עוצרי נשימה 3: הסתערות של אש

פרק 1

אש מקינטייר עמד על שביל הבטון בבריאנט פארק, ידיו בכיסי מכנסיו, ונשם את האוויר האביבי. הרוח עדיין הייתה צוננת, נושאת איתה רמזים של חורף ההולך ומתפוגג. מסביבו ישבו אנשים על ספסלים ועל כסאות ליד שולחנות קטנים, שתו קפה, עבדו על לפטופים או האזינו למוזיקה באייפוד.

זה היה יום מרהיב. לא שהוא בדרך כלל הרשה לעצמו לטייל בפארק או אפילו להימצא בפארק, בעיקר בשעות העבודה העמוסות, בהן בדרך כלל היה ספון במשרדו, כשהוא משוחח בטלפון, כותב אימיילים או עורך תוכניות לנסיעות עסקים. הוא לא היה טיפוס שעוצר כדי להריח את הפרחים. אבל היום הוא היה חסר מנוחה ועצבני, ראשו מלא טרדות, וכך מצא עצמו בחוץ, ובלי לתכנן הגיע עד הפארק.

החתונה של מיה וגייב תתקיים בעוד ימים ספורים, ושותפו לעסקים היה שקוע עד מעל הראש בהכנות, מוודא שאהובתו תקבל את חתונת חלומותיה. וג’ייס? חברו הטוב ביותר ושותפו האחר לעסקים התארס לא מזמן עם בת-זוגו, בתאני, מה שאמר ששני חבריו היו עסוקים מאוד.

כשהם לא עבדו, הם היו עם הנשים שלהם, ופירוש הדבר הוא שאש לא ראה אותם מחוץ לעבודה. הם עדיין היו קרובים מאוד, וגייב וג’ייס דאגו שהיחסים ביניהם יישארו טובים ושהוא יהיה חלק מחייהם, שכה השתנו כעת. אבל זה לא היה אותו דבר. וגם אם שמח בשמחתם של חבריו, אש עדיין לא לגמרי עיכל את העובדה שחייהם השתנו כל כך בשמונת החודשים האחרונים.

זה משונה ומשנה חיים, גם אם לא חייו עצמם הם שהשתנו. חבריו היו מאושרים, וזה גרם גם לו להיות מאושר. אך בפעם הראשונה מאז הפכו לחברים, הוא פתאום היה בחוץ, מציץ פנימה.

חבריו ודאי ידחו זאת בתוקף. הם הרי המשפחה שלו. הרבה יותר מהמשפחה המטורללת האמיתית שלו, שממנה השתדל להתחמק. גייב, מיה, ג’ייס ובתאני, אבל בעיקר גייב וג’ייס, יכחישו כל טענה כאילו אש נמצא עכשיו מחוץ לחוג הפנימי שלהם. הם האחים שלו מכל הבחינות, הרבה יותר מאחים בשר-ודם. החיבור ביניהם בלתי מעורער. אבל הדברים כן השתנו. הוא בכל זאת מחוץ לחוג הפנימי. הוא אמנם עדיין חלק ממנו, אך בדרך שונה, מועטת יותר.

במשך שנים היה המוטו שלהם: לשחק חזק, לחיות חופשי. מערכת יחסים משנה את האדם, משנה את סדר העדיפויות. אש הבין זאת. בהחלט הבין. הוא לא היה מעריך במיוחד את גייב ואת ג’ייס, אלמלא נתנו עדיפות לנשים שלהם. אבל זה השאיר את אש מחוץ לעניינים. גלגל חמישי. וזה לא היה מקום נוח להימצא בו.

זה היה קשה במיוחד, מפני שעד שהגיעה בתאני, אש וג’ייס חלקו ביניהם כמעט את כל נשותיהם. ברוב המקרים, הם שכבו עם אותן נשים. נראה טפשי שאש לא ידע איך לתפקד שלא במסגרת שלישייה, אבל זאת הייתה האמת.

הוא הרגיש עצבני וחסר מנוחה, כאילו היה שרוי בחיפוש מתמיד אחרי משהו, לא ברור מה. זה לא שהוא רצה מה שיש לגייב ולג’ייס - ואולי כן, אך הוא מסרב להודות בכך? - הוא פשוט ידע שהוא לא כתמול שלשום, וזה לא מצא חן בעיניו.

