עורך צללים

1

עד היום, בכל פעם שאני נוסעת להרצאות של יום שישי במוזיאון היהודי, או לוקחת את הנכדה שלי, דניאל, להסתכל על קקטוסים בגן הבוטני, אני רואה אותו: מהוה, שכוּח, מאובק, נעזב, כמו מתחנן בפניי שאעקור אותו ממקומו, שלא אשאיר אותו שם. לפעמים, כשאני מחנה את הרכב בחניון, אני פוסעת לעברו: מלטפת את האבק מעל הסמלילים – סמל המדינה, ומתחתיו האיור הקטן, ספר פתוח בתוך קופסה – מגרדת באצבע את האותיות השחורות, 'משרד החינוך והתרבות, הערוץ החינוכי הישראלי', מחליקה על לוח האבן ואז ממששת את המסמרים החלודים שקבעו את השלט הזה אי אז, ושבה ובוחנת את האצבע: אבק סמיך, חום־אפרפר. אני ממוללת באצבעותיי, מלקקת – טעם מר, מתכתי – ומפוגגת אותו, כשדניאל, קצרת רוח, אוחזת בזרועי ואומרת: נו, סבתא, אין לנו את כל היום.

שש שנים הייתי נכנסת יום־יום בשער הזה. כל בוקר הייתי קמה, מכניסה את העיתון, משקה את העציצים, מעירה את שמעון ואת הילדים, מכינה כריכים, מלבישה, מזרזת ויוצאת – שמעון היה מסיע אותם לבית הספר – ואחרי חצי שעה, עשרים וחמש דקות אם לא היו פקקים, הייתי מגיעה, מחנה את הרכב במגרש החניה שבו, שנים אחר כך, מפלסת הנכדה שלי את דרכה אל הקקטוסים, ואני נשרכת אחריה, חולמנית, סוקרת את כל מה שסביבי כאילו לא הייתי כאן מעולם, כאילו הייתי כאן יום־יום, שש שנים, יום־יום. ולפעמים, אם יש לי עוד דקה לגנוב, אני מציצה פנימה. הנה הבוטקה של השומר, עומד נטוש ליד שער חלוד, שרק בעיניים מאומצות עוד זיהיתי את הירוק שהיה בו אז, ומאחורי השער, כבר נסתר ממני עכשיו, היה העולם שלנו: בניין המשרדים הקובייתי, האולפנים, פינת העישון, הקיוסק, שהוותיקים – יהושע, חמדה גוּדֶס, וּויינטרוב החשב – קראו לו 'קנטינה'.

חמדה. בזכותה בכלל הגעתי לכאן, בזכותה ובמקרה, אלא מה, משום שכשאני חושבת על כך עכשיו, מסתכלת על חיי ממרומי עגלה עמוסת אלומות, אני נוכחת לדעת שכמעט כל דבר בהם אירע במקרה: הפגישה עם שמעון, הלידות, הרדיו, הטלוויזיה. בחיַי אלוהים: לא חיפשתי ולא רדפתי ולא מרפקתי. מה שצץ, צץ. וכך, יום אחד, אחרי עשר שנים ברדיו, מפיקה תוכניות מן היקב ומן הגורן, מתרוצצת בעקבות שדרנים ועורכים והשד־יודע־מי, שמעתי – לא אזכור עוד ממי – שחמדה גוּדֶס מחפשת מפיקה לערוץ החינוכי. כולם הכירו את חמדה: בת נהלל, אישה נמוכה ונמרצת, מרשימה, מלאת עזוז, מבוגרת ממני בעשר או חמש־עשרה שנים. גם היא התחילה ברדיו, כקריינית, כמדומני, ושנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשאני עוד הייתי נערה בת שש־עשרה, נוסעת על טרקטור בכפר מסריק, נקראה חמדה להצטרף לצוות ההקמה של הערוץ החינוכי הישראלי, שהיה אז בקומת משרדים צפופה בגבעת רם. חמדה מונתה לנהל את מחלקת התוכניות של הערוץ, שלא היה אדם בישראל, ילד או מבוגר, שלא צפה בו, אם בתוכניות הלימודיות, חשבון ומדעים, ואם בתוכניות האחרות, של המבוגרים – יומן חמש, סאטירה קלה, תוכניות ספרות, חידונים ומחוות למיניהן. ובעיקר, ובראש ובראשונה, ולפני הכול, התוכנית שהייתה לי הזכות להגות, להפיק ולערוך: 'אלו ואלו'.

