עידן האש פרדיגמת לחימה חדשה

1

הפרדיגמה הדיאלקטית של המלחמה המודרנית

במאתיים השנים האחרונים כתבו הוגי הדעות הצבאיים על המלחמה המודרנית, ושיקפו את השינויים החברתיים והטכנולוגיים שחלו במאות ה־19 וה־20 בעקבות המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית. בתחילת המאה ה־21 הגיחה לעולם פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש. הביטוי פרדיגמה חדשה מתייחס לתאוריה שטבע תומאס קון בדבר מהפכות מדעיות. התאוריה גורסת שקהילות מדעיות – במקרה שלנו חוקרים ותאורטיקנים צבאיים – פועלות בתוך מסגרת אינטלקטואלית קבועה של הנחות ואמונות, המאפשרת את התפתחותה של השיטה השלטת אך בולמת רעיונות ועמדות החורגים מהמסגרת. שינוי פרדיגמטי מתרחש כאשר המסגרת המוכרת אינה מסוגלת להסביר ממצאים חריגים, והם הולכים ומתרבים. במקרה כזה נוצר משבר קונספטואלי ומתחוללת מהפכה מדעית המעלה פרדיגמה חדשה ומשנה את הנחות היסוד ואת המסגרת האינטלקטואלית כולה.1

בעשורים האחרונים החלו להופיע בשדה המערכה ניצניה של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש, בין השאר בדמות: מתן עדיפות להתקפה באמצעות מערכות מידע ואש על פני התמרון הקרקעי; מעבר לשליטת מידע ואש בשטח האויב כתחליף לכיבוש השטח ולשליטה קרקעית בו לאורך זמן; העדפת שיקולים של ריכוז ופיזור אש במקום ריכוז ופיזור כוחות להשגת יעדים אופרטיביים; שימוש ביחסי שחיקה באש כמדד לעוצמה במקום יחסי כוחות.

התאוריה הצבאית המודרנית

קרל פון קלאוזביץ, אחד מאבות תורת הלחימה המודרנית, הסתמך על גישות ודיסציפלינות שונות כאשר פיתח את התאוריה הכוללת שלו על מלחמה. ספרו "על המלחמה" עוסק בפילוסופיה, באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) ובמתודולוגיה של מדעי החברה, ובה בעת גם בהיסטוריה, במדע המדינה, בפסיכולוגיה וכמובן – באסטרטגיה ובטקטיקה צבאיות.2 ואכן, גישה בין־תחומית ואקלקטית לחקר המלחמה היא הגישה הראויה, שכן מלחמה היא תופעה מורכבת, הנוגעת לכל מרכיבי ההוויה האנושית ולכל סוגי הפעילות האנושית.

הוגי הדעות הצבאיים של המאה ה־19 חלקו על התפיסה האחידה, שאפיינה את תקופת ההשכלה וחיפשה תאוריה כללית ועקרונות בעלי תוקף אוניברסלי לתופעת המלחמה. בחלקה, סברו, אפשר להעמיד את המלחמה על כללים ועקרונות קבועים, אולם חלקה, בדומה לאמנויות, חשוף להשפעתם של גורמים לא צפויים שאפשר ליישמם רק בכוח שאר רוחו היצירתי של המצביא.3

העיסוק התאורטי הזה בתופעת המלחמה התפצל לשתי אסכולות מרכזיות: את האחת, המיוצגת על־ידי הצרפתים אנטואן אנרי ז׳ומיני ופרדיננד פוש, הבריטי באזיל לידל הארט ואחרים, אפשר לכנות ״אסכולה שימושית״ או ״אסכולה מרשמית״, שכן היא מנסה להתוות עקרונות קבועים וכללים מנחים לניהול מוצלח של מלחמה ולהשגת ניצחון. השנייה, פרי הגותו של קלאוזביץ, מציגה תאוריה כוללת על מאפייניה השונים של תופעת המלחמה באמצעות דיון דיאלקטי במושגים הבסיסיים של המלחמה וביחסים ביניהם.4

השיטה הדיאלקטית שאותה נקט קלאוזביץ אפשרה לו לצמצם גורמים בעלי מורכבות רבה לממדים הניתנים להבנה פשוטה, והעמידה זה מול זה גורמים מקוטבים (Argument by Polarization). בשל כך היא יצרה סינתזה תאורטית ברמה גבוהה יותר בין תופעות מדיסציפלינות שונות: תאוריה ומעשה, אמצעים ומטרות, מדיניות ומלחמה, הגנה והתקפה, רגש והיגיון, הפעלת אלימות ומוסר ועוד.5

בדרך זו שילב קלאוזביץ את המסורות של עולם ההשכלה בתקופתו, אשר הדגישו את הניתוח האובייקטיבי הרציונלי ואת החתירה לבהירות מרבית, עם המסורת הרומנטית הגרמנית, שהתמקדה בגורמים סובייקטיביים, תרבותיים ורגשיים. השילוב בין היסודות הרציונליים והאי־רציונליים, המאגד את כל היבטי המלחמה, הוא אחד הגורמים המרכזיים המעניקים למשנתו של קלאוזביץ את תקפותה הנצחית.

לא קשה להבחין כי קלאוזביץ הושפע מתנועת ״נגד ההשכלה״ הגרמנית שפרחה במחצית השנייה של המאה ה־18, ומהשקפת ההיסטוריציזם, הגורסת שכל חברה אנושית וכל פעילות אנושית מוגדרות על־ידי ההיסטוריה שלהן, ובוחנת חברות ותקופות בפרספקטיבות ובערכים של זמנן. הוגים בתנועה, כגון גיאורג פון ברנהורסט, יצאו חוצץ נגד הגישה הצבאית המכניסטית של פרידריך הגדול שדגלה בצבאות שכירים, משמעת חסרת רחמים, תרגולות סדר מכניות וטקטיקה קווית, ונתנו דגש לרוח הלחימה וללהט פטריוטי.

ב־1801 הצטרף קלאוזביץ למכון לקצינים צעירים בברלין, והפך לבן חסותו ולתלמידו המצטיין של ראש המטה הפרוסי גנרל גרהרד פון שארנהורסט, שחידש וניהל את המכון כחלק מהרפורמה הכללית בצבא הגרמני בעקבות התבוסה לצבא נפוליאון בקרב יינה ב־1806. פרוסיה איבדה כמחצית משטחה ומאזרחיה בהסכם השלום ב־1807, וצבאה הוגבל ל־42 אלף חיילים.6 שארנהורסט ביקר את הניסיון לקבוע עקרונות ״מדעיים״ לניהול מלחמה – פרי האסכולה הצרפתית של תקופת ההשכלה. הוא גם הסתייג מהעיסוק המוגזם בחישובים גאומטריים של ״קווי המבצעים״, שאפיינו בהמשך את הגותו של ז׳ומיני. החישובים היו אמורים לקבוע מראש את תוצאות המערכה, וקלאוזביץ ראה בהם הפשטה חד־צדדית מנותקת מהמציאות של עקרונות הלחימה.

תרומתו המרכזית של שארנהורסט להגותו של קלאוזביץ הייתה דרך ההתייחסות שלו לתאוריה הצבאית ולתפקידה. הוא גרס כי התאוריה לא אמורה לקבוע מרשמים ועקרונות לניהול המלחמה, אלא לספק ידע באמצעות ״מושגים נכונים״ שישמשו בסיס לדיון בגורמים המהותיים הפועלים במלחמה. מושגים אלה, שיש להבין את דרך פעולתם, יוצרים את הזיקה בין חלקי המלחמה ובין המלחמה כשלם, ואפשר לעשות בהם שימוש רק מתוך שיקול דעת וניסיון מצטבר של שימוש תמידי.

מתוך הגישה הזו פיתח קלאוזביץ תפיסה דיאלקטית חדשה ומקיפה של תאוריית המלחמה. היא הדגישה את הרבגוניות האנושית הפועלת במלחמה והתמקדה במושגי הכללים, בשאר הרוח, בכוחות הנפשיים, בגורמי האי־ודאות ובהיסטוריה. בדומה לקאנט, שהשפיע על רוח התקופה, קלאוזביץ שילב בין המדע, שמטרתו היא הרחבת הדעת באמצעות גיבוש מושגים, ובין האמנות, הנובעת משאר הרוח (גניוס) שהוא מקור היכולת היצירתית ופועל להשגת מטרה גבוהה יותר.

קלאוזביץ כלל בדגם התאורטי הזה של האמנות גם את ״אמנות המלחמה״. לשיטתו, ההבדל העיקרי בפעילות היצירתית באמנות ובמלחמה הוא שבמלחמה אי אפשר לקבוע כללים קשיחים מאחר שהמושא מגיב באופן עצמאי. תפקיד התאוריה הוא להבהיר את המושגים והכללים ואת הקשרים בינם ובין המלחמה בכללותה ולשמש בסיס ללימוד ולמחשבה עצמאית של מפקדים, אך, כאמור, היא אינה אמורה לספק מרשם לפעולה.7

עם זאת, כפי שמציין פרופ' עזר גת בספרו "מקורות המחשבה הצבאית המודרנית", בניגוד לאמירתם העקרונית, הרעיונות הקונקרטיים שקלאוזביץ מעלה, כגון ריכוז כל הכוחות והאמצעים לקרב הכרעה אחד גדול והמטרה של השמדה והרס האויב, הם מרשמים שמצביאים צריכים, לשיטתו, לפעול על פיהם כדי לנצח במלחמה.8

קלאוזביץ שילב בכתיבתו את הגישה הפילוסופית של היקש עם תצפית היסטורית, כלומר ניסיון, כדי להבטיח את אמיתות העקרונות התאורטיים, ״הואיל והפילוסופיה והניסיון [...] ערבין זה לזה״.9 בהשפעת רעיונותיו של קאנט, ובייחוד רעיון ״העצם כשלעצמו״, הוא ניסה להציג את הצורה האידיאלית (אב־טיפוס) של תופעת המלחמה כמודל ייחוס למדידה של כל פעילות צבאית.10

את קרבות ההשמדה של נפוליאון ראה קלאוזביץ כמתקרבים לאותה שלמות אידיאלית: ״ניתן היה לתהות אם יש אמת כלשהי במושג שלנו על האופי המוחלט של המלחמה, אלמלא העובדה שראינו במו עינינו את הלוחמה כשהיא מגיעה למצב הזה של שלמות מוחלטת״.11 במלחמה, הוא סבר, פועל גורם טבעי של הסלמה, המביא אותה לידי אלימות קיצונית. עם זאת, הוא סייג את הדברים כאשר טבע את המושג חיכוך, בהשאלה מהפיזיקה הניוטונית, כדי לבטא את השפעות המאמץ הגופני, עייפות הלוחמים, הסכנה, האקראיות והקשיים הבלתי צפויים, שהולכים ומתגברים ככל שהמלחמה מתארכת ומגבילים את הסלמתה למצב הקיצוני.12

כתיבתו התאורטית של קלאוזביץ במרוצת השנים ביטאה גם את תהליך ההתפתחות של מחשבתו. חלק מהדילמות שהעסיקו אותו בתקופה המאוחרת היו המתחים בין צורות הלחימה השונות, כמו הגנה והתקפה, והצורך לגשר בין תופעת המלחמה כשימוש מרבי בכוח ובין הניסיון ההיסטורי, שכן חלק מהמלחמות היו מוגבלות בהיקפן ובעוצמתן ב־51 שנות חייו. כך, למשל, קלאוזביץ היה עד למפלה של צבא נפוליאון, שאולץ להסיג את צבאו מספרד על־ידי כוחות גרילה בפיקודו של גנרל וולינגטון.

יישוב הדילמות הללו הושפע מהגישות הפילוסופיות של אותה תקופה, ובעיקר מהדיאלקטיקה של הֵגל, וכך יכול קלאוזביץ להציג את אחדותה הכוללת של תופעת המלחמה באמצעות החידוש התאורטי של ״השילוש המופלא״ (המכונה גם "השילוש הפרדוקסלי") – העם, המצביא והממשל.13 כלומר מהות הלחימה היא האלימות הקמאית, השנאה והאיבה (העם), המעוצבת ומכוונת באמצעות רוחו היצירתית של המפקד (המצביא), שכפופה להשגת המטרה הפוליטית (הממשל).

ההבחנה המאוחרת הזו, שהציגה את המלחמה כמכשיר בידי המדיניות, יצרה את יחסי הגומלין הדיאלקטיים בין הצרכים והשיקולים המשתנים של הישות הפוליטית ובין השימוש בכוח ובאלימות, אשר נועדו לשרת את המטרות המדיניות של אותה ישות. יעד מדיני כזה הוא למשל השגת שלום, שתלוי מטיבו בכוח אך מנוגד לאלימות. במקביל, ההבחנה הזו יישבה את הסתירות בין צורות המלחמה השונות במסגרת תאוריה אחידה ושלמה של תופעת המלחמה.

פרידריך אנגלס וקרל מרקס, שפיתחו את רעיון המטריאליזם הדיאלקטי לתאוריה החברתית המקפת של המרקסיזם, היו מודעים להגותו הצבאית של קלאוזביץ. הקִרבה הרעיונית בין תפיסתו הדיאלקטית של קלאוזביץ באשר למלחמה ובין החשיבה המרקסיסטית של אנגלס ומרקס באשר למתח בין ההוויה החומרית לתודעה מעוגנת בהשקפה שהמלחמה, כמו שאר התופעות בחברה, נמצאת בתהליך שינוי מתמיד בהשפעת שאר התחומים האנושיים שאיתם היא באה במגע.

מבין השניים היה זה אנגלס שהתעמק והִרבה לכתוב בעניינים צבאיים מתוך החשיבות הרבה שתלה בכך לשם הצלחת הפעולות המהפכניות. כתביו הצבאיים היו מקצועיים וחפים ממרקסיזם בתחילת הדרך, אבל בכתיבתו המאוחרת הוא כבר הציג היבטים דיאלקטיים מרקסיסטיים על טיבה ההיסטורי של המלחמה, והדגיש את השיטה המהפכנית של גיוס האומה כולה למלחמה. חלק חשוב בכתיבתו של אנגלס הוקדש באותן שנים למלחמה המהפכנית לשחרור מעמד הפועלים. הוא ראה את המרד כ"אמנות״ הכפופה לכללים ברורים, ניסח את הכללים האלה והפך אותם לחלק ממורשת המרקסיזם.14

שלא כמו אנגלס, לנין ניסח את התאוריה הצבאית של המרקסיזם־לניניזם בברית המועצות לאחר שהתעמק בספרו של קלאוזביץ ״על המלחמה״, והִרבה לצטט מכתביו בוויכוחים עם מתנגדיו. הוא אימץ את שיטתו הדיאלקטית של קלאוזביץ, והיא אף התקבלה ב־1918 – בהמלצתו – על־ידי הוועד המרכזי של המפלגה הבולשביקית, וזכתה להכרה וללגיטימציה של המהפכה ושל הוגי הדעות הצבאיים הסובייטים.

את עיקר העניין מצא לנין ביחסים הדיאלקטיים בין הפוליטיקה למלחמה, וכן בהתייחסות של קלאוזביץ אל טבעה ההיסטורי של המלחמה המייצגת בכל עת את תקופתה. הוא ציטט פעמים רבות את אמרתו המפורסמת של קלאוזביץ ב"עיבוד" מרקסיסטי, ונהג לומר ולכתוב שהמלחמה היא המשך הפוליטיקה של המדינות ושל המעמדות באותן מדינות. מאוחר יותר השתמש במשנתו הדיאלקטית של קלאוזביץ כאשר שילב בפעולותיו הצבאיות כוחות מיליציה ומלחמה מהפכנית עם צבא מקצועי ומלחמה קונוונציונלית, ועבר על פי העקרונות התאורטיים של קלאוזביץ מנסיגה למתקפה לאחר שיריביו נחלשו. פעולות דומות אימץ סטלין בפתיחת מלחמת העולם השנייה.

