עטלפים

הטמפרטורה בעמק החולה שבצפון ישראל עוברת תדיר את ה־40 מעלות בקיץ. המדרונות משני צדי העמק צהובים, ורק עצי שיזף ספורים מכתימים אותם פה ושם בירוק. מבחינה אקלימית מדובר בשלוחה של אפריקה, כאילו שלחה יבשת אפריקה אצבע ארוכה ארוכה עד לאחוריה של יבשת אירופה. בעלי חיים וצמחים רבים יצאו מאפריקה לאורך השלוחה הזאת ונדדו אלפי קילומטרים עד לפאתי אירופה. בעבר התרוצצו כאן אריות ופילים, שניצודו עד האחרון שבהם בידי האדם, ורק עצמותיהם מלמדות על היותם. כשאני מצמצם את האישונים, אפשר לחשוב שהפרות שרוֹעות במדרון הן עדר ביזונים.

השעה היא שש בבוקר, ומד־המעלות ברכב השכור שלנו מראה 32 מעלות. קריר. אתמול בערב ביצענו ניסוי ראשון מסוגו — הצמדנו מכשירי ג'י־פי־אס זעירים לגבם של שמונה עטלפים מהמין יזנוב גדול (Rhinopoma microphyllum, ראו תמונה). במשך שלוש שנים אנחנו מפתחים את המכשירים הזעירים, ולראשונה אי־פעם הצמדנו אותם לעטלפים בטבע. היזנובים, גם הם אורחים מאפריקה. הם מגיעים לעמק בכל קיץ בהמוניהם ממקום לא ידוע כדי לעשות בו את הקיץ ולהשמין מנחת לקראת החורף. בקיץ מוצלח הם מסוגלים להכפיל את משקל גופם. שמם ניתן להם בזכות הזנב הארוך והמאוד לא עטלפי שלהם. למרבית העטלפים אין כמעט זנב, רק זכר לזנב, ששקוע בתוך ממברנת הכנף שלהם. ליזנובים, לעומת זאת, יש זנב מפואר, ארוך כאורך גופם. הם משתמשים בו כבמקל נחייה — מטלטלים אותו שמאלה וימינה כשהם זוחלים אחורה במעלה סדק צר כדי לחוש את גבולותיו. בגלל הזנב הזה, חוקרים סבורים שהם דומים במראה לאב הקדמון של העטלפים, וחוקרי עטלפים מכל העולם משתוקקים לראות אותם מקרוב. אבל כל אלה לא מעניינים אותנו בשש בבוקר, בשעה שאנחנו נוסעים ברחבי העמק כשחלונות הרכב שלנו פתוחים ואנטנת יאגי גדולה מונפת החוצה אל על. האנטנה מחוברת למקלט רדיו שמכחכח בקול בתוך הרכב. כולנו דרוכים, מאזינים לכחכוח בריכוז. מדי פעם אחד הסטודנטים ברכב קופץ כי נדמה לו שהוא שומע צפצוף בתוך הרעש. העטלפים שמישדרנו אתמול לא חזרו למערה שבה לכדנו אותם, ועכשיו צפצופי משדר הרדיו הקטן שעל גבם הם הסיכוי היחיד שלנו למצוא אותם. סמוך לצומת הגומא אחד הסטודנטים מקפיץ את כולנו, אבל הפעם לא מדובר באזעקת שווא — הצפצוף חזק וברור, והוא מגיע מכיוון המדרון המערבי. אנחנו מתפרשים על המדרון עם אנטנות ומתחילים לטפס. התיאוריה אומרת שבעזרת סיבוב האנטנה עד לכיוון שממנו נשמע הצפצוף החזק ביותר — ניתן לקבוע את כיוון המשדר, ואם חוזרים על הפעולה הזאת פעמיים, משתי נקודות שונות, אפשר להצליב שני כיוונים ולמצוא את המשדר. במציאות זה קשה יותר. כל הבוקר, במשך כשש שעות, אנחנו מטפסים על המדרון בחום הכבד ובדרך לא דרך. כמה פעמים אנחנו מאבדים לחלוטין את הצפצוף, ואז עולים עוד כמה עשרות מטרים ושוב שומעים אותו. אנחנו מתכנסים לבסוף קצרי נשימה ונוטפי זיעה סביב עץ חרוב גבוה, אבל שום עטלף לא נראה על העץ. אנחנו מקיפים את העץ, מטפסים על ענפיו, מקרבים את האנטנה ואז מרחיקים אותה, ושוב מקרבים, ורק אחרי שעה ומשהו של סריקה אנחנו מבחינים בגוש לבן קטן למרגלות העץ. המשדר כנראה נפל בשעה שהעטלף עופף כאן למעלה בלילה. השמחה של הצוות על מציאת המשדר עצומה, ואנחנו נוסעים לחגוג אותה בסעודה של עוגות גבינה בבית הקפה היחיד באזור, שנמצא בתחנת הדלק הסמוכה. אנחנו חוגגים אפילו שלא ברור לנו כלל שיש נתונים במכשיר. אנחנו חוגגים אפילו שמדובר במכשיר אחד בלבד מתוך השמונה שהצמדנו לעטלפים, ואפילו שברור לנו שהיה כאן מזל עצום, ושאם נצטרך לחפש כך כל מכשיר, מוטב להפסיק את המחקר מיד, ובכל זאת אנחנו חוגגים. בערב אנחנו מגלים שגם יש נתונים במכשיר. אנחנו צופים במסלול הג'י־פי־אס של העטלף שלנו ומתמוגגים. קשה לתאר את תחושת הסיפוק.