חלפו כמה ימים, ולבסוף אזרתי אומץ וטלפנתי למשרדה של חמדה. כעבור שלושה צלצולים קצרים היא ענתה, הצגתי את עצמי, והיא – הוחמאתי עד שורשי שערותיי – אמרה שהיא מזהה את שמי מהרדיו. חמדה, חמדה, חמדה גוּדֶס האגדית, ידעה מי אני. בת כמה הייתי? שלושים וחמש, בערך. לא קשישה, אבל כן, קניתי לי שם. וחמדה, בקולה הצרוב, אמרה מייד: בואי לריאיון, ולמחרת – אז עוד גרנו בבית הכרם – נסעתי מירושלים לאולפנים בתל אביב.

אמרתי לשומר שבאתי לפגישה עם חמדה גוּדֶס, והשומר, שהיה עסוק בפתרון תשבץ, הניח את העיפרון ובחן אותי מתחת למשקפיו, ואחרי רגע עיין בנייר שהיה מונח על השולחן ואמר: שמך? גליה זעירא, עניתי. אה, אמר השומר, חמדה ביקשה שתחכי לה כאן, היא רוצה לצאת לגן. נשענתי על השלט שבכניסה – אז ראיתי אותו בפעם הראשונה – ואחרי שתיים או שלוש דקות היא הגיעה: נמרצת, תזזיתית, חייכנית, כובשת, יופייה יופי פועלי, מושבניקי, מובחר, מובחן, מסותת. היא הוליכה אותי אל הגן הבוטני, ישבנו על ספסל, מעולפות מחום – זה היה בתחילת הקיץ – והשקפנו על אגודה עליזה של כריזנטמות. חמדה, מעשנת בשרשרת ומרעידה את רגלה השמאלית, החלה להסביר על התפקיד, על הדרישות, משהו מעין זה, ואני, שמוללתי עלה בידי, רק רציתי להיפרד כבר מהרדיו, ולעזוב עם שמעון את בית הכרם ואת ירושלים, לקחת את ארנון ונועה שעוד היו קטנים, ולהפליג. הקשבתי לנאומה של חמדה על חזון הערוץ החינוכי ועל הפקה ועל עמידה ביעדים, ושתדעי לך, אמרה חמדה, שיום יבוא ואת תיצרי תוכניות משלך, אנחנו מעודדים את זה כאן, ואני כדררתי בידי כמה קרעי עלה ירוקים, תליתי בה עיניים ואמרתי: נפלא.

זה היה, אם חישוביי אינם מוטעים – וגם אם כן, מה בכך – ב־1986. בתום הפגישה אמרה חמדה שבקרוב היא תיצור קשר. חלפו כמה שבועות, חמדה התקשרה ובירכה אותי על העבודה החדשה. התחלנו לארגן את המעבר – שמעון, שעבד אז באגף תקציב ומִנהל במשרד החינוך, ביקש לעבור למשרד בתל אביב; אני נפרדתי מהחברים ברדיו, הודענו לבעלת הדירה שאנו עוזבים, ארזנו את מיטלטלינו, עמסנו מזוודות ונסענו לעבר הדירה המוארת והמרווחת שמצאנו ברמת גן, קומה שלישית בלי מעלית, עם חדר לארנון וחדר לנועה, וחדר שינה גדול לשמעון ולי, הסלון צופה לגינה מוריקה, שלווה. למחרת נסעתי לאולפנים. תחילה שובצתי כמפיקה של 'בא בחשבון', תוכנית חשבון לילדים, משעממת להחריד. בחיַי אלוהים: שיממון. ואמנם, אילו אתגרי הפקה מזמנת תוכנית טלוויזיה ללימוד אריתמטיקה של בית ספר יסודי? כן, מדי פעם צריך היה לזמן אורחים לתוכנית, על פי רוב דוקטורנטים צעירים למתמטיקה מהאוניברסיטה, במשקפיים שחורים עבים ובאפודות מזעזעות בגוני חום – כל שהיה עליהם לעשות הוא לחצות את הכביש מהאוניברסיטה לאולפנים – ומעת לעת, כשאחד המדבבים היה חולה, לדאוג למחליף, או לקרוא לחזי, איש התחזוקה, לטפל באיזו תקלה. זה הגליק הגדול? הייתי מהרהרת ביני לביני בנסיעות הביתה או מתלוננת באוזני שמעון במיטה. ושמעון הקשיב, לילה־לילה, ולבסוף אמר: אז דברי עם חמדה.