מאו טסה טונג הושפע ממשנתו הצבאית המסורתית של סון טסו, שהציג דגם אידיאלי של ניצחון ללא לחימה, מהשקפת העולם הקומוניסטית הסובייטית ומהניסיון ההיסטורי של תנועות ההתנגדות בסין. הוא הסתייג משימוש ישיר בתורות לחימה זרות, כולל זו של קלאוזביץ, ובאסטרטגיה שנקט הוא יישם גישה דיאלקטית של הגנה ונסיגה אסטרטגית עמוקה, תוך ביזור הכוחות והסתמכות על אוכלוסייה מקומית, יחד עם אסטרטגיה של ניהול מלחמת גרילה התקפית ברמה הטקטית. הוא שילב כך פוליטיקה ומלחמה עממית, וכן הפעלת צבא סדיר ולחימת גרילה, והפך את ניסיונו הטקטי לעקרונות אסטרטגיים של התנגדות עממית מתמשכת וטוטלית.15

מאו יישם למעשה את עקרונות לוחמת הגרילה ("מלחמה קטנה"), שראשיתה המודרנית בלחימה שניהלו הספרדים נגד צבאו של נפוליאון בחצי האי האיברי בראשית המאה ה־19, שאותו הביסו בסיוע כוח בריטי לא גדול. הוא הציג את עקרונות הלחימה שלו במשפטים פשוטים, כגון "הטקטיקה שלנו היא הטקטיקה של לוחמת גרילה. היא מתבטאת בערך כך: [...] האויב תוקף – אנו נסוגים. האויב נעצר – איננו מניחים לו. האויב מתעייף – אנו תוקפים. האויב נסוג – אנו רודפים אחריו".16 ובמקום אחר: "זאת האסטרטגיה שלנו: ׳העמידו אחד מול עשרה׳. וזאת הטקטיקה שלנו: ׳העמידו עשרה מול אחד׳. הנה אחד מעקרונות היסוד שלנו לגבור על היריב".17

בין מלחמות הגרילה החשובות שהתנהלו בשנים מאוחרות יותר אפשר למנות את המלחמה שניהלו האמריקנים נגד המורדים בפיליפינים (1902-1899), מלחמות צרפת נגד "הליגה למען עצמאות" בווייטנאם (1954-1946) וה־FLN באלג'יריה (1962-1954), ומלחמות הקולוניאליזם הבריטי מול הגרילה במלאיה (1960-1948) ומרד המאו־מאו בקניה (1956-1952).18

התאורטיקנים הסובייטים של שנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20, כגון מיכאיל טוכצ׳בסקי וגאורגי איסרסון, שפעלו במסגרת האקדמיה הצבאית של הצבא האדום, היו נאמנים לתאוריה המרקסיסטית־לניניסטית ששילבה באופן דיאלקטי הגנה על המולדת ועל הסוציאליזם מפני התוקפנות הבורגנית האימפריאליסטית עם גישה התקפית להפצת המהפכה בכל המדינות ושחרור של כל פועלי העולם.19 במקביל הם פיתחו את תאוריית "המערכה העמוקה", שנועדה להשיג יעדים אסטרטגיים באמצעות ריכוז מאמצים של תמרון ואש בדרג הביניים המערכתי הנמצא בין הדרג הטקטי לאסטרטגי, וכן את תאוריית "המערכות העוקבות", והתמודדו באופן הזה, תאורטית ואסטרטגית, עם ממדי המרחב והזמן העצומים בברית המועצות.

פרופ' דמיטרי אדמסקי רואה את שורשי הדוקטרינה הצבאית הסובייטית בסגנון הקוגניטיבי, המעצב את התרבות האסטרטגית של ברית המועצות – סגנון שמאופיין בחשיבה הוליסטית תלוית הקשר ומבוסס על ניסיון ואינטואיציה יותר מאשר על היגיון פורמלי.20 זהו סגנון דיאלקטי המתייחס לשלם, מכיר בסתירות ומחפש סינתזה בין הנחות מנוגדות. גישה הוליסטית־דיאלקטית תלוית הקשר מסוג זה שונה מהחשיבה האנליטית־לינארית במערב, המפרקת את השלם לחלקיו ומחפשת פתרון לכל חלק בנפרד. הגישה הזו עיצבה את השיח האינטלקטואלי בצמרת הצבאית של ברית המועצות בשנות ה־70, והובילה להכרה כי מתחוללת בשדה הקרב שבירת רצף פרדיגמטית שהוגדרה ״מהפכה טכנולוגית צבאית״ (Military Technology Revolution – MTR).

דיון ער שהוביל הרמטכ״ל הסובייטי מרשל ניקולאי אוגַרקוב בשנים 1984-1977, קבע את המצע האינטלקטואלי שעליו צמחה במערב התפיסה החדשה של ״המהפכה בעניינים צבאיים״ בשנות ה־90. התפיסה החדשה הזו בישרה את בואה של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש.21

הגנה והתקפה

אלה דפוסי הפעולה החשובים ביותר במלחמה, מאחר שבהם תיקבע ההכרעה ומהם נגזרים דפוסי הפעולה האחרים – מכה ראשונה, ספיגה, נסיגה ועוד. התקפה היא פעולה תכליתית ומגמתית הכוללת יוזמה, הפתעה, מהירות, ריכוז כוחות, כיבוש שטח, השמדה והכרעה. הגנה נתפסת כפעולה תכליתית פחות, בלתי מגמתית, מתמשכת, מגיבה, השומרת על טריטוריה ומשמרת סטטוס קוו.

היחסים הדיאלקטיים בין הגנה להתקפה מושפעים משינוי היחסים בין האש ובין התמרון, ואלה הושפעו לאורך הדורות מהתפתחויות טכנולוגיות וממגמות חברתיות. באופן היסטורי, חיזוק יסוד האש העצים את ההגנה בעוד שיפורים ביכולות התנועה והתמרון חיזקו את היכולת ההתקפית. עם זאת, התמרון והאש משולבים זה בזה בצורה דיאלקטית בהגנה ובהתקפה. בהגנה – האש בולמת ושוחקת את כוחות האויב, ומאפשרת לכוח המגן לשבור את התקפת האויב ולממש מתקפת נגד בשלב הקריטי של המערכה. בהתקפה – התמרון בסיוע האש יוצרים יחדיו את כוח המחץ וההלם שנועד לשבור את רוח האויב, ומאפשרים לאש לפעול להשמדת כוחותיו ולהשגת ההכרעה.

היחסים הדיאלקטיים האלה בין התמרון לאש משתנים באופן יסודי בפרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש, שבה האש תופסת לעיתים את מקומו של התמרון ומאפשרת מעבר מיידי לתקיפה באש מדויקת מנגד בעומק שטחי האויב, תוך עקיפת מערכי ההגנה הקרקעיים של כוחותיו, ומצמצמת את הגורם הגאוגרפי מבחינת המרחב והזמן.

קלאוזביץ הציג תפיסה מורכבת בנוגע ליחסים בין הגנה להתקפה. הוא ראה בהגנה את צורת הקרב החזקה יותר, אך בשל תכונותיה השליליות הסביר כי יש לנקוט אותה רק בתחילת המלחמה ובמצבי חולשה, אך ״עם ההתחזקות יש לזנוח אותה ולבחור בצורה בעלת התכלית החיובית [...] לפיכך, מהלכה הטבעי של המלחמה הוא להתחיל בהגנה ולסיימה במתקפה״.22

מול עדיפותה של ההגנה הוא הציג את חסרונות ההתקפה, אך ראה אותן משלימות דיאלקטית זו את זו: הצלחת ההתקפה מותנית במיצוי מלא של עוצמת ההגנה, עד שכוחו של התוקף נחלש ואפשר לעבור בצורה מהירה להתקפה, אשר רק באמצעותה אפשר לממש את האש להשמדה ולהכרעה. לעומת זאת, ההתקפה מוגבלת לנקודה שממנה התוקף אינו יכול עוד להתקדם. קלאוזביץ קרא לה ״נקודת מיצוי ההתקפה״: אם התוקף לא השיג הכרעה עד אותה נקודה מתהפכות היוצרות וחלה ״רתיעה״, אשר עוצמתה על הכוחות עלולה להיות רבה אף יותר מעוצמת המתקפה.

על סמך מגבלות האש והתמרון של תקופתו הגדיר קלאוזביץ שלושה גורמי יסוד חשובים להשגת הניצחון: הפתעה, יתרון קרקעי והתקפה מכיוונים שונים (תמרון לפיתה על צורותיו השונות). הוא בחן את היחסים בין הגנה להתקפה על פי שלושת הגורמים האלה תוך שהוא מבחין בין הרמה הטקטית לרמה האסטרטגית, והגיע למסקנה כי יתרון ההפתעה של המגן גדול יותר ברמה הטקטית, אף כי יש לתוקף עדיפות בכך שהוא יכול לבחור את כיוון התקיפה.

המסקנה נובעת מן העובדה שהמגן יכול לתמרן ולהפתיע את התוקף פעם אחר פעם בנקודות שונות אם כוחות האויב מרוכזים, או לתמרן וללפות את יחידות האויב מכיוונים שונים במקרה שהכוחות מפוצלים. לתוקף יש אפשרות הפתעה טקטית אחת בלבד, בפתיחת המלחמה, ותמרון הלפיתה על צורותיו השונות מגביר את הסיכון ככל שהוא נועז ומרוחק עקב הסכנה של ניתוק קווי הנסיגה. וכך, בסיכומו של דבר, יתרונו העיקרי של התוקף מתמצה בריכוז האש – ״ההספק הכפול המופק באמצעות כלי הנשק"23 – לעומת פיזורה אצל המגן.

קלאוזביץ ציין כי ברמה האסטרטגית עומד לתוקף יתרון ההפתעה בתקיפת פתע, מאחר שהיא מאפשרת לעיתים (רק כתוצאה מטעות של המגן) השגת ניצחון וסיום המלחמה בקרב אחד. לעומת זאת, הפתעה ברמה הטקטית עשויה להביא לניצחון כזה רק לעיתים רחוקות. כך גם אפשר לבצע תמרון לפיתה ותקיפה מכיוונים שונים ברמה האסטרטגית רק על־ידי הצד התוקף, כיוון שהמגן חסר את העומק הדרוש כדי ללפות את היריב.

למרות כל זאת סייג קלאוזביץ את יתרונות התוקף, בטענה שהצד שפותח במלחמה חורג משטחו ומחליש את עוצמתו ככל שהוא מתקדם לתוך שטח האויב. לעומתו, הצבא המגן שומר על כוחו מאחר שהוא קרוב לקווי האספקה ונהנה מעזרת האוכלוסייה. כלל הגורמים הופכים את המגננה לצורת הלחימה החזקה יותר גם ברמה הטקטית וגם ברמה האסטרטגית. בשיטתו הדיאלקטית מציין קלאוזביץ, כאמור, כי על אף יתרון ההגנה, המטרה הסופית של המלחמה היא כפיית רצוננו על האויב, והדרך הישירה לעשות זאת היא באמצעות התקפה והשמדה של כוחות האויב בקרב. מכאן גם נובעת החשיבות שתורתו מייחסת לאש על פני התמרון ולטקטיקה על פני האסטרטגיה.

ההיבטים הדיאלקטיים האלה באשר ליחסים בין הגנה להתקפה הושפעו ממגבלות התנועה של הכוחות בתקופתו של קלאוזביץ, ומחסרונו של מודיעין מהימן בנוגע למיקומם של כוחות האויב ופעילותם. הם מאבדים מתקפותם בפרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש בזכות השליטה המלאה במידע והאש המדויקת מנגד. שני אלה מקנים יתרון אסטרטגי ואופרטיבי ברור להתקפה, בעיקר כזו המבוצעת בהפתעה ומאפשרת לתוקף לגרום לאויב נזק כבד שיתקשה להתאושש ממנו.

קלאוזביץ פקפק באפשרות להשיג הכרעה על־ידי התמרון האסטרטגי עקב הקושי לנייד כוחות והקושי להסתיר את תנועתם, והִתנה את האפשרות להשיג הכרעה אסטרטגית בהתקפה ״בטעות מכרעת, גדולה ובלתי שכיחה מצד היריב".24 אולם השינויים הטכנולוגיים המהירים שהתחוללו במהפכה התעשייתית הראשונה במחצית השנייה של המאה ה־19, ובעיקר מסילות הברזל והטלגרף, יצרו אחרי מותו של קלאוזביץ מהפך ביחסי הגנה־התקפה. כבר בתקופתו של הלמוט קרל פון מולטקה (״הקשיש״), ראש המטה הכללי הפרוסי ובהמשך הגרמני בשנים 1888-1858, היה אפשר לנצל את אמצעי התובלה החדשים לטובת תמרוני לפיתה אסטרטגיים ולהשגת הכרעה מהירה במערכה, כפי שצבא פרוסיה, בפיקודו, עשה במלחמות מול אוסטריה (1866) וצרפת (1870).

מולטקה נמנה עם מנסחי אסכולת הלחימה הגרמנית, שאימצה את רעיון ההתקפה והמלחמה המוחלטת (טוטלית), דגלה בהשמדת כוחות האויב באש כתכלית המלחמה והעניקה לצבאו תהילה. תורת הלחימה הזו נתנה פרשנות סלקטיבית לרעיון המופשט של המלחמה האבסולוטית במשנתו של קלאוזביץ. מולטקה החזיק בדעות דומות לאלו של קלאוזביץ בנוגע למהות המלחמה, שאותה הוא ראה כאמנות ולא כמדע. ״דוקטרינות האסטרטגיה,״ הוא כתב, ״כמעט אינן חורגות מעבר למסקנותיו הראשונות של השכל הישר, ודאי שאין לכנותן בשם מדע; ערכן תלוי כמעט כל־כולו ביישומן המעשי״.25

ממשיכי דרכו, כמו אלפרד פון שליפן (שהחליף אותו בתפקיד הרמטכ"ל), הלמוט יוהן פון מולטקה (אחיינו, שהיה הרמטכ"ל במלחמת העולם הראשונה) ופרדיננד פוש הצרפתי מן העבר השני, קידשו את ההתקפה עד קצה גבול היכולת בלי שנתנו דעתם על המהפך בשדה הקרב בעקבות השינויים הטכנולוגיים המהירים והייצור התעשייתי ההמוני, שהובילו לרוויה של כוחות ואש בשדה הקרב.26

הפריסה הרחבה של מסילות הברזל ומערכת הטלגרף בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 הובילה לפרדוקס דיאלקטי, שהגרמנים חוו על בשרם בפתיחת מלחמת העולם הראשונה. על פי הפרדוקס הזה, ככל שהיה קל יותר להוביל ולכנס למלחמה את הצבאות הגדולים כך גם עלתה הצפיפות. הניידות בשדה הקרב נבלמה לקצב התנועה של בהמות המשא וצעידת חיילי הרגלים. שתי המגבלות האלה, עם שיפורים טכנולוגיים בתחומי הארטילריה והמקלעים וכן השוחות וגדרות התיל, בלמו את תנופת התמרון ההתקפי. הם הביאו לכישלון מהדהד של תוכנית שליפן שחתרה לכבוש את צרפת כולה באמצעות תמרון איגוף עצום, גרמו לקיפאון בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, העצימו את ההגנה והפכו את גורם האש לשליט במערכה.