הוא היה ממוקד, ידע בדיוק מה הוא רוצה, והיה לו מספיק כסף וכוח כדי לגרום לזה לקרות. לא היה מחסור בנשים שישמחו לתת לו כל מה שהוא רוצה או צריך. אבל מה הטעם, כאשר לו עצמו אין מושג מה הוא רוצה או צריך כרגע?

הוא בחן את הפארק וראה אמהות ומטפלות דוחפות עגלות תינוקות. הוא ניסה לדמיין את עצמו עם ילדים וכמעט נרעד מהמחשבה. הוא בן 38, כמעט 39, גיל שבו רוב הגברים כבר התמסדו והתחילו להקים משפחה. אך הוא בילה את כל שנות ה-20 שלו וחלק ניכר משנות ה-30 שלו, כשהוא קורע את התחת יחד עם שותפיו, כדי שהעסק שלהם יצליח כפי שהוא אכן מצליח היום. בלי להשתמש בכספי המשפחה שלו, בקשרים שלהם, ובעיקר - בלי להיעזר בהם.

אולי בגלל זה הם שונאים אותו כל כך עכשיו. כי הוא “הראה להם”, לעג להם, ובעצם אמר להם להתחפף. אך החטא הגדול ביותר שביצע היה שהצליח לשגשג בלעדיהם. יש לו כעת יותר כסף ויותר עוצמה מכפי שהיה לזקן, לסבא שלו. למעשה, מה בכלל עשו שאר בני המשפחה שלו, אם לא לחיות מכספי הזקן? סבו מכר את העסק המצליח שלו כשאש היה עדיין ילד. איש מבני משפחתו לא עבד יום אחד בחייו.

אש נד בראשו. עלוקות ארורות, כל אחד ואחד מהם. הוא לא נזקק להם. הוא בטח ובטח לא רוצה בהם. ועכשיו, כשעקף אותם בסיבוב - וגם את סבו - הוא בטח לא ירשה להם להסתנן שוב לחייו, כדי לתפוס עליו טרמפ ולנצל אותו.

הוא החליט לשוב למשרד. היו לו דברים לעשות, דברים שלא קשורים בלעמוד באמצע פארק מחורבן, שקוע בחיבוטי נפש כמו מישהו שצריך פסיכולוג. הוא חייב להתאפס ולהתחיל להתמקד בדבר היחידי שלא השתנה. בעסקים. מלונות HCM גלובל היו בשלבים שונים של ביצוע. עסקת המלון בפריז נסגרה, לאחר שנאלצו לפעול בזריזות ולהחליף משקיעים שנטשו את הפרויקט. הדברים התקדמו יפה וזה לא היה הזמן להתרשל, בייחוד בהתחשב בעובדה שגייב וג’ייס כבר לא יכלו להשקיע בעבודה את זמנם כבעבר. אש היה כעת היחיד ללא הסחות דעת בחייו הפרטיים, כך שהוא היה חייב לקחת את המושכות. לקבל על עצמו קצת מהמטלות של חבריו, כדי לאפשר להם ליהנות מהחיים שמחוץ לעבודה.

כשהתחיל לצעוד בחזרה לכיוון שממנו בא, ראה אש בחורה יושבת לבדה ליד אחד השולחנות המרוחקים מהפארק ההומה. הוא עצר פתאום והניח לעיניו לבחון אותה, סופג לתוכו את המראה: שיער בלונדיני ארוך שהתנופף קלות ברוח, פנים יפות להפליא ועיניים מדהימות, שאותן ראה אפילו ממרחק.

היא לבשה חצאית ארוכה בסגנון זרוק, שהתנועעה ברוח וחשפה רגל ארוכה, נתונה בכפכף מסוגנן. הוא הבחין גם בלק ורוד זוהר על אצבעות הרגליים ובטבעת בוהן שנצצה על רגלה כששינתה תנוחה. השמש נאחזה בצמיד קרסול מוכסף, מה שמשך עוד תשומת לב אל קרסולה העדין.