במשך כמה ימים הסתובבתי במסדרונות, מגיעה עד לדלת של חמדה וסבה לאחוריי, חולפת על פניה בפינת העיתונים ומחייכת חיוך חלול, עד שבסוף – חושים מחודדים היו לה, לחמדה – הזמינה אותי בנעימות למשרד, שגבל בחומת האבן האדומה של הגן הבוטני. משהו לא כשורה, קבעה־שאלה חמדה אחרי שהתיישבה, משלבת, כדרכה, את רגליה על השולחן, סנדליה התנ"כיים מתריסים מול פניי. שתקתי. אחרי רגע אמרתי: אני יכולה להיות גלויה איתך? בוודאי, הזדקפה חמדה וניערה פירור לא נראה מדש בגדה. אמרתי לה שמשעמם לי, שההפקה של 'בא בחשבון' לא מספקת אותי, שאני מחפשת משהו אחר, למרות שעברו – כמה? – חודשים ספורים מאז שהגעתי. על מה את חושבת, למשל? שאלה חמדה, ואני, שלא הייתי מוכנה לשאלה הזו – חשבתי, בכנות, שהיא תזרוק אותי דרך החלון לרבוץ בין פרחי הגן מרוב עזות מצח – גמגמתי: אולי יומן חמש? שריר לא זע בפניה של חמדה גודס. יומן חמש! הפנינה שלה, בתה החוקית, תוכנית החדשות שכולם, כולם צפו בה! וחמדה, קרה כקרח, הסתכלה עליי ואמרה: קיבלת. מחר את מתחילה חפיפה.

נפרדתי לשלום מן הבובות חיבור וחיסור, מן המתמטיקאים היבשושיים ומרובעי המשקפיים, וסערתי אל משרדי יומן חמש, שהיו בקצה הרחוק של הקומה השנייה, בקצה מסדרון צבוע בכתום. הפקה של מגזין חדשות יומי – איזו חוויה! בוקר־בוקר הייתי מגיעה לאולפנים נמרצת, מוכנה ליום החדש ולהרפתקאותיו: איזה שר יעלה היום לשידור? האם יגיע לכאן, לאולפנים בתל אביב, או שמא לאולפן בירושלים, מצטלם על רקע תמונת פנורמה של העיר, כיפת הסלע נראית־לא־נראית מתחת בית שֶחיוֹ? ומה עם המבזק? האם כבר נכתב? מה קרה לעניבתו של דויד, המבזקן? התלכלכה מחרדל דיז'ון? מיונז? מה זה? ראש הממשלה בדרכו לאולפן?! מדוע? ומה נעשה? האם נשלח את שני המוזיקאים הצעירים, אלה שייעדנו לסוף התוכנית, לדרכם? היידה, אין זמן, עוד כמה דקות חמש, השעון לא יחכה, החלטות יש לקבל. זו הייתה השגרה שלי, השגרה הטרופה שהתאוויתי לה: כל יום ויום נדמה לי כמשפך – תחילתו רחב, סופו צר; בבוקר הכול היה פתוח, שעות ארוכות ציפו לנו, אך השעון לא עצר מלכת, וככל שהתקדם – אחת, שתיים, שלוש בצהריים, שלוש וחצי – נעשינו דרוכים יותר, דרוכים ודרוכים עד בוא השעה חמש, פייתו הצרה של המשפך, ובחמש ושלושים, אחרי ה"להתראות" של המגיש, החשכת האורות ואות הסיום, התרוקנות ודממה: חליפות מוּסָרות, אורות נכבים, האולפן ננעל. ולמחרת התחיל הכול מהתחלה.