התחזקות גורמי האש ביחס לתנועה ולתמרון בתחילת המאה ה־20 העניקה עליונות להגנה על חשבון ההתקפה, אך לא בישרה שינוי פרדיגמטי ביחסים בין התמרון לאש. הדינמיקה הדיאלקטית תשתנה בפרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש בתחילת המאה ה־21, כאשר האש המדויקת מנגד תשמש גורם אסטרטגי מרכזי, ולעיתים גם יחיד, להשגת יעדים מדיניים בכפייה בלחימה.

התפתחות הטנק, המטוס ומערכת הקשר הביאה, כאמור, למהפך נוסף בשדה הקרב עם התחזקותו של דפוס התמרון הממוכן בהתקפה על חשבון יסוד האש במגננה. מערכות הנשק החדשות הגדילו במידה ניכרת את כוח המחץ, המשלב מהירות, תנועה ואש, את משך התמרון ההתקפי ואת הטווח שלו. נוסף על כך הן חיזקו את יכולת ההפתעה, שהיא תנאי הכרחי להשגת ניצחון מהיר בהתקפה.

פרדיגמת התמרון הממוכן, שאותה קידמו הבריטים ג'ון פוּלֶר ולידל הארט בשנות ה־20 וה־30, מימשה יכולות טכנולוגיות אלה ויצרה מפנה בשדה המערכה. האפשרות להגיע להכרעה אסטרטגית באמצעות תמרון אופרטיבי של כוחות ממוכנים, בסיוע אש של כוח אווירי ובעזרת מערכות האלחוט שאפשרו לראשונה תקשורת דו־צדדית בכל מרחק ומזג אוויר, הפכה לאסטרטגיה מלחמתית מובילה לאורך רוב המאה ה־20.27

פולר, מהראשונים שקידמו את לוחמת הטנקים במלחמת העולם הראשונה, האמין שהטנק מגלם תכונות של מהירות, שרידות וכוח אש, שיאפשרו לו להתגבר על גדרות התיל ואש המקלעים, ולהבקיע או לעקוף את עמדות ההגנה. במטוס, אף על פי שיכולת העבירות שלו גבוהה יותר, הוא ראה בעיקר את הקשיים התפעוליים בשל הצורך בשדות תעופה קרובים ובטייסים מיומנים.

בהתחשב בכל אלה, הוא דגל במתקפה ישירה עם תמרון מהיר של כוחות עילית אשר יבקיעו את קווי ההגנה של האויב עם טנקים ויפגעו במפקדות השוכנות בעורף הטקטי במטרה לערער את רוחו של האויב ולשתק את יכולותיו. ברוח זו הוא גם הכין את ״תוכנית 1919״, בתקווה שתביא לניצחון בחזית המערבית באמצעות מתקפת טנקים, אך המלחמה תמה לפני שהתוכנית מומשה.

לידל הארט, שפעל בשנות ה־30 אחרי פולר, צידד לעומתו בהפעלת כוחות משולבים הכוללים שריון בסיוע כוח מטוסים, כאשר הרגלים משמשים "כוח נחיתה״ על כלי רכב ממוכנים. הוא שם במרכז את המהירות ואת עומק החדירה של הטנקים לעורף האויב, ועסק בכתיבתו גם ברמות הגבוהות של המלחמה – הרמה האסטרטגית ורמת האסטרטגיה רבתי.

פולר עסק ברמה הטקטית, ונתן משקל להפתעה וליכולת השרידות של כוח הטנקים כיוון שהן מאפשרות התקפה חזיתית בהפתעה ללא הכנה ארטילרית מקדימה, החושפת את כוונות התוקף. מעבר לכך, כאדם שנטה לפשיזם, הוא טען כי יש להקטין את הצבא המסורתי, צבא ההמונים, ולארגנו מחדש עם אנשים משכילים, כלי נשק חזקים וארגון נייד, שייצרו מכונת מלחמה יעילה ואפקטיבית.

מול גישתו הישירה של קלאוזביץ הציג הציג לידל הארט ב־1929 תאוריה ״מרשמית״, שהעמידה את כל האסטרטגיה על עיקרון אחד של ״גישה עקיפה״, והציגה את השילוב הדיאלקטי בין הגנה להתקפה תחת שתי קטגוריות: ״אסטרטגיה של הגנה גמישה – נסיגה מחושבת – אשר הושלמה על־ידי התקפה טקטית, או אסטרטגיה של התקפה, שכוונה למקם כוחות במצב ׳המשבש׳ את היריב, והושלמה על־ידי דפנסיבה טקטית – שעוקצה עימה״.28

הוא עצמו העדיף את האפשרות השנייה, של אסטרטגיה התקפית עם הגנה טקטית, אך הדגיש שהמהלך ההתקפי לא נועד לתקוף את האויב ישירות, במטרה להכריע את כוחותיו בקרב השמדה, אלא לגרור אותו בגישה עקיפה של תמרון ותחבולה לפעולה בלתי שקולה, ״עד שהמאמץ שלו עצמו הופך כמו בג׳יו ג׳יטסו למנוף שבו ממעידים אותו".29

הלכה למעשה, שילובם של מנוע הבנזין, הטנק והמטוס בשדה הקרב בעשורים הראשונים של המאה ה־20 העצים בצורה ניכרת את יכולות התנועה בשדה הקרב והוביל לשינוי ביחסי התמרון והאש, בהגנה ובהתקפה. לפי פרופ' מרטין ון קרפלד, מנועי הבנזין שיפרו את היכולות הלוגיסטיות, העלו את גמישות הכוחות ואפשרו להשיג את ״היתרון השולי המכריע״ במלחמה באמצעות המהירות ולא באמצעות המסה.30 עם זאת, השינויים האלה לא חרגו מתבנית היחסים הדיאלקטיים שבין התמרון ובין האש שאפיינו את הלוחמה המודרנית.

ההיסטוריון אדוארד לוטוואק חולק על עקרון הגישה העקיפה של לידל הארט, שחותרת להשגת ניצחון במחיר נמוך של אבדות, ומתאר תופעה אסטרטגית אובייקטיבית כללית של היגיון פרדוקסלי. התופעה נובעת, על פי הגדרתו, מהמתח בין הפעולות המבוצעות בממד האופקי של רמות האסטרטגיה השונות – מהרמה הטקטית ועד לאסטרטגיה רבתי – ובין ההשפעות ההדדיות בממד האנכי, שבהן לא קיימת הרמוניה טבעית.31 את התמרון לסוגיו – בהתקפה ובהגנה, כולל תמרון שאין בו תנועה (כהגדרתו) – תיאר לוטוואק כפעולה פרדוקסלית השואפת לעקוף את מרכיבי העוצמה של האויב. אל ההפתעה הוא התייחס לא כעוד אחד הגורמים בקרב המעניקים יתרון חומרי או גאוגרפי לצד המפתיע, אלא כפעולה ה"מבטלת״ את הבעייתיות האסטרטגית, גם אם באופן רגעי או חלקי, אם האויב אינו מספיק להגיב.

להיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה יש תבנית דיאלקטית לא לינארית. כך למשל יחידה מצטיינת, המחזיקה מעמד מול הסתערות אויב בהגנה או פורצת קדימה בהתקפה, עלולה להיות מושמדת ראשונה אם היחידות האחרות נסוגות בגלל חולשתן וקו החזית נסוג לאחור. על פי ההיגיון הזה, צבא שסובל מנחיתות חומרית מול יריב עשוי להפיק תועלת רבה מפעולה פרדוקסלית שמחלישה אותו יותר, כמו פיצול כוחות לתמרון התקפי בהפתעה, אשר יעניק לו סיכוי טוב יותר לניצחון. על פי אותו היגיון, צבא שעוצמתו רבה יותר מבחינה חומרית יעדיף לנקוט גישה לינארית בעלת סיכון נמוך יותר של התקפה ישירה, שעלולה להאריך את משך הלחימה ולעלות לו באבדות רבות יותר.

התבנית הדיאלקטית של ההיגיון הפרדוקסלי באסטרטגיה מאפיינת גם את היחסים בין התמרון, האש והטקטיקה לטכנולוגיה. פולר הציג היבטים טכנולוגיים תחת רעיון הנשק השולט והגורם הטקטי הקבוע, העוסק בתבנית הספירלית שבה מתפתחות מערכות הנשק השולטות בשדה הקרב ומערכות הנשק הנגדיות אשר תופסות את מקומן. גישה הפוכה, ששמה את הדגש על המסה, הציג פרדיננד לאנצ'סטר, אשר פיתח משוואה מתמטית בניסיון לחזות את תוצאות המערכה על פי משתנים כמותיים של שני הצדדים.32

לוטוואק, לעומתם, מצביע על היחסים הדיאלקטיים המתקיימים בין מערכות הנשק החדשות בממד הטכני ובין פעולות הנגד בשדה הקרב, כמו התמרון, המופעלות בממדים האחרים של האסטרטגיה במטרה לקזזן. כך, לדוגמה, טילי נ"ט אישיים יעילים מאוד של הצבא המצרי הובילו במלחמת יום הכיפורים לתגובת נגד של צה"ל בדמות כוחות שריון שחצו של תעלת סואץ. הכוחות פעלו בעורף דיוויזיות החי״ר של מצרים, ביטלו את ההשפעות הטקטית והאופרטיבית של טילי הנ״ט האישיים ויצרו הלכה למעשה, בעזרת תמרון במישור הטקטי, את מה שלוטוואק מכנה "פרדוקס דינמי". התגובה הזו היא שהפכה את הצלחתם לכישלון בהמשך המלחמה.

השינויים הטכנולוגיים המהירים שהתחוללו מאז ראשית המאה ה־20 החזירו את התמרון לשדה הקרב, והפכו את הטנק והמטוס למערכות הנשק השליטות במערכה. פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש משנה באופן יסודי את הדפוס הזה, כאשר תקיפה מקבילית באש מדויקת מנגד, ברמות האופרטיבית והאסטרטגית ובכל מרחב הלחימה בו בזמן, מפחיתה מחשיבותו של הגורם הגאוגרפי ומטשטשת את ההבדלים בין חזית לעורף, בין קווים פנימיים לחיצוניים ובין תקיפה ישירה לתמרון איגוף.

כניסתו של המטוס לשדה הקרב בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם עוצמת האש הממוקדת, המהירות וטווחי הטיסה הארוכים, חיזקה את ההתקפה בכל רמות המלחמה והפכה את הכוח האווירי לכוח מכריע בקרב הימי ולכוח מתְנה הכרעה בקרב היבשתי. הגנרל האיטלקי ג'וליו דוּאֶה, חלוץ האסטרטגיה האווירית, ראה את המטוס כמערכת נשק הגורמת למהפכה בשדה הקרב, ומעבירה את ההכרעה האסטרטגית במלחמה מהקרב היבשתי לממד האווירי. לדעתו, גודל השמיים וחוסר היכולת להגן על כל המרחב, מהירותו הגבוהה של המטוס ויכולתו להימצא בכל מקום תוך פרקי זמן קצרים, יחד עם ״אדישותו״ למכשולים גאוגרפיים, יקשו מאוד על צבאות להגן על ארצם, ויאפשרו השגת הכרעה ישירה ברמת האסטרטגיה רבתי.33

את המלחמה העתידית ראה דואה כמלחמה טוטלית, והדרך לניצחון, לשיטתו, תהיה כרוכה בגיוס כל הכוחות האוויריים לתקיפת טרור על משאבי המדינה היריבה ועל אוכלוסייתה, בשעה שכוחות היבשה והים ישמשו להגנה בלבד. יתרה מזאת, הוא אף המליץ על ריכוז כל הכוחות בהתקפה, והסתייג משמירת כוחות עתודה להגנה.34

אמנם חזונו של דואה בדבר השגת הכרעה אסטרטגית באמצעות תקיפה באש לא היה ישים בתקופתו, אך המטוס החדיר להתקפה את גורם ההפתעה ברמה האופרטיבית, והעניק יתרון עצום לנטילת יוזמה ולהנחתת המכה הראשונה גם במגננה וגם במתקפה. מהלומה האש הראשונה נועדה להשיג עליונות אווירית בשדה המערכה, שהיא המפתח לניצחון במלחמה, באמצעות תקיפת שדות התעופה, השמדת מטוסי האויב ופגיעה קשה במערכות חיוניות נוספות, כדי לאפשר את שילובו האופרטיבי והטקטי של הכוח האווירי בקרב היבשה.35

דוגמה בולטת ומוכרת למהלומה אווירית כזאת סיפק חיל האוויר הישראלי במבצע "מוקד", כאשר הפעיל במטס הראשון למעלה מ־90% ממטוסי הקרב, פתח את מלחמת ששת הימים בהפצצה מסיבית של שדות התעופה המצריים, ומייד לאחר מכן הפציץ גם את שדות התעופה בירדן ובסוריה כדי להשיג עליונות אווירית, שאפשרה סיוע לכוחות היבשה אשר כבשו את חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן תוך זמן קצר ובהתנגדות מועטה.

שילוב דיאלקטי בין הכוח היבשתי לאווירי פועל גם באופן הפוך, כאשר התמרון היבשתי חודר עמוק לשטח האויב ומשמיד את ההגנה האווירית, ופותח בכך חופש פעולה לסיוע באש של הכוח האווירי מעל שדה המערכה. כך עשו, לדוגמה, כוחות השריון של ישראל במלחמת יום הכיפורים כשפעלו בארץ גושן והשמידו סוללות טילי קרקע אוויר (טק״א) לאחר חציית תעלת סואץ.36

מאז הקמתה ביססה ישראל את דוקטרינת הביטחון הלאומית שלה על הרעיון הדיאלקטי של הגנה באמצעות התקפה והעברת המלחמה לשטח האויב להכרעה מהירה כדי להגן על שטחה ולחזק את ההרתעה. לצורך כך היא בנתה כוח אווירי חזק, שנמצא בכוננות מתמדת ונועד לבלום התקפת פתע של האויב. הבלימה נועדה לאפשר גיוס של כוחות המילואים, ולפצות על נחיתותה הגאופוליטית של ישראל כאי מבודד, מוקף מדינות ערביות, ועל נחיתותה הכמותית מול צבאות האויב.37

דוקטרינת הביטחון הזו עוצבה על־ידי דוד בן־גוריון בתחילת 1950, והוצגה בכנסת ב־1953. במלחמת ששת הימים ישראל הייתה היוזמת, כאמור, והנחיתה על האויב מכה אווירית מקדימה. מנגד, שש שנים אחר כך ישראל שילמה מחיר כבד על כך שנמנעה מתקיפה מקדימה בשל קונספציה מודיעינית שגויה ומתוך חשש מהתגובות בעולם. צה"ל התקשה עקב כך לבלום את המתקפה של צבאות מצרים וסוריה, להעביר את המלחמה לשטחי האויב ולספק סיוע אווירי למאמץ ההגנתי וההתקפי.

ג'ון וורדן, אחד התאורטיקנים המובילים של חיל האוויר האמריקני, כתב כי הניסיון ההיסטורי מלמד שמאז גרמניה תקפה את פולין, בספטמבר 1939, שום מדינה לא הובסה כאשר הייתה לה עליונות אווירית – ושום מדינה לא ניצחה במלחמה בלי שהייתה לה עליונות אווירית.38 צרפת הובסה ב־1940 לאחר שאיבדה את העליונות האווירית מעל ארצה, בעוד הבריטים שרדו את ״הקרב על בריטניה״ (בין 10 באוגוסט ל־8 בספטמבר 1940) לאחר ששמרו על העליונות האווירית מעל שמי התעלה ומעל שטחם. הגרמנים איבדו באותם 29 ימים 1,216 מטוסים, לעומת 925 מטוסים של חיל האוויר הבריטי, ונאלצו לנטוש את שאיפתם לכבוש את האי הבריטי. 39

יפן הובסה לאחר שאיבדה את העליונות האווירית מעל שטחה, ולא הצליחה למנוע את התקיפות האוויריות ואת הטלת פצצות האטום, שהכריעו את המלחמה. מנגד, חיל האוויר הגרמני, עם 1,400 מטוסי תקיפה, אמנם השמיד בשבוע הראשון של מבצע "ברברוסה", ביוני 1941, 4,017 מטוסים רוסיים באוויר ועל הקרקע, במחיר של 150 אבדות, אבל העליונות האווירית, שסייעה לגרמנים להגיע בתוך ארבעה חודשים אל סף ההכרעה בשערי לנינגרד ומוסקבה, לא החזיקה מעמד. ברית המועצות הדפה את הצבא הגרמני ושרדה במתקפה, ולא נעצרה עד שכבשה את ברלין בירת גרמניה וניצחה במלחמה.

