עיזבון

א. ככה הכרנו - תל אביב, 1950

הכי טוב שאספר הכול מההתחלה.

כשהתחילה המלחמה הייתי בכיתה י"א. את הגדולים מי"ב גייסו באמצע שנת הלימודים ושלחו אותם ישר לקרבות. אני המשכתי ללמוד. אחר כך נגמרה המלחמה, זהו. הייתי שמוצניקית אדוקה שחלמה להצטרף לחבריה בקיבוץ חדש על קו הגבול, או לפחות להתגייס לצבא עם החברים מהתנועה להגשמה בנח"ל בקיבוץ עינות. אבל ההורים שלי שכנעו אותי לדחות את הגיוס עד שתהיה לי תעודת הוראה מהסמינר כדי שתהיה לי עבודה בטוחה. אבא שלי החכם אמר: "בן אדם עם מקצוע הוא כמו חתול שנופל תמיד על הרגליים." לכן נשארתי בתל אביב, הדרכתי בתנועה ובעיקר למדתי כשכל חברי היו בצבא.

הייתי בת תשע-עשרה כשהכרנו. נערה משכילה, בן אדם רציני, מעמיק, שמתעניין בכל דבר. הפעם הראשונה שראיתי את אורי הייתה כשהוא בא אלי הביתה עם כנרת, חברה שלי מהשמו"צ. היא הייתה גדולה ממני בשנתיים, והספיקה עוד להיות איתו יחד בפלמ"ח.

בהתחלה הוא שתק כמו דג, ולא חשבתי שאני מוצאת חן בעיניו. בעיני הוא נראה די נחמד, או איך שאומרים היום, חתיך. רזה כמו מקל, בהיר, עם שיער שחור ועיניים ירוקות. הוא ישב ובהה רוב הזמן כשכנרת ואני צחקקנו ופטפטנו.

השם שלו היה בעצם הוּרי, אבל אף אחד לא הבין מה זה אמור להביע, אז כולם קראו לו אורי.

כשהם הלכו לא ידעתי אם נתראה שוב, אבל הוא התחיל לבוא אלי לבד בלי הפסקה. באותם הימים החמיא לי מאוד שפלמ"חניק שרמנטי מחזר אחרי. התגאיתי שאני, הילדה משדרות רוטשילד, מסתובבת לי ברחובות תל אביב עם קצין שהיה בפלמ"ח. זה היה כבוד גדול.

כשהכרנו הוא היה בן עשרים ומשהו, כבר איש, קצין בקבע, והיה לו ג'יפ צבאי. החברים שלו היו ברובם מבוגרים ממנו, חלקם כבר מפורסמים. רובם היו מפקדים מהפלמ"ח וכמה מהם עוד יהיו חשובים פעם.

אבא שלו מת כשהיה נער, אבל סיפרו להורים שלי שהוא בא ממשפחה עם כסף. למשל, היו להם אז מכונית וטלפון כשלאף אחד לא היה כלום, ואימא שלו נסעה לחופשות יקרות. הם גרו בשינקין בבית דירות שהיה כולו שלהם, והיה להם קיוסק בהמלך ג'ורג'.

לפני הפלמ"ח אורי היה בתנועה המאוחדת, ורצה מאוד להצטרף יום אחד לחברים שלו שהקימו את קיבוץ יד כצנלסון בנגב. לא הערכתי את החבר'ה מהתנועה המאוחדת, כי הייתי בשומר הצעיר - תנועה ערכית עם אידיאולוגיה מעמיקה ורצינית שקשורה בכל תחומי החיים. אבל באותם ימים נחשבו בוגרי הפלמ"ח להכי טובים שיש, ושמחתי שהצלחתי לצוד אחד מהם.

בילינו הרבה עם החברים שלו, וזה היה משהו קסום: אני, הילדה שרק סיימה בית ספר תיכון ועוד גרה בבית של ההורים, אחת מהחבר'ה של כל החיימים האלה, חפר וגורי, שכתבו שירים שהיו מאוד פופולריים באותה תקופה - ועד היום. והיה שם מוישל'ה הבן של טבנקין, שכולם אז העריצו. הוא היה איש מקסים ומיוחד והיה מרתק לשוחח איתו. גם מוישל'ה היה סוג של משורר ואיש רוח, אם כי לא הצליח להתפרסם כמוהם. והיה החבר הטוב שלו מאותו קיבוץ, זרובבל גלעד, שכתב את המנון הפלמ"ח. אין מה להגיד, חבורה רצינית, משכמה ומעלה. ואני הקטנה ישבתי איתם כשווה.

וגם התחלתי עם הסיגריות. כולם עישנו, וזה גרם לי להרגיש כמוהם, בוגרת. אורי עישן בעיקר סיגריות חריפות בלי פילטר, ואם היה משיג - אז הן היו ג'יטאן צרפתיות, שהיו חזקות מאוד. אחר כך הוא גילה את המקטרות. יום אחד חבר הביא לו מקטרת במתנה, יחד עם שקית של טבק מסוג ארימור, ויותר לא היה אפשר להפריד ביניהם. הוא התחיל לאסוף עוד ועוד מהן. זה העסיק אותו שעות על גבי שעות, והן סתמו את כל הבית. הוא פירק אותן וניקה כל חלק בנפרד, ואז דחף טבק. הוא היה הולך איתן לכל מקום, דופק אותן בקירות ומפזר את השאריות של הטבק. תמיד הלך אחריו שובל של ריח טבק.

