עודף זמן

עודף זמן

שישים שניות בדקה, שישים דקות בשעה, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, חמישים ושניים שבועות בשנה. ריצֶ'ר ביצע את החישוב בראשו והגיע למעט יותר משלושים מיליון שניות בשנים־עשר חודשים. שבמהלכן יבוצעו קרוב לעשרה מיליון פשעים משמעותיים בארצות הברית לבדה. פשע אחד מדי שלוש שניות בערך. לא נדיר. לא בלתי סביר לראות אחד מתרחש לנגד עיניך, מקרוב ובאופן אישי. המיקום הוא כמובן גורם מכריע. הפשע הולך בעקבות אנשים. הסיכויים להיתקל בו במרכז העיר גבוהים יותר מאשר באמצע שדה.

ריצ'ר שהה בעיירה די נידחת במדינת מֵיין. לא על גדת אגם. לא על החוף. שום קשר ללובסטרים. אבל ניכר שפעם, מזמן, היה לה ערך כלשהו. זה היה ברור. הרחובות היו רחבים והמבנים עשויים לבֵנים. אווירת שגשוג שהיה ואיננו. מה שפעם היו אולי חנויות בגדים מפוארות, הפכו לחנויות הכול בדולר. אבל לא הכול היה שחור. לכל הפחות, החנויות היו פתוחות. היה גם סניף של רשת בתי קפה. עם שולחנות בחוץ. הרחובות כמעט המו אדם. מזג האוויר האיר פנים. השמש זרחה ביום הראשון של האביב.

ריצ'ר פנה לרחוב רחב שנסגר לתנועה והפך לכיכר. שולחנות קפה ניצבו בחזיתם של שני מבנים אדומים פשוטים משני צדי הכיכר, וכשלושים איש שוטטו ביניהם. ריצ'ר ראה את המתרחש במו עיניו, כשכל המשתתפים פזורים לפניו באקראי. בהמשך התחוור לו שהמשמעותיים שבהם יצרו יחד צורה גיאומטרית דמוית האות T. הוא ניצב בבסיסה, מביט כלפי מעלה, ובמרחק כארבעים מטרים ממנו, על הקו האופקי של ה־T, חצתה בחורה צעירה את שדה הראייה שלו בקו ישר מימין לשמאל, ממדרכה אחת למדרכה השנייה. היא נשאה תיק בד על כתפה. נראה שמשקלו בינוני, והוא היה בהיר וחיוור על רקע חולצתה הכהה. היא היתה בת כעשרים. או פחות. אולי אפילו שמונה־עשרה. היא התהלכה באיטיות, בראש מורם, נהנית מאור השמש על פניה.

לפתע הגיח בחור צעיר מהקצה השמאלי של הקו האופקי בריצה מהירה היישר לעברה. הוא היה כבן גילה. נעול סניקרס, לבוש מכנסיים שחורים צמודים וסווטשרט עם ברדס על הראש. הוא תלש את התיק מכתפה של האישה. היא נפלה אפיים ארצה, פיה פעור במעין צעקה קצרת נשימה. הבחור עם הברדס תחב את התיק תחת זרועו כמו כדור פוטבול, זינק ימינה ופתח בריצה לאורך גזע ה־T, היישר לעבר ריצ'ר.

בקצה הימני של הקו האופקי צצו פתאום שני גברים בחליפות וצעדו באותו מסלול שעשתה האישה, כעשרים מטרים מאחוריה. הפשע התרחש ממש מולם. הם הגיבו בדומה לרוב האנשים. קפאו לשבריר שנייה, ואז הסתובבו והביטו בבחור הבורח, נופפו בזרועותיהם במרץ אך באופן לא ברור וצעקו משהו, אולי הי, אתה!

אחר כך הם פתחו במרדף. כאילו שמעו יריית זינוק. הם רצו בכוח, בברכיים מפמפמות, כנפי הז'קטים שלהם מתבדרות ברוח. שוטרים, חשב ריצ'ר. מוכרחים להיות. בגלל האחידות האילמת. הם אפילו לא החליפו מבטים. מי עוד מגיב ככה?

במרחק ארבעים מטרים משם נאבקה הבחורה לקום על רגליה, וברחה.

השוטרים המשיכו לסגור על הנמלט. אבל הבחור בסווטשרט השחור כבר פתח יתרון של עשרה מטרים ורץ הרבה יותר מהר מהם. היה ברור שהם לא יתפסו אותו. לא היה להם סיכוי. המרחק ביניהם הלך וגדל.

עכשיו הבחור כבר נמצא במרחק עשרים מטרים מריצ'ר, סוטה שמאלה, סוטה ימינה, מזגזג במהירות בין מכשולים. עוד שלוש שניות. נתיב נקי וברור. מסלול ישיר. עוד שתי שניות. ריצ'ר עשה צעד אחד ימינה. עוד שנייה. צעד נוסף. ריצ'ר התנגש בו בגובה האגן, והבחור התרסק בסבך של זרועות ורגליים. תיק הבד המריא והבחור התגלגל כשלושה מטרים נוספים, עד שלובשי החליפות הסתערו עליו. קהל קטן התגודד סביבו. תיק הבד נפל על הארץ כמטר מרגליו של ריצ'ר. הוא היה סגור ברוכסן. ריצ'ר התכופף להרים אותו, אבל פתאום נמלך בדעתו. מוטב לא לחבל בראיות, עלובות ככל שיהיו. הוא נסוג כצעד אחורה. סקרנים הציצו מעבר לכתפו.

השוטרים הושיבו את הבחור ההמום ואזקו את ידיו מאחורי גבו. שוטר אחד עמד על המשמר, והשני ניגש אל תיק הבד והרים אותו. הוא נראה שטוח וריק. רפוי לחלוטין. השוטר סקר את הפרצופים הסובבים והתביית על ריצ'ר. הוא שלף ארנק מכיס המותן ופתח אותו בתנופה מיומנת. מאחורי חלונית פלסטיק חלבית הציץ תג זיהוי. "הבלש רמזי ארון, משטרת המחוז". אותו בחור, רק צעיר יותר וקצר נשימה פחות.

ארון אמר, "תודה רבה שאתה עוזר לנו בעניין הזה."

ריצ'ר אמר, "אין בעד מה."

"ראית בדיוק מה קרה?"

"פחות או יותר."

"אז אני צריך לגבות ממך עדות. ראית את הקורבן בורחת?"

"לא, את זה לא ראיתי. היא נראתה בסדר."

"טוב לדעת," אמר ארון. "אבל בכל זאת נצטרך לגבות עדות."

"היית הרבה יותר קרוב ממני," אמר ריצ'ר. "זה קרה ממש מול העיניים שלך. תגבה עדות מעצמך."

"עם יד על הלב, אדוני, זה יישמע הרבה יותר טוב מהפה של סתם אדם. אזרח מן השורה, כמו שאומרים. מושבעים לא אוהבים עדויות של שוטרים. מסימני הזמן."

ריצ'ר אמר, "הייתי שוטר פעם."

"איפה?"

"בצבא."

"עוד יותר טוב."

"אין לי זמן להישאר עד המשפט," אמר ריצ'ר. "רק עברתי פה. אני צריך להמשיך."

"לא יהיה שום משפט," אמר ארון. "אם תהיה לנו עדות ראייה, ועוד מחייל לשעבר עם ניסיון באכיפה, ההגנה תודה באשמה כדי להקל בעונש. מתמטיקה פשוטה. יתרונות וחסרונות. כמו דירוג אשראי. ככה זה עובד עכשיו."

ריצ'ר לא אמר מילה.

"עשר דקות מזמנך," אמר ארון. "ראית מה שראית. מה כבר יכול לקרות?"

"טוב," אמר ריצ'ר.

זה נמשך יותר מעשר דקות, מלכתחילה. הם חיכו לניידת שתיקח את הבחור לתחנה. זו הגיעה בסופו של דבר בלוויית רכב חירום מתחנת הכיבוי, כדי לבדוק את הסימנים החיוניים של הבחור. לאשר שהוא כשיר למעצר. להימנע ממוות בלתי מוסבר בחסות המשטרה. וזה דרש זמן. אבל בסופו של דבר הבחור התמקם במושב האחורי של הניידת, השוטרים מלפנים, והמכונית יצאה לדרכה. הסקרנים חזרו לשוטט. ריצ'ר ושני השוטרים נותרו לבדם.

השוטר השני הציג את עצמו בשם בוש. שום קִרבה למשפחה הנשיאותית. גם הוא בלש במשטרת המחוז. הוא אמר שהניידת שלהם חונה ברחוב מעבר לקצה הרחבה. הוא הצביע. הנקודה שממנה יצאו לשוטט להם בשמש. כולם פנו בכיוון הזה. במעלה גזע ה־T, אחר כך ימינה על הקו האופקי, השוטרים חוזרים על העקבות שהטביעו קודם, וריצ'ר בעקבותיהם.

ריצ'ר שאל, "למה הקורבן ברחה?"

ארון ענה, "אני מניח שנצטרך לברר את זה."

הניידת היתה "קראון ויקטוריה" ישנה, משומשת אך לא חבוטה. נקייה אך לא מצוחצחת. ריצ'ר התיישב מאחור, אבל לא היתה לו בעיה עם זה בדגם סדאן. בלי מחיצה חסינת כדורים. בלי אמצעי בטיחות. ועם מרחב מושלם לרגליים, בהסבה ובגבו לדלת כפי ששמח לשבת, כי הסבירות שדלת אחורית של ניידת משטרה תיפתח פתאום מפאת הלחץ העדין היתה קלושה. הוא היה בטוח שהמתכננים הביאו זאת בחשבון.

הנסיעה עד למבנה הבטון הנמוך והעגום בקצה העיר היתה קצרה. על הגג התנשאו אנטנות גבוהות וצלחות לוויין. היה שם מגרש חניה עם שלוש מכוניות סדאן אזרחיות וניידת שחורה־לבנה, זו לצד זו, ועוד כעשרה מקומות פנויים ושרידים מעוכים של ג'יפ כחול בפינה מרוחקת. הבלש בוש פנה למגרש וחנה במשבצת ב2. כולם יצאו. שמש אביב חלשה עוד האירה בשמים.

"רק שתבין," אמר ארון. "ככל שמשקיעים פחות במתקן, אפשר להשקיע יותר באכיפה. סדר עדיפויות."

"אתה נשמע כמו ראש העיר," אמר ריצ'ר.

"קרוב. זה קטע מנאום של חבר המועצה, מילה במילה."

הם נכנסו. התחנה לא היתה במצב נורא כל כך. ריצ'ר פקד מוסדות ממשלתיים כל חייו. לאו דווקא ארמונות שיש אלגנטיים כמו בוושינגטון הבירה, אלא מקומות מוזנחים, מטונפים, שמנגנוני השלטון פעלו בהם הלכה למעשה. ושוטרי המחוז נמצאו בערך באמצע הסקאלה מבחינת התנאים. הבעיה העיקרית היתה תקרה נמוכה עקב ביש מזל גרידא. גם ארכיטקטים ממלכתיים נכנעים לאופנות לפעמים, ובשנות החמישים של המאה הקודמת, כשהמילה אטומי היתה הרת משמעות, השתררה העדפה זמנית למבנים ברוטאליסטיים מבטון עבה, כמו כדי להרגיע את הציבור שהמוסדות האמונים על שמירת הסדר מוגנים מפני מתקפה גרעינית. תהא אשר תהא הסיבה, מנטליות הבונקר אפפה את החללים הצפופים, המחניקים, עד כדי הגזמה. זאת היתה הבעיה הרצינית היחידה של משטרת המחוז. השאר היה לא רע. בסיסי אולי, אבל כל בר־דעת היה מסתפק בזה. מקום עבודה סביר בהחלט.

ארון ובוש הובילו את ריצ'ר לחדר חקירות בפרוזדור מקביל לזה של חדר הבלשים. ריצ'ר אמר, "לא נעשה את זה ליד השולחן שלך?"

"כמו בטלוויזיה?" אמר ארון. "אסור מאז אחד־עשר בספטמבר. אין כניסה לאזורים המבצעיים ללא אישור. אתה לא מקבל אישור עד שהשם שלך מופיע כעד משתף פעולה בתדפיס רשמי. וזה עוד לא קרה, מן הסתם. חוץ מזה, הביטוח שלנו הכי טוב כאן. גם זה מסימני הזמן. אם תחליק ותיפול, אנחנו מעדיפים שתהיה מצלמה בחדר ונוכל להוכיח שלא התקרבנו אליך."

"הבנתי," אמר ריצ'ר.

הם נכנסו. החדר היה סטנדרטי, ואווירת הדחיסות השפופה שיצרו אלפי טונות בטון רק העצימה את תחושת המחנק. הקירות הפנימיים לא נבנו בקפידה, אבל נצבעו פעמים רבות כל כך עד שהבריקו. הצבע היה ירוק ממשלתי חיוור, והנורות החסכוניות בבתי המנורה לא סייעו לרושם. האווירה הכללית הזכירה מחלת ים. מראה גדולה היתה תלויה על הקיר האחורי. ללא ספק דו־צדדית.