באופן דיאלקטי, גם בהגנה נודעת עדיפות להשגת עליונות אווירית ולאסטרטגיה התקפית על־ידי תקיפת שדות התעופה ומרכזי השליטה והמודיעין בשטח אויב, לצורך פגיעה ביכולתו והשמדת מטוסיו על הקרקע, על פני אסטרטגיה של ניהול מגננה אווירית למניעת תקיפה מעל שטחנו. היתרונות העיקריים של ההתקפה לצורך הגנה הם יתרון היוזמה וההפתעה וכן מיקוד עוצמת האש במרכז הכובד האווירי של האויב – שדות תעופה ומתקני תעופה – לעומת פיזור הכוח על פני המרחב והזמן שנגזרים מהגנה. האפקטיביות של הכוח האווירי בהתקפה גדֵלה כאשר שיעור ההשמדה של מטוסי אויב על הקרקע ביחס לכל מטוס תוקף גבוה יותר משיעור הפלתם באוויר על־ידי מטוסי מגן. נוסף על כך, ההשפעה הפסיכולוגית של העברת המלחמה לשטח האויב גדולה יותר בתקיפה אווירית.

היתרון העיקרי בניהול הגנ"א (הגנה אווירית) הוא שחיקה גבוהה יותר של טייסי האויב לאורך זמן והפלתם בשמי המדינה המגינה, לעומת שיעור שחיקה נמוך יותר ואפשרות החזרה לשירות של טייסים שהופלו בהגנה מעל ארצם. עם זאת, להגנ"א נודעת משמעות ״שלילית״ להכרעה, כלשונו של קלאוזביץ, וטמון בה סיכון רב אם היא נכשלת בבלימת תקיפות האויב.

עם כל אלה, חרף העובדה שכניסתו של המטוס לשדה הקרב צמצמה את המרחב והזמן והעניקה יתרון ליוזמה, להפתעה ולהתקפה באש מן האוויר הן באסטרטגיה הגנתית והן באסטרטגיה התקפית, היא לא חרגה מתבנית היחסים הדיאלקטיים שבין התמרון ובין האש שאפיינו את המלחמה המודרנית.

ההתפתחות הטכנולוגית המהירה בתחומי המחשוב ומזעור רכיבי האלקטרוניקה מאז שנות ה־80 הובילו להתקנתם של מחשבים מהירים בטילים, ואפשרו את פיתוחן של מערכות הנשק המדויק (Precision-Guided Munition – PGM) המשוגר מנגד (Standoff), שניחן ביכולת דיוק גבוהה ובקטלניות גבוהה, בעיקר עבור הכוח האווירי. המערכות הללו יצרו מהפך ביחסים שבין האש לתמרון, בהתקפה ובהגנה. האסטרטג ומומחה לביטחון לאומי האמריקני פרופ' סטיבן רוזן אפיין את ״מהפכת מערכות מידע בעניינים צבאיים" (Information Technology Revolution in Military Affairs – ITRMA) כשינוי מהותי בתפיסה מבצעית בעקבות שינוי טכנולוגי מהפכני, המגדיל בסדר גודל של פי עשרה לפחות את היעילות של הכוח הצבאי הנתון בעלות ובזמן נתונים.40

כניסתו של הנשק המדויק לשדה הקרב העלתה את סיכויי ההשמדה של פצצה יחידה בארבעה סדרי גודל לעומת פגיעת פצצה במטרה במלחמת העולם השנייה, ואפשרה השגת תוצאות מכריעות בתקיפה אווירית עם פצצות אחדות. למשל במלחמת המפרץ ב־1991 הצליח זוג מטוסי חמקן (F-117) אמריקניים להפיל את מערכות הקשר והחשמל בבירה בגדאד בלילה הראשון של המלחמה בעזרת ארבע פצצות מדויקות מונחות לייזר.

המדד להצלחה, כפי שניסח זאת וורדן, השתנה ״מהערכת הנזק הפיזי למטרות להערכת הנזק התפקודי למערכת הצבאית״. וכך, בדוגמה נוספת מ־1991, השמדתם של כ־30 גשרים ברחבי עיראק בפצצות מדויקות הביאה לעצירת תנועת המשאיות העיראקיות ובלמה כמעט לחלוטין את האספקה לכוחות העיראקיים בחזית במידה שפגעה קשה במורל ושיתקה את פעולתם. עם זאת, הפעלתם של כוחות הקואליציה במלחמה זו לא חרגה עדיין מדפוס הלחימה המודרנית של קרב משולב, עקב היעדרה של דוקטרינה חלופית: המערכה הוכרעה לבסוף באמצעות תמרון איגוף גדול, שאילץ את הכוחות העיראקיים לסגת מכווית וסיים את המלחמה.41

ניצחון והכרעה

"הקרב הוא פעולת המלחמה הממשית היחידה, וכל השאר אינו אלא נספח אליו", כתב קלאוזביץ, והוסיף: "קרב פירושו לחימה, ותכליתה של לחימה זו היא השמדת האויב או הבסתו. האויב בכל קרב נתון הוא כוח הצבא הניצב מולנו".42

אכן, הכרעה צבאית הייתה מאז ומעולם יסוד מרכזי במלחמה, ויש בספרות תמימות דעים באשר למהות ההכרעה, המוגדרת בדרך כלל כשלילת כושר הלחימה של היריב. הדיון נסב מאז ומתמיד בעיקר באופן השגת ההכרעה.

שני דפוסי ההכרעה המרכזיים הם הגישה הישירה, המעניקה עדיפות למסה ולאש בקרב שחיקה והשמדה, והגישה העקיפה, המקנה עדיפות לגורם הפסיכולוגי בהפתעה ובתמרון, ושניהם מגלמים יחסים דיאלקטיים בין התמרון לאש.

קלאוזביץ שראה, כאמור, בניצחון ובהשמדת האויב את תכלית המלחמה, התייחס אל קרב ההכרעה כמטרה המרכזית במלחמה – היעד שאליו ולקראתו מכוונים כל המאמצים. מכאן נובע כי יש לחתור אל התכלית המכרעת שאפשר להשיג בקרב: השמדת כוחות הצבא של האויב. עקרון הפעולה הראשון להגשמת התכלית הזו הוא ריכוז כל הכוחות והאמצעים הזמינים מול מרכז הכובד של הצד השני, והפעלתם הנמרצת והתוקפנית בקרב גדול אחד עד למפלתו הניצחת והשמדתו הפיזית באש.43

״מה היא הבסת האויב? בכל מקרה ומקרה מדובר בהשמדת לוחמיו באמצעות הריגה, פציעה או כל דרך אחרת. ההשמדה יכולה להיות מוחלטת, או רק במידה הדרושה לכך שהאויב לא יוכל להמשיך להיאבק. לפיכך, אם מתעלמים ממטרותיהם המיוחדות של קרבות שונים, אפשר לראות את השמדתו המלאה או החלקית של האויב כמטרתם היחידה של כל הקרבות".44

הוגי דעות אחרים העדיפו את הגישה העקיפה להשגת יעדי המלחמה, והעניקו משקל רב יותר לגורמים פסיכולוגיים. סון טסו הציג תפיסה עקיפה של שימוש באמצעים לא צבאיים כדרך להשגת היעדים המדיניים במלחמה, והעדיף את ההפתעה, ההסתרה וההונאה על פני הפעלת כוח ישירה בקרב הכרעה. לשיטתו, הניצחון האידיאלי הוא ניצחון ללא קרב, אלא על־ידי שכנוע האויב כי גורלו נחרץ וכי עליו להיכנע או לעבור צד כדי לא להיות מושמד, ובלשונו: ״מכאן, כליל המעלות אינו שתהיה נלחם ומנצח בכל מערכותיך. כליל המעלות הוא לשבור את התנגדות האויב בלא מלחמה. [...] המנהיג החרוץ יכניע את חילות האויב בלא להילחם כלל. יכבוש את עריהם בלא שישים מצור עליהן. הוא ימגר את ממלכתם בלא פעולות ממושכות בשדה הקרב".45

לידל הארט החזיק בגישה דומה, וראה את תכלית האסטרטגיה לא בהפעלת כוחות צבאיים כדי להתגבר על התנגדות האויב בקרב ולהכריעו, אלא ״שיא השלמות יושג באסטרטגיה על־ידי השגת הכרעה ללא כל לחימה של ממש״.46 לידל הארט השתמש בהגיונו של קלאוזביץ כדי לסתור את ההיגיון הזה עצמו, ובבואו לנמק את ההתנגדות לתפיסת קרב ההשמדה ואת המרתה ברעיון הגישה העקיפה, הוא כתב: "גם אם קרב מכריע יהיה התכלית היחידה, הרי הכל מודים שמטרת האסטרטגיה היא להוביל להתארעות [כך במקור] קרב זה בתנאים שיתרונם רב ביותר, וככל שתנאים אלה יהיו רבי יתרונות יותר כך תפחת הלחימה עצמה [...] מכאן, ששיא השלמות יושג באסטרטגיה על־ידי הכרעה ללא כל לחימה של ממש״.47

לידל הארט ציין את הניצחון של בליסריוס, ראש צבאות ביזנטין במזרח, נגד הפרסים בשנת 530 לספירה כ״דוגמה המובהקת ביותר הידועה לנו להשגת הכרעה – במובנה האמיתי של מילה זו, השגת השאיפות הלאומיות – באמצעות אסטרטגיה טהורה״,48 שכן ההכרעה הושגה באמצעים פסיכולוגיים בלבד. בין המצביאים הנוספים שהשתמשו באסטרטגיה עקיפה שאותם מזכיר לידל הארט, הוא מונה את: חניבעל שעקף את הכוחות הרומאיים בראשותו של פובליוס סקיפיו בחדירתו לצפון איטליה בשנת 218 לפנה״ס; פובליוס סקיפיו אפריקנוס (הבן) שכבש את בירתו של חניבעל קרתגו בשנת 204 לפנה״ס בעוד צבאות חניבעל חונים חסרי מעש על אדמת איטליה; יוליוס קיסר בשנת 50 לפנה״ס לאחר שחצה את הרוביקון, שבחר בדרך עקיפה ומוטט את לגיונות פומפיוס שהגנו על רומא; אוליבר קרומוול שהביס את הסקוטים ליד פראסטו ב־1648; מסעותיו של נפוליאון לכיבוש צפון איטליה מידי האוסטרים ב־1792; גנרל אלנבי במסעות הכיבוש של ארץ ישראל מידי הטורקים בשנים 1918 ו־1919 ואחרים. מכל אלה עולה, לשיטתו של לידל הארט, שתפקיד האסטרטגיה אינו להתגבר על ההתנגדות הטקטית, אלא להפחית את האפשרות להתנגדות.49

שני היסודות שבאמצעותם אפשר לממש את היעד האסטרטגי הזה הם התנועה וההפתעה, המשפיעים באופן דיאלקטי זה על זה, כאשר – כמו שכתב לידל הארט – ״תנועה מולידה הפתעה, ואילו הפתעה מעניקה תנופה לתנועה״. שני הגורמים האלה נועדו להשיג מצב אסטרטגי רב יתרונות של ״שיבוש" האויב, "[...] שאם לא יספיק כדי להשיג הכרעה מכוח עצמו, יאפשר לקרב שבהמשכו להשיגה בביטחון״.50 ואכן, היסודות של תנועה והפתעה יוצרים סינתזה חדשה רבת־עוצמה. פרדיגמת הלחימה של עידן האש מעבירה את התפקיד המרכזי של השפעה פסיכולוגית על היריב אל האש המדויקת מנגד, בגישה עקיפה אנכית לשיבוש, ערעור ומניעת רצונו ויכולתו להמשיך בלחימה.

קלאוזביץ, שביסס את תאוריית המלחמה שלו על קרבות נפוליאון, הדגיש את חשיבות האש על פני התמרון בהשגת הכרעה. את התמרון הוא פישט לתנועה ישירה לעבר הכוח העיקרי של האויב, בדרך הפשוטה והמהירה ביותר, לצורך השמדתו. את תמרון הלפיתה, שבו נפוליאון הצטיין, קלאוזביץ ראה כאמצעי בלבד, שנועד לאלץ את היריב להיכנס לקרב.

נאמן לגישתו זו העניק קלאוזביץ את הבכורה במלחמה לטקטיקה (״התורה של שימוש בכוח צבאי בקרב״), וצמצם את האסטרטגיה ל״שימוש בקרב כאמצעי להשגת מטרות המלחמה״.51 כך הוא תיאר זאת בספרו "על המלחמה": ״תמצית היכולת האסטרטגית מתגלית בהקצאת האמצעים למאורע גדול זה, בכישרון המתגלה בקביעת המקום והזמן, בהכוונת הגייסות ובניצול ההצלחה״,52 והרחיב בספר ״עקרונות המלחמה״: ״האסטרטגיה הרי היא שילוב הקרבות הבודדים, אשר מהם מורכבת המלחמה, להשגת התכלית של מסע המלחמה או המלחמה כולה״.53

רעיונותיו התאורטיים הפשטניים של קלאוזביץ בדבר המלחמה המוחלטת והשמדה מלאה של כוחות היריב באש הפכו באופן דוגמטי לעקרונות יסוד בתפיסת המלחמה בדורות שבאו אחריו. עם זאת, קלאוזביץ היה מודע למחיר הגבוה שמשלמים שני הצדדים, והוסיף, בשיטתו הדיאלקטית, הסתייגות כי לא תמיד אפשר או נכון לשאוף להשמדה מלאה, וכי יש סיבות טקטיות ומדיניות המצדיקות הימנעות מהשמדה. ובמילותיו: "שני שיקולים יכולים להפוך למעשה למניעים, ולתפוס בכך את מקומו של היעדר היכולת להמשיך במאבק: האחד הוא הסתברות אפס של הצלחה, והאחר – מחירה הגבוה מדי. [...] המלחמה אינה [...] מחייבת תמיד לחימה עד להבסתו של אחד הצדדים".54

בכתיבתו המאוחרת עסק קלאוזביץ בסגנון לחימה נוסף להשגת הניצחון – קרב שחיקה, שצומצם על ידו לפעילות מלחמתית ״בלתי מגמתית״ ולא תכליתית. פעילות כזו מאפיינת את המגננה, ומטרתה לשחוק ולהתיש את האויב עד שיאלץ לוותר על כוונתו. על חוסר התכליתיות של פעולה בדרך זו, במובן של (אי) הכרעה מהירה, מפצה גורם הזמן.