בהתחלה אהבתי מאוד את הריח. בכלל, היה נחמד להיות עם אורי. הוא היה בחור שמח וחברותי, בעל חוש הומור ודי משעשע. הרבה זמן התלבטתי אם להמשיך איתו את הקשר באופן רציני. נכון, הוא מצא חן בעיני, אבל היה לי קשה עם כל מיני דברים אצלו. למשל האיחורים. הוא היה יכול לקבוע איתי ולהגיע מתי שהוא רוצה, לבוא אחרי חצי שעה או יותר, ככה, כאילו כלום. אני הייתי מגיעה תמיד בזמן, שעה זה דבר מדויק, ואורי לא הבין למה אני כועסת. הוא ציפה ממני לקבל אותו בחיוך.

חוץ מזה התברר שהוא חתיכת בלופר, כי כשהייתי כועסת על האיחורים שלו היו לו כל מיני סיפורי סבתא. אבל זאת הייתה תקופה אחרת, ולא היה אפשר לעשות הרבה דברים יחד, אלא רק להתחתן. לא היה חופש מיני או אמצעי מניעה אלא רק שמרנות נוראית.

הייתה לי חברה ממש טובה, רותה, שהתחתנה עוד לפני. היא באה ממשפחה רביזיוניסטית, ולא האמינה בקיבוץ או בהגשמה. רותה הכירה בחור מהאצ"ל, שאחר כך היה עיתונאי בעיתון של חירותניקים. הוא היה מבוגר ממנה באיזה שלוש-עשרה שנים ונראה זוועה, כמו סבא. אז ברור ששמחתי שלי יש בחור צעיר וכל כך נאה, ממש "יפה הבלורית והתואר" כמו בשיר של חיים גורי - שגם פגשתי אותו אישית - בזכות אורי.

לא הספקתי להגיע להחלטה מה לעשות עם הקשר הזה, וכבר מצאתי את עצמי בהיריון. זה היה לגמרי מגוחך, כל העניין הזה. בקושי יצא לנו להיות לבדנו, ועוד במצב אינטימי. לרוב היינו מתחבקים, מתנשקים ומתלטפים בג'יפ, אחרי בילוי, ליד הבית שלי, בקצה הרחוב איפה שחשוך ואנשים לא רואים. למי שלא היה נשוי לא היה שום מקום לקיים יחסים חוץ מאשר על חוף הים, בשדות, או במושב האחורי של מכונית.

אורי היה נשקן טוב, והיה לי נעים להתנשק איתו . הנשיקות גם עוררו בי תשוקות אחרות שלא הכרתי; נדף לו מהפה ריח חריף של טבק שהיה מאוד מגרה. ואז יום אחד זה התגלגל מפה לשם, עד הסוף.

הוא לא ניסה לשכנע אותי. רציתי, כי חשבתי שאם נעשה את זה נהפוך לזוג אמיתי. נמאס לי שהוא לא מספיק גבר ופוחד לעשות את הצעד קדימה, אז גררתי אותו להמשיך. ככה זה היה: ערב אחד קיצי ונעים חזרנו מבילוי אצל חברים שלו. הוא עצר במקום הרגיל שלנו והתחלנו לגעת, ואז אורי העז להכניס את הידיים שלו מתחת לחולצה החגיגית והרקומה שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה בזוגיות שלנו. עברו לי זרמים בכל הגוף.

באותו הרגע החלטתי לקחת את היוזמה לידיים. פתחתי לו את הריץ' רץ' והוצאתי מהמכנסיים שלו את הצינור, שעדיין לא היה ממש נוקשה. הוא ממש נדהם, הזיז לי את היד, התרומם והתיישב לידי. הייתה לו הבעה משונה. אבל אני כבר החלטתי. תפסתי לו פעם נוספת את הדבר, ואז הוא נכנע. כיוונתי את הצינור שלו אל בין הרגליים שלי. קצת היה לו קשה למצוא את המקום, הוא התחכך בי בין הרגליים והתחיל להתנשם בכבדות. בסוף הצליח לו והוא נכנס פנימה. לי זה כאב, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שלי, אבל די מהר הכול נגמר, הופ, עם אנחות קורעות לב מהצד שלו.

ככה זה התגלגל. מצאתי את עצמי לא בתולה ועוד בהיריון מהפעם הראשונה בחיי, שהייתה בג'יפ עם כיסאות לא נוחים, בלי שום ניצוצות, בלי מוזיקה ובלי מלאכים מלמעלה.

מי תיאר לעצמו שאני כל כך פורייה ושמפעם אחת די חטופה זה ייתפס.

אבא שלי רצה לרצוח אותי כששמע ממני על הפנצ'ר. אחרי הכול באתי ממשפחה טובה והתחנכתי בתנועת השומר הצעיר שדגלה ב"טוהר המין". העקרונות שם לא היו סתם מילים. אצלנו בבית האמינו בהם כמו בסיסמה שהתנוססה במשך שנים בראש הביטאון "על המשמר": "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים".

חודשים לפני ההיריון שלי הדבר קרה למירי, חברתי הטובה מהתנועה. אבל היא לא רצתה את התינוק ולא את האבא שלו והחליטה לסיים את העניין. להורים שלה היה הרבה כסף, והם לקחו את הרופא הכי טוב בתל אביב. אבל ההפלה הייתה נוראית, והיו למירי כאבים חזקים ודימומים קשים. לאחר מכן כשהיא התחתנה עם יהונתן והם מאוד רצו ילדים, זה כבר היה אבוד.

פחדתי לעשות מעשים כאלה, וגם ההורים שלי לא הסכימו לשמוע על סיום ההיריון. אורי מאוד רצה להתחתן, וככה מצאתי את עצמי נשואה בגיל תשע-עשרה וקצת.

בקושי מלאו לי עשרים, ההוא נולד, הפכתי לאימא, ונגמרו לי החיים.