עוברת אורח

סבתא שלי הייתה עיוורת. כשאימא שלי הייתה בת תשע היא לקחה את סבתא לרופא עיניים מפורסם בווינה. הן נסעו ברכבת מווארשה לווינה ולאחר שהוא בדק את סבתא, אמר הרופא לאמי: את היית ילדה אמיצה שהבאת את אימא עד אליי, אבל את העיניים אי אפשר לרפא. בבית שלי לא הייתה סבתא. הרבה שנים אחרי, שכבר לא הייתי ילדה, שאלתי, ואימא סיפרה את הסיפור הזה. לא ידעתי אם הסיפור נכון או לא, כי הסיפורים של אימא תמיד עוררו בנו ספק. הם היו מעורפלים ודרמטיים, גדולים מהחיים. הרבה פעמים, כשבגרתי, התבוננתי בתצלום הזה. הגדלה של תצלום ישן מאוד שקיבלתי מאחותי: אימא בלבן, סבתא בשחור. אימא, עיניה פקוחות לרווחה, מסתכלת קדימה אבל מבטה חולמני, סבתא בעיניים כמעט עצומות. בתמונה המקורית — צילום באיכות טובה שנשמר מצוין — רואים ארבע דמויות. שלוש אני מכירה, את הרביעית אני יכולה רק לנחש. משתי הנשים אחת הכרתי באופן אינטימי: זו אמי. את השנייה, סבתא שלי, לא הכרתי כלל. עוד בתמונה דודי יוסף, יוסל. לידו עומד צעיר בכובע מצחייה צבאית, או אולי של סטודנט, ואינני יודעת מיהו. אני מתעניינת בשתי הנשים: האישה והילדה. הילדה עומדת מאחור, משעינה את ראשה על צוואר האישה ומניחה עליה בחיבה את ידה הימנית, במחווה של הגנה. הן לא דומות. לילדה פנים עדינות, מחוטבות. שפתיים משורטטות בקו מושלם, עיניים שקדיות וגבות מצוירות בקשת ללא פגם. מצחה גבוה ועורה בהיר. שערה הקצר והכהה אינו מעיד על תספורת מסוגננת. היא בת ארבע־עשרה. לאישה, לעומת זאת, פנים בעלי זוויות חדות — אף נשרי, שפתיים דקות, ועיניים עצומות. אפשר לשער שמשהו אינו כשורה עם עיניה. ידיה נחות על חיקה ונראות נפוחות, וגם בטנה בולטת. היו לה תשעה ילדים ואמי הייתה הצעירה שבהם. אני הכרתי רק שלושה: אמי, יוסל ומוישה, שגר בארה"ב. היתר מתו ממחלות, או בנסיבות שאמי לא סיפרה עליהן. הם לובשים את בגדיהם הטובים. הנערה לובשת שמלה לבנה בעלת שרוולים קצרים, שנראית יותר כמו סינר בית־ספר. השמלה מגיעה עד ברכיה והיא גורבת גרביים כהים ונעליים שחורות חצאיות עם שרוכים. סבתי לובשת שמלה כהה, בעלת צווארון בצורת V, מעוטר בפרחי תחרה לבנה שמעטרים את השרוולים ואת החצאית הארוכה, ממנה מבצבצים חרטומי נעליה. ידיה קפוצות ולכן לא ניתן לראות אם יש לה טבעת נישואים. אוזניה עירומות מעגילים — גם אמי מעולם לא ענדה עגילים ולא הרשתה שננקב את תנוכי אוזנינו. לא ברור היכן צולמה התמונה. ברקע נראה קיר כהה ובצד קפלים של וילון. אני כמעט בטוחה שהם הצטלמו בסטודיו של הצלם, בגלל החלון, כי הם גרו במרתף. אמי רוכנת מעל סבתא. אני חושבת תמיד על אימא שהייתה צריכה להיות אִמהּ של סבתא שלי, לגונן עליה, למרות שסבתי נראית אישה חזקה, בעלת כבוד עצמי. אני לא שם. הכרתי את אימא הרבה יותר מאוחר, ועליי היא לא גוננה. את האימא הזאת שבתמונה, נערה יפה חולמת על עתידה, לא יכולתי להכיר. באיזה אופן מסוים אולי היא הייתה ילדה בלי אימא, כי אימא עיוורת, שאַת צריכה להיות זו שתוביל אותה מרופא לרופא, היא נטל כבד לילדה בת תשע. כל חיי טמונים כמו זרע במעמקי התצלום הזה.