הדרך הנכונה לגבור על האויב אינה מוגבלת אפוא לתמרון התקפי, שנועד להשמדתו המהירה, ואפשר לעשות זאת גם באמצעות תמרון הגנתי להתשתו ושחיקתו לאורך זמן: "אם רוצים אנו לגבור על האויב באמצעות משך המאבק, עלינו להסתפק במטרות מצומצמות ככל האפשר, [...] אך המטרה המצומצמת ביותר שאנו יכולים לדמות לעצמנו היא התנגדות סבילה ופשוטה, כלומר לחימה ללא כוונה מגמתית. [...] בדרך זו מגיעים אמצעינו לשיא ערכם היחסי, והשגת התוצאה מובטחת על הצד הטוב ביותר".55

הגישה הדיאלקטית הזו, המבוססת על ניצחון באמצעות התחמקות מקרב מכריע, מעוגנת בהיסטוריה הצבאית, וקלאוזביץ קרא לה ״אסטרטגיה של אמצעי עזר". הוא למד עליה ממלחמות הירושה של פרידריך הגדול מול הקואליציה של אוסטריה, צרפת ורוסיה, שבהן עמד היחס המספרי של האוכלוסייה על 1:20 לרעתו.56

אסטרטגיה דומה של התחמקות מקרב הכרעה על־ידי שחיקת כוחות האויב לאורך זמן תיאר לידל הארט בספרו "אסטרטגיה של גישה עקיפה". הגישה הזו מכונה ״אסטרטגיה פביאנית״ על שם המנהיג הרומאי פביוס מקסימוס, שהביס את חניבעל באיטליה לאחר "קרב קאניי" באמצעות שילוב בין מהלכים מדיניים של גיוס בעלי ברית ובין הנחתת מהלומות צבאיות קצרות ומכאיבות. פביוס התחמק ממערכה גדולה מול כוחות חניבעל, שעלו על הרומאים בעוצמתם, והמהלומות הקצרות שחקו והתישו את כוחות חניבעל, פגעו בבסיסיו הלוגיסטיים ובדרכי האספקה וערערו את המורל של קציניו וחייליו עד לתבוסתם. 57

האסכולה הפרוסית־גרמנית ההתקפית, שקודמה בתקופתו של מולטקה ״הקשיש״, שימשה מודל לשאר מדינות אירופה במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. היא אימצה את תורתו של קלאוזביץ כפשוטה, והתמקדה ברעיון התאורטי של מלחמה מוחלטת, שקיבל פרשנות של מלחמה חסרת גבולות, ובאסטרטגיה של השמדה (Strategy of Annihilation), תוך ניצול התמרון לשם ריכוז הכוחות והאש להכרעה מהירה. האסכולה הזו התעלמה מגישתו הדיאלקטית של קלאוזביץ בדבר ״אסטרטגיית התשה״ (Strategy of Attrition), שהעניקה במצבים מסוימים יתרון לשחיקה איטית באש.

מי שעמד על העניין היה ההיסטוריון הצבאי הגרמני הנס דלבריק, ובמלחמת העולם הראשונה דעותיו התלכדו עם המהפך שהתרחש בשדה המערכה בגלל גודש הצבאות ובשל התעצמות גורמי האש, בעקבות כישלון תוכנית שליפן ב־1914 (המאמץ של גרמניה להשיג ניצחון בזק בעזרת תמרון איגוף מהיר דרך בלגיה).58 המערכה בחזית המערבית הפכה למלחמת שחיקה סטטית, רבת־נפגעים, ודלבריק טען כי בתנאים האלה אין לגרמניה סיכוי להכריע את יריבותיה, החזקות ממנה, בשדה המערכה. הוא המליץ לנצל את עוצמת האש ואת יתרון ההגנה כדי להתיש את כוחם של צבאות האויב בקרב שחיקה, בתקווה לזכות בתנאים נוחים למשא ומתן על שלום.59

היבטים דיאלקטיים דומים הציג איוון בלוך, כלכלן ובנקאי מוורשה, שחזה את ההתקדמות התעשייתית והכלכלית והעריך שהיא תאריך את משך הלחימה. בלוך חזה גם את ההתחזקות המהירה בעוצמת האש, שתבלום את התמרון וההתקפה ותגרום לטבח הדדי מחריד ולהרס משאבים לאומיים. במלחמה מסוג זה, הוא טען, גם המדינות המנצחות יתישו את כוחן עד אובדן.

מבחינת העובדות ראוי להזכיר כי תוכנית שליפן הייתה הניסיון האחרון להגיע להכרעה במלחמה (כיבוש צרפת) באמצעות תמרון אחד, על פי המודל של הקרב בקאניי. כישלון התוכנית גרר ביקורת קשה, ופרידריך פון ברנהרדי, גנרל שהפך להיסטוריון צבאי, כתב לדוגמה: ״הימור פרוע, שהעמיד את כל הקופה על קלף אחד, בניסיון נואש להפיק תוצאה צבאית מכרעת ממצב שבו לא הייתה תוצאה כזו אפשרית כלל".60

פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש מטשטשת את ההבדלים בין קרב השמדה לקרב שחיקה, כאשר קצב ההשמדה המהיר והקטלניות של האש המדויקת מנגד הופכים לגורם המכריע בשני דפוסי הלחימה.

התפתחותם של מנוע הבעירה הפנימית, הטנק, המטוס והאלחוט בתחילת המאה ה־20 שהובילה, כפי שכבר נכתב, לפיתוחה של אסכולת התמרון האופרטיבי הממוכן כדרך להכרעה, הזינה את החשיבה הצבאית בגרמניה ובברית המועצות ערב מלחמת העולם השנייה.61

לידל הארט הדגיש את רעיון החדירה האסטרטגית העמוקה לעורף האויב, ודגל בגישה עקיפה של תמרון מסביב לחזית עם טנקים וחי״ר ממוכן במטרה לשבש ולערער את יכולת התנגדותו של האויב ולהביא להתפוררות כוחותיו במקום להכריעו בקרב השמדה.62 הוא גם נתן עדיפות לניידות על פני עוצמת אש, כדי שהכוח המתמרן יוכל לנוע אל עורף האויב ולהופיע במקומות בלתי צפויים, מאות קילומטרים מאחורי קו החזית, לנתק את קווי התקשורת והאספקה שלו (Line of Communication – LOC), לבלבל ולשתק אותו ולגרום להתמוטטותו.

לשיטתו, התקפה ישירה הודפת את צבא האויב לאחור ומקרבת אותו אל העתודות ואל מקורות האספקה שלו, כך שבשעה שהחזית נשחקת נוספות לכוחות האויב שכבות חדשות ששהו מאחור, והאפקט היחיד של ההתקפה הוא לחץ אך לא הלם. לפיכך, ככל שהאיגוף והניתוק יהיו עמוקים יותר כך תהיה השפעתם גדולה יותר, וככל שהניתוק יבוצע קרוב יותר לכוח האויב ורחוק מהעתודות שלו – כך השפעתו תהיה מהירה יותר (בתום המלחמה טען לידל הארט כי הדרך שבה הפעיל גנרל גודריאן את הקורפוס ה־19 בכיבוש צרפת, עמוק בעורף האויב, כשהגיע עם כוחות השריון שלו במהירות אדירה מגבול לוקסמבורג לחוף האוקיינוס האטלנטי, מאששת את גישתו).63

רעיון התמרון הממוכן עם טנקים ומטוסים שימש בסיס לתמרון הבליצקריג ("מלחמת בזק") הגרמני ולדוקטרינת ״המערכה העמוקה״ בברית המועצות ערב מלחמת העולם השנייה. הבליצקריג התפתח בהדרגה בנסיבות האסטרטגיות של המערכות בפולין ובצרפת בשנים 1940-1939. הוא היה עמוד התווך של אסטרטגיית ההכרעה הגרמנית במלחמה, ומימש את הדוקטרינה המסורתית הגרמנית של תמרון התקפי נמרץ לכיתור ולהשמדת צבאות אויב בקרבות גדולים.

עם זאת, הבליצקריג הכיל מתחים פנימיים שהיה קשה ליישבם. מצד אחד עמד רעיון התמרון העמוק והמהיר לעורף האויב, במטרה לשבש את קווי התקשורת ולהביא להתמוטטותו הפסיכולוגית, ומהצד השני היה שם עדיין הרעיון של מיקוד ההתקפה אל מרכז הכובד של כוחות האויב במטרה להשמידו באש, לפי האסכולה הפרוסית־גרמנית הישנה שבה החזיקו מפקדי השדה.

על אף ההישגים האופרטיביים וההצטיינות הטקטית של הגרמנים במערכה נגד ברית המועצות, ההצלחה המהירה גילמה גם את הסיבות לכישלונו של מבצע "ברברוסה". יחס כוחות נמוך ביחס למרחבים העצומים של החזית המזרחית לא אפשרו לגרמנים למקד בתמרון עוצמה מספקת להכרעה אסטרטגית על־ידי כיבוש עיר הבירה או השמדת הצבא. גודלה של החזית גרם גם לדילול הסיוע של חיל האוויר, שנאלץ לפזר את מטוסיו על פני מאות ואלפי קילומטרים. ובמילותיו של גנרל אלברט קסלרינג, שהיה מפקד חיל האוויר הצפוני בתחילת המבצע: ״עוצמת כוחותינו הממוכנים האסטרטגיים הייתה צריכה להיות גדולה יחסית לעומק ולרוחב של השטח שהיה אמור להיכבש ויחסית לעוצמת האויב – ואנו לא קרבנו לכך בשום מקום".64

נוסף על כך, כפי שציין פולר, מערכי הלוגיסטיקה הגרמניים, שנעו על גלגלים והוגבלו על־ידי מספר מוגבל של דרכים סלולות, לא עמדו בקצב המהיר של תמרוני הטנקים והכוחות הממוכנים שנעו על זחלים. הצבא האדום, שנהנה מקווים פנימיים, הצליח לבצע נסיגה אסטרטגית ולייצב חזית הגנה חדשה לפני מוסקבה ולנינגרד. (הנושא הלוגיסטי שבו תולה פולר את הכישלון הגרמני מתאים לגישתו התאורטית, שעל פיה הצבא מחולק, כמו גוף האדם, לשלושה יסודות: הכוח הלוחם – הזרועות, שירותי המנהלה – הקיבה, הפיקוד – המוח, והרס של אחד מהם יפגע במערכת כולה.)

הכישלון האסטרטגי הגרמני ממחיש גם את המושג הדיאלקטי ״נקודת המיצוי בהתקפה״, שהיא הנקודה שבה מגיעה תנופת ההתקפה לשיאה, ומשם ואילך – על פי קלאוזביץ, שטבע את המושג – ההתקפה הולכת ונחלשת עקב התארכות קווי האספקה ופעולות גרילה של האויב. בו בזמן האויב נהנה מקיצור קווי התקשורת ומהתחזקות של רוח הגייסות המגינים על ארצם מפני פלישה.65

בעוד התמרון הגרמני הצטיין ברמה הטקטית, דוקטרינת התמרון הממוכן הסובייטי התמקדה מראש ברמה האופרטיבית. התאורטיקנים הסובייטים של בין מלחמות העולם – ובראשם הרמטכ"ל לשעבר מיכאיל טוכצ׳בסקי, מיכאיל סווצ׳ין, ולדימיר תריאנדפילוב וגאורגי איסרסון – היו נאמנים לחשיבה ההוליסטית־דיאלקטית המעוגנת בתרבות הסובייטית. הם הוסיפו לאסטרטגיה ולטקטיקה דרג ביניים של רמת ״המערכה״, וחילקו את האמנות הצבאית לשלוש רמות: ״אסטרטגיה״ – העוסקת ברמת המלחמה, ״אמנות המערכה״ – העוסקת ברמה האופרטיבית, ו״טקטיקה״ – העוסקת ברמת הקרב. החלוקה הזו אפשרה להם לבנות תאוריה חדשה, תאוריית ״המערכה העמוקה״, שנועדה להשיג יעדים אסטרטגיים ומשלבת תמרון ואש ברמה המערכתית.66

הדוקטרינה דחתה את האסטרטגיה הסובייטית ששלטה בכיפה מהמהפכה הבולשביקית, של פריסה ותמרון כוחות על פני חזית רחבה במגמה לאגף את היריב ולהגיע לקרב השמדה אחד גדול. היא העדיפה סדרה של קרבות הבקעה ותמרון במערכות עוקבות (Consecutive Operations) בגזרה צרה כדי לרכז מסה ואש, להבקיע את מערכי ההגנה הטקטיים של האויב ולחדור לעומק האופרטיבי. הנחת הבסיס שלה אמרה שתמרון ממוכן מהיר ואלים, המפצל את היריב וחודר לעורפו, יוביל להתמוטטות צבאית ופוליטית מהירה שלו ויכריע את המערכה.

הגישה הזו עלתה בקנה אחד עם המסורת הרוסית ההיסטורית של הצטיינות בתחומי האש הארטילרית, אשר הקדימה את זו של שאר מדינות אירופה.67 הוגי הדעות הסובייטים חזו כי העומק, ריכוז המסה והאש ומהירות התמרון בחדירה עשויים להביא באופן פרדוקסלי דווקא להקטנת שיעור האבדות ולהקלת המאמץ הלוגיסטי, ולהגביר את אפקט ההלם על האויב.68

כניסתו של המטוס לשדה הקרב בתחילת המאה ה־20 הוסיפה ממד נוסף למלחמה, והפכה את הזרוע האווירית לזרוע מתנת הכרעה. אמנם היא אינה מסוגלת להכריע את המערכה בעצמה, אך הכוחות האחרים אינם יכולים להשיג הכרעה ללא השגת העליונות האווירית מעל שדה המערכה.

חלוצי הרעיון של ההכרעה באש מהאוויר בשלהי מלחמת העולם הראשונה – האיטלקי ג'וליו דואה, האמריקני ויליאם מיטשל, הסובייטי־אמריקני אלכסנדר סוורסקי והבריטי יוּ טרנצ׳רד – קידמו את הרעיון של מלחמה טוטלית באמצעות התקפות אלימות נגד האוכלוסייה ונגד תשתיות חיוניות כדי לשבור את מורל העם ולהכריע את המלחמה תוך הימנעות מקרב יבשתי. הם אף סברו כי מרכז הכובד של המלחמה יעבור מהיבשה ומהים לממד האווירי.

הגנרל הדרום אפריקני יאן סמטס תיאר זאת בדוח שהעביר לקבינט המלחמה הבריטי לאחר התקפת האוויר הגרמנית על לונדון בספטמבר 1917: "אפשר שלא ירחק היום שמבצעי אוויר, הנושאים עימם חורבן לאדמת האויב והרס עצום ממדים למרכזי התעשייה והאוכלוסייה שלו, יהפכו למבצעים העיקריים במלחמה, ומבצעי היבשה והים, מן הצורות הישנות יותר, יכולים להפוך למשניים ומשועבדים להם".69

הדוקטרינה שאימצה את ההפצצה האסטרטגית מהאוויר כדרך בלעדית להכרעה כשלה במבחן המלחמה, והתגלתה בדיעבד ״כאחת האכזבות האסטרטגיות הגדולות ביותר במלחמת העולם השנייה״, כפי שכתב עזר גת בספרו "התפתחות המחשבה הצבאית במאה העשרים", לנוכח העובדה שגרמניה נכנעה רק לאחר שכוחות הצבא האדום כבשו את ברלין עם טנקים וחיילי רגלים.70

גם רוברט פֶּייפּ, שבחן את הישגי התקיפות האוויריות מאז מלחמת העולם השנייה עד 1990, שולל את האפשרות להשיג כך הכרעה במלחמה, וקובע כי היא אינה אפשרית ללא תמרון של כוח יבשתי, אשר ״חושף את פגיעותו הטריטוריאלית״ של היריב ומונע ממנו להשיג את יעדיו המדיניים.71

את השילוב הדיאלקטי שבין הכוח האווירי ליבשתי מגדיר פייפ כסינרגיה, המעצימה את הכוח המשולב במידה העולה על חיבור חשבוני פשוט של שתי העוצמות. כל ניסיון להתחמק מהאש האווירית על־ידי פיזור הכוחות מחליש את היריב בקרב היבשתי, ואילו ריכוז הכוח לתמרון קרקעי הופך אותו לפגיע יותר מהאש האווירית.72

ג'ון וורדן הגיע למסקנה דומה בנוגע ליעילות הנמוכה של האש האווירית בהפצצה האסטרטגית במלחמת העולם השנייה, והצביע על הדיוק הנמוך בהפצצות מהאוויר ועל קצב השחיקה הגבוה של המטוסים בתחילת המלחמה כגורמים שמנעו את השגת המטרות האסטרטגיות. הוא הצביע גם על הפער התפיסתי בין ההכרעה בהפצצות האסטרטגיות, שאותה ניסו כוחות האוויר להשיג, ובין האסטרטגיה הכללית של בעלות הברית ורוסיה, שהציבו לעצמן כמטרה את הכנעת גרמניה ללא תנאי ואת כיבושה במערכה יבשתית.

