עיוור

י

פתח דבר

"תראה," הורתה באצבעה אמא שעשתה את דרכה עם בתה אל גן הילדים, "האיש הזה עיוור, והכלב מכוון אותו בדרך." "איך אתה יודע מה השעה?" רפרפה באצבעה בחורה שישבה לצדי באוטובוס, קרוב לעיגול הזכוכית של שעוני. "סליחה," פנה אליי זקן, לאחר שחציתי כביש מרומזר, "איך ידעת שהרמזור התחלף?" "תגיד," שאל נהג מונית שידע שאני מנהל את הספרייה לעיוורים, "גם אתה מקבל משכורת כמו כל העובדים, או שאתה עובד בשבילם בהתנדבות?" "עיוור נאה?!" פלטה בהשתוממות סטודנטית בפנותה אל חברתה, כשפתחתי בהרצאתי. "הנך עיוור, אם אינך רואה את המציאות," הצליף הפוליטיקאי ביריבו.

התהיות, ההשתוממויות, החקרנות, הבוטוּת, חוסר הידיעה, ומעל לכול חוסר הרגישות, המשתלחים מכל עבר, מצטברים לכדי הלך רוח המעצב את הדימוי של העיוור הסטראוטיפי. לא ייפלא אפוא שגם לאחר ארבעים שנה של עיוורון, אמר לי ידיד שאיבד את ראייתו במלחמת יום הכיפורים: "אינני מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה הזאת." "איזו מילה?" תמהתי. "המילה שהזכרת עכשיו." שתקתי לרגע ושאלתי, "אתה מתכוון למילה עיוור?" "כן," ענה בקול נבוך.

ומפני כל אלה, אני מקדיש את ספרי לַאמא, לבחורה, לזקן, לנהג המונית, לסטודנטית, לפוליטיקאי. ולטובת ידידיי הנוצר לשונו מלומר את המילה, ולכל האחרים הפוגשים אותי באקראי או המזדמנים בכוונה ואינם יודעים לשאול, הענקתי את הכותר "עיוור" לספרי, אולי יגלגלוהו בלשונם עד שייצא מפיהם צלול, חף מכל סממני מבוכה.

שחזור אפיזודות מהוויית חיי והעלתן על הכתב, היו כרוכים בחשיפת טפח מרגשותיי וטפחיים מהגיגיי. הרהורים ורגשות הנטווים לכדי תפיסת עולם, לקחים מניסיון חיים ומסרים אישיים וחברתיים. תחושות שהסעירוני בעת התרחשותן — געשו גם בעת כתיבתן. המילים שכתבתי על מסך המחשב נדמו לי כאנשים חיים, ובשיחי אִתן, במיוחד עם אחוזות השיגיונות שבהן, חשתי כרופא המנתח ללא סם הרדמה.

דעתי נחה עליי מהתחושה המרגיעה שנסכה בי רבקה רוזנצוויג. משעה שנענתה לפנייתי לשמש מלווה לכתיבה, יועצת, חוקרת בעת הצורך, הרגשתי את נוכחותה סמוכה אל ידי הכותבת. מידידותנו ארוכת השנים, המשופעת מעש רב, למדתי להכיר את התבונה, את הרגש ואת המידות הטובות שניחנה בהם, ובטחתי בשיקול דעתה. פעמים רבות בחנה בקפידה את כתב היד, והקדישה מחשבה לכל אמירה ולכל רעיון. השכלתי מהערותיה, אופקי רחבו מהארותיה, ודיונינו גרמו לי התרוממות רוח. לידה עזרו חיים רוזנצוויג, שהיה המוציא והמביא ואף המגיה, ואתי גבאי המזכירה, שלא איבדה את סבלנותה גם לאחר אין ספור שינויים ותיקונים שהונחו על שולחנה. שלוש שנים תמימות ליוו אותי בשביל חוצה החיים שהילכתי בו בשנית, שמרו את צעדי, כְּמובן מאליו עשו את שעשו, והתמורה היחידה שציפו לה היא קבלת הפרק הבא. שאו תודה, רבקה, חיים ואתי.

תודה לילדיי, ענבל, רועי ונעמה, שקראו כל פרק עם תום כתיבתו, עודדו, העריכו ותמכו.

תודה לנגה רעייתי, שבלעדיה היה הספר המונח לפניכם אסופה סתמית של דפים לבנים, חסרי נשמה וערך.

אורי כהן, תל אביב 2015