עין בעין

עמנואל בִּן־גָריוֹן

תמצית דיוקן

עמנואל בִּן־גָרְיוֹן נולד ב־18 ביוני 1903 בברסלאו (אז בתחומי גרמניה וכיום ורוצלב שבפולין) לאביו, הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ולאמו, רחל לבית רמברג. ב־1911 עבר עם הוריו לברלין. קיבל חינוך עברי ויהודי מידי אביו ובהשגחתו, והשכלה כללית בגימנסיה הומניסטית גרמנית. ברדיצ'בסקי כיוון את בנו להתמחות אקדמית בחקר הלשונות השמיות, והבן אכן שמע הרצאות בתחום זה באוניברסיטת ברלין בשנים 1925-1922, אך מותו החטוף של האב בנובמבר 1921 קבע לו מסלול חיים אחר, שבמרכזו הדאגה לטיפוח מורשתו של ברדיצ'בסקי. עוד בברלין השתתף עב"ג לצד אמו בהשלמת ההוצאה לאור של מהדורת כתבי ברדיצ'בסקי בעברית וביידיש בהוצאת שטיבל (1925-1921) ובפרסום כרך המחקרים מעיזבונו סיני וגריזים במקורו הגרמני (1926-1925). בד בבד החל לפעול מ־1925 כמבקר ספרות בגרמנית, שנודע בדעותיו ובהערכותיו הבלתי שגרתיות, המטילות ספק בערכם של סופרים פופולריים אופנתיים דאז. מאמריו אלה כונסו באסופה בת שני כרכים בשם Ceterum Recenseo (1929; 1932). כמו כן השתתף מ־1928 עד 1934 בעריכת האנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית.

ב־1935 פרסם עב"ג את מאמרו הראשון בעברית, על הסופר מוריץ היימאן, בירחון מאזנים. כעבור שנה נחלץ מברלין, ובסיועם של מעריצי אביו (בראש ובראשונה ברל כצנלסון), עלה ארצה עם אמו והתיישב בתל־אביב. השניים הביאו עמם את ארכיונו וספרייתו של ברדיצ'בסקי, ושמרו על נכס יקר זה כל חייהם. ב־1937 נשא עב"ג לאשה את הרקדנית דבורה ברטונוב, בת למשפחת אמני במה, וב־1938 נולד בנם היחיד עִדוֹא. מ־1965 התגורר בחולון. את פרנסתו מצא כספרן בספריות העירוניות של תל־אביב בד בבד עם עבודתו הספרותית.

בחמישים שנות חייו בארץ עסק עמנואל בן־גריון בשלושה תחומים ספרותיים עיקריים. זמן קצר אחרי עלייתו נקלט במערכת דבר, ובמשך יותר מעשרים שנה פרסם בו מאות מסות ורשימות ביקורת על הספרות העברית והכללית. מדורו הייחודי "עם קריאה ראשונה" הוקדש לתגובות מיידיות קצרות על ספרים חדשים. במקביל פרסם מסות ביקורת והערכה רחבות יותר בבמות ספרותיות אחרות (כנסת, מאזנים, עתידות ועוד). התחום השני היה העיסוק בספרות העממית, האגדה והפולקלור של ישראל ואומות העולם, בבחינת המשך לעיסוקו המסועף של ברדיצ'בסקי באגדה העברית. חיבורו המחקרי העיקרי בתחום זה הוא שבילי האגדה – מבוא לאגדות עָם של העמים ושל ישראל (1949; מהדורה מורחבת ב־1970). בצדו יש לציין שלוש אסופות של אגדות עמים שעב"ג "חזר וסיפר", כלשונו: המשכיל והכסיל (1944), גרגר החרדל (1972), ייאמן כי יסופר (1991), ועוד חמש אנתולוגיות בגרמנית.

התחום השלישי, ומבחינתו של עב"ג העיקרי, היה הטיפול במורשת ברדיצ'בסקי, שבנו ראה בו את גְדוֹל היצירה וההגות והתמסר בדבקות להוצאת כתביו ולהפצתם. מלבד הדאגה לפרסום מהדורות מקיפות של סיפוריו, מאמריו ואגדותיו ולהכנת מבחרים שונים מתוכם בעברית ובגרמנית, הקדיש עב"ג מאמצים רבים לפרסום בעברית של הכתבים המחקריים שנותרו בעיזבונו של ברדיצ'בסקי, שבנו ראה בהם אמת מדעית מוחלטת. מדובר בסדרת חיבורים על ראשית ההיסטוריה היהודית (חיי משה, סיני וגריזים, יהודה וישראל), וראשית הנצרות (ישו בן חנן, שאול ופאול). הוא עצמו חיבר שלושה ספרים על חיי אביו ויצירתו: רשות היחיד (1980) – ביוגרפיה של ברדיצ'בסקי בעשרים שנותיו האחרונות; קורא הדורות (1981) – הצגה שיטתית של האגפים השונים במפעלו היצירתי של ברדיצ'בסקי; עולם ועולמות בו (1986) – אסופת מסות ורשימות על היבטים שונים ביצירת ברדיצ'בסקי. בשנותיו האחרונות דאג עב"ג להעמדת ארכיונו של ברדיצ'בסקי לרשות הציבור, בחסות עיריית חולון, לתועלת החוקרים והמתעניינים בעתיד.