ריצ'ר התיישב מולה, בצד של הרעים, ומעבר לשולחן התיישבו ארון ובוש עם פנקסים וחופן עטים. תחילה יִידע ארון את ריצ'ר שהשיחה מוקלטת ומצולמת. ואז ביקש ממנו את שמו המלא, שריצ'ר סיפק אותו בכנות מלאה, כי מדוע לא? אחר כך ביקש ארון את כתובתו הנוכחית, וזה כבר עורר דיון סוער.

ריצ'ר אמר, "אין לי כתובת קבועה."

ארון אמר, "מה זה אומר?"

"מה שזה אומר. זה ניסוח מוכר."

"אתה לא גר בשום מקום?"

"אני גר בהרבה מקומות. כל פעם במקום אחר."

"יש לך קרוואן? אתה בפנסיה?"

"שום קרוואן," אמר ריצ'ר.

ארון אמר, "במילים אחרות, אתה חסר בית."

"אבל מבחירה."

"מה זה אומר?"

"אני עובר ממקום למקום. יום פה, יום שם."

"למה?"

"כי אני אוהב את זה."

"כמו תייר?"

"נניח."

"איפה החפצים שלך?"

"אין לי."

"אין לך דברים?"

"קראתי איזה ספרון שקניתי בשדה התעופה. מתברר שכדאי לנו להיפטר מכל מה שלא גורם לנו אושר."

"אז זרקת הכול?"

"גם ככה לא היה לי שום דבר. עליתי על זה מזמן."

ארון לטש מבט מהוסס בפנקס שלו. הוא אמר, "אז מה המילה המתאימה ביותר לתאר אותך? נווד?"

ריצ'ר אמר, "משוטט. נע ונד. בר־חלוף. אפיזודי."

"שיחררו אותך מהצבא עם אבחנה מסוימת?"

"זה יפגע באמינות שלי כעד?"

"אמרתי לך, זה כמו דירוג אשראי. היעדר כתובת קבועה זה רע. פוסט־טראומה זה יותר גרוע. סנגור עשוי לפקפק באמינות שלך על דוכן העדים. הוא עשוי להוריד לך נקודה או שתיים."

"שֵירַתי במ"צ 110," אמר ריצ'ר. "אני לא מפחד מפוסט־טראומה. פוסט־טראומה מפחדת ממני."

"מה זה מ"צ 110?"

"יחידת עילית של המשטרה הצבאית."

"כמה זמן אתה כבר משוחרר?"

"יותר משהייתי מגויס."

"טוב," אמר ארון. "אבל זאת לא החלטה שלי. מדובר במספרים, חד וחלק. דיונים משפטיים מתנהלים כיום במחשבים ניידים. תוכנה מיוחדת. עשרת אלפים הדמיות. הרוב קובע. שתי נקודות לכאן או לכאן עשויות להכריע. מען לא קבוע זה לא אידיאלי גם בלי חיסרון נוסף."

"תחליטו אם אתם הולכים על זה או לא," אמר ריצ'ר.

הם החליטו ללכת על זה, כפי שריצ'ר צפה. כל פיסת מידע תתקבל בברכה. הם תמיד יכולים להיפטר מזה אחר כך. טבעי לגמרי. הרבה מאוד עבודה הולכת לעזאזל גם בתיקים בטוחים. אז הוא גולל את מה שראה בקפידה, ברהיטות, בהרחבה, מהתחלה עד הסוף, מימין לשמאל, מקרוב לרחוק, עד שהוחלט שזה מספיק. ארון שלח את ההקלטה לתמלול והדפסה כהכנה לחתימתו של ריצ'ר. כשבוש יצא ארון אמר, "שוב תודה."

"שוב אין בעד מה," אמר ריצ'ר. "עכשיו תספר לי למה זה מסקרן אותך."

"כמו שאמרת, זה קרה ממש מול העיניים שלנו."

"לדעתי, זה כשלעצמו מעניין. כלומר, מה הסיכויים שזה יקרה? הבלש בוש חנה במשבצת ב2. זאת אומרת שהוא מספר שתיים ביחידת הבילוש. זאת אומרת ששני השמות הכי חשובים במחלקה הכי מפוארת במשטרת המחוז טיילו להם בשמש, ופתאום, עשרים מטרים לפניהם, נשדדה בחורה."

"צירוף מקרים," אמר ארון.

ריצ'ר אמר, "לדעתי עקבתם אחריה."

"למה אתה חושב ככה?"

"כי נראה לי שלא מעניין אתכם מה עלה בגורלה. אולי כי אתם יודעים מיהי. אתם יודעים שהיא תחזור ותספר לכם. או שאתם יודעים איפה למצוא אותה. כי אתם סוחטים אותה. או שהיא סוכנת כפולה. ואולי היא בכלל משלכם, סמויה. כך או כך, אתם בטוחים שהיא תסתדר. אתם לא דואגים לה. מה שמעניין אתכם זה התיק. היא נשדדה באלימות אבל אתם רדפתם אחרי התיק, לא אחריה. אולי התיק חשוב. אם כי לא ברור לי למה. הוא נראה לי ריק."

"נשמע כמו קנוניה אחת גדולה, מה?"

"אתה אמרת," אמר ריצ'ר. "הודית לי על עזרתי. במה עזרתי בדיוק? שבריר שנייה של מקרה חירום ספונטני? לא נראה לי שהיית מנסח את זה ככה. היית אומר, פששש, מה תגיד על זה? או משהו בסגנון. או מרים גבה לפחות. כהקדמה לשיחה, כדי לשבור את הקרח. כאילו אנחנו סתם שני חבר'ה שמבלבלים את המוח. אבל במקום זה הודית לי באופן רשמי למדי. אמרת, 'תודה רבה שאתה עוזר לנו בעניין הזה.'"

ארון אמר, "בסך הכול הייתי מנומס."

ריצ'ר אמר, "רשמיות כזאת מחייבת תקופת דגירה ממושכת יותר. ואמרת בעניין הזה. איזה עניין? כדי להתייחס למשהו בצורה קונקרטית כל כך דרוש יותר משבריר שנייה. זה מעיד על הכנה מסוימת, ועל המשכיות. והשתמשת בזמן הווה. אמרת שאני עוזר לכם. זאת אומרת שאתם בעיצומו של משהו. זה התחיל לפני שהבחור חטף את התיק ויימשך גם אחר כך. והשתמשת בלשון רבים. הודית לי על זה שאני עוזר לכם. לך ולבוש. במשהו שמתנהל כבר זמן־מה, ורק סטה מהמסלול לרגע, אבל הנזק לא חמור. נדמה לי שעל זה הודיתם לי. כי נראה שהוקל לכם מאוד. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם הבחור היה בורח. לכן אמרת תודה רבה. שזה קצת מופרז בשביל שוד זניח. נראה שזה יותר חשוב לכם."

"הייתי מנומס."

"ונדמה לי שהעדות שנתתי נועדה בעיקר למפקד התחנה ולמועצת העיר, לא לדיון משפטי ממוחשב. להראות שזאת לא אשמתכם. להראות שלא אתם כמעט דפקתם חקירה מתמשכת. לכן רציתם אזרח מן השורה. כל צד שלישי היה מספיק. אחרת זו היתה רק מילה שלכם. אתה ובוש שומרים אחד על השני."

"הלכנו לטייל."

"לא הסתכלתם אחד על השני אפילו. ולא תיאמתם כלום. פשוט זינקתם בעקבות התיק. התיק הזה היה בראש שלכם כל היום. או כל השבוע."

ארון לא ענה ולא היה יכול להמשיך בדיון כי בו ברגע נפתחה הדלת וראש אחר הציץ פנימה. הוא זימן את ארון לשיחה במחווה קטנה. ארון יצא, והדלת נסגרה בנקישה קלה מאחוריו. אך עוד לפני שריצ'ר הספיק לחשוש שמא היא ננעלת, היא נפתחה מחדש וארון הציץ פנימה ואמר, "אני מעביר את התשאול לחוקרים אחרים."

הדלת שוב נסגרה.

ונפתחה.

הבחור שהציץ קודם נכנס. בחור דומה לו הזדנב בעקבותיו. שניהם נראו כמו ילידי ניו אינגלנד טיפוסיים בתצלום היסטורי, שחור־לבן. נצר לדורות רבים של עבודה קשה והתכחשות עצמית עזה. הם לבשו מכנסי כותנה עם חולצות משובצות תחת מעילי ספורט כחולים. שערם היה קצוץ. לא ניכרה שום מחשבה על סגנון. רק פונקציונליות טהורה. הם אמרו שהם מהרשות למלחמה בסמים של מדינת מיין. הם אמרו שחקירות ברמה הארצית גוברות על חקירות ברמה המחוזית. לכן הם חטפו את החקירה. הם אמרו שיש להם שאלות לגבי מה שריצ'ר ראה.

הם התיישבו במקומות שפינו ארון ובוש. השמאלי אמר ששמו קוק, והימני הציג את עצמו כדילייני. נראה שהוא הבכיר. ונראה מוכן ומזומן לקיים תשאול. לגבי מה שריצ'ר ראה, הוא חזר ואמר. שום דבר נוסף. שום דבר מדאיג.

אבל אז הוא אמר, "קודם כול, אנחנו צריכים מידע נוסף על היבט מסוים. אנחנו חושבים שעמיתינו מהמחוז הקלו ראש בעניין. הם החליקו את זה, אולי בצדק מבחינתם."

ריצ'ר אמר, "מה הם החליקו?"

"איך היית מתאר את הכוונות שלך כשהפלת את הבחור?"

"ברצינות?"

"במילים שלך."

"כמה?"

"כמה שצריך."

"עזרתי לשוטרים."

"זהו?"

"ראיתי את הפשע. הפושע רץ ישר אלי. השוטרים פיגרו אחריו. לא היה לי ספק שהוא אשם. אז התקלתי אותו. הוא אפילו לא נפגע קשה."

"איך ידעת שהם שוטרים?"

"רושם ראשוני. צדקתי, לא?"

דילייני שתק רגע.

ואז הוא אמר, "עכשיו ספר לי מה ראית."

"אני בטוח שהקשבתם בסיבוב הראשון."

"נכון," אמר דילייני. "וגם בשיחת ההמשך עם הבלש ארון. כשבּוש עזב את החדר. אבל נדמה לי שראית דברים נוספים לאלה שציינת בעדות. נדמה לי שראית משהו שהוביל אותך למסקנה שמדובר בחקירה מתמשכת."

"זאת השערה," אמר ריצ'ר. "היא לא אמורה להיכלל בעדות."

"מבחינה אֶתית?"

"אני מניח."

"אתה אדם אֶתי, מר ריצ'ר?"

"משתדל."

"אבל כרגע אתה מוזמן לשער כאוות נפשך. העדות נגמרה. תן דרור לדמיון שלך. מה ראית?"

"למה אתה שואל אותי?"

"ייתכן שיש לנו בעיה. וייתכן שתוכל לעזור לנו."

"איך?"

"היית שוטר צבאי. אתה יודע איך זה עובד. התמונה הכללית. מה ראית?"

ריצ'ר אמר, "ראיתי את ארון ובוש עוקבים אחרי בחורה עם תיק. מין מעקב משטרתי, אחרי התיק אולי. כשזה קרה הם התעלמו לגמרי מהבחורה. אני מנחש שהבחורה היתה אמורה למסור את התיק לאלמוני כלשהו. בשלב מאוחר יותר. במקום אחר. כמשלוח או תשלום. אולי היה חשוב לצפות במסירה עצמה. אולי האלמוני הוא החוליה האחרונה בשרשרת. מכאן החשיבות הגדולה של עדות הראייה. או מה שזה לא יהיה. אבל התוכנית נכשלה, כי הגורל התערב בצורת שודד אקראי. פשוט ביש מזל. זה קורה לטובים ביותר. וזה באמת לא סיפור גדול. הם יכולים להמשיך מחר."

דילייני ניענע בראשו. "אנחנו מגששים באפלה. טיפוסים מהסוג שאנחנו מתעסקים איתו פה, אם אתה מחמיץ פגישה, אתה מת מבחינתם."

"אז אני מצטער," אמר ריצ'ר. "אבל זה קורה. צריך להמשיך הלאה."

"קל להגיד."

"זאת לא הבעיה שלי. אני בסך הכול עובר אורח."

"אנחנו צריכים לדבר גם על זה. איך אפשר להשיג אותך במקרה הצורך? יש לך טלפון נייד?"

"לא."

"אז איך משיגים אותך?"

"לא משיגים."

"אפילו לא משפחה או חברים?"

"לא נשארה לי משפחה."

"גם לא חברים?"

"לא מהסוג שמתקשר כל חמש דקות."

"אז מי יודע איפה אתה בכלל?"

"אני," אמר ריצ'ר. "זה מספיק."

"אתה בטוח?"