כך עבדתי במשך ארבע שנים, 1987, 1988, 1989, 1990. יום־יום נסעתי מרמת גן לאולפן. ההתלהבות, מטבע הדברים, שככה עם הזמן. כן, הכול דפק, הכול היה מושלם, מושלם מדי: אם להודות על האמת, השתעממתי. ארנון ונועה גדלו, צמחו, עשו חיל בלימודים, שמעון אהב אותי בדרכו הדוּבּית, המגושמת, אך גם הוא הלך והזדקן מול עיניי – הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים, שחוק ורצוץ מעבודתו באגף התקציב והמנהל, ובאותה תקופה גם סבל מעודף משקל, ועישן, עישן, עישן, משתעל כל לילה עד כדי ליחה: ואני השתעממתי. יום אחד, כשירדתי בהפסקת הצהריים לגן הבוטני, נזכרתי בחמדה ובשיחתנו הראשונה, כשאמרה לי כאן על הספסל שיום יבוא וגם אני אצור תוכנית, תוכנית משלי, וחשתי שהגיעה השעה. באותה תקופה, אני נזכרת, כמה מפיקות שהתחילו יחד איתי החלו ליצור תוכניות – נעמי גדיד התחילה אז עם 'גלגלים', שעשועון הטריוויה ששודר בשעות הצהריים; עילית ברנאי פיתחה את 'חצי ירח', תוכנית הילדים האהובה – והייתי רואה אותן מסתובבות בגאווה במסדרונות או בקנטינה, עם קלסרים עבים ומחברות אדומות וכוסות קפה ביד, מדלגות מישיבה לישיבה ועסוקות בפיתוחים וברעיונות. וכעת הגיע תורי.

באותה תקופה התחלתי להשתתף, מדי יום שישי, בהתכנסות של דתיים וחילונים שלמדו יחד מקורות יהודיים: 'אסיף', כך קראו לבית המדרש שאליו הגעתי, אם אינני טועה, בהמלצתה של ורדה, חברתי שעבדה כספרנית באוניברסיטה ברמת־גן והכירה היטב את עולמות הלימוד הפלורליסטי שהחלו אז לצמוח. חמישה־עשר גברים ונשים, עם כיפה ובלי כיפה, עם חצאיות ועם מכנסיים, היינו יושבים בחצר בית הכנסת הרפורמי ביפו ולומדים יחד – פתחנו בשיעור של אחד החברים, אחר כך היינו יוצאים להפסקת קפה, מתפצלים לחברותות ולאחר מכן מתכנסים שוב ומשוחחים על הלימוד. הלימוד מילא אותי, העשיר אותי, ועורר שוב את מה שנרדם בתוכי מאז התואר הראשון בפילוסופיה יהודית, התואר המקולל שמעולם לא השלמתי כיוון שכרעתי תחת נטל העבודה ברדיו, ואף החזיר אותי עוד אחורה, לילדותי, לשיעורי התנ"ך בבית הספר של הקיבוץ, עם המורה האהוב שלי, ישראל דגון, שהקריא, בהטעמה וברֵיש רועמת, את פסוקי ישעיהו וירמיהו שהטילו עליי יראה. התגעגעתי ללימוד, לשיחות ברומו של עולם, שכמותן לא מצאתי בעבודה וגם לא בחיי עם שמעון; השתוקקתי ללמוד עם תלמידי חכמים שהמיתו עצמם באוהלם של תורה ומחקר, שהעמידו ספרים ומחקרים והרצאות.

שם, ב'אסיף', נולד הרעיון לתוכנית. אחרי כמה ימים תפסתי את חמדה בקנטינה ופרשׂתי אותו בפניה: שיחה על פרשת השבוע, עשרים ושתיים דקות, נעימת פתיחה, מנחה ואורח, מנחה ושני אורחים, דיון קצר ותרבותי, נעימת סיום, הכול היה לי בראש, וגם שם התוכנית – 'אלו ואלו', מתוך הקטע בתלמוד שלמדנו ב'אסיף': אלו ואלו דברי אלוהים חיים, דקלמתי לחמדה, שקרעה בשיניה שקיק סוכר. היא אמרה – לזאת ציפיתי – שהיא לא יודעת, היא צריכה לחשוב על זה, להתייעץ עם יהושע, לראות אם יש משבצת, אם יש תקציב, פה, שם; שם, פה, ואני אמרתי: בטח, בטח, זה רק רעיון, אך בליבי ייחלתי שתקבל את ההצעה פּוּנְקט במקום. כל החזון היה לנגד עיניי, ידעתי איך זה ייראה, רציתי את זה כל כך. אבל התביישתי ללחוץ, לנדנד, לדחוף ולהידחף, ורק מעת לעת, אחת לכמה שבועות, כשהייתי נתקלת בחמדה – בדרך מהקנטינה, על סף דלתו של יהושע, בפתח הקונטרול רום של יומן חמש, במגרש החניה, יוצאת מהאוֹסְטִין מוֹנְטֶגוֹ הכתומה שלה – הייתי זורקת: את זוכרת אותי, כן? את זוכרת את 'אלו ואלו'?