עמנואל בן־גריון נפטר בחולון ב־10 ביוני 1987. בעזבונו נותרו חיבורים שונים, ובהם מעין אוטוביוגרפיה הגותית מקיפה בגרמנית בשם הקפיצה אל תוך לוע הר אֶטנה.

בנו, עִדוֹא בִּן־גָריוֹן (1972-1938) סופר ומתרגם בעל נפש סוערת ומיוסרת, חיבר בין השאר רומן (המתוקה והמופלאת, 1962), מחזה (סמי ימות בשש, 1964), שירים ותרגומי שירים (כונסו ב־1974). עמנואל בן־גריון תיאר ברגישות ובגילוי לב את פרשת חייו של בנו ואת מותו הטרגי בספרו בין שלשום למחרתיים – דפים אישיים (1983).

שומר הנחלה

ב־10 ביוני 1987 נפטר בחולון הסופר והחוקר עמנואל בן־גריון בגיל שמונים וארבע. בכך נחתמה פרשת חיים ארוכה של אדם מיוחד במינו, שהקדיש את רוב שנותיו להגשמת הייעוד שהציב לעצמו בנעוריו: גאולת מורשתו הרוחנית של אביו, הסופר והוגה הדעות העברי הגדול מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.

עמנואל בן־גריון נולד ב־18 ביוני 1903 בעיר ברסלאו שבגרמניה לאביו ולאמו רחל לבית רמברג, ושם עברו עליו שמונה שנות חייו הראשונות. כבן חמש היה כאשר סר הסופר יוסף חיים ברנר, בדרכו מלונדון ללבוב, לבקר אצל ידידו הנערץ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. בביקור זה, המתועד ביומנו של ברדיצ'בסקי ובזיכרונותיה של רעייתו, התיידד ברנר עם הילד והוסיף לשאול עליו ולהתעניין בו בהמשך חליפת המכתבים שלו עם אביו. מתשובותיו של ברדיצ'בסקי ניכרת דאגתו לחינוכו ולהתפתחותו הרוחנית של בנו. בתשובה לשאלתו של ברנר "אם לומד עמנואל מעט עברית ומה טיבו בתור אדם" השיב לו ברדיצ'בסקי ב־16 באפריל 1913:

לעבריתו של עמנואל תשאל, והוא מבלי משים הוא כבר מאליו עברי רב מן השיעור. געגועי אמונה ושמירת המצוות וגעגועי עם ותולדה מפכים כבר בנפשו, והוא רואה את פרקי העבר נקלטים במוחו. ולא אחת יתאבל על ספרי הקודש שנאבדו, כמו ספר מלחמות ועוד. [...] ואיני מעמיס עליו את עול התורה. ימצא הבן את המנוחה, שנגזלה עדי עד מלב האב.

במכתבו האחרון של ברנר לברדיצ'בסקי, בנובמבר 1920, ביקש: "אם תכתוב לי, הודיעני בטובך מה שלום עמנואל". וברדיצ'בסקי, במכתבו האחרון אל ברנר, השיב:

בני עמנואל הוא עתה בין י"ז לי"ח. והוא נער טוב לב, גדול הקומה, הולך את דרכו, רצוי לשמים ולבריות. בעוד ה' רבעי שנה יכלה חוק לימודיו בבית ספרו, לומד שפת יוון ורומא וגם קורא עברית.

את חינוכו העברי קנה עמנואל בן־גריון בבית הוריו, בהדרכתם של אביו ושל ידידי אביו. אחד ממוריו הנערצים היה חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), שהורה לנער תלמוד בימי שבתו בברלין, והוסיף לשמור על קשר מכתבים אתו כל ימי חייו. את חינוכו הלועזי רכש בגימנסיה הומניסטית גרמנית בברלין, שאליה עקר עם הוריו בשנת 1911. במהלך השנים הגיע לבקיאות שלמה ועמוקה בתרבות הגרמנית, משל היה בן למשפחה יהודית גרמנית מדורי דורות, ולא בנם של מהגרים ממזרח אירופה.