"עוד לא קרה שנזקקתי לעזרה."

דילייני הניד בראשו ואמר, "בוא נחזור למה שראית."

"איזה חלק?"

"הכול. אולי יש לך פרשנות אחרת?"

"הכול אפשרי," אמר ריצ'ר.

"מה למשל?"

"פעם שילמו לי בשביל דיונים כאלה."

"אנחנו יכולים לגמול לך בכוס קפה על חשבון המחוז."

"עשינו עסק," אמר ריצ'ר. "שחור, בלי סוכר."

קוק הלך להביא כוס קפה, וכשחזר ריצ'ר לגם ואמר, "תודה. אבל במאזן הכללי, סביר להניח שזה סתם אירוע אקראי."

דילייני אמר, "תשתמש בדמיון."

ריצ'ר אמר, "תשתמש אתה בשלך."

"בסדר," אמר דילייני. "נניח שארון ובוש לא ידעו איפה או מתי או מי או איך, אבל כן ציפו לראות את התיק עובר לחסותו של מישהו אחר."

ריצ'ר אמר, "בסדר, נניח."

"ואולי זה בדיוק מה שהם ראו. פשוט מוקדם יותר מהצפוי."

"הכול אפשרי," חזר ריצ'ר.

"אנחנו חייבים להניח שהבחור נקט אמצעי זהירות כדי לשמור על חשאיות. אולי הם קבעו פגישת סרק ותיכננו לחטוף את התיק בדרך. בשביל גורם ההפתעה. זאת תמיד הדרך הטובה ביותר להערים על מעקב. אולי הם אפילו עשו חזרות. לדבריך, הבחורה ויתרה על התיק בקלות. אמרת שהיא נפלה, ומיד קפצה בחזרה על הרגליים ורצה."

ריצ'ר הינהן. "כלומר אתה טוען שהבחור בסווטשרט השחור עשוי להיות האלמוני. אתה טוען שהוא היה הנמען של התיק מלכתחילה."

דילייני הניד בראשו. "ותפסנו אותו, אז בעצם המבצע הצליח."

"קל להגיד. וגם נוח מאוד."

דילייני לא ענה.

ריצ'ר שאל, "איפה הבחור כרגע?"

דילייני הצביע על הדלת. "שני חדרים מפה. בקרוב ניקח אותו לבּנגוֹר."

"הוא מדבר?"

"עד עכשיו לא. הוא מתנהג כמו חייל קטן וצייתן."

"אלא אם כן הוא לא חייל בכלל."

"אנחנו חושבים שכן. ואנחנו חושבים שהוא ידבר כשהוא יבין את מלוא חומרת הסיכון שהוא לוקח."

"עוד בעיה מרכזית," אמר ריצ'ר.

"מה?"

"התיק נראה לי ריק. איזה מין שליחות או תשלום זה בדיוק? לא תשיגו הרשעה עם תיק ריק."

"התיק לא היה ריק," אמר דילייני. "לפחות לא בהתחלה."

"מה היה בתוכו?"

"עוד נגיע לזה. אבל קודם כול נעשה פניית פרסה ונחזור למה ששאלתי קודם. רק כדי לוודא את הכוונות שלך."

"עזרתי לשוטרים."

"באמת?"

"אתה חותר לכיוון של אחריות פלילית? אזרח שמגיש עזרה מקבל חסינות בדיוק כמו שוטר. חוץ מזה, הבחור לא נפגע. שתי חבּורות, אולי. שריטה בברך. זאת לא בעיה. אלא אם כן אני נופל על שופט ממש מוזר."

"השופטים שלנו סבירים. כשהם מבינים את ההקשר."

"איזה עוד הקשר יכול להיות? הייתי עד לביצוע פשע. השוטרים הפגינו רצון עז וברור לתפוס את הפושע. עזרתי להם. יש לך בעיה עם זה?"

דילייני אמר, "תסלח לי רגע?"

ריצ'ר לא ענה. קוק ודילייני קמו והשתרכו מעבר לשולחן. הם פתחו את הדלת ויצאו. הדלת נטרקה. הפעם ריצ'ר היה בטוח למדי שהיא ננעלה. הוא העיף מבט במראה. לא ראה דבר מלבד בבואתו, אפרפרה עם נגיעה של ירוק.

עשר דקות מזמנך. מה כבר יכול לקרות?

כלום לא קרה. במשך שלוש דקות ארוכות. ואז קוק ודילייני חזרו. הם התיישבו, קוק משמאל ודילייני מימין.

דילייני אמר, "אתה טוען שסייעת לשוטרים במילוי תפקידם."

ריצ'ר אמר, "נכון."

"תרצה אולי לשקול מחדש את ההצהרה הזאת?"

"לא."

"אתה בטוח?"

"אתה לא?"

"לא," אמר דילייני.

"למה לא?"

"אנחנו חושבים שהאמת היתה שונה מאוד."

"באיזה מובן?"

"אנחנו חושבים שאתה חטפת את התיק מהבחור. באותו אופן שהוא חטף אותו מהבחורה. אנחנו חושבים שהיית שותף שני, מפתיע ובלתי צפוי."

"התיק נפל."

"יש לנו עדים שראו אותך מתכופף להרים אותו."

"שיניתי את דעתי. השארתי אותו שם. ארון הרים אותו."

דילייני הינהן. "ואז הוא כבר היה ריק."

"רוצה לחפש בכיסים שלי?"

"אנחנו חושבים ששלפת את תכולת התיק ומסרת אותה לאדם שלישי."

"מה?"

"אם היה שותף שני, למה שלא יהיה שלישי?"

"שטויות," אמר ריצ'ר.

דילייני אמר. "ג'ק בלי־שם־אמצעי ריצ'ר, אתה עצור בחשד למעורבות פלילית בארגון סחיטה. יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתגיד ישמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להתייעץ עם עורך דין לפני כל חקירה נוספת. אם אין באפשרותך לממן סיוע משפטי, המדינה תממן אותו."

ארבעה שוטרים נכנסו, שלושה באקדחים שלופים, הרביעי עם רובה בהצלב. מעבר לשולחן, קוק ודילייני רק הסיטו מעט את דשי החליפה כדי לחשוף את נרתיקי הכתף של אקדחי גלוק 17. ריצ'ר לא זז. שישה נגד אחד. יותר מדי. סיכויים אפסיים. מתח עצבני באוויר, אצבעות קלות על ההדק, רמת מיומנות וניסיון בלתי ידועים.

ייתכנו טעויות.

ריצ'ר לא זז.

הוא אמר, "אני מבקש סנגור ציבורי."

ומאותו רגע לא פצה פה.

אזקו את ידיו מאחורי הגב והובילו אותו לפרוזדור, מעבר לשתי פינות חדות ודרך דלת פלדה במסגרת בטון, אל אזור המעצר, מתחם זעיר ובו שלושה תאים ריקים לאורך פרוזדור צר מעברו השני של דלפק ריק. אחד השוטרים הכניס את האקדח לנרתיק והתייצב מול ריצ'ר. הסיר את האזיקים מידיו. לקח את דרכונו, כרטיס משיכה בנקאי, מברשת שיניים, שבעים דולר בשטרות, שבעים וחמישה סנט במטבעות של רבע, ושרוכי נעליים. בתמורה הוא קיבל דחיפה בגב ואת התא הראשון לרשותו הבלעדית. הדלת נטרקה בקרקוש מתכתי, והמנעול היכה כמו פטיש במסמר הידוק של פסי רכבת ישנים. השוטרים הביטו פנימה רגע כאילו זה כלוב בגן חיות, ואחר כך הסתובבו והקיפו את הדלפק בדרכם החוצה. ריצ'ר שמע את דלת הפלדה נטרקת. וננעלת.

הוא חיכה. הוא הצטיין בהמתנה. היתה לו סבלנות. לא היו לו תוכניות, והיה לו כל הזמן שבעולם. הוא ישב על מיטת הבטון ליד שולחן הבטון הקטן עם השרפרף שמחובר אליו. הוא היה מרופד במושב גומאוויר דק מצופה ויניל, כמו המזרן. האסלה היתה עשויה פלדה ומכוסה לוח קעור ששימש ככיור. מים קרים בלבד. כמו חדר המוטל העלוב ביותר בעולם, ריק מכל חפץ פרט לדרישות המינימליות ומוקטן לממדים כמעט בלתי נסבלים. הארכיטקטים משכבר הימים שפכו כאן בטון בכמויות מסחריות. כאילו אסיר שיש בדעתו להימלט יפעיל כוח רב יותר מפצצות אטום.

ריצ'ר עקב אחר הזמן החולף בראשו. שעתיים חלפו וחלק מהשעה השלישית, עד שצעיר שוטרי המחוז נכנס למשש את הדופק. הוא השקיף מבעד לסורגים ואמר, "אתה בסדר?"

"כן," אמר ריצ'ר. "קצת רעב אולי. פיספסתי את הפסקת האוכל."

"זאת בעיה."

"השף בחופשת מחלה?"

"אין לנו שף. אנחנו מזמינים מהדיינר בהמשך הבלוק. מקסימום ארבעה דולר למנה. אבל זה תעריף של המחוז. אתה אסיר של המדינה. אין לנו מושג כמה הם מורשים להוציא על ארוחת צהריים."

"יותר, אני מקווה."

"צריך לדעת בוודאות. אחרת נסתבך."

"דילייני לא יודע? או קוק?"

"הם הלכו. לקחו את החשוד השני למטה הראשי בבנגור."

"כמה אתם משלמים על ארוחת ערב?"

"שש וחצי."

"ובוקר?"

"לא תהיה כאן בבוקר. אתה והחשוד השני תעברו לבית הסוהר הלילה."

כעבור שעה חזר השוטר הצעיר עם טוסט גבינה וקוקה קולה בכוס קלקר. שלושה דולר פלוס עודף. התברר שהבלש ארון אמר שאם המדינה משלמת פחות מזה, הוא יכסה את ההפרש.

"תמסור לו תודה ממני," אמר ריצ'ר. "ותגיד לו שייזהר. טובה תחת טובה."

"ממה הוא צריך להיזהר?"

"על מי הוא מכוון את האצבע המאשימה."

"מה זה אומר?"

"המבין יבין. או שלא."

"אתה טוען שלא עשית את זה?"

ריצ'ר חייך. "אני מבין שהבנת."

השוטר הצעיר הינהן. "כולם אומרים את זה. אף אחד אף פעם לא עשה שום דבר. זה ברור."

ואז הבחור הסתלק וריצ'ר אכל את ארוחתו והמשיך לחכות.

בחלוף שעתיים נוספות חזר השוטר הצעיר בפעם השלישית. הוא אמר, "הסנגורית הציבורית הגיעה. היא עוברת על התיק שלך בטלפון עם השוטרים. הם עדיין בבנגור. הם מדברים עכשיו. היא תגיע בקרוב."

ריצ'ר אמר, "איך היא?"

"בסדר. פעם גנבו לי את המכונית והיא עזרה לי לתבוע את הביטוח. היא למדה עם אחותי בתיכון."

"בת כמה אחותך?"

"מבוגרת ממני בשלוש שנים."

"ובן כמה אתה?"

"עשרים וארבע."

"קיבלת החזר על המכונית?"

"חלקי."

ואז הבחור התיישב על השרפרף מאחורי הדלפק. כדי ליצור רושם של דאגה לרווחת האסיר, הניח ריצ'ר, כשעורכת הדין שלו נמצאת בשטח. ריצ'ר נשאר במקומו על המיטה וחיכה.

כעבור שלושים דקות נכנסה עורכת הדין. היא בירכה את השוטר בשלום לבבי, כצפוי כשמדובר באח קטן של חברה לספסל הלימודים. ואז היא אמרה משהו לגבי חסיון הלקוח בעורכדינית מהוסה אופיינית, והבחור קם ויצא מהחדר. הוא סגר את דלת הפלדה מאחוריו. מתחם המעצר דמם. עורכת הדין הביטה על ריצ'ר מבעד לסורגים. כמו בגן חיות. בכלוב של הגורילות. גובהה ומשקלה היו ממוצעים, והיא לבשה חליפת חצאית שחורה. שערה היה חום קצר עם פסים בהירים, עיניה חומות, פניה עגולות ופיה נטוי מטה, כאילו נחלה לא מעט אכזבות בחייה. היא נשאה תיק מסמכים מעור מתפקע עד כדי כך שהרוכסן לא נסגר. בלוק כתיבה צהוב הציץ מתוכו, שופע הערות בכתב יד.

היא הניחה את התיק על הרצפה וחזרה כשהיא גוררת את השרפרף מהדלפק. היא הציבה אותו מחוץ לכלוב של ריצ'ר והתיישבה עליו בנוחות, ברכיה צמודות ועקביה מונחים על מוט החיבור התחתון. כמו פגישה רגילה עם לקוח משני עברי שולחן, רק שבמקום שולחן היתה חומה של סורגי פלדה עבים וצפופים.

היא אמרה, "קוראים לי קתי קלארק."