היא הייתה שקועה בציור, מצחה מקומט בריכוז בעוד עפרונה מרחף על הדף. לידה היה מונח תיק עצום ממדים, מלא בניירות מגולגלים שבצבצו מלמעלה.

אך מה שהכי משך את תשומת לבו של אש היה הענק שענדה. הוא לא התאים לה, חשב אש. הוא היה צמוד לצווארה, נח מעל שקע צווארה המעודן, אך הוא לא התאים לה; לא שיקף אותה בכלל.

עליה הוא נראה צעקני מדי. ענק עם יהלום, כנראה יקר, כנראה לא מזויף, אבל כזה שלא התאים לדמותה. התכשיט הזה בלט בניגוד משווע למראה הכללי שלה. סקרנותו התעוררה, מפני שפעם ראה את התכשיט הזה על מישהי, ומשמעותו היתה שונה מאוד ממשמעותו עבור רוב האנשים. פתאום עניין אותו לדעת אם זה אכן קולר, או סתם קישוט שבחרה. ואם זה קולר, הגבר שבחר בו עבורה עשה עבודה גרועה. הגבר הזה לא באמת מכיר אותה, או שאולי לא היה אכפת לו אם התכשיט המשמעותי הזה מתאים בכלל לאישה שלו.

אם אש יכול לראות את זה רק מלהביט בה ממרחק במשך כמה רגעים, איך הגבר ששוכב איתה לא רואה את זה? אולי הקולר משקף את השליט שלה, לא אותה, ואז זו יהירות אידיוטית. קולר צריך לייצג את הדאגה של הגבר השולט לאישה המתמסרת לו, את החיבור שלו איתה. הקולר צריך להתאים לאישה שעונדת אותו.

אש ידע שהוא ממש מרחיק לכת בהנחות שלו. יכול להיות שזה סתם ענק שהיא בחרה לעצמה. אך בשביל גבר כמו אש, תכשיט כזה היה הרבה יותר מסתם אביזר קישוטי.

הוא לא ידע כמה זמן עמד ובחן אותה, אך היא כנראה חשה במבטו והרימה את ראשה. עיניה נפערו ומעין בהלה נראתה בהן. היא מיהרה לסגור את מחברת הציורים שלה והתחילה לדחוס אותה לתיק. היא התחילה לקום ממקומה, עדיין מנסה להכניס את המחברת לתיק העמוס, ואש קלט שהיא עומדת ללכת.

לפני שהיה בכלל מודע לכך, מיהר קדימה, מסוקרן, האדרנלין שוצף בדמו. הציד. הגילוי. האתגר. הוא רצה לדעת מי האישה הזאת ומה משמעות הקולר שלה.

אש מיהר לעברה, יודע היטב שאם משמעות הקולר היא אכן כפי שחשב, הרי שהוא מסיג גבול, חודר לטריטוריה של גבר אחר. ומה שגרוע יותר - לא היה לו אכפת.

ציד בלתי חוקי של סאבּית השייכת למאסטר אחר הוא טאבו לא כתוב, אבל אש מעולם לא האמין בחוקים ובכללים. לפחות לא בכאלה שנכתבו בידי מישהו אחר. והאישה הזאת יפהפיה ומסקרנת. אולי היא בדיוק מה שהוא מחפש. איך הוא יידע, אם לא יגיע אליה לפני שהיא נעלמת?

הוא כמעט הגיע אליה כשהסתובבה, התיק בידה, מתכוונת ללכת - ולא היה חסר הרבה כדי שתתנגש בו חזיתית. כן, הוא בהחלט פולש למרחב האישי שלה, ויהיה לו מזל אם לא תצרח בקולי קולות באמצע הפארק. הוא בטח נראה כמו מישהו שאורב לטרף, מחכה לתקוף.

הוא שמע אותה מתנשמת כשעשתה צעד אחורה. תיקה נחבט בכסא שממנו קמה. התיק התהפך, נשמט מאחיזתה, וכל תכולתו התפזרה: עטים, מכחולים וניירות עפו לכל עבר.

“שיט!” מלמלה.

