עידן החרדה שלי

ואין עוד אינקוויזיטור שעומדים לרשותו עינויים קשים כאלה שיש לחרדה, ואף מרגל אינו יודע כיצד לתקוף בעורמה רבה יותר את החשוד ולבחור את הרגע שהוא מצוי בו בשיא חולשתו, גם אינו יודע לטמון מלכודות שייתפס ויסתבך בהן כפי שהחרדה יודעת, ואין שופט ממולח שיודע כיצד לחקור, לבחון את הנאשם כמו החרדה, שאינה מניחה לו לעולם להימלט, לא בהסחת הדעת ולא ברעש, לא בעבודה ולא בשעשוע, לא ביום ולא בלילה.

סרן קירקגור, The Concept of Anxiety (1844)

ברור כשמש שבעיית החרדה היא צומת שמתלכדות בו שאלות חשובות, רבות ומגוונות, חידה שפתרונה ישפוך אור רב על קיומנו הנפשי כולו.

זיגמונד פרויד, "מבוא לפסיכואנליזה"

יש לי נטייה מצערת למעוד ברגעים מכריעים.

הנה דוגמה. אני עומד ליד המזבח בכנסייה בוורמונט ומחכה שאשתי לעתיד תפסע לקראתי כדי להינשא לי, ופתאום תוקפת אותי הרגשה רעה מאוד. אלה לא סתם פרפרים בבטן. אני עומד להקיא, אני רועד כולי, ויותר מכול, אני מזיע מאוד. בכנסייה חם באותו יום בתחילת יולי, ורבים מהאורחים, הלבושים בחליפות ובשמלות קיציות, מזיעים. אבל לא כמוני. כשמנגינת הלכת מתנגנת, מתחילה זיעה לבצבץ על מצחי ומעל לשפתי העליונה. בתמונות החתונה רואים אותי עומד דרוך ליד המזבח, על פני מתוח ספק־חיוך עגום, ואני מביט בארוסתי השעונה על זרועו של אביה ופוסעת לקראתי במעבר המרכזי: סוזאנה קורנת בתמונות, אני נוצץ מלחות. כשהיא נעמדת לצדי בקדמת הכנסייה, פלגים של זיעה כבר זורמים אל עיני ומטפטפים לתוך הצווארון שלי. אנחנו מסתובבים לאחור ופונים אל הכומר. מאחוריו עומדים החברים שביקשנו מהם להקריא, ואני רואה שהם מביטים בי בדאגה גלויה. מה קרה לו? אני מתאר לעצמי שהם חושבים, הוא עומד להתעלף? המחשבות הללו עצמן מגבירות אצלי את ההזעה. השושבין שלי, שעומד כמה צעדים מאחורי, טופח קלות על שכמי ונותן לי ממחטת נייר למחות את מצחי. ידידתי קתי, שיושבת באחת השורות האחרונות בכנסייה, תספר לי לאחר מכן שהיא הרגישה צורך עז לקום ולהביא לי כוס מים. נראיתי כאילו סיימתי זה עתה ריצת מרתון, היא אמרה.

הבעת פניהם של הקוראים הממתינים לתורם להקריא השתנתה מדאגה מתונה למה שנראה כחלחלה לא מוסווית: הוא הולך למות? גם אני שואל את עצמי את אותה השאלה. כי התחלתי לרעוד. ואני לא מתכוון לרטט עדין שהיה מתגלה רק אילו החזקתי בידי פיסת נייר — אני מרגיש כאילו תכף יתקפו אותי עוויתות. אני מתרכז במאמץ למנוע מרגלי להתעופף מתחתי כמו רגליו של חולה אפילפסיה, ואני מקווה שמכנסי רחבים מספיק והרעד לא יבלוט מדי. עכשיו אני נשען על תכף־אשתי — ממנה אין סיכוי להסתיר את הרעידות — והיא עושה כמיטב יכולתה לתמוך בי שלא אפול.

הכומר ממשיך בשלו, אבל אין לי מושג מה הוא אומר. (אני לא ממש כאן כרגע, כמו שאומרים.) אני מתפלל שהוא ימהר, ואני אשתחרר מהעינוי הזה. הוא משתתק ומשפיל את מבטו אל כלתי ואלי. הוא רואה אותי — שטוף זיעה, עיניים מלאות פאניקה — ונבהל. "אתה בסדר?" הוא מתווה בשפתיו. בלית ברירה אני מהנהן לחיוב. (כי מה הוא יעשה אם אגיד שלא? יפנה את הכנסייה? הביזיון יהיה בלתי נסבל.)

כשהכומר ממשיך בטקס, אני נאבק מאבק של ממש בשלושה דברים: ברעד באיברי, בדחף להקיא, ובסכנה לאבד את ההכרה. ואני חושב: תוציאו אותי מפה. למה? כי יש פה כמעט שלוש מאות איש — ידידים, בני משפחה וחברים לעבודה — שצופים בטקס כלולותינו, ואני עומד להתמוטט. איבדתי שליטה על גופי. הרגע אמור להיות אחד הרגעים המאושרים והמשמעותיים בחיי, ואני אומלל. אני חושש שלא אחזיק מעמד.