ובסוף זה קרה. הכוכבים הסתדרו בשתי שורות וביניהן נפרש שטיח, ועליו צעדתי אני עם תוכניתי החדשה. אַת תנהלי את זה, פקדה חמדה, ואלמלא אופייה ההפכפך – קריר בימים מסוימים, חמים ונעים באחרים, מעונן כמעט תמיד – הייתי מסתערת עליה בחיבוק. במקום זאת חייכתי בתודה, יצאתי מהמשרד, ספרתי את הדקות עד לסוף היום, ובחמש שלושים ושתיים כבר הייתי באוטו, טסה הביתה לספר לשמעון, שאסף אותי אל חיקו – הנה עולה באפי ריח הסיגריות, הנה ההרגשה המוכרת, הדוקרת, של הזיפים על פניי – ואמר: גליה, עשית את זה.

את הימים הבאים הקדשתי לבניית הצוות. אני הייתי עורכת התוכנית, האמונה על התכנים, על בחירת האורחים. דוֹביק שמר, איש גרוּם וחביב שביים את תוכניות הלשון והמדעים, הצטרף כבמאי. את נילי המפיקה הבאתי מ'אסיף' – בחורה צעירה, עדינה, טובת לב, שהקסימה אותי בקולה הנעים ובצניעותה – והייתה גם רחל, התחקירנית הפעלתנית, שאיתרה עבורנו את רוב האורחים. כעת צריך היה למצוא מנחה, מישהו שיישא על כתפיו את התוכנית. כמה שהסתבכתי. סרקתי את העיתונים, האזנתי לרדיו, התייעצתי עם מכרים ועמיתים, ובסוף הבנתי שאני מחפשת, למעשה, את קולו של ישראל דגון, המורה שלי לתנ"ך מבית הספר. דגון מת מזמן, וגם לו היה חי, ספק אם היה נגרר מביתו בקיבוץ עברון לאולפנים בתל אביב. ערב אחד, כשישבתי במרפסת ופליתי כינים מראשה של נועה – אגב פלייה היינו שרות בשני קולות, להמתיק במשהו את הפעולה הדוחה הזו – בקע לפתע מן הסלון קולו של דגון, אך שונה במקצת במבטאו ובמקצבו, ואני השתתקתי וכריתי אוזן – זה היה הרדיו – והנה התחוור לי: גדעון אביזוהר. זה האיש שלי. ד"ר גדעון אביזוהר.

את אביזוהר, איש קירח וגבה קומה, בעל עיניים יגעות וקול רועם, הכרתי בירושלים. הוא היה דוקטור למקרא שלימד במשך שנים בסמינר למורות ובעוד כל מיני מסגרות, ובשעות הפנאי חִלטר ברדיו: מדי יום שישי הגיש תוכנית של ארבע־עשרה דקות על פרשת השבוע, הקריא פסוקים ומזמורים בוקר וערב, יזם וחיבר חידונים בנושאי תנ"ך וידיעת הארץ ותולדות עם ישראל. זה האיש שאני צריכה. עזבתי את נועה, פרועת שיער ופלוּיָה למחצה, ונכנסתי הביתה אחוזת סערה, פניתי למטבח והוצאתי את האלפון מתוך המגירה. גורנישט. שמו של אביזוהר לא היה שם. שלפתי את ספר הטלפונים של ירושלים, דפדפתי ותוך רגע מצאתי: אביזוהר ד"ר גדעון ונחמה, רחוב אלפסי 20, ירושלים, 5614900. טלפנתי, אביזוהר ענה ועצמתי עיניים, שומעת את דגון, נוחו עדן, והנה ידעתי: יש לנו מנחה.