היא מיד התכופפה לאסוף את הניירות, והוא רדף אחרי אחד מהם שעףף ברוח, ותפס אותו במרחק כמה מטרים ממנה.

“אני ארים אותם,” קראה לעברו. “בבקשה, אל תטרח.”

הוא תפס את הציור והרים אותו, ואז פנה בחזרה לעברה.

“זאת לא בעיה בכלל. מצטער שהבהלתי אותך.”

היא צחקה בהיסוס ופשטה את ידה לקחת את הדף. “באמת נבהלתי.”

הוא הביט בדף כשהושיט לה אותו, ומצמץ בהפתעה כשראה את עצמו בציור. “מה קורה כאן, לעזאזל?” מלמל.

“בבקשה, רק תחזיר לי אותו,” אמרה בקול רך ומפציר.

היא נשמעה מבוהלת, כאילו הוא מתכוון להשתולל מכעס, אך הוא היה מהופנט למראה שנחשף מתחת לחולצתה הרפויה, כשהושיטה את ידה לאחוז בדף.

בצד הימני של גופה ראה הבזק של קעקוע ססגוני, מלא חיים. כמוה. במבט חטוף, ראה שזה משהו פרחוני, דומה לצמח מטפס, ושהוא כנראה מכסה חלק גדול יותר של גופה, כלפי מעלה או כלפי מטה. אולי לשני הכיוונים. הוא הצטער שלא הצליח לראות יותר, אך היא הורידה את זרועה, ושולי חולצתה חזרו והתיישרו סביב מותניה, עד לחצאיתה, ומנעו ממנו לראות עוד.

“למה את מציירת אותי?” שאל בסקרנות.

צבע ורוד פרח בלחייה. עורה היה בהיר מאוד, כמעט לא נחשף לשמש, אך עם השיער הזה ועיני התכלת האלה, נראה יפהפה. כולה נראתה יפהפייה. וכשרונית מאוד בעליל.

היא ציירה אותו באופן מושלם. הוא לא התקשה כלל לזהות את עצמו ברישום הזה. הבעתו, שקוע במחשבות, המבט המרוחק בעיניו. היא ציירה אותו כשעמד שם, ידיו תחובות בכיסיו, באותו רגע של חיבוטי נפש, וזה ניכר בבירור בציור. הוא הרגיש פתאום פגיע מאוד; זרה מוחלטת הצליחה לתפוס בתוך דקות ספורות את מצב רוחו. ראתה אותו ברגע פגיע כזה והצליחה להבחין במשהו שהסתיר מכל שאר העולם.

“היה לי דחף כזה,” אמרה הבחורה בהתגוננות. “אני מציירת הרבה אנשים. חפצים. כל מה שמושך את תשומת לבי.”

הוא חייך בלי להתיק ממנה את מבטו. עיניה היו כה מלאות הבעה, שאפשר לטבוע בתוכן. והענק הארור הזה לצווארה, מגרה אותו מרוב אפשרויות.

“אז את אומרת שמשכתי את תשומת לבך...”

היא הסמיקה שוב. זה היה סומק של אשמה שהסגיר אותה: היא בחנה אותו ממש כשם שהוא בחן אותה. היא אולי עשתה זאת יותר במרומז, אבל גישה מרומזת לא הייתה הקטע שלו.

“נראית לא שייך לכאן,” פלטה. “יש לך תווים חזקים מאוד. גירד לי באצבעות לצייר אותך. יש לך פנים מעניינות, וברור שהרבה דברים מטרידים אותך עכשיו. הגעתי למסקנה שאנשים הרבה יותר פתוחים כשהם חושבים שלא רואים אותם. אם היית יושב לפניי לציור, זה לא היה יוצא ככה.”

“זה ציור טוב מאוד,” אמר באטיות, מתיק ממנה את עיניו כדי לבחון את הדף שוב. “את מוכשרת מאוד.”

“אני יכולה לקבל אותו בחזרה עכשיו?” שאלה. “אני מאחרת.”

הוא הביט בה, גבתו מורמת בשאלה. “לא נראה לי שהתכוונת לעזוב, עד שראית אותי מתקרב אלייך.”