בשעה שאני מזיע ורועד ועומד להתעלף, ובו בזמן עושה כל מאמץ לבצע את חלקי בטקס (לומר "כן" ולענוד את הטבעות ולנשק את הכלה), אני מתייסר מהדאגה מה כולם (הורי אשתי, ידידיה, חברי לעבודה) חושבים כשהם מביטים בי: הוא מתחרט על החתונה? עכשיו יש לנו הוכחה שהוא חלש מטבעו? מוג לב? החתן הלא־מתאים? אני פוחד שכל הספקות שהטרידו את ידידיה של אשתי מקבלים אישור. ידעתי, חושבים הידידים הללו בדמיוני. הנה ההוכחה שהוא לא ראוי לה. אני נראה כאילו התקלחתי בבגדי. בלוטות הזיעה שלי גילו לעין כול את חולשת גופי ואת חולשת אופיי. נחשף עצם קיומי במלוא אפסותו.

תודה לאל, הטקס מסתיים. אני צועד במעבר בכנסייה ספוג זיעה וצמוד בתודה אל רעייתי הטרייה; וכשאנחנו יוצאים מהכנסייה, הסימפטומים הגופניים החריפים שוככים. לא יתקפו אותי עוויתות. אני לא אתעלף. אבל כשאני עומד ולוחץ את ידיהם של האורחים ואחר כך שותה ורוקד במסיבה, אני רק משחק שמחה. אני מחייך למצלמה, לוחץ ידיים — ורוצה למות. ולמה לא? נכשלתי באחד התפקידים הגבריים הבסיסיים ביותר: טקס הנישואים. איך הצלחתי לקלקל גם את זה? בשבעים ושתיים השעות הבאות אני סובל מייאוש נורא, משסע.

החרדה מביאה למותם של מעטים בלבד, אבל רבים היו מקדמים בברכה את המוות כחלופה לשיתוק ולסבל הנובעים מחרדה בגרסאותיה החמורות.

דייוויד ה' בארלו, Anxiety and Its Disorders (2004)

טקס הכלולות שלי לא היה הפעם הראשונה שנשברתי, גם לא האחרונה. בעת לידתו של ילדנו הראשון נאלצו האחיות להפסיק לרגע לטפל באשתי, שכבר היו לה צירי לידה, כדי לטפל בי, כי החוורתי וכמעט צנחתי ארצה. אני מתאבן בבושת פנים על הבימה בהרצאות, ובכמה הזדמנויות נאלצתי לברוח מהבמה. נטשתי בחורות שיצאתי איתן לדייט, יצאתי באמצע בחינות והתמוטטתי בזמן ראיונות לעבודה, בעת טיסות, בנסיעות ברכבת ובמכונית וכשהלכתי סתם ברחוב. בימים רגילים, כשאני עושה דברים רגילים — קורא ספר, שוכב במיטה, משוחח בטלפון, יושב בפגישה, משחק טניס — קרה לי אלפי פעמים שהשתלטה עלי תחושה של אימה קיומית ונתקפתי בחילה, ורטיגו, רעד ומגוון רחב של סימפטומים גופניים אחרים. במקרים מסוימים הייתי משוכנע שהמוות, או משהו שיכול איכשהו להיות נורא ממנו, ממשמש ובא.

גם כשאני לא סובל ממש מהתקפים חריפים כאלה, אני אכול דאגות: לבריאותי ולבריאותם של בני משפחתי, מענייני כספים, מהעבודה, מהרעש המוזר במכוניתי ומהנזילה במרתף הבית, מהזִקנה הקרבה ומהמוות הבלתי נמנע; מהכול ומלא כלום. לפעמים הדאגות הללו משנות את צורתן ומתבטאות באי־נוחות גופנית מתונה — כאבי בטן, כאבי ראש, סחרחורות, כאבים בגפיים — או למעין הרגשה כללית רעה, כאילו אני חולה במחלת הנשיקה או בשפעת. קרה לי כבר שפיתחתי קשיי נשימה, בליעה ואפילו הליכה כתוצאה מחרדה; ואז הקשיים הללו נהפכים לטורדניים ומשתלטים כליל על החשיבה שלי.

אני סובל גם מכמה פחדים ספציפיים, כלומר מפוביות. אציין רק חלק מהן: ממקומות סגורים (קלסטרופוביה), מגבהים (אקרופוביה), מהתעלפות (אסתֶנופוביה), מהיתפסות רחוק מהבית (סוג מיוחד של אגורפוביה), מחיידקים (בצילופוביה), מגבינה (טוּרוֹפוביה), מדיבור בציבור (תת־קטגוריה של פוביה חברתית), מטיסה (אירופוביה), מהקאה (אֶמֶטופוביה), ומטבע הדברים מהקאה במטוסים (אירונוזיפוביה).