ריצ'ר שתק.

היא אמרה, "סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע. חתמתי על חוזה מכירה."

ריצ'ר אמר, "את מתעסקת גם בנדל"ן?"

"בדרך כלל."

"בכמה תיקים פליליים טיפלת?"

"אחד או שניים."

"ההבדל באחוזים בין אחד לשניים גדול מאוד. כמה בדיוק?"

"אחד."

"וזכית?"

"לא."

ריצ'ר השתתק.

היא אמרה, "מקבלים את מי שמקבלים. ככה זה עובד. אני הייתי בראש הרשימה היום. זה כמו טור המוניות בשדה תעופה."

"למה אנחנו לא עושים את זה בחדר?"

היא לא ענתה. ריצ'ר סבר שהסורגים מוצאים חן בעיניה. הוא סבר שההפרדה מוצאת חן בעיניה. כאילו מגינה עליה.

הוא שאל, "את חושבת שאני אשם?"

"לא משנה מה אני חושבת. משנה מה אני יכולה לעשות."

"שזה מה?"

"בוא נדבר," אמרה. "תסביר לי למה היית שם."

"אני חייב להיות איפשהו. הם צריכים להסביר למה לי לבגוד בשותף לפשע. מסרתי להם את החשוד במו ידי."

"הם חושבים שהתרשלתם. התכוונתם לחטוף את התיק ובטעות הפלתם אותו. הם חושבים שאדם שני התכוון להמשיך לרוץ."

"למה בלשי מחוז מעורבים במבצע של משטרת המדינה?"

"תקציבים," היא אמרה. "וקרדיט, שכולם יהיו מרוצים."

"לא הרמתי את התיק."

"ארבעה עדים אומרים שהתכופפת."

ריצ'ר לא הגיב.

היא אמרה, "למה היית שם?"

"היו שלושים איש בכיכר. למה הם היו שם?"

"לפי העדויות הבחור רץ ישר אליך, לא אליהם."

"זה לא נכון. חסמתי לו את הדרך."

"בדיוק."

"את חושבת שאני אשם."

"לא משנה מה אני חושבת," חזרה ואמרה.

"מה לדעתם היה בתיק?"

"הם לא אומרים."

"זה חוקי? אני לא אמור לדעת במה מאשימים אותי?"

"אני חושבת שבינתיים זה חוקי."

"את חושבת? זה לא מספיק טוב."

"אם אתה רוצה עורך דין אחר, אתה מוזמן לממן אותו."

ריצ'ר אמר, "הבחור עם הסווטשרט פתח את הפה?"

"הוא טוען שזה סתם שוד. הוא טוען שהוא חשב שזה התיק שלה. הוא קיווה למצוא שם מזומנים וכרטיס אשראי. אולי טלפון נייד. השוטרים רואים בזה סיפור כיסוי."

"ולמה הם חושבים שלא ברחתי? למה נשארתי?"

"כנ"ל," היא אמרה. "סיפור כיסוי, למקרה שמשהו ישתבש. ראית שהם תפסו את החבר שלך, אז עברתם לתוכנית החלופית. הוא שודד, אתה עוזר לשוטרים. הוא יקבל עונש זניח, אתה תקבל טפיחה על השכם. מצפים מכם לרמה מסוימת של תחכום. זה סיפור רציני כנראה."

ריצ'ר הינהן. "כמה רציני, לדעתך?"

"זאת חקירה גדולה. היא מתנהלת כבר הרבה זמן."

"היא יקרה, לדעתך?"

"אני מתארת לעצמי."

"בתקופה של בעיה תקציבית."

"תמיד יש בעיה תקציבית."

"וגם אגו ומוניטין ודוחות הערכה. תחשבי על דילייני וקוק. שימי את עצמך בנעליים שלהם. חקירה ממושכת ויקרה מתרסקת בגלל ביש מזל. הם חוזרים לנקודת ההתחלה. אולי גרוע מזה. אולי אין דרך חזרה. המון פרצופים כועסים מסביב. מה עושים?"

"לא יודעת."

"טבע האדם," אמר ריצ'ר. "בהתחלה הם צעקו וקיללו ודפקו את הראש בקיר. אחר כך אינסטינקט ההישרדות נכנס לפעולה. הם חיפשו דרך לכסות את התחת. הם חיפשו דרך להוכיח שהמבצע דווקא הצליח. הסוכן דילייני אמר את זה בעצמו. הם הגו את הרעיון שהבחור הוא חלק מהקנוניה. הם צותתו לשיחה ביני לבין ארון. שמעו אותי אומר שאין לי כתובת קבועה. אני נווד, במילים של ארון. ואז עלה להם בראש רעיון עוד יותר טוב. הם יהפכו אותנו לצמד. הם יטענו שתפסו שני פושעים ונגמר העניין. הם בכל זאת יקבלו טפיחות על השכם ומכתבי הערכה."

"אתה אומר שהם ממציאים."

"אני יודע שהם ממציאים."

"נשמע מופרך."

"הם בדקו אותי היטב. וידאו שאין לי טלפון נייד. וידאו שאף אחד לא יודע איפה אני. וידאו שאני הפראייר המושלם."

"אתה הסכמת לרעיון שהבחור לא סתם שודד."

"באופן היפותטי," אמר ריצ'ר. "ולא בהתלהבות רבה. זה היה חלק מדיון מקצועי. הם החמיאו לי כדי שאשתף פעולה. הם אמרו שאני יודע איך זה עובד. ניסיתי לרַצות אותם. הם המציאו כל מיני שטויות כדי לכסות את התחת. הפגנתי נימוס, אפשר לומר."

"אמרת שזה אפשרי."

"למה שאגיד דבר כזה אם אני מעורב?"

"הם חושבים שזה הפוך על הפוך."

"אני לא עד כדי כך חכם," אמר ריצ'ר.

"הם חושבים שכן. שֵירַתָּ ביחידת עילית של המשטרה הצבאית."

"זה לא מציב אותי בצד שלהם?"

עורכת הדין שתקה. רק התפתלה קצת על השרפרף. אי־נוחות, הניח ריצ'ר. חוסר אהדה. חוסר אמון. אפילו גועל, אולי. כמיהה לברוח. טבע האדם. הוא ידע איך זה עובד.

הוא אמר, "תבדקי את הזמנים בהקלטה. הם שמעו אותי אומר שאין לי כתובת קבועה, וגלגלי השיניים התחילו לפעול. מהר מאוד הם חטפו את התשאול ונכנסו לחדר. ושוב יצאו לרגע. לשיחה פרטית. הם וידאו שיש להם מספיק חומר. הם החליטו ללכת על זה. ואז חזרו ועצרו אותי."

"אני לא יכולה לבוא עם זה למשפט."

"עם מה את כן יכולה לבוא?"

"כלום," אמרה. "לכל היותר אני יכולה לנסות ללכת על עסקת טיעון."

"את רצינית?"

"לגמרי. אתה תואשם בעבירה חמורה מאוד. הם יציגו לשופט תיאוריה ויגבו אותה בעדויות ראייה של אזרחים מהשורה, חברי קהילה של המושבעים. אתה זר שמנהל אורח חיים לא ברור. אגב, מאיפה אתה בכלל?"

"שום מקום מסוים."

"איפה נולדת?"

"ברלין המערבית."

"אתה גרמני?"

"לא, אבא שלי היה נחת. הוא נולד בניו המפשייר. כשנולדתי הוא שירת בברלין המערבית."

"אז בן למשפחה צבאית?"

"מאז ומעולם."

"לא טוב. מעריכים את השירות שלך, אבל עמוק בפנים חושבים שנדפק לך השכל. יש סיכוי סביר להרשעה ומאסר ממושך. הרבה יותר בטוח להודות באשמה כדי להקל בחומרת העונש. אתה תחסוך להם זמן והוצאות. זה שיקול רציני מאוד. זה יכול לעשות את ההבדל בין חמש שנים לעשרים. בתור עורכת הדין שלך, מחובתי להמליץ על הכיוון הזה."

"את ממליצה לי לשבת חמש שנים על עבירה שלא ביצעתי?"

"כל אחד טוען שהוא חף מפשע. מושבעים יודעים את זה."

"ועורכי דין?"

"לקוחות משקרים בלי הפסקה."

ריצ'ר שתק.

עורכת הדין אמרה, "הם רוצים להעביר אותך לוורן הלילה."

"מה יש בוורן?"

"בית סוהר של המדינה."

"נפלא."

"ביקשתי שישאירו אותך כאן עוד יום־יומיים. יותר נוח לי."

"ומה הם אמרו?"

"הם סירבו."

ריצ'ר שתק.

עורכת הדין אמרה, "יחזירו אותך מחר בבוקר בשביל ההעמדה למשפט. האולם נמצא בבניין הזה."

"אז אני אסע לשם ובחזרה בתוך פחות משתים־עשרה שעות? זה לא יעיל במיוחד. אני צריך להישאר כאן."

"אתה במערכת עכשיו. ככה זה עובד. שום דבר לא יהיה הגיוני יותר. תתרגל. נדון בטענה שלך בבוקר. אני מציעה שתחשוב טוב־טוב הלילה."

"מה עם שחרור בערבות?"

"כמה אתה יכול לשלם?"

"שבעים דולר פלוס כמה מטבעות."

"בית המשפט יראה בזה ביזיון," היא אמרה. "עדיף לא לבקש."

ואז היא החליקה מעל השרפרף, הרימה את התיק המתפקע ויצאה מהחדר. ריצ'ר שמע את דלת הפלדה נפתחת ונסגרת. מתחם המעצר שוב דמם.

עשר דקות מזמנך. מה כבר יכול לקרות?

עוד שעה חלפה, והשוטר הצעיר חזר. הוא אמר שהמדינה אישרה לו שישה דולר וחמישים סנט לארוחת ערב, התעריף המחוזי. הוא טען שריצ'ר יכול להזמין כמעט כל דבר בתפריט של הדיינר. הוא דיקלם רשימה ארוכה של אפשרויות. ריצ'ר הירהר. אולי פאי עוף וירקות. או פסטה. או סלט ביצים. הוא התלבט בקול בין השלושה. השוטר המליץ על הפאי. אמר שהוא טוב. ריצ'ר שמע בעצתו. וקפה, הוסיף. הרבה, הדגיש, כמות נכבדה, בכוס קלקר סגורה, שתשמור על החום. להגיש בספל וצלוחית חרסינה. בלי חלב, בלי סוכר. השוטר כתב הכול בבדל עיפרון על פיסת נייר.

ואז הוא אמר, "הסנגורית היתה בסדר?"

"בטח," אמר ריצ'ר. "היא נראתה נחמדה. וחכמה. היא חושבת שזאת אי־הבנה אחת גדולה. היא חושבת שהשוטרים של המדינה נוטים להתלהב יותר מדי. לא כמוכם, במחוז. אין להם שכל ישר."

השוטר הצעיר הינהן. "הם באמת כאלה לפעמים."

"היא אומרת שמחר ישחררו אותי כנראה. כדאי לי לשבת בשקט ולסמוך על המערכת."

"זה מומלץ בדרך כלל," אמר הבחור. הוא תחב את פיסת הנייר לכיס החולצה ויצא מהחדר.

ריצ'ר נשאר לשבת על המיטה. הוא חיכה. הוא הרגיש שהבניין הולך ונעשה שקט, כשמשמרת היום עזבה ומשמרת הלילה הגיעה. פחות אנשים. בעיה תקציבית. מחוז כפרי באזור מאוכלס בדלילות. בסופו של דבר השוטר חזר עם האוכל. המשימה האחרונה שלו היום, כמעט בוודאות. הוא נשא מגש ועליו צלחת חרסינה עם מכסה מתכת, כוס קלקר גבוהה, כרסתנית, צלוחית ועליה ספל הפוך, סכין ומזלג עטופים במפית נייר.

כוס הקלקר היתה המפתח. היא לא עברה דרך החריץ הקבוע בסורגים. הבחור לא היה יכול להניח אותה על צדה מחשש שתיפתח ותכולתה תישפך. הוא גם לא היה יכול להעביר אותה בין הסורגים הצפופים.

הבחור היסס על עומדו.

בן עשרים וארבע. טירון. ריצ'ר היה בעיניו לא יותר מזקן שקט שבילה את זמנו במיטה, נינוח וצייתן. לא צועק, לא צורח. לא מתלונן. לא מאבד את העשתונות.

בוטח במערכת.

לא מסוכן.

הוא יחזיק את המגש ביד אחת, כמו מלצר מן המניין. הוא יסיר את צרור המפתחות מהחגורה. הוא יפתח את השער וידחוף אותו פנימה בעזרת הבוהן. נרתיק האקדח היה ריק. נוהל רגיל בכל העולם. שום סוהר אינו חמוש. מסוכן לשאת נשק טעון בין אסירים. הוא ייכנס לתא. הוא יתלה את הצרור על החגורה ויחזיק את המגש בשתי הידיים. הוא יפנה אל שולחן הבטון.

