולות לתפקד בלעדיהם. גם לא הספר הזה. יהיו ממוצעים רבים בספר הזה. אבל כל פשטנות של המידע עשויה גם להטעות, והממוצעים אינם יוצאים מהכלל. הממוצעים מטעים מפני שהם מסתירים פרישה (טווח של מספרים שונים) במספר אחד.

כשאנחנו משווים שני ממוצעים, אנחנו מסתכנים בהטעיית עצמנו עוד יותר, כי אנחנו מתמקדים בפער בין שני המספרים היחידים האלה ומחמיצים את הפרישה החופפת, טווחים חופפים של מספרים שמרכיבים כל ממוצע. כלומר, אנחנו רואים פערים שבעצם אינם קיימים שם.

הביטו לדוגמה בשני הגרפים האלה (שאין ביניהם קשר).

הגרף משמאל מראה את הפער בין הציונים הממוצעים במתמטיקה של גברים ונשים במבחני SAT הפסיכומטריים בארצות הברית, בכל שנה מאז 1965. הגרף מימין מראה את הפער בהכנסה של תושבי מקסיקו וארצות הברית. הביטו בהבדלים העצומים בין שני הקווים בכל גרף. גברים מול נשים. ארצות הברית מול מקסיקו. הגרפים האלה מראים כמדומה שגברים טובים יותר מנשים במתמטיקה, ושהכנסתם של תושבי ארצות הברית גבוהה יותר מזו של תושבי מקסיקו. מבחינה מסוימת זה נכון. זה מה שהמספרים אומרים. אבל מאיזו בחינה? ובאיזו מידה? האם כל הגברים טובים מכל הנשים? האם כל תושבי ארצות הברית עשירים יותר מכל המקסיקנים?

בואו נבין טוב יותר את המציאות שמאחורי המספרים. אם נשנה את הסקאלה של הציר האנכי, אותם מספרים עצמם נותנים תמונה שונה מאוד. עכשיו ה"פער" יכול כמעט להיעלם.

עכשיו נסתכל על אותם נתונים בדרך שלישית שמציגה תמונה טובה יותר של המציאות שמאחורי המספרים. במקום להסתכל על ממוצע בכל שנה, נסתכל על הטווח של ציוני המתמטיקה, או של ההכנסה, בשנה מסוימת אחת.

עכשיו אנחנו מקבלים מושג על כל האנשים היחידים שקובצו יחד למספר הממוצע. תראו! יש כמעט חפיפה מלאה בין ציוני המתמטיקה של הגברים והנשים. לרוב הנשים יש תאוֹם מתמטי גברי: גבר עם אותו ציון במתמטיקה. כשזה מגיע להכנסה במקסיקו ובארצות הברית, יש שם חפיפה, אבל רק באופן חלקי. עם זאת, כשמסתכלים על הנתונים בדרך זו ברור ששתי הקבוצות — גברים ונשים, מקסיקנים ותושבי ארצות הברית — אינם נפרדים כלל. הם חופפים. אין פער.

כמובן, סיפורי פער יכולים לשקף מציאות. בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, אנשים שחורים ולבנים חיו ברמות הכנסה שונות והיה פער אמיתי ביניהם, כמעט בלי שום חפיפה. סיפור הפער על קבוצות נפרדות היה רלוונטי לגמרי.

אבל אפרטהייד היה דבר לא רגיל. לעתים קרובות הרבה יותר, סיפורי פער הם דרמטיזציה מוגזמת ומטעה. ברוב המקרים אין הפרדה ברורה בין שתי קבוצות, גם אם נראה כך מתרשימי הממוצעים. כמעט תמיד נקבל תמונה מדויקת יותר אם נחפור קצת לעומק ונסתכל לא רק על הממוצעים, אלא על הפרישה: לא רק הקבוצה צרורה יחד, אלא האינדיבידואלים. לכן לעתים קרובות אנחנו רואים שקבוצות נפרדות לכאורה בעצם חופפות זו את זו במידה רבה.