עם זאת, אף כי התקיפות על מתקני זיקוק הדלק והתעשייה לא הביאו את גרמניה לידי כניעה, הפגיעה הקשה במצבורי הדלק ושחיקת הכוח האווירי הגרמני בהגנה מול התקיפות האסטרטגיות גרמו באופן עקיף לפגיעה קשה ביכולתה האופרטיבית – פגיעה שמנעה מחיל האווירי הגרמני לסייע בהגנה על כוחותיהם שבחזית מפני תקיפת מטוסי בעלות הברית בעת הפלישה לנורמנדי. ובמספרים: כוחות הברית ביצעו ביום הפלישה 10,585 גיחות. הגרמנים ביצעו כ־100 גיחות, אך רק שניים מהמטוסים הגיעו ליעדם.

המסקנה היא כי השינוי הפרדיגמטי שחזה דואה בנוגע לאפשרות של השגת הכרעה אסטרטגית על־ידי כוח אווירי בלבד לא היה בר מימוש לפני כניסתו של הנשק המדויק לשדה הקרב, כמאה שנים מאוחר יותר. הנשק המדויק העלה את היעילות והאפקטיביות של האש המדויקת מנגד בכמה סדרי גודל, ואִפשר לראשונה להשיג את היעדים המדיניים באמצעות כפייה באש מהאוויר בלבד.

התפתחות טכנולוגית מהירה בתחומי המחשוב ומערכות המידע מאז שנות ה־70, במערב בכלל ובארצות הברית בפרט, אפשרה פיתוחן של מערכות מודיעין, פיקוד ושליטה חדשות עם פצצות וטילים מדויקים בעלי יכולות שיגור מנגד, אשר הובילו לקידומם של קונספטים מבצעיים חדשים ולכך שהאש המדויקת, בעיקר מהאוויר, הפכה לגורם השליט בשדה הקרב.

הסובייטים, בגישתם המדעית לעניינים הצבאיים, היו הראשונים שזיהו את המגמה הזו, והגדירו אותה ״מהפכה טכנולוגית צבאית״ (Military Technology Revolution – MTR). מרשל אוגַרקוב, לימים רמטכ"ל הצבא האדום, טען שלחדשנות הזו תהיה חשיבות צבאית דומה לזו של הנשק הגרעיני. הוא העריך כי הפעלת מערכות המודיעין ומערכות הפיקוד ושליטה עם הנשק המדויק ייתרו את הנשק הגרעיני הטקטי בשדה הקרב ויבלמו את התמרון והתנועה של שפע הגייסות, שעליהם התבססה בשנות המלחמה הקרה האסטרטגיה של מדינות ברית ורשה באשר לפלישה למערב אירופה.73

הדגש ששמה ארצות הברית על פיתוח היכולות הצבאיות בשנים אלה חרג מהתחום הטכנולוגי, וכלל מאמצים ממוקדים לפיתוח דוקטרינות לחימה חדשות ולביצוע שינויים ארגוניים נרחבים. דוקטרינות הלחימה הללו אפשרו שילובן של מערכות הנשק החדשות בתורת לחימה חדשה, ושיפרו במידה ניכרת את יעילות הכוחות והאש בשדה הקרב. הדוקטרינות האלה שילבו את תפיסתו של קלאוזביץ להשמדת כוחות האויב באש (מהאוויר) עם רעיון הגישה העקיפה של לידל הארט, תוך התמקדות בהפתעה, במהירות, בתוקפנות ובגמישות. כך, למשל, דוקטרינת קרב אוויר־יבשה משולב (AirLand Battle - ALB), שפיתחו גנרל דון סטארי וצוותו בפיקוד האימונים והדוקטרינה (Training and Doctrine Command – TRADOC) האמריקני בשנות ה־80, נועדה להפעיל כוחות אוויר ויבשה בקרב משולב ברמה האופרטיבית בטווחים של עד 150 קילומטרים.74

דוקטרינת קרב אוויר־יבשה משולב, המשלבת אש ותמרון בו בזמן במערכה, לא מומשה על־ידי בעלות הברית במלחמת המפרץ ב־1991, והתמרון היבשתי הופעל במדורג רק לאחר הצלחת השלב הראשון של המערכה באש שארכה 38 ימים. עם זאת, אפשר לראות בדרך שבה הופעלו המודיעין והאש המדויקת מנגד במערכה הזו, בעיקר מהאוויר, את ניצניה הראשונים של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש, המְפֵרָה את היחסים הדיאלקטיים שבין האש לתמרון.75

ריכוז ופיזור כוחות

שתי צורות הלחימה הראשיות בהגנה ובהתקפה הן ריכוז ופיזור כוחות. הן מופעלות במשולב בשדה המערכה, כאשר ריכוז הכוחות מאפיין בדרך כלל את ההתקפה, ואילו פיזורם מאפיין יותר – אך לא רק – את המגננה. ריכוז כוחות בהתקפה מאפיין בדרך כלל גישה ישירה, ונועד לרכז עוצמת אש להשמדת מרב כוחות האויב או להבקעה. פיצול כוחות בהתקפה נועד בדרך כלל לנצל תחבולה לצורך תמרון איגוף אל עבר עורף האויב או כיתורו, וכן כדי להימנע מצפיפות יתר של כוחות בשדה המערכה. שילוב דיאלקטי של ריכוז ופיזור כוחות בלחימה מאפיין בדרך כלל שילוב של דפוסי הגנה והתקפה עם יסודות של אש ותמרון באותה מערכה.

ההיסטוריון ואיש הצבא השווייצרי (אשר שירת בתפקידי מטה בכירים בצבא הצרפתי והרוסי) אנטואן אנרי ז׳ומיני היה תמים דעים עם קלאוזביץ באשר לחשיבות של ריכוז הכוחות והאש אל מול מרכז הכובד של האויב, אבל הם היו חלוקים באשר למיקומו של מרכז הכובד ובאשר לחשיבותו של התמרון בהשגת ההכרעה.

קלאוזביץ העניק, כפי שכבר נכתב, עדיפות לאש על פני התמרון, והפך לכלל יסוד במלחמה את שמירת העליונות המספרית וריכוז כל הכוחות בנקודת ההכרעה לשם הפעלתם בו בזמן במלוא העוצמה. ובשפתו: "אין כלל פשוט או חשוב יותר באסטרטגיה מאשר שמירה על ריכוז הכוחות. [...] אם רואים אנו בריכוז מלוא הכוחות את הכלל המנחה, ובכל ניתוק ופיצול יוצא מן הכלל שיש לתרצו, רק אז [...] נוכל להימנע מטעות".76 וגם: "המלחמה היא הלם התנגשותם של שני גופים מנוגדים זה בזה, ומכאן נובע, כמובן מאליו, שהחזק יותר לא זו בלבד שיהרוס את האחר, אלא גם יישא אותו עימו בתנועתו. אין תפיסה זו מכירה בפעולה מדורגת של כוחות, אלא רואה את השימוש בכל הכוחות שנועדו לחולל את ההלם בעת ובעונה אחת כחוק היסוד של המלחמה".77

את הנקודה שמולה יש לרכז את כל הכוחות ובה יש להלום באמצעות כוח מחץ של מסה עודפת ואש (״עקרון השפעה״) הציג קלאוזביץ כמרכז הכובד של המערכה – ביטוי שהוא שאל מהמכניקה הניוטונית: "במלחמה – כבמכניקה – מרכז הכובד נמצא תמיד במקום שמרוכזת בו המסה הגדולה ביותר של החומר. [...] סבורני אפוא כי זירת מלחמה, גדולה כקטנה, על כוחות הצבא שלה, יהיה גודלה אשר יהיה, מהווה יחידה שאפשר למצותה במרכז כובד אחד יחיד. במרכז כובד זה חייבת ליפול ההכרעה".78

קלאוזביץ סייג את הכלל הזה, והסביר כי במקרים שחורגים מהדגם האידיאלי של הקרב יש לבחון את הגורמים העיקריים ואת מצב הכוחות של שני הצדדים כדי לבחור את מרכז הכובד – אותה נקודה אשר לתקיפתה ולתבוסת כוחות האויב בה תהיה ההשפעה הרבה ביותר על האויב ועל המערכה כולה, ועליה יש להנחית מהלומה מכרעת בכל הכוחות. מרכז כובד כזה יכול להיות עיר הבירה, כאשר המצב הפוליטי במדינת האויב מעורער, צבאו של בעל ברית, המגן על מדינה קטנה יותר, או אישיותו של המנהיג ודעת הקהל. יש להלום שם שוב ושוב עד תבוסתו המלאה של היריב.

הגישה הישירה הזאת מדגישה גם את היתרון האסטרטגי של עדיפות הן בעוצמה הכללית והן בעוצמה המקומית על היריב: ״האסטרטגיה הטובה ביותר היא להיות תמיד חזק ביותר, ראשית באופן כללי ושנית בנקודת ההכרעה״.79 ז׳ומיני, בן דורו של קלאוזביץ, העניק את העדיפות לתמרון. הוא העלה את העיקרון של תמרון הכוחות וריכוזם אל מול נקודת ההכרעה שבשדה הקרב לדרגת ״עקרון יסוד אחד ויחיד לכל פעולות המלחמה״, וראה את התכנון האסטרטגי ואת בחירת קו המבצעים הנכון לתמרון הכוחות כחשובים יותר מעוצמת האש.80

שלא כמו קלאוזביץ, שראה במקום שבו מרוכזת עוצמת האויב את מרכז הכובד, ז׳ומיני הציב כמרכז הכובד של ההתקפה את נקודת התורפה של האויב, למשל קווי התקשורת או קטע בחזית שבו מצויים כוחות אויב מעטים. עקרון היסוד הזה, של תמרון הכוחות לעבר נקודת התורפה של האויב, יפה לשיטתו של ז'ומיני הן לרמה האסטרטגית והן לרמה הטקטית. המפקד, הוא כתב, צריך "לכוון, על־ידי תמרון טקטי באחד מימי הקרב, את חלקם העיקרי של כוחותיו אל נקודת ההכרעה שבשדה הקרב, או אל מול אותו קטע שבמערך האויב שיש להכריעו בהתאם לתוכנית, [... ו]לנהל את הפעולות כך שריכוזי כוחות אלה לא רק יימצאו בנקודת ההכרעה, אלא שיפעלו במרץ ובמתואם, שהשפעתם תהיה בו בזמן״.81

שתי הגישות האלה – של ריכוז הכוחות אל מרכז העוצמה של היריב כדי להשמידו או לתמרן לעבר נקודת התורפה שלו ולהביסו – שימשו בסיס לאסכולות הגישה הישירה והגישה העקיפה במאתיים השנים האחרונות. הן מאבדות את משמעותן בפרדיגמת הלחימה של עידן האש, המבוססת על תקיפה מקבילית של אש מדויקת מנגד (כלומר פיזור) אל עבר מרכזי הכובד המערכתיים של היריב (כלומר ריכוז) ברמות הלחימה השונות בו בזמן – טקטית, אופרטיבית ואסטרטגית – במטרה לשחוק, לשבש, לערער ולשתק את יכולתו ורצונו של האויב להילחם.

סון טסו הציג בשעתו גישה שונה באשר לריכוז ולפיזור כוחות במערכה, ויעץ להטעות את האויב ולשמור על חשאיות כדי לגרום לפיזור כוחותיו, לרכז כוח מול חלק מצבא האויב וליצור בצורה זו יתרון מספרי. "על־ידי כך שנגלה את מערכי האויב ונישאר סמויים בעצמנו, נקיים את חילותינו בריכוזם ואילו האויב יהיה מחולק בעל כורחו. בידינו להעמיד גוף אחד ומאוחד, כשהאויב אנוס להתפצל שברים שברים. וכך יהיה השלם עומד כנגד חלקים נפרדים של שלם וממילא נהיה רבים כנגד מעטים".82

קלאוזביץ וסון טסו היו תמימי דעים בנוגע לצורך בריכוז הכוחות בהכרעה לעומת הצורך בפיזורם בשלב הרדיפה: ״אין המנצח מהסס לפצל את כוחותיו כדי לסחוף אל מערבולת ההרס כל שמצוי בהישג ידו של צבאו, לנתק יחידות שונות, לתפוס מעוזים שאינם מוכנים להתגוננות, לכבוש ערים גדולות וכדומה".83

גם מולטקה, נאמן לאסכולה הפרוסית־גרמנית של קרב השמדה גדול, שילב בצורה דיאלקטית בין פיזור הכוחות (בתנועה) וריכוז הכוחות (מסה ואש) בהתקפה. הוא האמין כי אמצעי ההובלה (רכבות) והתקשורת (טלגרף) החדשים מאפשרים להשיג יתרון מכריע באמצעות פיצול הכוחות בתמרון אסטרטגי על־ידי הובלתם על מסילות ברזל נפרדות לשדה המערכה והפעלתם בעת ובעונה אחת בהתקפה מתכנסת מכיוונים שונים לעבר מרכז הכובד, קרי ריכוז כוחות האויב בשדה הקרב.

מולטקה הורה למפקדיו ״להתמיד בפיצול הכוחות בשעת המבצעים ככל שניתן הדבר״, כדי לא לפגוע בתנועתם עקב הצפיפות הגבוהה, ו״ולרכז את הכוחות בעוד מועד [...] עד הגדוד האחרון״ לקרב ההכרעה.84 האסטרטגיה הזו, המשלבת פיזור של הכוחות בתמרון אסטרטגי וריכוז מסה ואש לקרב השמדה ברמה הטקטית, אכן מומשה על ידו בהצלחה במערכות הפרוסיות מול האוסטרים בקניגרץ (1866) ומול הצרפתים בסדאן (1871-1870).

לידל הארט נתן עדיפות לתמרון על פני האש. כמו ז׳ומיני, גם הוא הסתייג מריכוז כל הכוחות מול מרכז הכובד של צבא האויב, והציג תפיסה המשלבת פיצול וריכוז של כוחות, שמקושרים ביניהם ופועלים להשגת מטרה אסטרטגית אחת. הפיצול והריכוז האלה לא רק רצויים אלא הכרחיים, גרס לידל הארט, מאחר שעם ריכוז ״המקסימום האפשרי״ של הכוחות בנקודת ההכרעה קיים גם הצורך לשמור על ״המינימום ההכרחי״ של כוחות למגננה מפני התקפה של האויב: "המלחמה היא עניין לשני צדדים, ולכן הכרח לך שתשמור בו־בזמן שהינך מכה. המסקנה מכאן, שאם ברצונך להכות כראוי עליך להסיח את האויב מכוונתו. ריכוז של ממש אפשר להשיג רק כאשר כוחות האויב מפוזרים, וכדי להשיג זאת עליך כרגיל לחלק את כוחותיך על פני שטח נרחב. הדבר נראה כפרדוקס לכאורה, שריכוז אמיתי הוא תוצאה של פיזור".85

את העיקרון הדיאלקטי של פיזור הכוחות והסחה לצורך מיקוד בהכרעה יישם לידל הארט באסטרטגיה של הגישה העקיפה שהוא קידם. אסטרטגיה זו מבוססת על תמרון מסביב לקו החזית אל עבר קווי התקשורת בעורף האויב, שעליהם הוא מתקשה להגן. היא מיועדת לגרום שיבוש פסיכולוגי במוחו של המפקד בצד השני, עקב תחושה פתאומית שנפל בפח ונקלע למצב ללא מוצא.