ואז ייפתחו בפני ריצ'ר כמה וכמה אפשרויות.

הוא חיכה.

אבל לא.

לבחור אולי גנבו את הרכב, אבל הוא לא היה טיפש מוחלט. הוא הניח את המגש על הרצפה מחוץ לתא, הרים את כוס הקלקר, את כוס החרסינה ואת הצלוחית והניח אותם על הרצפה בצד שלו. הוא הרים את המגש והעביר אותו דרך החריץ. ריצ'ר לקח אותו. כדי לשתות, הוא יצטרך להוציא את היד מחוץ לסורגים ולמזוג מבחוץ. כוס החרסינה תעבור בקלות. אולי לא עם הצלוחית, אבל הוא לא סעד ב"ריץ".

הבחור אמר, "בבקשה."

לא טיפש גמור.

"תודה," אמר ריצ'ר למרות הכול. "אני מעריך את זה."

הבחור אמר, "תיהנה."

ריצ'ר לא נהנה. הפאי היה גרוע והקפה חלש.

כעבור שעה נכנס שוטר אחר כדי לאסוף את הכלים הריקים. תורן לילה. ריצ'ר אמר. "אני צריך לדבר עם הבלש ארון."

הבחור החדש אמר, "הוא לא כאן. הלך הביתה."

"תחזיר אותו. עכשיו. זה חשוב."

הבחור לא ענה.

ריצ'ר אמר, "אם הוא יגלה שביקשתי ולא התקשרת אליו, הוא ייכנס בך. אולי אפילו ייקח לך את התג. שמעתי שיש לכם בעיה תקציבית. אני מציע שלא תיתן לו תירוץ להיפטר ממך."

"במה מדובר בדיוק?"

"עוד הישג מבחינתו."

"אתה מתכוון להודות?"

"אולי."

"אתה אסיר של המדינה. אנחנו המחוז. לא מזיז לנו מה עשית."

"תתקשר בכל זאת."

הבחור לא ענה. רק נשא את המגש וסגר את דלת הפלדה.

הבחור כנראה התקשר, כי ארון הופיע כעבור תשעים דקות. באמצע הלילה. הוא לבש את החליפה שלבש קודם. הוא לא נראה נלהב וגם לא מרוגז. ניטרלי. אולי קצת סקרן. הוא הציץ מבעד לסורגים.

הוא אמר, "מה אתה רוצה?"

ריצ'ר אמר, "לדבר על התיק."

"זה עניין של המדינה."

"לא אם זה שוד פשוט."

"זה לא."

"אתה מאמין בזה?"

"זאת דרך מצוינת לחמוק ממעקב."

"ואני בתור שותף לפשע?"

"גם זה סביר."

"זה צריך להיות ממש נס מבחינת התיאום, לא? במקום הנכון, בזמן הנכון."

"יכולת לחכות שם שעות."

"אבל האם עשיתי את זה? מה אומרים העדים שלך?"

ארון לא ענה.

ריצ'ר אמר, "תבדוק את הזמנים בהקלטה. אתה ואני מדברים. מעלים השערות לגבי רצף האירועים. דילייני נדלק בגלל משהו שאמרתי."

ארון הינהן. "עורכת הדין שלך העבירה את המסר. הנווד הפראייר. זה לא שיכנע אותי קודם, ולא משכנע אותי עכשיו."

"מעל לכל ספק סביר?" שאל ריצ'ר.

"אני בלש. ספק סביר זה למושבעים."

"אתה מרוצה מזה שאזרח תמים הולך לכלא?"

"אשמה וחפות זה למושבעים."

"נניח שיזַכו אותי? תשמח לראות את התיק שלך עולה בלהבות?"

"זה לא התיק שלי. זה עניין של המדינה."

ריצ'ר אמר, "תקשיב להקלטה. תתזמן את השתלשלות האירועים."

"לא יכול," אמר ארון. "אין שום הקלטה."

"אמרת שהיתה."

"אנחנו משטרת המחוז. אנחנו לא יכולים להקליט חקירות של המדינה. זה לא במסגרת הסמכויות שלנו. אז ההקלטה נפסקה."

"זה הוקלט קודם. בשיחה שלי ושלך."

"הקטע הזה נדפק. הכול נמחק כשההקלטה נעצרה."

"נמחק?"

"קורה."

"מי הפסיק את ההקלטה?"

ארון לא ענה.

"מי זה היה?" אמר ריצ'ר.

"דילייני," אמר ארון. "כשהוא החליף אותי. הוא התנצל. הוא אמר שהוא לא מכיר את הציוד שלנו."

"והאמנת לו?"

"למה לא?"

ריצ'ר לא ענה.

"קורה," חזר ארון.

"אתה בטוח שזאת היתה תאונה? אתה בטוח שזאת לא חבלה בראיות? אתה בטוח שהם לא מחפים על עצמם?"

ארון לא ענה.

ריצ'ר אמר, "זאת הפעם הראשונה שאתה נתקל בדבר כזה?"

"מה אתה רוצה שאני אגיד לך? הוא עמית למקצוע."

"גם אני."

"היית. עכשיו אתה סתם עובר אורח."

"יום אחד גם אתה תהיה כזה. היית רוצה שכל שנות השירות שלך יאבדו את ערכן?"

ארון לא ענה.

ריצ'ר אמר, "כבר בהתחלה אמרת לי שמושבעים לא אוהבים עדויות של שוטרים. למה בעצם? המושבעים טועים?"

אין תגובה.

ריצ'ר אמר, "אתה לא זוכר מה אמרנו בהקלטה?"

"גם אם יכולתי, זאת תהיה מילה שלי מול מילה של המדינה. וזה לא בדיוק אקדח מעשן, נכון?"

ריצ'ר שתק. ארון הביט מבעד לסורגים עוד כדקה, והסתלק.

ריצ'ר נשכב על גבו במיטה הצרה, נעץ מרפק אחד בקיר ואת הראש הניח על כף יד חפונה. תבדוק את הזמנים בהקלטה, הוא אמר. הוא גילגל בראשו את השיחה עם ארון. בחדר הירוק הדומה לבונקר. מתן העדות. ההקדמה. שֵם, תאריך לידה, מספר ביטוח לאומי. אחר כך כתובת. מען לא קבוע וכן הלאה. הוא דמיין את דילייני מצותת. רמקול זעיר בחדר אחר. במילים אחרות, אתה חסר בית, אמר ארון. דילייני שמע אותו. בקול צלול וברור. כמה זמן נדרש לו לזהות את ההזדמנות ולהסתער פנימה?

יותר מדי, חשב ריצ'ר.

היה הקשקוש על פוסט־טראומה, אחר כך התפארות בשירות הצבאי, וההתלבטות הממושכת של ארון לגבי הנזק שעלולה לגרום העדות, אחר כך העדות עצמה, מוקפדת, רגועה, רהוטה, מפורטת, ברורה ואיטית. אחר כך השיחה הפרטית. כשבוש יצא מהחדר. ההשערה, והניתוח הסמנטי שגיבה אותה. אמרת, תודה רבה שאתה עוזר לנו בעניין הזה. וכן הלאה. בסך הכול שבע דקות. אולי שמונה או תשע.

או עשר.

יותר מדי זמן.

דילייני הגיב למשהו אחר.

משהו ששמע מאוחר יותר.

בשעה עשר על פי שעונו הפנימי של ריצ'ר נשמעו רקיעות רמות בפרוזדור מחוץ לתא הפלדה. הדלת נפתחה ונכנסו שוטרים. שישה במספר. מדים שונים. משטרת המדינה. ליווי אסירים. הם היו חמושים בגז מדמיע ותרסיס פלפל, עם טייזרים על החגורות. אזיקי ידיים ורגליים, שלשלאות כסופות דקות. הם ידעו מה הם עושים. הם הכריחו את ריצ'ר להצמיד את הגב לסורגים ולהושיט את ידיו לאחור מבעד לחריץ ההגשה. הם אזקו את שורשי ידיו, אחזו בהם בחוזקה, השתופפו כדי לשרבב את ידיהם מבעד לסורגים, בדיוק כפי שהוא עשה כדי למזוג קפה, רק בכיוון ההפוך. הם כבלו את קרסוליו בשלשלאות וחיברו אותם זה לזה, ואז מתחו שלשלת נוספת בינם לבין אזיקי הידיים. לבסוף פתחו את השער. הוא נשרך החוצה בנקישת צעדים קטנים, ואז כולם נעצרו ליד דלפק המעצר, ורכושו הפרטי הוצא ממגירה. הדרכון שלו, כרטיס המשיכה, מברשת השיניים, שבעים דולר בשטרות, שבעים וחמישה סנט במטבעות של רבע, שרוכי נעליים. הם הכניסו הכול למעטפה בצבע בז' וסגרו אותה. אחר כך ליוו אותו החוצה, שלושה מלפנים, שלושה מאחור. הם הובילו אותו בפניות החדות, תחת תקרות הבטון הנמוכות, עד למגרש החניה. אוטובוס אפור של הסעת ילדים, רק עם תיל על החלונות, חנה בפינה המרוחקת ליד הג'יפ ההרוס. הם דחפו אותו פנימה והושיבו אותו מאחור. לא היו נוסעים נוספים. אחד התיישב מאחורי ההגה, וחמשת האחרים הצטופפו בחזית.

הם הגיעו לוורן מעט לפני חצות. בית הסוהר נראה ממרחק קילומטר עם קשתות אור שיצרו בריכות זוהרות מבעד לערפל. האוטובוס המתין בשער בהילוך סרק וטרטור דיזל, קרני אור ריקדו על פניו, השער נפתח בחריקה והאוטובוס חלף דרכו. האוטובוס חיכה גם בשער השני, ולבסוף חנה ברחבה מוארת ליד דלת ברזל כבדה עם הכתובת קבלת אסירים. ריצ'ר הובל משם בשלוחה הימנית של צומת דמוי Y עד לאזור הכליאה של אסירים לפני משפט. הסירו ממנו את האזיקים והשלשלאות. הפקידו את המעטפה עם חפציו ונתנו לו מדים לבנים וכפכפי רחצה כחולים. לקחו אותו לתא זהה פחות או יותר לזה שישב בו קודם. השער החליק עד שנסגר, והמפתח הסתובב. המלווים עזבו, וכעבור דקה האור כבה, והמבנה שקע בעלטה רועשת וחסרת מנוחה.

האור חזר בשש בבוקר. ריצ'ר שמע סוהר פותח שער אחר שער בפרוזדור הארוך. לבסוף הופיע על סף תאו של ריצ'ר. הוא היה כבן שלושים ומרושע למראה. הוא אמר, "לך לאכול ארוחת בוקר."

ארוחת הבוקר הוגשה באולם גדול נמוך שהדיף ריח מזון מבושל וחומרי חיטוי. ריצ'ר עמד בתור עם כתריסר אסירים נוספים. הבחור בסווטשרט השחור לא נמנה איתם. עדיין בבנגור, הניח ריצ'ר, במטה הרשות למלחמה בסמים. אולי מדבר, אולי לא. ריצ'ר הגיע לעמדת החלוקה וקיבל מלוא הכף עיסה צהובה בוהקת, שאולי היתה ביצים מקושקשות, על גבי פרוסה של מה שהיה אולי לחם לבן, לצד כוס מלאמין מלאה למחצה במה שהיה אולי קפה. או מֵי הדחת כלים מליל אמש. הוא התיישב על ספסל ליד שולחן ריק ואכל. אוכלוסיית האסירים היתה מגוונת למדי, וכולם נראו חשדנים כמו סנאים. האונה האחורית במוחו של ריצ'ר ערכה אומדן איומים ולא גילתה סיבות לדאגה למעֵט אולי ריקבון שיניים, אם זה מידבק.

בתום ארוחת הבוקר כולם הובלו החוצה לשעה כפויה של התעמלות בוקר מוקדמת. האזור שבו הוחזק היה קטן בהרבה מאזור הכליאה הכללי, אז גם החצר היתה קטנה יותר, בגודל מגרש כדורסל בערך, מופרדת מהאוכלוסייה הכללית בגדר ברזל גבוהה. בגדר היה שער עם בריח אבל ללא מנעול, והשומר שהוציא אותם תפס עמדה בחזיתו. מאחוריו התפשט שחר אביבי חיוור.

חלק הארי של החצר המה גברים לבושים אימוניות בצבעים שונים. מאות גברים. מתגודדים בקבוצות. אחדים נראו נואשים. אחד היה ענק, כשני מטרים על מאה וארבעים קילו. כמו קריקטורה של חוטב עצים ממֵיין של פעם. היו חסרים רק חולצת פלאנל משובצת וגרזן דו־ראשי. הוא היה גדול יותר מריצ'ר — תופעה נדירה מבחינה סטטיסטית. הוא עמד במרחק כחמישה מטרים ממנו והשקיף מבעד לגדר. השקיף על ריצ'ר. ריצ'ר החזיר לו מבט. עין בעין. הבחור התקרב. ריצ'ר המשיך להסתכל. מעשה מסוכן בבית סוהר. אבל הסטת מבט היתה מדרון חלקלק. רושם כנוע מדי. מוטב ליישב את סוגיית ההיררכיה מלכתחילה. טבע האדם. ריצ'ר ידע איך זה עובד.