אביזוהר לא התרצה בקלות. תחילה רטן על הנסיעות מירושלים לתל אביב, התלונן על ימי הצילומים הארוכים, תהה מה יהא על שנת הצהריים הקבועה שלו, ואני הבטחתי שנשלח מונית, נצמצם את ימי הצילום, נקצה לו חדר לנמנום – הוא היה, אם אינני טועה, בן קרוב לשמונים – העיקר שיבוא. והוא בא, ויום חגיגי אחד התחלנו: היה פתיח – מצלמה משוטטת על פני ארונות גדושי ספרים, נעצרת מול ספר עב כרס, שנפתח כמו מאליו בפרשת בראשית, ואצבע אחת, צהובה, מורה על הפסוק הראשון, ומתוך הספר מקפצות המילים 'אלו ואלו' – היה אולפן, והיו שני אורחים, כמדומני שאחד מהם היה משורר מתולתל והשני חוקר תלמוד: 'אלו ואלו', פרשת בראשית. כל תוכנית, כך קבעתי, תיפתח בקריאת הפסוקים הראשונים בפרשה, ואביזוהר, ממש כמו ברדיו, קרא את הפסוקים לאט ובהטעמה, בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, קולו אומר הוד כקול האלוהים, וכשסיים לקרוא היה אומר כמה מילים על הפרשה ופונה אל האורח הראשון, ואחר כך עובר לשני, והייתה מתפתחת שיחה נעימה, מלומדת, מעשירה, וכעבור עשרים ומשהו דקות אביזוהר היה מודה לאורחים בחיוך, מודה לצופים – "חן חן לכם," היה אומר – ונפרד לצלילי נעימת הסיום, כשעל המסך היו רצות הכתוביות, האחרונה שבהן, לפני שהחשיך המסך: "עורכת – גליה זעירא, הערוץ החינוכי הישראלי, תל אביב, תשנ"א־1990."

צמצמתי את נוכחותי ביומן חמש – כדי להפחית מן העומס החליטה חמדה לצרף עוד מפיקה, עִדִית קראו לה. הייתי בעננים. שמחתי במה שאני עושה. המשכתי להגיע ל'אסיף' בימי שישי, שם כל החברים צפו בתוכנית, וקטפתי בשמחה מחמאות, הערות, טענות, הצעות – גליה, תעשי כך; גליה, כדאי לך להזמין את ההוא; גליושקה, הייתה תוכנית מצוינת בשבוע שעבר, את חייבת להגיד גם לאביזוהר – ואני הייתי אדיבה ומנומסת ובעיקר סמוקת לחיים, משום שסוף סוף בחיי עשיתי איזה דבר. אחרי כמה חודשים הלכו ונמוגו המחמאות, אך היה איש אחד, שהצטרף לקבוצה באיחור, לא בתחילת השנה אלא באמצע החורף, שהמשיך להחמיא לי מדי שבוע על התוכנית. אני זוכרת: הייתי מגיעה לבית הכנסת הרפורמי בערך בתשע, מצטיידת בקפה ובביסקוויטים, והוא כבר היה שם, לפני כולם – גבוה, נאה, צעיר למדי, בשנות השלושים לחייו, שערו חום ולראשו כיפה כחולה, לעיניו משקפיים חצי כהות, וכך בכל שבוע סיפר שצפה, והחמיא, כמה הוא אוהב את התוכנית, ואיזה דבר מיוחד זה, בלב ליבה של הטלוויזיה, לעסוק בצורה אינטליגנטית כל כך ביהדות ולפתוח אופקים חדשים לצופים, נפלא, נפלא, נהדר. הייתי מודה לו, מחייכת, נבוכה, ושוב מודה לו, והוא היה מתיישב, מעיין בספר או משוחח עם אחד החברים, ואני, הומה וסעורה מדבריו הטובים, התיישבתי והתבוננתי בו בדממה, תוהה על קנקנו, עוד לא יודעת שתכף ממש הוא עתיד לפלוש לחיי ולחבל בהם. כן. זה היה חַגִי נאור.