בילדותי, כשאמי למדה בערבים בבית ספר למשפטים, נשארתי בערב בבית עם בייביסיטר והייתי נתפס לפחד נורא שהורי נהרגו בתאונת דרכים או נטשו אותי (המונח הקליני הוא "חרדת נטישה"). בגיל שבע נוצרו בשטיח בחדרי שבילים מהוהים מצעידה הלוך ושוב, שנועדה להשפיע בכוח רצוני על הורי לחזור הביתה. בכיתה א' הגעתי במשך חודשים רצופים כמעט יום־יום אחר הצהריים לחדר האחות של בית הספר, כיוון שסבלתי מכאבי ראש פסיכוסומטיים והתחננתי שיבואו לקחת אותי הביתה. בכיתה ג' החליפו כאבי בטן את כאבי הראש, אבל הצעדה היומיומית שלי לחדר האחות נותרה בעינה. בתיכון הפסדתי בכוונה במשחקי טניס וסקווש כדי להימנע מסבל החרדה שעוררו בי מצבי תחרות. בתיכון, כשיצאתי פעם עם בת — הפעם האחת והיחידה — והעלמה התכופפה לנשיקה ברגע רומנטי (היינו בחוץ והסתכלנו במערכות כוכבים מבעד לטלסקופ שלה), גברה עלי החרדה ונאלצתי לסגת מפחד שאקיא. מרוב בושה לא החזרתי לה שיחות כשהיא התקשרה אלי.

בקיצור, בערך מגיל שנתיים אני כולי צרור עצבני של פוביות, פחדים ונוירוזות. ומאז גיל עשר — הפעם הראשונה שבה לקחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי לאבחון והפנו אותי לטיפול פסיכיאטרי — אני מנסה בדרכים שונות להתגבר על חרדתי.

להלן מגוון האמצעים שניסיתי: טיפול פסיכולוגי פרטני (זה שלושה עשורים), טיפול משפחתי, טיפול קבוצתי, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT), טיפול רציונלי־אמוטיבי (REBT), טיפול בשיטת הקבלה והמחויבות (ACT), היפנוזה, מדיטציה, משחק תפקידים, טיפול חשיפה לתחושות (אינטרוספקטיבי), טיפול חשיפה במציאות (in vivo), טיפול חווייתי־תמיכתי, הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים (EMDR), ספרי עזרה עצמית, טיפולים בעיסוי, תפילה, אקופונקטורה, יוגה, פילוסופיה סטואית וקלטות שמע שהזמנתי לפי פרסומת לילית בטלוויזיה.

ותרופות. המון תרופות. תוראזין. אימיפּרַמין. דֶסיפרַמין. כּלורפֶנירַמין. נַרדיל. בּוּספאר. פרוזק. זולופט. פַּקסיל, וֶלבּוּטרין. אֶפֶקסוֹר. סֶלֶקסָה. לקסאפרו. סימבַּלטָה. לוּבוֹקס. טרַזוֹדון. לֶבוֹקסיל. פּרוֹפּרַנוֹלוֹל. טרַנקסן. סֶראקס. סֶנטרַקס. היפרקום פרפורטום, St. John’s wort. זוֹלפידֶם. ואליום. ליבריום. אטיוון. זַנֶקס. קלוֹנופין.

נוסף על: בירה, יין, ג'ין, בֶּרבֶּן, וודקה, ויסקי.

ומה עזר לי? שום דבר.

למעשה, זה לא לגמרי נכון. חלק מהתרופות עזרו מעט לתקופה מסוימת. תוראזין (תרופה אנטי־פסיכוטית שנחשבה פעם לתרופת הרגעה חשובה) ואימיפרמין (תרופה נוגדת דיכאון טריציקלית) יחד סייעו לי להימנע מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי בתחילת שנות השמונים, כשהייתי בחטיבת ביניים והחרדה חוללה בי שמות. דסיפרמין, עוד תרופה טריציקלית, סייעה לי כשהייתי בתחילת שנות העשרים. פקסיל (תרופה מהסוג של מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים — SSRI) סיפקה לי כשישה חודשים של חרדה מופחתת במידה ניכרת כשהייתי בסוף שנות העשרים, עד שהפחדים שבו ופרצו. זנקס, פרופרנולול וּודקה בכמויות גדולות סייעו לי (בקושי) במהלך סיור יחסי ציבור לפרסום ספרי הראשון ובעת הרצאות פומביות שונות והופעות בטלוויזיה כשהייתי בתחילת שנות השלושים שלי. שוט כפול של ויסקי בתוספת זנקס ודרמאמין, אם אני בולע אותם לפני ההמראה, הופכים לפעמים את הטיסה לנסבלת; ושני שוטים כפולים של ויסקי, אם אני שותה אותם בזה אחר זה במהירות מספקת, מצליחים לפעמים לעמעם אימה קיומית עד שהיא נראית מטושטשת ומרוחקת.