הבחור ניגש לגדר.

הוא שאל, "על מה אתה מסתכל?"

מהלך פתיחה סטנדרטי. עתיק יומין. ריצ'ר היה אמור להיבהל ולהגיד שום דבר. או־אז הבחור היה אומר, אתה קורא לי שום דבר? או־אז היתה חלה הסלמה. מוטב להימנע מכך.

אז ריצ'ר אמר, "אני מסתכל עליך, טמבל."

"איך קראת לי?"

"טמבל."

"אתה מת."

"עדיין לא," אמר ריצ'ר. "לפחות מאז שבדקתי."

בו ברגע פרצה מהומה בפינה המרוחקת של החצר הגדולה. בהמשך הבין ריצ'ר שהיא היתה מתוזמנת לעילא. לחישות ואיתותים חלפו בקרב האסירים מגבר לגבר. במרחק נשמעו צעקות וצרחות ומכות. זרקורים ניצתו במגדלי השמירה ופנו באחת לעבר מקור הרעש. מכשירי קשר השמיעו קולות פיצוח. כולם מיהרו לשם. לרבות השומרים. לרבות השומר בשער הקטן. הוא חלף בו ורץ לעבר ההמון.

הענק התחיל לנוע בכיוון הנגדי. פנימה דרך השער הפרוץ. לחצר הקטנה. היישר לעבר ריצ'ר. לא מראה משובב נפש. כפכפי רחצה שחורים בלי גרביים, טרנינג כתום נמתח מעל שרירים תפוחים.

ואז חלה ההסלמה.

הבחור הטיל את זרועו כמו שוט, ונשק הגיח מהשרוול ונחת בכף ידו. סכין מאולתר. פלסטיק שקוף. אולי ידית של מברשת שיניים, מחודדת על אבן. חמישה־עשר סנטימטר. כמו עקב גבוה. שליש מאורכו עטוף בסרט דביק רפואי. לאחיזה טובה. לא מעודד.

ריצ'ר העיף את כפכפי הרחצה מרגליו בבעיטה.

הענק נהג כמותו.

ריצ'ר אמר, "יש לי כלל אחד בחיים. אתה שולף סכין, אני שובר לך את הידיים."

הענק שתק.

ריצ'ר אמר, "אני חושש שזה כלל ברזל. אני לא יכול לחרוג ממנו סתם כי אתה מטומטם."

הענק התקרב עוד יותר.

שאר הגברים בחצר נרתעו. ריצ'ר שמע את גדר הברזל מקרקשת כשנדחקו אליה. הוא שמע את המהומה המרוחקת בעיצומה. מבוימת, ולכן מסויגת במקצת. היא לא תימשך לנצח. הזרקורים ייסוגו בקרוב. השומרים ייערכו מחדש בעמדותיהם. כל שעליו לעשות הוא לחכות.

זאת לא היתה דרכו.

"הזדמנות אחרונה," אמר. "זרוק את הנשק ורד על הברכיים. אחרת תחטוף."

הוא השתמש בקול השוטר הצבאי, שליטש עם השנים עד שהפך מזרה אימה. הוא נבנה על בסיס הרוע המוטרף שפיתח כנער, כשנקלע לקטטות בסמטאות צדדיות ברחבי העולם. הוא ראה ניצוץ כלשהו בעיני הענק. אבל לא יותר מזה. זה לא יעבוד. הוא ייאלץ להילחם.

ופתאום זה דווקא שימח אותו.

כי עכשיו הוא ידע.

עשר דקות מזמנך. ראית מה שראית.

הוא לא אהב סכינים.

הוא אמר, "קדימה, שמנצ'יק. נראה מה אתה שווה."

הבחור התקרב בסחרור בעקבות הסכין. ריצ'ר נטה שמאלה והסכין זינק לעברו, אז הוא סטה חזרה ימינה וכיוון את יד שמאל, הפוכה, אל שורש ידו של הבחור. אבל התזמון לא היה מושלם אז הוא תפס את כף היד, הרכה ככדור סופטבול ומעך אותה כך שגופו של הבחור המשיך להסתובב. הוא הטיח בפניו שלוש ימניות, בום בום בום ברצף מטושטש, וכל העת המשיך למעוך את היד בכל הכוח, כולל הסכין. הבחור נסוג, הזיעה בכף ידו של ריצ'ר הקלה עליו, וריצ'ר נשאר אוחז אך ורק בסכין לשמחתו לא בלהב אלא בידית הפלסטיק המחודדת, שם תפס את קצה הסרט הדביק ותלש אותו בהינף אחד.

שלב א' הוכתר בהצלחה. כעבור כשלוש שניות הבין ריצ'ר שהבעיה העיקרית היא איך לעזאזל הוא יממש את ההבטחה לשבור לבחור את הידיים. הן היו ענקיות. עבות יותר מרגליים ממוצעות. ומשורגות שרירים גדולים שעטפו אותן כנדנים.

ושוב חלה הסלמה.

הבחור דימם מהאף והפה, אבל הפגיעה רק המריצה אותו כמדומה. הוא התכונן לזנק ושאג כמו משתתפי "איש הברזל", שריצ'ר ראה בטלוויזיות של מוטלים. כמתכונן נפשית לגרור משאית או להרים סלע בגודל פולקסוואגן. כמו תאו. הוא התכוון להפיל את ריצ'ר ולרתק אותו ארצה.

היעדר הנעליים לא עזר. בעיטות ברגליים יחפות נועדו אך ורק למועדוני כושר או למקצועות אולימפיים מסוימים. כפכפי גומי גרועים אף יותר. ריצ'ר הניח שבדיוק בגלל זה נותנים לאסירים לנעול אותם. למחוק את הבעיטות מתפריט האפשרויות. מגבלה מצערת, אבל ברכיים יעבדו, וכמובן מרפקים.

הבחור הסתער בשאגה, זרועותיו פרושות כאילו ביקש להעניק לריצ'ר חיבוק דוב. אז גם ריצ'ר הסתער. היישר לעברו. זאת היתה האפשרות היחידה בעצם. התנגשות יכולה להיות נהדרת, בתנאים מסוימים. במקרה הזה זרועו של ריצ'ר פגשה את שפתו העליונה של הענק. כמו תאונת דרכים בכביש מהיר. התנגשות חזיתית בין שתי משאיות. כאילו הבחור הכניס לעצמו אגרוף בפרצוף.

הצופרים החלו לפעול.

התמונה הכללית.

הזרקורים שבו לבסיסם. הקטטה הסתיימה. חצר בית הסוהר דממה. הענק לא עמד בפיתוי. טבע האדם. הוא רצה להסתכל. הוא רצה לדעת. הוא הפנה את ראשו. תנועה עוויתית מזערית. אינסטינקט רגעי.

אבל זה הספיק. ריצ'ר פגע באוזנו, ובכך העניק לעצמו שפע של זמן. פגיעה מכוונת היטב באוזן כמוה כהתנגשות בכדור אִגרוּף תלוי על עץ. כל האוזניים זהות פחות או יותר. אין בהן שרירים, אבל הן בנויות מהעצמות הקטנות ביותר בגוף. וכוללות מנגנונים לשמירה על שיווי המשקל. שבלעדיהם נופלים.

הענק קרס בחבטה עזה.

הזרקורים נחתו על הגדר.

ריצ'ר אחז בידו של הענק. כעוזר לו לקום. לא. כלוחץ אותה בכבוד ומברך אותו בחום על תבוסה ניצחת.

גם זה לא.

ריצ'ר נעץ את הסכין המאולתר בכף ידו של הענק והשאיר אותו מזדקר משני הצדדים. ואז נסוג והתמזג בהמון המחכה לפתיחת הדלת. כעבור שנייה נחתה קרן הזרקור על הענק. קול הצופרים השתנה ובישר על עוצר.

ריצ'ר חיכה בתאו. הוא שיער שההמתנה תהיה קצרה. הוא היה החשוד המיידי. שאר האסירים בחצר הקטנה היו קטנים כפליים מהענק. אי לכך השומרים ייגשו אליו ראשון. וזה עלול ליצור בעיה, כי טכנית הוא ביצע פשע. אפשר לומר. אפשר גם לומר שהתקפה היא ההגנה הטובה ביותר, וזה עדיין חוקי בדרך כלל. זאת רק שאלה של פרשנות.

הוא יידרש לצעוד על חבל דק עם הטיעון הזה.

מה כבר יכול לקרות?

הוא חיכה.

הוא שמע רקיעות מגפיים בפרוזדור. שני שומרים ניגשו היישר לתאו. גז מדמיע ותרסיס פלפל וטייזרים בחגורות. אזיקי ידיים ורגליים ושלשלאות דקות.

אחד מהם אמר, "תתכונן להסתובב לפי פקודה ולהוציא את הידיים דרך החריץ."

ריצ'ר אמר, "לאן הולכים?"

"אתה כבר תראה."

"אני אשמח לדעת קודם."

"ואני אשמח אם יהיה לי תירוץ להשתמש בטייזר. מי מאיתנו ישמח היום?"

ריצ'ר אמר, "אולי עדיף שאף אחד."

"צודק," אמר הבחור. "אז בוא נדאג שזה לא יקרה."

"אני בכל זאת רוצה לדעת."

הבחור אמר, "אתה חוזר למקום שממנו באת. יש לך העמדה למשפט הבוקר. ולפני זה חצי שעה עם עורך דין. אז תלבש את הבגדים שהגעת איתם. אתה חף מפשע עד שלא יוכח אחרת, ואתה אמור להיראות ככה. אחרת זה מנוגד לחוקה או משהו כזה. אומרים שמדי אסיר יוצרים רושם של אשמה. שיוצר דעה קדומה. ככה זה במערכת המשפט."

הוא הוציא את ריצ'ר מהתא בנקישת צעדים, שותפו לתא הזדנב אחריו, והם פגשו צמד מלווים מטעם המדינה בתא המעבר, חצי רגל בפנים וחצי רגל בחוץ. שם הועבר מחסותו של צמד אחד לחסותו של צמד אחר שהוביל את ריצ'ר הלאה, אל אוטובוס תלמידים אפור. הוא נדחף לאורך המעבר והוטל על הספסל האחורי. אחד המלווים התיישב מאחורי ההגה, והשני מאחוריו, עם הפנים הצדה ורובה על הברכיים.

הם חזרו במסלול שעשה ריצ'ר פחות משתים־עשרה שעות קודם, עד הסנטימטר האחרון. המלווים דיברו כל הדרך. ריצ'ר שמע חלקים מהשיחה, בהתאם לרעש המנוע. חלק מהמילים נבלעו. אבל הוא זכה להרבה רכילות על הענק שהביס בחצר. איש לא הואשם בתקרית. כי איש לא הבין אותה. לענק נותר עוד חודש עד לדיון הראשון בוועדת השחרורים. למה שייזום קטטה? ואם הוא לא יזם, אז מי כן? מי היה נאבק בו, מנצח ועוד גורר אותו חזרה לחצר הקטנה כמו גביע?

הם ניענעו בראשיהם.

ריצ'ר לא פצה פה.

הנסיעה נמשכה מעט פחות משעתיים, בדיוק כמו בלילה, כי מהירות הנסיעה לא הוגבלה לתנאי הראות או למצב התנועה, אלא לכוח המנוע ולתיבת ההילוכים הקצרה, שהותאמה לעצירות תכופות בערים ובעיירות, ולא כל כך לנסיעה בכביש פתוח. לבסוף הם נכנסו למגרש החניה שריצ'ר זיהה, חנו ליד הגרוטאה המעוכה של הג'יפ הכחול. ריצ'ר נגרר לאורך המעבר, ירד מהאוטובוס ונכנס באותה דלת שממנה יצא. בפנים היתה מבואה נעולה בשני הקצוות, שם הסירו מעליו את האזיקים ואת השלשלאות, והוא נמסר לידיהם של שני מקבלי פנים.

אחד מהם היה הבלש בוש.

השנייה היתה הסנגורית הציבורית, קתי קלארק.

הסוהרים הסתובבו ועזבו במהירות. להוטים להתקדם. הם יחזרו אחר כך. אי־אפשר להשאיר את האוטובוס בהילוך סרק. נראה שיש להם כל מיני משימות היום. ואולי הם פשוט רצו לאכול ארוחת צהריים בנחת. אולי הם הכירו מסעדה טובה.

ריצ'ר נותר לבדו עם בוש ועורכת הדין.

אבל רק לרגע קט.

הוא חשב, אתם לא רציניים.