רוב העטלפים הם יצורים קטנים. יזנובים שוקלים פחות מ־40 גרם, ומסיבה זו איש לא הצליח לעקוב אחרי התעופה שלהם בדיוק כזה. שלוש שנים שאנחנו מפתחים את המכשיר הזעיר, בודקים אותו, מתאכזבים ושוב מפתחים, וכעת, לראשונה אי־פעם, נגלה בפנינו לילה שלם בחייו של עטלף. שאגות שמחה פורצות בחדר כאשר אנחנו מגלים שהמיקרופון שעל המכשיר הקליט את קולות האקולוקציה שבהם משתמשים עטלפים כדי לחוש את העולם. מאז אותו ג'י־פי־אס ראשון, שנמצא כמעט במקרה למרגלותיו של אותו עץ חרוב, הצמדנו יותר מ־1,000 מכשירי ג'י־פי־אס ליותר מעשרה מיני עטלפים ביותר מעשר מדינות, בכל יבשת אפשרית, והכול במטרה אחת — להבין איך זה להיות עטלף.

עטלפים הם בעלי חיים מיוחדים. הם היונקים היחידים שיש להם כושר תעופה אמיתי. הכנפיים שלהם הן בעצם זוג ידיים עם חמש אצבעות, שעצמותיהן התארכו מאוד וממברנת עור גמישה נפרשת ביניהן. יש עטלפים בגדלים ובצורות שונים, והם נחשבים למגוונים ביותר בקרב היונקים. לא פחות מ־1,400 מיני עטלפים מוכרים היום. רבים מהם חברתיים וחיים במושבות שיכולות להכיל מיליוני פרטים, אחרים מתגוררים בגפם בסדקים. עטלפים אינם עיוורים, קצתם אפילו רואים מצוין, אבל מרביתם, גם הרואים שביניהם, משתמשים באקולוקציה — הם משדרים קולות חזקים, בעצם צועקים, ומעבדים את ההדים החוזרים באמצעות המוח כדי לייצר תמונה של העולם שמולם, והם עושים זאת טוב בהרבה מכל מכונה אנושית. גם הפיזיולוגיה שלהם ייחודית. טמפרטורת גופם עולה בחמש מעלות בערך בתוך דקות כשהם ממריאים לאוויר, ובחורף רבים מהם נכנסים לתרדמת חורף ומורידים את טמפרטורת גופם לאפס מעלות כמעט, כדי לחסוך אנרגיה. ביחס למשקלם, הם מאריכי חיים יותר מכל יונק אחר, ואפילו הקטנים שבהם מסוגלים לחיות עשרות שנים רבות. מערכת החיסון שלהם יודעת להתמודד עם וירוסים ביעילות רבה. עטלפים רבים מספקים שירותים חשובים למערכת האקולוגית וגם לאדם. יש בהם כאלה שמחסלים יתושים בקצב מסחרר, ואחרים שצדים עשים ומזיקים חקלאיים אחרים. יש בהם מאביקי צמחים ומפיצי זרעים. בלי עטלפים אין פירות דוריאן ואין טקילה. אין פלא שבסין הם נחשבים סמל למזל טוב. למרות כל אלה, העטלפים כמעט אינם מוכרים לנו.

בספר הזה אני יוצא למסע בעקבות העטלפים מנקודת מבטם של בני האדם שחוקרים אותם. לצורך הכתיבה ראיינתי כ־20 חוקרים שעטלפים הם כל עולמם ואת סיפוריהם אני מביא כאן.

אם עד היום חשבתם שעטלפים הם במקרה הטוב סתם מעופפים מפחידים, ובמקרה הרע מפיצי מחלות צמאי דם, אין לי ספק שהספר הזה ישנה את דעתכם.