השוואות בין קצוות

מדרך הטבע אנחנו נמשכים לדוגמאות קיצוניות, וקל לנו להיזכר בהן. לדוגמה, אם אנחנו חושבים על חוסר השוויון הגלובלי אולי נחשוב על הסיפורים שראינו בחדשות על רעב בדרום סודן מצד אחד, ועל המציאות הנוחה שלנו מצד שני. אם נתבקש לחשוב על סוגים שונים של שיטות ממשל, אולי ניזכר במהירות בדיקטטורות מדכאות ומושחתות, ולעומתן מדינות כמו שוודיה, עם מערכות רווחה גדולות וביורוקרטים שוחרי טוב שמקדישים את חייהם לשמירה על זכויות האזרחים.

סיפורי ההפכים האלה מרתקים ופרובוקטיביים ומפתים — ומצליחים מאוד לעורר את אינסטינקט הפער — אבל רק לעתים רחוקות הם מסייעים להבנה. תמיד יהיו העשירים ביותר והעניים ביותר, תמיד יהיו המשטרים הגרועים ביותר והטובים ביותר. אבל העובדה שקיימים קצוות אינה אומרת לנו הרבה. את הרוב אפשר בדרך כלל למצוא באמצע, והוא מספר סיפור שונה מאוד.

ניקח לדוגמה את ברזיל, אחת המדינות הכי לא־שוויוניות בעולם. עשרת האחוזים העשירים ביותר בברזיל מרוויחים 41 אחוזים מההכנסה הכללית. זה מקומם, נכון? מיד אנחנו רואים לנגד עינינו אליטה שגונבת משאבים מכל היתר. התקשורת תומכת ברושם הזה בתמונות של העשירים ביותר — לעתים קרובות לא עשרת האחוזים העשירים ביותר, אלא עשירית האחוז העשירים ביותר, האולטרה־עשירים — והיאכטות שלהם, הסוסים, והבתים המפוארים הגדולים.

כן, המספר גבוה להחריד. עם זאת, הוא לא היה נמוך כל כך זה שנים רבות.

חלוקת ההכנסה הכוללת של עשרת האחוזים העשירים ביותר בברזיל

לעתים קרובות נעשה שימוש דרמטי בסטטיסטיקה למטרות פוליטיות, אבל חשוב לזכור שהיא גם עוזרת לנו לנווט במציאות. בוא נסתכל עכשיו על ההכנסות של האוכלוסייה בכל ארבע הרמות.

מספר האנשים בארבע רמות הכנסה שונות בברזיל, 2016

רוב האנשים בברזיל יצאו מהעוני הקיצוני. הדבשת הגדולה נמצאת ברמה 3, הרמה שבה יש לכם אופנוע ומשקפי ראייה, ואתם חוסכים כסף בבנק כדי לשלם לתיכון ולקנות באחד הימים מכונת כביסה. במציאות, אפילו באחת המדינות הכי לא־שוויוניות בעולם, אין פער. רוב האנשים נמצאים באמצע.

מבט מלמעלה

כפי שכבר ציינתי, אם אתם קוראים את הספר הזה, קרוב לוודאי שאתם חיים ברמה 4. גם אם אתם חיים במדינה בעלת הכנסה בינונית, כלומר מדינה שההכנסה הממוצעת בה עומדת על רמה 2 או 3 — כמו מקסיקו, למשל — קרוב לוודאי שאתם בעצמכם חיים ברמה 4, ושהחיים שלכם כנראה דומים בעיקרם לחיים של אנשים שחיים ברמה 4 בסן פרנסיסקו, בסטוקהולם, בריו, בקייפטאון ובבייג'ין. מה שקרוי עוני בארצכם שונה מ"עוני קיצוני". זהו "עוני יחסי". בארצות הברית, למשל, אנשים מסווגים כחיים מתחת לקו העוני גם אם הם חיים ברמה 3.

לכן קרוב לוודאי שהמאבקים של אנשים ברמות 1, 2 ו־3 יהיו לגמרי זרים לכם. והם לא מתוארים בשום דרך מועילה בתקשורת ההמונים שאתם צורכים.1

האתגר החשוב ביותר שלכם בפיתוח תפיסת עולם מבוססת על עובדות הוא להבין שרוב החוויות שלכם ממקור ראשון באות מרמה 4; והחוויות ממקור שני מסוננות דרך התקשורת שאוהבת אירועים חריגים ולא מייצגים ונרתעת מהנורמליות.