“זה היה לפני כמה דקות, ואז עוד לא עמדתי לאחר. עכשיו כן.”

“למה את מאחרת?”

היא כיווצה את גבותיה ברוגז, וכעס הבזיק בעיניה. “אני לא חושבת שזה עניינך.”

“אש,” אמר כשהשתתקה. “קוראים לי אש.”

היא הנהנה, אך לא חזרה על שמו. והוא קלט שהיה נותן הכל כדי לשמוע את שמו מפיה.

הוא שלח יד והעביר את אצבעותיו על הקולר שלצווארה. “זה קשור לאיחור שלך?”

היא פסעה אחורה, פניה מזעיפות עוד יותר.

“המאסטר שלך מחכה לך?”

עיניה נפערו ואצבעותיה נשלחו אוטומטית לקולר, עליו היו מונחות אצבעותיו רק כמה שניות קודם.

“איך קוראים לך?” שאל, כשלא אמרה דבר. “אני אמרתי לך את שמי. מן הנימוס לומר את שמך.”

“ג’וזי,” אמרה בלחישה. “ג’וזי קרלייל.”

“ולמי את שייכת, ג’וזי?”

היא צמצמה את עיניה והחלה לתחוב לתיקה את העפרונות שהתפזרו. “אני לא שייכת לאף אחד.”

“אז לא הבנתי נכון את משמעות הקולר שאת עונדת?”

אצבעותיה רפרפו שוב על התכשיט, מה שגרם לו לרצות להסיר ממנה את הענק. הוא לא מתאים לה. צריך לבחור בתשומת לב רבה קולר עבור סאבית. משהו שיתאים לאישיות שלה, משהו שנוצר במיוחד בשבילה, לא בשביל כל אישה.

“לא טעית,” אמרה בקול צרוד, שהעביר צמרמורת בגבו. הקול שלה לבדו מסוגל לפתות גבר בתוך שניות. “אבל אני לא שייכת לאיש, אש.”

הנה זה בא. שמו על שפתיה. זה הכה בו חזק, ממלא אותו בסיפוק בלתי מוסבר. הוא רצה לשמוע את זה שוב מפיה, כשהוא מענג אותה. כשידיו ופיו על גופה, מחלצים ממנה אנקות של עונג.

הוא הרים גבה. “אז את לא מבינה את משמעות הקולר?”

היא צחקה. “לא, אני כן מבינה. אבל אני לא שייכת לו. אני לא שייכת לאף אחד. זאת הייתה מתנה. מתנה שאני בוחרת לענוד, לא יותר מכך.”

הוא רכן אליה והפעם היא לא נסוגה מפניו. מבטה ננעץ בו בסקרנות, אפילו בציפייה. גם היא הרגישה את זה, את המשיכה המגנטית ביניהם. היא צריכה להיות עיוורת ובהכחשה גמורה כדי לא להרגיש את זה.

“אילו היית עונדת את הקולר שלי, היית יודעת שאת שייכת לי, לעזאזל,” נהם. “יותר מזה, לא היית שוכחת לרגע שאת מעניקה לי את כולך. אילו היית תחת השגחתי, היית לגמרי שייכת לי. לא היה כל ספק בכך. ולא היית מהססת כשהיו שואלים אותך מי המאסטר שלך. גם לא היית אומרת שזו מתנה, כאילו זה סתם תכשיט שנבחר מתוך גחמה. אז הייתה לזה משמעות, ג’וזי. הייתה לזה כל המשמעות שבעולם. ואת היית יודעת את זה.”

עיניה נפערו והיא צחקה שוב, מתיזה ניצוצות שובבים מעיניה. “אז חבל שאני לא שייכת לך.”

ובאומרה זאת הסתובבה והלכה, התיק על כתפה, והשאירה אותו עומד שם ומחזיק את הציור עם דיוקנו.

הוא ראה אותה מתרחקת ממנו, שערה גולש על גבה ומתנופף ברוח, הכפכפים מבזיקים עם כל פסיעה שעשתה, צמיד הקרסול מדנדן קלות עם צעדיה. הוא הביט שוב על הציור שבידו.

“אכן, חבל מאוד,” מלמל.