הוא הכניס אגרוף בחזהו של בוש, כעין אזהרה נימוסית במקלעת השמש, קריאת השכמה שדי בה לגרום לחוסר אונים בכל מיני שרירים, אבל לא לכאב נלווה. ריצ'ר תחב את ידו לכיס החליפה של בוש ושלף מפתחות מכונית. הוא הכניס אותם לכיסו ודחף את הבחור בעדינות ניכרת, בהתחשבות מרבית, רק כדי שייסוג צעד או שניים אחורה.

בעורכת הדין הוא לא נגע כלל. פשוט חלף על פניה והתרחק בראש מורם וגו זקוף, תחת התקרות הנמוכות, דרך המסדרונות הזוויתיים, והחוצה מבעד לדלת הקדמית. הוא ניגש היישר למכוניתו של בוש במשבצת ב2. קראון ויקטוריה. משומשת אך לא חבוטה, נקייה אך לא מבריקה. המנוע נדלק בניסיון הראשון. הוא היה חם. הסוהרים כבר היו בדרכם לאוטובוס. הם לא הביטו לאחור.

ריצ'ר יצא לדרך בדיוק כשהפרצופים התמהים צצו מאחורי דלתות וחלונות. הוא פנה ימינה, שמאלה ושוב שמאלה ברחובות אקראיים, לכיוון מה שנחשב כאן כמרכז העיר. הניידת הראשונה תפגר אחריו בשתי דקות תמימות. היא תצא מתחנת המשטרה. ביזיון. ראשון מני רבים וחמורים יותר. זאת לא היתה שעתה היפה של משטרת המחוז.

הם איבדו אותו.

ריצ'ר התקשר ממש לפני ארוחת הצהריים. מטלפון ציבורי. עדיין היו רבים כאלה בעיירה. הקליטה בנייד היתה גרועה. לריצ'ר היה כסף קטן שאסף לרגלי שולחנות בבתי קפה. בכל פעם קצת. מספיק לשיחה מקומית לפחות. הוא מצא את המספר על כרטיס ביקור שננעץ ללוח מודעות מאחורי הקופה בחנות זולה במיוחד. היו שם כרטיסים רבים נוספים שכביכול התמזגו לחומת מגן. זה היה הכרטיס של הבלש רמזי ארון ממשטרת המחוז. עם מספר טלפון וכתובת אימייל. אולי פנייה לקהל הרחב. במשטרה של ימינו יש כל מיני חידושים.

התברר שהמספר מגיע היישר אל שולחנו של הבלש. הוא ענה בצלצול הראשון.

הוא אמר, "כאן ארון."

ריצ'ר אמר," כאן ריצ'ר."

"למה אתה מתקשר אלי?"

"כדי להגיד לך שני דברים."

"אבל למה אלי?"

"כי אולי אתה תקשיב."

"איפה אתה?"

"רחוק מאוד מהעיירה. לעולם לא תראה אותי שוב. השוטרים שלך יגרמו לך עוגמת נפש רבה היום."

"אתה חייב להסגיר את עצמך, גבר."

"זה העניין הראשון שרציתי לדבר עליו," אמר ריצ'ר. "זה לא יקרה. חייבים להבהיר מלכתחילה. אחרת נבזבז המון אנרגיה על דיבורי סרק. לעולם לא תמצאו אותי. אז אל תנסו. תרימו ידיים בשקט. במקום זה תקדישו זמן לדבר השני."

"זה היית אתה בכלא? שהחטיף למועמד לחנינה?"

"למה מועמד לחנינה נמצא בכלא כזה בכלל?"

"והדבר השני?"

"תברר מי בדיוק היתה הבחורה עם התיק, ומי בדיוק היה הבחור עם הסווטשרט. שמות וקורות חיים. ומה בדיוק היה בתיק."

"למה?"

"כי לפני שתספר לי אני אספר לך. כשתראה שאני צודק, אולי תתחיל לשים לב."

"מי הם?"

ריצ'ר אמר, "אני אתקשר בהמשך."

הוא מצא דיינר בהמשך הרחוב. זה שממנו הזמינו לו ארוחת צהריים וערב. המקום הבטוח ביותר להימצא בו בעיצומה של פאניקה. איש לא ראה אותו שם קודם. שום שוטר לא ייכנס להפסקת קפה עכשיו. זה לא בא בחשבון. ותחנת המשטרה נמצאת בעין הסערה, אז ברדיוס של בלוק מסביב לה ניידות מאיצות כדי לחפש במקומות אחרים או חונות בחריקת בלמים, אפופות קדרות, אכזבה ותסכול. במילים אחרות, התרחשה שם דרמה גדולה, חזותית ורגשית, ואיש לא השקיף מבעד לחלונות הניידת על הסביבה הקרובה.

הטלפון היה תלוי על הקיר בפרוזדור שבירכתי הדיינר, עם חדרי שירותים מימין ומשמאל ויציאת חירום בקצה. ריצ'ר ניתק וחזר לשולחן. הוא היה אחד משישה לקוחות שסעדו לבדם בצללים. איש לא שם לב אליו. הוא התרשם שזרים אינם תופעה נדירה כאן. לפחות ברמה העקרונית. היו תצלומים ישנים על הקירות ופריטי אמנות שימושית. מקור הפרנסה העיקרי בעיירה הזאת בעבר היה עצים. הרוויחו כאן פעם הון. אנשים הגיעו ועזבו ללא הרף משך מאות בשנים, גוררים מטען, מוכרים כלים, מתמקחים על מחירים בזעם מעושה.

אולי חלק מהעסקים עוד עמדו על תִלם. אולי פעלה מנסרה פה ושם. אולי זרים עדיין הגיעו. לא רבים, אבל מספיק. כך או כך, איש לא לטש עיניים. איש לא הסתתר מאחורי עיתון או עשה שיחת טלפון חשאית.

ריצ'ר חיכה.

מקץ שעה וכמה דקות הוא התקשר פעם נוספת. הוא חפן את הפומית בידו כדי שרעשי הרקע לא יסגירו אותו. הוא רצה ליצור את הרושם שהוא נמצא בתנועה מתמדת. אחרת הם עלולים לשאול את עצמם איפה הוא התנחל, וארון כנראה חכם דיו לעלות עליו. הוא עלול פשוט להיכנס פנימה ולהתיישב.

הוא ענה בצלצול הראשון ואמר, "כאן ארון."

ריצ'ר אמר, "אתה צריך לשאול את עצמך משהו לגבי שינוע. שישה חבר'ה לקחו אותי לוורן הלילה. רק שניים החזירו אותי הבוקר. שישה סוהרים זה הרבה מאוד שעות נוספות לערב אחד. מוגזם, אפשר לומר, בשביל אסיר בודד באוטובוס. במיוחד כשיש בעיה תקציבית. אז למה זה קרה?"

"לא ידענו מה דרגת המסוכנות שלך. מוטב להיזהר ולא להצטער."

"אז למה לא סיפחו אלי שישה בבוקר? הם לא מכירים אותי הבוקר יותר משהכירו בלילה."

ארון אמר, "אתה בטח תגיד לי למה."

"שתי אפשרויות. לא ממש סותרות. בעצם די משתלבות."

"תפרט."

"הם מאוד רצו להכניס אותי לכלא הלילה. זה היה חשוב להם. עורכת הדין שלי הגישה בקשה סבירה אבל הם סירבו. הם הלכו על נסיעה מיותרת שלא תרמה כלום חוץ מבזבוז דלק ושעות עבודה. הם שלחו שישה חבר'ה שיוודאו שאני מגיע בריא ושלם."

"אז?"

"אז הם לא ציפו שאני אצא הבוקר. אז הם לא הקצו לי מלווים. וברגע האמת הם נאלצו לאלתר איזה צמד שהיו לו עיסוקים אחרים היום."

"זה לא הגיוני. כולם ציפו שתצא הבוקר. לקראת ההעמדה לדין. זה נוהל רגיל. ידע כללי."

"אז על מה המהומה?"

"לא יודע."

"הם לא ציפו שאני אצא."

"הם ידעו שתצא."

"לא אם הייתי שוכב בבית חולים בתרדמת. או בחדר מתים. משהו שבדרך כלל קורה בהפתעה. אבל הם ידעו מראש. הם לא אירגנו הסעה חזרה."

ארון שתק רגע.

הוא אמר, "זה היית אתה בכלא."

ריצ'ר אמר, "הבחור בכלל לא הכיר אותי. בחיים לא נפגשנו. אבל הוא ניגש ישר אלי בזמן שהחברים שלו ביימו הסחת דעת. הוא עומד לפני דיון בוועדת השחרורים. אני מנחש שדילייני עצר אותו. בתחילת הדרך. אני צודק?"

"כן. זה קורה."

"אז הם עשו איתו עסקה. אם הענק יטפל בי מתחת למכ"ם, דילייני יעיד לטובתו בוועדת השחרורים. הוא יגיד שהוא השתקם. מי יודע יותר טוב מהשוטר שעצר אותו? אנשים מניחים שנוצר ביניהם קשר מיסטי. ועדות שחרורים מתות על דברים כאלה. הבחור היה יוצא. אבל הוא לא השלים את המשימה. הוא זילזל ביריב. סביר להניח שלא תידרכו אותו כמו שצריך."

"אתה מודה בתקיפה חמורה."

"לעולם לא תמצאו אותי. אני יכול להיות בקליפורניה מחר."

ארון אמר, "תגיד לי מי הבחורה. והבחור עם הסווטשרט. תוכיח שאתה יודע על מה אתה מדבר."

"הבחור והבחורה נסחטו. הכריחו אותם לגלם תפקידים. הבחורה בטח נעצרה לא מזמן. בפעם השנייה. אולי אפילו הראשונה. על ידי הרשות למלחמה בסמים. על ידי דילייני. היא חושבת שהוא מתלבט אם להמליץ על העמדה לדין או לעזוב את זה. הוא מציע עסקה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה להעביר תיק בד. הוא מציע עסקה דומה לבחור. תיק קטן במשטרה יכול להיעלם. הוא יכול לחזור ליֵיל או להרווארד או לאן שהוא רוצה, עם עבר נקי. אבא לא צריך לדעת. כל מה שהוא צריך לעשות זה לחטוף תיק. הבחור והבחורה לא מכירים זה את זה בכלל. הם משתי חקירות שונות. אני צודק עד עכשיו?"

ארון אמר, "מה היה בתוך התיק?"

"אני בטוח שבדוח הרשמי כתוב מת' או אוקסיקונטין או כסף. משהו כזה. משלוח, או תשלום."

"זה היה כסף," אמר ארון. "תשלום."

"כמה?"

"שלושים אלף דולר."

"אבל זה לא היה שם. תחשוב על זה. במה אני דומה לבחור ולבחורה, ובמה אני שונה לגמרי?"

"אני בטוח שתכף תגלה לי."

"שלושה אנשים בעולם יכולים להעיד שהתיק היה ריק. הבחורה והבחור, כי הם סחבו אותו אז הם ידעו שהוא קל כמו נוצה, ואני, כי התיק עף באוויר מטר מהפרצוף שלי, וראיתי שאין בו כלום. זה היה ברור."

"במה אתה שונה מהם?"

"יש לו שליטה על הבחור והבחורה. אבל אין לו שליטה עלי. אני גורם לא ודאִי שמסתובב ומתעקש שהתיק היה ריק. זה מה שהוא שמע בהקלטה. לזה הוא הגיב. הוא לא היה יכול לתת לי להפיץ את זה. אף אחד לא אמור לדעת שהתיק היה ריק. זה יהרוס הכול. אז הוא מחק את ההקלטה וניסה למחוק גם אותי."

"אתה רותם את העגלה לפני הסוסים."

"לכן הוא שאל איך משיגים אותי. הוא גילה שהוא יכול לזרוק אותי לכלבים ואף אחד לא ידע."

"אתה מעלה השערות."

"יש רק דרך אחת להסביר את זה. דילייני גנב את השלושים אלף. הוא ידע שהם בדרך להחליף ידיים. הוא עובד ברשות למלחמה בסמים. הוא חשב שהוא יצליח לחמוק מעונש אם יביים תאונה. זה קורה, לא? נגיד שהבית שלך נשרף וכל הכסף היה שמור בתוך הספה. זה הפסד תפעולי. טעות בחישוב. זה המחיר של עשיית עסקים עם החבר'ה האלה. הם לא סומכים על אמא שלהם, אבל יודעים שדברים זזים בסופו של דבר. פעם קראתי בעיתון על מישהו שהפסיד כמעט מיליון דולר, כי עכברים כירסמו את השטרות במרתף שלו. אז דילייני חשב שהוא יצליח לחמוק בלי לשלם מחיר. הדבר היחיד שהוא היה צריך לעשות זה להציג פני פוקר ולדבוק בסיפור שלו."

"רגע," אמר ארון. "זה בכלל לא הגיוני."

"אלא אם כן..."

"זה מגוחך."

"תגיד את זה בקול. נראה כמה מגוחך זה נשמע."

"זה לא הגיוני, כי אולי דילייני יודע ששלושים אלף דולר עומדים להחליף ידיים, אבל איך תהיה לו גישה אליהם? איך הוא יוכל להכתיב מי יסחוב מה בתיק? ומתי ובאיזה מסלול?"