כשחיים ברמה 4, כל מי שחי ברמות 3, 2, ו־1 יכול להיראות עני באותה מידה, והמילה עני יכולה לאבד כל משמעות ספציפית. אפילו אדם ברמה 4 יכול להיראות עני: אולי הצבע על הקיר שלו מתקלף, או אולי הוא נוסע במכונית משומשת. כל מי שמביט מטה מראש בניין גבוה יודע שקשה לאמוד משם את הבדלי הגובה של הבניינים הקרובים יותר לקרקע. כולם נראים די קטנים. כך גם טבעי לאנשים שחיים ברמה 4 לראות את העולם כמחולק לשתי קטגוריות בלבד: עשירים (בראש הבניין, כמונו) ועניים (שם למטה, לא כמונו). טבעי להביט מלמעלה ולומר, "אה, כולם עניים." טבעי להחמיץ את ההבדלים בין האנשים עם מכוניות, לבין האנשים עם אופנועים ואופניים, האנשים בסנדלים, והאנשים בלי נעליים בכלל.

אני מבטיח לכם, מכיוון שפגשתי אנשים בכל הרמות ודיברתי איתם, שבשביל האנשים שחיים על הקרקע ברמה 1, 2 ו־3, מדובר בהבדלים מכריעים. מי שחיים בעוני קיצוני ברמה 1 יודעים היטב כמה ישתפרו חייהם אם הם יוכלו לעבור מדולר אחד ליום לארבעה דולר ליום, שלא לדבר על 16 דולר ליום. מי שנאלצים ללכת ברגל לכל מקום ברגליים יחפות יודעים איך אופניים יחסכו להם המון זמן ומאמץ ויביאו אותם במהירות לשוק בעיר וישפרו את בריאותם ורווחתם.

ראשית כול, יש להחליף את המודל הדרמטי מדי המחלק את העולם לשניים ולאמץ תפיסת עולם המבוססת על עובדות, כפי שתלמדו בספר זה. עכשיו למדתם את זה. זה לא כל כך קשה, נכון? אני אשתמש בארבע הרמות לאורך כל הספר כדי להסביר כל מיני דברים, כולל מעליות, טביעות, סקס, בישול וקרנפים. הן יעזרו לכם לראות את העולם בצורה ברורה יותר ולהבין אותו בצורה נכונה לעתים קרובות יותר.

מה צריך כדי לצוד, ללכוד ולהחליף תפיסות מוטעות? נתונים. אתם צריכים לראות נתונים ולתאר את המציאות שמאחוריהם. אז תודה לכן, טבלאות הנתונים של יוניצ"ף, תודה לכם תרשימי בועות ותודה לאינטרנט. אבל אתם זקוקים למשהו נוסף. תפיסות מוטעות נעלמות רק אם יש דרך חשיבה רלוונטית יותר, אך פשוטה באותה מידה, שתחליף אותן. וזה מה שעושות ארבע הרמות.

עובדתיות

עובדתיות זה... לזהות מתי סיפור מדבר על פער ולזכור שהוא מצייר תמונה של שתי קבוצות נפרדות, עם פער ביניהן. המציאות לעתים קרובות אינה מקוטבת כלל. בדרך כלל, הרוב נמצא בדיוק באמצע, היכן שלכאורה יש פער.

כדי לשלוט באינסטינקט הפער, צריך לחפש את הרוב.

• היזהרו מהשוואות בין ממוצעים. אם תוכלו לבדוק את הפרישות, קרוב לוודאי שתגלו שהן חופפות. קרוב לוודאי שאין שום פער.

• היזהרו מהשוואות בין קצוות. בכל הקבוצות של מדינות, או אנשים, חלק נמצאים למעלה וחלק למטה. ההבדל לפעמים לא הוגן להחריד. אבל גם אז, הרוב בדרך כלל נמצא אי־שם ביניהם, בדיוק היכן שאמור להיות הפער.

• המראה מלמעלה. זכרו שמה שרואים כשמביטים מלמעלה למטה מעוות. כל הדברים נראים נמוכים באותה מידה, אבל לא כך הדבר.

1 כמובן, אם אתם חיים ברמה 4 ויש לכם קרוב משפחה שחי ברמות 2 או 3, מן הסתם אתם יודעים איך נראים החיים שלו. אם כן, אתם יכולים לפסוח על החלק הזה.