תחושות אלה מתחזקות כאשר מתווסף אל התמרון מהלך של הסחה, שמאלץ את האויב לפזר את כוחותיו ומונע ממנו לערוך אותם מחדש ולהפעילם בצורה יעילה מול האיום. הסחה זו מחייבת סימון כמה יעדים חלופיים להשגת מטרות הלחימה. פיזור הכוחות לצורך כך ״מניח את האויב על קרני הדילמה״, כפי שאמר גנרל ויליאם שרמן וציטט לידל הארט, ולכן הוא גם הדרך החסכונית ביותר להפעלת הכוח ולהשגת ההכרעה.86

חלק מההסבר להבדלי הגישות נעוץ ברמות הניתוח השונות. קלאוזביץ וז׳ומיני התמקדו ברמה הטקטית, ואילו לידל הארט וסון טסו עסקו יותר ברמה האופרטיבית וברמה האסטרטגית. לוטוואק הצביע על ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה, הנובע מהיחסים הדיאלקטיים שבין רמות ההתייחסות האלה ומשפיע על ריכוז הכוחות ופיזורם: בעוד ברמה הטקטית יש בדרך כלל הכרח לרכז עוצמה לצורך הכרעה בקרב, הרי שברמה האופרטיבית התוצאה נקבעת על־ידי האינטראקציה הכוללת בין תוכניות הלחימה של שני הצדדים.

התמרון האופרטיבי בהגדרתו מבוסס על פיצול כוחות לתמרון איגוף או כיתור וכן לצורך הבקעה, כאשר כוח ממוקד אחד מבקיע ומתמרן והשני משמש סדן למחץ של הכוח המבקיע או להגנה על חלקים אחרים של החזית.

ב־1988 התייחס אלוף ישראל טל במאמר שנסמך על לקחי מלחמת יום הכיפורים, ליחסים הדיאלקטיים שבין פיזור לריכוז כוחות בהגנה ובהתקפה, תוך הבחנה בין הרמה הטקטית לרמה האסטרטגית. טל הסכים עם העיקרון של קלאוזביץ בדבר עליונות ההגנה על ההתקפה ברמה הטקטית, אך הסתייג וטען כי ההגנה ברמה האסטרטגית מאבדת את עדיפותה במקרה שלתוקף עליונות כמותית מובהקת, בגלל הצורך לפזר את הכוחות בהגנה. הצד האחר, לעומת זאת, יכול לרכז את כוחותיו בהסתר במקום שיבחר, ולנצל את עדיפות הכוח והאש שריכז להבקעת קווי ההגנה. כלומר חיזוק ההגנה הטקטית על־ידי פיזור הכוחות בעמדות מפתח מחליש את ההגנה ברמה האסטרטגית.87

רעיון דיאלקטי דומה בנוגע לפיזור הכוח וריכוזו בדפוסי הגנה והתקפה ברמות הלחימה השונות עמד עשרות שנים קודם לכן בבסיס ״תוכנית 1919״ שהציג פולר בסיום מלחמת העולם הראשונה. על פי התוכנית, הבריטים היו אמורים לרכז את הטנקים להשגת עדיפות מקומית ברמה הטקטית בכמה גזרות צרות שנבחרו להבקעה, אל מול הגנה גרמנית שנחלשה עקב הצורך לפזר את כוחותיה במגננה אסטרטגית לאורך החזית המערבית כולה. התוכנית התבססה על ההנחה ששרידות הטנקים תאפשר להם לתקוף ללא הכנה ארטילרית, ולהשיג כך את יתרון ההפתעה.

יחסים דיאלקטיים בין ריכוז לפיזור כוחות אפיינו גם את האסטרטגיה של צבאות גרמניה וברית המועצות בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. באמצעות ריכוז עצום של מסה ואש בנקודה צרה בחזית הצליחו הרוסים, לאחר שעברו להתקפה בקיץ 1943, להבקיע פעם אחר פעם את מערכי ההגנה הגרמניים בחזית ולפרוץ עם כוחות העתודה למרחב האופרטיבי בעורף המגינים כדי למוטט את מערכי ההגנה הגרמניים מאחור. הגרמנים, לעומתם, ביססו את הבליצקריג שנתיים קודם לכן על מבצעי תמרון ממוכן וגישה עקיפה. הם העדיפו לפצל את כוחם בהתקפה כדי לחדור את מערכי ההגנה של הצבא האדום בכמה ראשי חץ מכיוונים שונים במהירות הגבוהה ביותר ועמוק ככל שאפשר, במטרה לכתר כוחות גדולים ככל האפשר, למוטט את יכולת הלחימה ואת כוח הרצון שלהם ולהשמידם.

פיזור היתר של הכוחות הגרמניים בהתקפה ובהגנה היה הסיבה העיקרית לכישלונם בחזית הרוסית. החלטתו של היטלר להפנות חלק מכוחותיו לכיבוש סטלינגרד, שחשיבותה הייתה בעיקר סמלית, שיבשה את ההתקפה הגרמנית והחלישה אותה בכיווני הלחימה העיקריים – ללנינגרד, למוסקבה ולקווקז – שלהם נודעה חשיבות אסטרטגית רבה. ההחלטה גרמה גם לדילול עוצמתו של הכוח האווירי, שהעסיק את עצמו בהובלת אספקה לארמיה השישית הנצורה של פרידריך פון פאולוס מול סטלינגרד במקום לסייע במטלות חשובות לכוחות התוקפים בחזיתות החשובות.

היטלר, שלקח באותה תקופה את הפיקוד הישיר על כוחותיו, העדיף לנהל גם אסטרטגיה של הגנה קשיחה לכל רוחב החזית במקום לסגת ולרכז את כוחותיו במגננה גמישה. הוא שחק בכך את כוחותיו בקצב מהיר והפך את תבוסתו לוודאית. ההחלטה גבתה מחירים גבוהים ברמת אסטרטגיה רבתי, כאשר היטלר הורה להעביר כ־200 אלף מאנשי חיל האוויר לצבא היבשה. כתוצאה מכך הוא החליש בצורה קריטית את ההגנה האווירית מעל גרמניה ובחזית המערבית ערב פלישת בעלות הברית, וכך למשל ירד מספר הגיחות של חיל האוויר הגרמני מעל שטח הנחיתות לכ־100 גיחות ביום אל מול 10,850 גיחות של בעלות הברית ביום הנחיתה.88

יחסים דיאלקטיים בין פיזור הכוחות ובין ריכוזם בהגנה ובהתקפה ברמות הלחימה השונות מאבדים את תקפותם בפרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש, משום שהיכולת לרכז במהירות את עוצמת האש המדויקת מנגד להשמדה מקבילית של מטרות איכות בקצב גבוה בכל זירת הלחימה מאפשרת ריכוז ופיזור עוצמה גם יחד באותה מערכה.

ברמה האופרטיבית, הכוח האווירי הוא במהותו כוח התקפי, המאפשר ריכוז ופיזור של כוחות תוך זמן קצר, והשפעתו מבוססת על השמדה ושחיקה של מטרות אויב באש בקצב גבוה לאורך זמן. השהייה הקצרה של המטוס באוויר והיותו משאב מוגבל ובעל יכולת הרס גדולה, הפועל במהירויות גבוהות ובטווחים קצרים וארוכים ללא תלות במכשולים גאוגרפיים, מאפשרים ריכוז מסה ואש בזמן קצר לתקיפת מטרות איכות לשם השגת השפעה מערכתית, יחד עם יכולת לתקוף בעת ובעונה אחת מטרות מרוחקות זו מזו.

בשונה מריכוז מסה ואש אווירית בהתקפה, בהגנ"א מחויב הכוח האווירי לפזר את מטוסיו מבחינה גאוגרפית ולאורך זמן כדי למנוע תקיפה בלתי צפויה של מטוסי אויב. באופן דיאלקטי, למרות הסיכון הגבוה יחסית של תקיפה בשטח האויב, האסטרטגיה האווירית מעניקה עדיפות לריכוז מאמצים בהתקפה, כלומר תקיפת המערך ההתקפי של האויב והשמדתו, כדי לרכוש את העליונות האווירית גם באסטרטגיה הגנתית.

האסטרטגיה הגרמנית התבססה בפתיחת מלחמת העולם השנייה על תקיפת פתע אווירית של בסיסי יריבותיה באמצעות מטוסי תקיפה ומפציצים, ובהמשך על הרס תשתיות ומפעלי ייצור מטוסים. לורד טדר, שפיקד על חיל האוויר הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה, כתב על כך: ״ההגנה היעילה ביותר נגד התקפה מן האוויר היא לעצור אותה במקורה".89

השפעות חברתיות

קלאוזביץ, שחי לפני המהפכה התעשייתית, התייחס לסביבה החומרית כנתון קבוע אל מול השינויים החברתיים והפוליטיים העצומים של המהפכה הצרפתית. מכאן נגזרה גם החשיבות הרבה לגורמים האנושיים במלחמה, ובעיקר לחוזק הרצון. למעשה, קלאוזביץ הציג את הרצון, המוטיווציה, כאחד משני המרכיבים הקובעים את גורל הקרב, לצד עוצמת הכוחות. מלחמות קצרות מוכרעות בזכות דוקטרינה צבאית עדיפה, תכנון טוב יותר, מוטיווציה חזקה וגורם ההפתעה. לעומת זאת, מלחמות ארוכות מוכרעות בזכות מנהיגות יעילה יותר, שיתוף פעולה עם בעלי ברית, עוצמה כלכלית – אבל גם נחישות ולכידות של העם.

בהתאמה לתובנות הללו קלאוזביץ הציג את החידוש התאורטי של ״השילוש המופלא״ של המלחמה. הוא נשען על: רוח העם (האיבה והשנאה עם האלימות הטבועה בו), גאונות המצביא (הנובעת מהיצירתיות ומהחופש של הנפש – האינטואיציה – בתנאי אי־הוודאות והמקריות של המערכה) ומדיניות הממשל (המקנה היגיון למלחמה).

שלושת הגורמים אינם עומדים בפני עצמם, וחשיבותם תלויה ביחסים ביניהם, כאשר חוסר איזון במשולש עשוי להביא לתבוסה גם אם יש יתרון יחסי מול היריב באחד או יותר מהמרכיבים. כך למשל, ארצות הברית הובסה במלחמת וייטנאם בגלל כשל מנהיגותי, שפגע ביחסי ממשל־עם על אף יתרון העוצמה שהיה לה. גרמניה הובסה במלחמות העולם בגלל נחיתות במשאבים כלכליים ברמת אסטרטגיה רבתי (ממשל) על אף היתרון הטקטי והפיקודי שהיה לצבאה (המצביא והעם - הלוחמים).

היחסים הדיאלקטיים בין גורמי היסוד של "השילוש המופלא" משנים את מהותם בפרדיגמת הלחימה של עידן האש, שכן גורמי המידע והאש מצמצמים את משקלו של הגורם האנושי – העם והמצביא – ומרחיבים את חופש הפעולה של הדרג המדיני – הממשל.

הגותו של דלבריק, שבחן לעומק את כתביו של קלאוזביץ כמאה שנה אחרי מותו, התמקדה בהשפעות החברתיות של המהפכה הצרפתית על רוח הלחימה ועל הטקטיקה של צבאות נפוליאון, תוך ניתוח המאפיינים הסוציולוגיים של הצבאות הלוחמים כגורמי הסבר לתוצאות המלחמות השונות. הוא טען, כי המהפכה הצרפתית לא רק אפשרה את גיוס ההמונים, מאחר ששחררה את רוח העם והוא חש שהוא נלחם על ארצו ועל חירותו, אלא גם השפיעה באופן דיאלקטי על הטקטיקה: מבנה השורות המסורתי של הצבא המקצועי המתורגל היטב פינה את מקומו למבנה הטורי של צבאות מתנדבים גדולים שלא היה אפשר לאמנם כראוי. מבנה הטור אִפשר תנועה גמישה יותר אל שדה הקרב ופריסה מהירה לרוחב החזית, שהגדילה את האפקטיביות של כוח האש. השינוי המבני, יחד עם המוטיווציה וההתלהבות הגדולה של החיילים ועם גאוניותו של נפוליאון, הפכו את הצבא הצרפתי לחזק בצבאות אירופה למשך שני עשורים.90

פרשנות אחרת לקרבות נפוליאון הציג קולונל ארדן די פיק, שהשתתף במלחמת קרים, לאחר שבחן באופן מדעי את השפעתם של הגורמים האנושיים על הקרב ותוצאותיו. די פיק שלל את ״תורת הגדודים החזקים״, המיוחסת למלחמות נפוליאון ושמה דגש על העדיפות המספרית, וגרס שהמורל, רוח הגייסות ובעיקר הפחד הם הגורמים המכריעים בקרב.

די פיק חילק למפקדים ולחיילים שאלונים בעניין הפעולות הצבאיות שבהן השתתפו, התוכניות והפקודות לקראתן, ההיערכות לפני הקרב, התנהגות החיילים מול האויב והפיקוד. לאחר שניתח את התשובות הוא הסתייג גם מרעיון ״צבא העם״, וטען שצבא כזה אינו מאומן, אינו בר שליטה ואינו מסוגל לנהל טקטיקה התקפית אמיתית. התוצאה של הסתמכות בלעדית על יתרון כמותי, לשיטתו, מובילה לבסוף לתבוסה ולטבח המוני. לדעתו, נקודת מוצא לתורת לחימה יעילה בהתקפה אינה אומץ הלב או הכושר הצבאי, אלא הפחד (כהד לדברי גנרל שארל־דניס בורבאקי, שהגדיר את ההתקפה ״מנוסה קדימה״), ומשמעת צבאית קשוחה היא זו שמסייעת לחייל להתגבר על הפחד.91

תרומתו של די פיק לחשיבה הצבאית הצרפתית הייתה ההכרה בגורמים האי־רציונליים והנפשיים במלחמה, לאחר שמשנתו של ז׳ומיני התעלמה מהם. באופן פרדוקסלי, השפעת דבריו על הוגי הדעות על הקצונה הובילה את הצבא הצרפתי לאבדות גדולות במלחמת העולם הראשונה: הצבא הצרפתי דגל עם פרוץ המלחמה ברעיונות של ״מתקפה עד קצה גבול היכולת״, שהייתה אמורה להביא לניצחון בזכות היתרון המורלי, אך לא העריכה כראוי את השינויים הטכנולוגיים המהירים ששיפרו את הדיוק ואת קצב האש והעצימו את ההגנה. אחד השינויים האלה היה כניסתו לשימוש נרחב של הרובה הנטען־מְכַנֵס (שאינו נטען דרך הלוע אלא בקצה האחורי של הקנה), המאפשר ירי בשכיבה. השפעתו באה לידי ביטוי, לדוגמה, במלחמת האזרחים בצפון אמריקה (1865-1861) ובמלחמת הבורים בדרום אפריקה (1902-1899), והבהירה כי כוח האש המוגבר של הנשק המודרני מביא יתרונות דווקא למגינים. לקחים דומים בנוגע לעוצמת ההגנה אפשר היה ללמוד גם במלחמת רוסיה־יפן (1905-1904), שבה נגרמו אבדות חסרות תקדים לתוקפים – בשני הצדדים – מכוח האש של ההגנה.92

בהתאם להגיונו ולחישוביו (המוטעים) של גנרל פוש, שפיקד מ־1903 על בית הספר הגבוה למלחמה ומונה למפקד העליון של הכוחות המזוינים של בעלות הברית לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, ריכוז הכוחות בהתקפה ייצור יתרון בעוצמת האש ויעניק עדיפות לכוח התוקף. פוש החשיב את הכוחות הנפשיים, וקבע בספרו ״על עקרונות המלחמה״ כי ניצחון פירושו רצון. מכאן הוא הסיק שמערכה היא מאבק בין שני רצונות, וכי המנצח הוא הצד שיש לו עליונות מורלית, בעוד המנוצח לוקה בייאוש. הדרך לשבירת המורל של האויב היא ההפתעה, לשיטתו, על־ידי ריכוז כוח השמדה שנראה לאויב ככוח עדיף, והפעלתו בנקודה שבה האויב אינו יכול להתחמק מהמהלומה.