"אלא אם כן..." חזר ריצ'ר.

"זה מטורף."

"תגיד את זה."

"אלא אם כן דילייני מסתובב בצד האפל."

"אל תסתתר מאחורי ניסוחים מיופייפים. תגיד את זה בקול."

"אלא אם כן דילייני הוא חוליה בשרשרת."

"עדיין מיופייף מדי."

"אלא אם כן דילייני סוחר סמים בסתר."

"שלושים אלף זה בערך הסכום שהוא צריך לשלם תמורת אישור מכירה. בסדר הגודל שלו. זה לא הרבה. אבל גם לא מזערי. אי־שם באמצע, עם לקוחות מתורבתים יחסית. עבודה קלה. הוא ממוקם היטב כדי לחמוק מבעיות משפטיות. הוא מתפרנס מזה טוב. יותר טוב מהפנסיה שהוא עתיד לקבל. הכול היה טוב, ולמרות זאת הוא נעשה תאב בצע. הפעם הוא רצה את כל הכסף לעצמו. הוא העמיד פנים שהוא מעביר לבוס את הנתח שלו. התיק היה ריק. אבל אף אחד לא ידע את זה. בדוח המשטרתי נכתב שחסרים שלושים אלף דולר. הרכילות על עדויות הראייה תיצור את הרושם שזה סתם עוד שוד. הבוס עשוי לקנות את זה. אולי דילייני תיכנן לעשות את זה פעם בשנה. באופן אקראי כביכול. להגדיל קצת את שולי הרווח."

"זה עדיין לא הגיוני," אמר ארון. "למה שהתיק יהיה ריק? הוא היה יכול לשים שם כמה ניירות עיתון גזורים."

"לא נראה לי," אמר ריצ'ר. "ואם הבחור היה מפשל? ואם הוא היה מפספס את התיק? או משתפן? הבחורה היתה ממשיכה הלאה. הנמענים האמיתיים היו מקבלים את התיק. ואז היה קשה להסביר למה יש שם נייר. תקלות כאלה מקלקלות מערכות יחסים. בעוד שתיק ריק יכול להיחשב לניסוי. תמרון על יבש, כדי לוודא שאין מעקב. זהירות יתר. הרעים לא יוכלו לבוא בטענות על דבר כזה. אולי הם אפילו מצפים לזה. כמו בתחרות העובד המצטיין של החודש."

ארון שתק.

ריצ'ר אמר, "אני אתקשר שוב בקרוב," וניתק.

הפעם הוא המשיך הלאה. הוא יצא מהדלת האחורית של הדיינר וחצה פינת רחוב חשופה, משם חמק לסמטה שנמשכה לאורך מה שאולי היה פעם אולם תצוגה אלגנטי של רהיטים. הוא איתר טלפון ציבורי תלוי על הקיר האחורי של חנות צמיגים. אולי מי שלא מצא צמיגים מתאימים השתמש בו כדי להזמין מונית.

הוא הסתתר בכניסת בית וחיכה. תחנת המשטרה נמצאה במרחק שני גושי בניינים משם. הוא עדיין שמע מכוניות נכנסות ויוצאות. מהירוּת ובהילוּת. הוא החליט לתת להם חצי שעה נוספת. ואז פנה לחנות הצמיגים. לטלפון הציבורי. אבל לפני שהספיק להגיע, מישהו יצא מהדלת האחורית של הבניין. מהמקום שבו ישבו בדרך כלל לקוחות וחיכו למכוניות שלהם, ישובים על כיסאות לא תואמים עם מכונה לממכר קפה. לבחור היה שיער קצוץ, והוא לבש מעיל ספורט כחול מעל חולצה משובצת ומכנסי בד צהבהבים.

היה לו גלוק ביד.

ונרתיק כתף.

דילייני.

הוא כיוון את האקדח ואמר, "תעצור."

ריצ'ר הפסיק ללכת.

דילייני אמר, "אתה לא חכם כמו שנדמה לך."

ריצ'ר שתק.

דילייני אמר, "היית בתחנה. ראית כמה התנאים שם בסיסיים. הימרת שלא יצליחו לאתר שיחה מטלפון ציבורי בזמן אמת. אז דיברת כמה שרצית."

"וצדקתי."

"המחוז לא היה עולה על זה, אבל המדינה כן. ידעתי איפה אתה מלכתחילה. עשית טעות."

"זאת תמיד אפשרות תיאורטית."

"עשית טעות אחרי טעות."

"באמת? תחשוב על זה רגע מנקודת המבט שלי. בהתחלה אמרתי לך איפה אני, ואז נתתי לך זמן להגיע. נאלצתי לחכות כמה שעות אבל לא משנה. בסוף הגעת. אולי אני חכם בדיוק כמו שנדמה לי."

"רצית שאני אגיע הנה?"

"תמיד עדיף פנים אל פנים."

"ברור לך שאני אירה בך."

"עדיין לא. קודם כול אתה חייב לברר מה אמרתי לארון. כי גם זה היה הימור. הנחתי שתדע איפה הטלפון נמצא, אבל הנחתי שלא תצליח לצותת לו. לא מיד ולא באופן אקראי. לא בלי צווים וזימונים. עדיין אין לך סמכויות כאלה. אז ידעת על קיומה של השיחה אבל לא שמעת אותה. עכשיו אתה צריך לדעת בדיוק איזו בקרת נזקים תצטרך לעשות. אתה מקווה שבכלל לא. כי להיפטר מארון יהיה הרבה יותר קשה מאשר להיפטר ממני. אתה מעדיף לא לעשות את זה. אבל אתה חייב לדעת."

"נו?"

ריצ'ר אמר, "בוא נדבר על הטכנולוגיה של משטרת המחוז. רק לרגע. כל עוד דיברתי הייתי מוגן. הטכנולוגיה שלכם בסיסית, אבל לא בדיוק מתקופת האבן. אתם מסוגלים לאתר מספר בסוף השיחה לפחות. אני בטוח. אתם מסוגלים לברר למי הוא שייך. אולי אפילו למקם אותו. אני יודע שאתם מתקשרים לדיינר הזה באופן קבוע."

"אז?"

"אז הניחוש שלי הוא שארון ידע איפה אני נמצא בשלב די מוקדם. אבל הוא פיקח. הוא ידע למה אני מקשקש לו בשכל. הוא ידע כמה זמן ייקח לך להגיע מבנגור. אז הוא ישב שעה־שעתיים רק כדי לראות את התמונה מתבהרת. למה לא? מה כבר יש לו להפסיד? מה כבר יכול לקרות? ואז אתה צץ. מתברר שהתיאוריה המופרכת נכונה."

"אתה טוען שיש לך תגבורת? אני לא רואה כזאת."

"ארון ידע שאני מדבר איתו מהדיינר. עכשיו הוא יודע שאני נמצא לכל היותר במרחק בלוק או שניים משם. לפי מיקום הטלפונים הציבוריים. אני בטוח שהוא עלה על זה די מוקדם. אני מנחש שהוא צופה בנו ברגע זה ממש. כל היחידה שלו צופה, מן הסתם. הרבה אנשים. זה לא רק אתה ואני, דילייני. יש כאן הרבה מאוד אנשים."

"מה הקשקוש הזה, לוחמה פסיכולוגית?"

"כמו שאמרת. זה הימור. ארון בחור פיקח. הוא היה יכול לתפוס אותי כבר לפני שעות. אבל הוא לא עשה את זה כי הוא רצה לראות מה יקרה. הוא מתבונן מהצד כבר שעות. והוא מתבונן עכשיו. ואולי לא. אולי הוא דווקא טמבל. הוא נראה לך טמבל? זה ההימור. אני מוכרח לומר לך שאישית, אני ממהר על חוכמה. עצתי המקצועית היא שתסתום את הפה ותשכב על הארץ. יש עדים בכל פינה."

דילייני הציץ שמאלה אל קיר חנות הצמיגים. ואז ימינה אל אולם התצוגה הנטוש. אחר כך הביט קדימה על הסמטה הצרה המפרידה ביניהם. דלתות וחלונות מכל עבר, וצללים.

הוא אמר, "אין פה אף אחד."

ריצ'ר אמר, "יש רק דרך אחת לוודא."

"והיא?"

"תתקרב לאחד החלונות ותראה אם מישהו תופס אותך."

"אני לא עושה את זה."

"למה לא? אמרת שאין פה אף אחד."

דילייני לא ענה.

"הגיע הזמן להצביע," אמר ריצ'ר. "האם ארון חכם או טיפש?"

"הוא יראה אותי יורה באסיר נמלט. לא משנה אם הוא חכם או טיפש. כל עוד הוא מאיית את השם שלי כמו שצריך, אני מקבל מדליה."

"אני לא אסיר נמלט. הוא שלח את בוש ואת עורכת הדין לפגוש אותי. זאת היתה הזמנה. אף אחד לא רדף אחרי. הוא רצה שאני איעלם. הוא זרק פיתיון למים."

דילייני קפא לרגע.

הוא הציץ שמאלה. הציץ ימינה.

הוא אמר, "אתה מזיין את השכל."

"זאת תמיד אפשרות תיאורטית."

ריצ'ר לא יסף. דילייני הביט סביבו. לבֵנים ישנות מרקיבות מפיח וגשם. כניסות. וחלונות. חלקם עם זגוגיות שלמות, אחרים מרוסקים, מאחדים לא נותרו אלא חורים שחורים בקיר, בלי משקוף.

אחד כזה נמצא בקומת הקרקע של אולם התצוגה הנטוש. בגובה החזה. כשלושים סנטימטר ממנו. מעט מאחורי כתפו הימנית של דילייני. עמדה קלאסית. בחיל הרגלים היו מתים עליה. היא חלשה על כל הבלוק כמעט.

דילייני העיף עליה מבט.

הוא התקדם לעברה בהילוך סרטן, האקדח עדיין מכוון אל ריצ'ר, אבל המבט מעבר לכתף. הוא הצטדד על פני הישורת האחרונה, באלכסון, שירבב את ראשו לאחור כדי להציץ פנימה והחזיר אותו מיד אל ריצ'ר.

הוא הגיע לחלון. עדיין עם הפנים לריצ'ר. בהליכה לאחור. מציץ מעבר לכתף, ימינה ושמאלה. כלום.

הוא הסתובב. במהירות, כמו במבט חטוף וחזרה. ואז הוא נאלץ להסתובב עם הפנים לבניין. התקרב אליו על בהונות, הניח את כפות הידיים על אדן החלון עם הגלוק, היסס לרגע, ואז התרומם כמיטב יכולתו, רכן והציץ פנימה.

זרוע ארוכה אחזה בצווארו. זרוע שנייה תפסה את היד עם האקדח. זרוע שלישית אחזה בצווארון המעיל והפילה אותו אל העלטה שמעבר.

ריצ'ר חיכה בדיינר עם כוס קפה ופאי באדיבות משטרת המחוז. כעבור שעתיים הגיע הטירון. הוא נסע לוורן כדי להביא את המעטפה עם חפציו של ריצ'ר. הדרכון, כרטיס המשיכה, מברשת השיניים, שבעים דולר בשטרות, שבעים וחמישה סנט במטבעות ושרוכי נעליים. הבחור בדק שהכול נמצא והגיש לו את המעטפה.

אחר כך אמר, "מצאו את השלושים אלף. במקפיא של דילייני. עטופים בנייר אלומיניום עם מדבקה שכתוב עליה 'סטייק'."

ואז הוא עזב, וריצ'ר השחיל את השרוכים בנעליים וקשר אותם. הוא הכניס את הפריטים לכיסו, רוקן את הכוס וקם ללכת.

ארון נכנס.

הוא אמר, "אתה הולך?"

ריצ'ר השיב בחיוב.

"לאן?"

ריצ'ר אמר שאין לו מושג.

"תחתום על העדות שלך?"

ריצ'ר סירב.

"גם אם אני אבקש יפה?"

ריצ'ר סירב גם הפעם.

ואז ארון שאל, "מה היית עושה אם לא הייתי מציב מארב בחלון?"

ריצ'ר אמר. "הוא כבר היה לחוץ מאוד. הוא עמד לעשות טעות. הזדמנויות צצות כל הזמן. בטח הייתי חושב על משהו."

"במילים אחרות, לא היה לך כלום. הימרת בחייך שאני אתנהג כמו שוטר טוב."

"אל תעשה מזה עניין," אמר ריצ'ר. "למען האמת, חישבתי ומצאתי שזה הימור של חמישים־חמישים במקרה הטוב."

הוא יצא מהדיינר, יצא מהעיר, אל בחירה בין ימין לשמאל בדרך כפרית, צפונה או דרומה, לקנדה או לניו המפשייר. הוא בחר בניו המפשייר וזקר אגודל בצד הכביש. כעבור שמונה דקות כבר ישב בסובארו והקשיב לבחור מדבר על כדורים נגד כאב גב. אין דברים כאלה. הכי טוב בעולם, אמר הבחור.