לידל הארט, שנלחם ואף נפצע במלחמה זו, שלל את הרעיונות התאורטיים של פוש ושל מפקדים נוספים שקידשו את ההתקפה. השקפתו תאמה את המגמות החברתיות של אי־מעורבות ורתיעה מאבדות ששררו בבריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא הסתייע לגיבוש רעיונותיו במחקר רחב שביצע כעורך הצבאי של אנציקלופדיה בריטניקה, וכרך אותם במסגרת תפיסת הגישה העקיפה שקידם ואשר הדגישה את ההיבטים הפסיכולוגיים של הלם, שיתוק ואובדן רצון הלחימה של היריב כגורמי היסוד בהכרעה וכתחליף לקרב ההשמדה.

מסקנותיו הושפעו גם מכתביהם של פולר וקולונל תומס לורנס, הוא לורנס איש ערב, והוא חזר והדגיש כי "המטרה האמיתית במלחמה היא הרוח המפעמת את מפקדת האויב ולא גופי חייליו. אם אנו פועלים נגד גֵיסותיו, הרי זה בעצם רק בגלל ההשפעה שנודעת לפעולה כזו על רוח המצביא ועל רצונו".93

גנרל הנס פון זאקט, שמונה למפקד הצבא הגרמני לאחר חתימת הסכם ורסאי ב־1919, הציג השקפות חדשות בנוגע לחשיבות הגורם האנושי – השקפות שחרגו מהאסכולה הפרוסית־גרמנית, אשר שאפה לקרב השמדה אחד גדול. ברוח ההסכם, שהגביל את הצבא הגרמני ל־100 אלף חיילים, זאקט עמל על הקמתו של צבא עילית מקצועי לא גדול, שהיווה אנטיתזה לתפיסת הצבאות ההמוניים שבה החזיקו מולטקה ושליפן לפניו, ואשר אומצה על־ידי שני הצדדים במלחמה. זאקט שקד על הקמת צבא מתנדבים קטן ומאומן כראוי, מצויד בנשק מודרני ובעל ניידות גבוהה, והסביר שצבא כזה יביס את צבא ההמונים של היריב וימנע ממנו להתארגן וליצור חזיתות רצופות שקשה להכניען, בשעה שכוחות מילואים באיכות נמוכה יותר יבלמו חזיתות אחרות.

גישתו זו של זאקט גובתה על־ידי הרעיון של פיקוד מוכוון משימה (Auftragstaktic), שהתפתח כחלק מהרפורמה של פון שארנהורסט בצבא הפרוסי־גרמני לאחר התבוסה לנפוליאון בקרב יינה (1806) וחתימת הסכם השלום עם צרפת שהגביל את מספר חייליו. הגישה העצימה את הגורם האנושי ועודדה כפופים ליזום ולהתנהל בתבונה וביצירתיות מול מצבים בלתי צפויים. היא מבוססת על תרבות ארגונית של אמון גבוה בין דרגי הפיקוד, תוך הדגשת תכונות אישיות כמו מנהיגות, יוזמה, קבלת אחריות וסובלנות לטעויות, ואמורה לחפות על החיכוך ועל חוסר הוודאות הגדלים בשדה הקרב.94 אחד השינויים שחייבה גישה זו הוא יצירת דפוס פיקוד המבוסס על העברת הוראות לכפופים מה עליהם לעשות, תוך השארת הבחירה בידיהם איך לעשות זאת.

התאורטיקנים הסובייטים פיתחו תפיסה דיאלקטית, המשלבת מגננה אסטרטגית עם תמרון עמוק בדרג המערכתי. היא כונתה ״אמנות המערכה״ והתבססה על צייתנות, רוח לחימה עזה וסובלנות לאבדות. האידאולוגיה המרקסיסטית־לניניסטית של מלחמת מעמדות בלתי נמנעת מומשה באמצעות ״אסטרטגיה לאומית״ שצידדה בהתפשטות. לעומת זאת, האסטרטגיה הצבאית, שהתבססה על ״מדע המלחמה״, יצרה את המסגרת ל״אמנות המערכה״ (הממד האופרטיבי) ולטקטיקה.95 האסטרטגיה הזאת מקנה לרצון הקולקטיבי עדיפות על צורכי הפרט וזכויותיו, ומקבלת בהבנה מחסור, סבל והכרח לעמוד בנסיבות קשות למען המטרה הלאומית. הנרטיב החברתי הזה, המשתלב במסורת הצבאית הרוסית לאורך ההיסטוריה, מאפשר לרוסים לעמוד בנחיתות טכנולוגית באמצעות המשאב היחיד שבו היו משופעים תמיד – המוני האדם שעמדו לרשותם, מציין אדמסקי.96

ג'וליו דואה האיטלקי ואלפרד מֵהֶן האמריקני, שהניחו את היסודות למלחמה האווירית והימית בתקופה המודרנית (בהתאמה), פיתחו תפיסת לחימה המעניקה משקל רב לגורמים החברתיים והמדיניים.

דואה כתב על מלחמה לאומית וטוטלית המכוונת לפגוע במורל האוכלוסייה באמצעות טרור אווירי, ושילב באסטרטגיה שקידם תקיפה אסטרטגית של כוח אווירי עם מגננה אופרטיבית ביבשה ובים. את ההכרעה הוא הציע לממש ברמה של אסטרטגיה רבתי, באמצעות ריכוז הכוחות להתקפת מחץ ישירה על מרכזי הכובד הלאומיים והכלכליים – האוכלוסייה האזרחית ותשתיות לאומיות – תוך ייתור הצורך בתמרון והכרעה בקרב היבשתי. הוא ייחס חשיבות רבה לגורמים הפסיכולוגיים בתהליך ההכרעה, והתעלם מההגנה האווירית של האויב בהנחה – מוטעית – שהמהירות וחופש הפעולה של המטוס יהפכו אותו לחסין. גם חישוביו ה"מדויקים" באשר ליעילות התקיפה האווירית והשפעותיה על האוכלוסייה סבלו מהערכת יתר ולא היו ישימים בתקופתו. עם זאת, השפעתו והשפעת ספרו ״שליטה באוויר״ על הלוחמה האווירית בדורות שבאו אחריו הייתה מכרעת.

רעיונותיו, המעלים על נס את עוצמת המטוס וכוח ההרס שביכולתו לגרום, זכו לאהדה ברחבי אירופה והתאימו למגמות הפשיסטיות שהתפשטו בקרב העילית החברתית במדינות שונות. המטוס והטיסה נמנו עם סמליהם המובהקים של הפשיסטים, וכך, למשל, שיעור האוויראים בין חברי ״המפלגה המודרנית״ שהקים אוסוולד מוסלי – תצפיתן מוטס בשירות האוויר המלכותי במלחמת העולם הראשונה, ואשר הפכה ל"איחוד הפשיסטים הבריטים" – היה גדול באופן ניכר משיעורם באוכלוסייה.

מובילי דעה כיוּ טרנצ׳רד בבריטניה ובילי מיצ׳ל בארצות הברית אימצו את רעיונותיו של דואה על חיל אוויר שמנצח במלחמות באמצעות תקיפה אסטרטגית, והטיפו למימושם עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוגי דעות כמו פולר, שהזדהה עם הרעיונות הפשיסטיים, ולידל הארט, שהלך בעקבותיו, האמינו שהפצצה אווירית בגז של אוכלוסייה אזרחית היא לא רק יעילה יותר, אלא גם הומנית יותר ממלחמת חפירות.

גישות דומות בנוגע לתפקידו האסטרטגי של המטוס במלחמה רווחו גם בגרמניה ובברית המועצות, אך הן לא באו לכלל מימוש בגלל בעיות כלכליות ומגבלות מדיניות. כך, למשל, בברית המועצות הוכפף הכוח האווירי לפיקודי החזיתות הצבאיות והוגבל להגנה אווירית ולסיוע ברמה הטקטית. אמנם גרמניה קיבלה בהתלהבות רבה את ספרו של דואה, אך מגבלות חוזה ורסאי באשר לכמות המטוסים וכן קשיים בייצור מנועים כבדים, יחד עם דחף פוליטי לבנייה מהירה של מטוסים רבים ככל האפשר, הרחיקו את הלופטוואפה מהמפציץ הכבד.

מֵהֶן הציג תפיסה פילוסופית כוללת של העוצמה הימית ואסטרטגיה להפעלת הכוח הימי בעת שלום ובעיתות מלחמה. את גורמי היסוד בעוצמה הימית הוא כינה ״התנאים הטבעיים״, וכרך אותם במצב הגאוגרפי, בנתונים הפיזיים ובגורמים חברתיים כגון האופי הלאומי, טיב המוסדות הלאומיים, האוכלוסייה והכלכלה.

האסטרטגיה הימית שהוא הציג התבססה על עקרונות ומושגים אסטרטגיים המקובלים ביבשה, כמו: עמדה מרכזית, קווי תקשורת, קווים פנימיים, ריכוז הכוח ועליונות העוצמה, אך הגורם המכריע להתהוותה של עוצמה ימית, לשיטתו, הוא הגורם החברתי של אופי הממשל וטיב המוסדות הלאומיים.97 בכך באו לידי ביטוי הנתונים הגיאופוליטיים של בריטניה כמדינת אי והנטייה למסחר המאפיינת את תושביה, אל מול צרפת וספרד שהיו מעצמות יבשתיות חקלאיות.

אחד המושגים המרכזיים שמֵהֶן חידש הוא ״הצי בכוח״ (The Fleet in Being). מושג זה מבוסס על הרעיון הדיאלקטי במגננה, שעל פיו השפעתו האסטרטגית של צי קיימת מעצם נוכחותו, מבלי שנדרש ממנו לצאת מהנמל להילחם. הדבר נובע מן ההכרח של האויב לצמצם את פעילותו ולרכז את תשומת ליבו אל הצי שמנגד, דבר שגוזל ממנו את חופש הפעולה ומפחית לא רק את יכולתו אלא גם את רצונו ונכונותו להילחם.

תפיסות דומות לזו של ״הצי בכוח״, וכן מושגים כמו "עליונות ימית", "עוצמה ימית" ועוד, הועתקו מאוחר יותר מהאסטרטגיה הימית לאווירית, כאשר הכוח האווירי הפך באופן פרדוקסלי לכוח המכריע בקרב הימי ולגורם מתנה הכרעה בקרב היבשתי.

השפעות טכנולוגיות

אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על היחסים הדיאלקטיים שבין התמרון ובין האש ועל דפוסי הלחימה השונים הוא הגורם הטכנולוגי. ג'ון פולר, שראה בו מכפיל כוח, התייחס אליו בהרחבה והציג את השינויים ביחסים שבין התמרון ובין האש כתהליך דיאלקטי, מחזורי וספירלי, המונָע על־ידי ההתפתחויות הטכנולוגיות של עוצמת הנשק, שנמצאות לדבריו ״בהרמוניה עם מהירות הקִדמה האזרחית״.98

פולר קבע כי בכל תקופה מופיע בשדה הקרב נשק שולט, שהתכנונים הטקטיים והאופרטיביים נעשים סביבו. גורם נוסף, שהוא כינה ״הגורם הטקטי הקבוע״ (Constant Tactical Factor), גורם לתהליך להתקדם באופן ספירלי כאשר נשק שולט חדש מופיע בשדה הקרב ותופס את מקומו של הקודם (דוגמה בולטת לספירלה הדיאלקטית הזו מוכרת במרוץ בין המטוס לטיל הקרקע־אוויר).

קלאוזביץ, לעומת זאת, התעלם מהגורם הטכנולוגי כמעט לחלוטין והגביל את הדיון באמנות המלחמה לצד המעשי של המערכה. הוא המעיט בחשיבות הנשק והציוד, וראה אותם כגורמים זרים המפֵרים את העקרונות האוניברסליים של האסטרטגיה. "לזכותו" ייאמר כי בימיו לא היה אפשר לחזות את השינוי שהתחולל כעבור עשורים אחדים בהשפעת ההתפתחות הטכנולוגית המהירה במערכות האש – התפתחות שהעצימה את ההגנה, הסבה אבדות כבדות לכוח התוקף ובלמה, עם גדרות התיל והחפירות, את התמרון במלחמת העולם הראשונה. יעילות האש בהגנה הפכה ניסיונות הבקעה לתבוסה, כי מספר האבדות גדל ככל שריכוז הכוחות בהתקפה גדל. המצב השתנה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית של מנוע בעירה פנימית, כאשר הטנק והמטוס הובילו למהפך שהחזיר לשדה הקרב את התנועה והפך את התמרון הממוכן לגורם המכריע במערכה.

מהפך דרמטי נוסף התחולל בסיום מלחמת העולם השנייה, כאשר פצצות האטום שהוטלו על יפן יצרו פרדיגמה אסטרטגית חדשה של לוחמה גרעינית. הפרדיגמה הגרעינית שעיצבה את היחסים בין המעצמות בתקופת המלחמה הקרה התבססה על הרתעה וייתרה את הקרב היבשתי כולו, בהגנה ובהתקפה, משהתברר כי אפשר להשיג השמדה הדדית ודאית ברמת אסטרטגיה רבתי במהלומה אדירה אחת.99

מהפך דיאלקטי ביחסים שבין התמרון ובין האש אפיין בשנות ה־90 גם את השיח האסטרטגי בארצות הברית במסגרת הדיון על המהפכה בעניינים צבאיים. הדיון נפתח בעקבות ההישגים יוצאי הדופן של הכוח האווירי במלחמת המפרץ הראשונה. הוא עסק ברובו ברובד הטכנו־טקטי, מיקד את הדיון באש המדויקת כגורם האסטרטגי המעצב במערכה, והגדיר את מערכות המידע כמכפיל כוח המסייע לניהול המערכה באש, מאפשר להסיר את ערפל הקרב ומגדיל את האפקטיביות של הכוחות הלוחמים. שילוב היכולות האלה היה אמור, לדעת רבים מההוגים הצבאיים, להביא למהפכה בשדה הקרב ולהעביר את תפקיד ההכרעה מהתמרון הקרקעי אל האש האווירית.100

המסגרת הפרדיגמטית שאפיינה את היחסים הדיאלקטיים בין התמרון ובין האש בלוחמה המודרנית במשך מאתיים שנה איבדה מתקפותה במלחמות המאה ה־21 של עידן האש, כאשר גורמי המידע והאש החלו לתפוס את מקומו של התמרון. פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש מאפשרת תקיפה ישירה ברמות הגבוהות של המלחמה, ללא צורך בתמרון מקדים כדי להתגבר על קווי ההגנה של האויב, ומטשטשת את ההבחנות המסורתיות בין גישה ישירה לעקיפה, בין קווים פנימיים לחיצוניים ובין מכה ראשונה לספיגתה בקרב היבשה. שליטת המידע והאש בכל רמות המערכה מרוקנת לעיתים את שדה הקרב מכוחות יבשה, ויחסי השחיקה הופכים לחשובים יותר מיחסי הכוחות כמדד לעוצמה.