בברלין היה עמנואל בן־גריון עֵד ושותף לעשר שנות חייו האחרונות של אביו, שהיו בעיקרן שנים של עבודה מאומצת בתחום הכינוס והפרסום של קובצי האגדות שלו בעברית ובגרמנית, ובתחום המחקר במקרא, בתלמוד ובמקורות הנצרות. כפי שהעיד לימים, לא שיער באותה תקופה מה חשוב היה מקומו של אביו בספרות העברית ואיזה רושם עז הותירו סיפוריו ומאמריו על קהל הקוראים העברי בראשית המאה. התוודעותו שלו ליצירת ברדיצ'בסקי הייתה הדרגתית, ורק אחרי מותו של האב, כאשר נטל הבן חלק בהבאה לדפוס של מהדורת כתביו הכוללת בהוצאת שטיבל בראשית המאה העשרים, התגלה לו מלוא היקפה. ברדיצ'בסקי עצמו התווה לבנו היחיד כיוון לימודים מוגדר, והועיד לו מסלול חיים של איש מדע יהודי גרמני, חוקר הלשונות השמיות, אך מותו הפתאומי זמן קצר לפני שסיים בנו את בית הספר התיכון טרף את כל התכניות והטיל על כתפי הנער בן השמונה־עשרה שליחות חיים אחרת, שהתמסר לה בכל נפשו עד תום. אמנם עמנואל החל לשמוע הרצאות באוניברסיטת ברלין בשנים 1922 עד 1925 בתחום הלימודים שאביו קבע לו, אך לא המשיך בכך, כי בהדרגה השתלטה עליו המשימה האחרת, שהיה עתיד להתמיד בה עד יומו האחרון.

דבקותו במורשת ברדיצ'בסקי החלה ממש ביום מותו של האב, ב־18 בנובמבר 1921, כאשר אמו הכניסה אותו בסוד תגליותיו המחקריות של האב בתחום מוצא הנצרות, שפורסמו לימים בספריו ישו בן חנן ושאול ופאול. מאז המעמד ההוא, שתיאר אותו פעמים אחדות בכתב ובעל־פה, הלך ונכבש לטיפול בעיזבון האמנותי והמחקרי הגדול שאביו הותיר אחריו. תחילה פעל בשיתוף עם אמו רחל, שהלכה לעולמה בשנת 1955, ואחר כך בסיועו של גיסו שלמה ברטונוב, שנפטר ב־1977. המפעל הגדול הראשון שהגשים ביחד עם אמו היה הוצאתו לאור, מתוך כתב היד, של ספר המחקר העיקרי שברדיצ'בסקי הותיר אחריו בגרמנית, סיני וגריזים (1926-1925). מאז היה מעורב בפרסומם של עוד עשרות מספרי אביו בעברית, ביידיש ובגרמנית.

במהלך השנים נשאל עמנואל בן־גריון לא פעם, אם אינו רואה בהתמסרותו המוחלטת לשימור מורשת אביו משום ויתור על עצמיותו שלו, ותמיד היה דוחה טענה זו בתוקף. הוא נהג להגדיר את מפעלו הרוחני של ברדיצ'בסקי כ"התגלות השירית והרוחנית המכרעת שנתגלתה לי בימי חיי", וחזר ואמר כי היה מתמסר לכך באותה מידה של דבקות והתלהבות אף אילולא קרבת המשפחה. "בשבילי הוא תמיד הגדול", אמר בראיון עיתונאי נדיר, ודימה את תגליותיו של ברדיצ'בסקי בחקר המקרא והנצרות למהפכה בקנה מידה קופרניקאי. למרות בקיאותו המוחלטת בכל חלקי יצירתו של ברדיצ'בסקי וכתיבתו הענפה עליה, לא ראה את עצמו כחוקר דווקא, לא ביקש להסיג את גבולם של חוקרים ופרשנים ולא שאף לכפות עליהם את דרך ראייתו שלו בתוקף "אפוטרופסותו", כביכול, על זכרו של אביו. ברוב צניעותו הגדיר כך את תפקידו:

הריני לחזור ולהדגיש את מטרתי העיקרית בכתיבתי על מי"ב, והיא – להמציא חומרים, למסור מידע, ולהפנות אל ערכים שבחלקם עודם גנוזים. יחסי אל מי"ב ואל נחלתו הוא, ביסוד, של שומר ולא של פרשן, וכאמור של קורא תחילה ולא בהכרח של חוקר.

דברים אלה מצוטטים מתוך ההקדמה לספרו האחרון של עמנואל בן־גריון על ברדיצ'בסקי, עולם ועולמות בו, שבו כינס עשרים וארבע מסות מתקופות שונות על פינות והיבטים שונים במפעלו היצירתי המגוון של אביו. בולט בספר זה השילוב בין שני סוגים שונים של התייחסות אל יצירת ברדיצ'בסקי, המשלימים זה את זה. מצד אחד מצויות בו מסות כלליות, אישיות וסובייקטיביות מאוד, שהן בבחינת וידוי של קורא מעריץ על יחסו לסופר, שהוא רואה אותו כגדול מכל. מן הצד השני כלולים בספר מאמרים מחקריים קצרים, המוקדשים לבירור סוגיות ספציפיות במפעלו הספרותי המגוון של ברדיצ'בסקי. מאמרים אלה בוחנים, בין היתר, את מחקרי המקרא והנצרות שלו, את דרכו בעיבוד אגדות וכינוסן, את השינויים שחלו ביצירתו בין נוסח לנוסח ואת הקשרים בין חייו ליצירתו. לספר זה קדמו רשות היחיד (תש"ם) – ביוגרפיה של ברדיצ'בסקי בעשרים שנות חייו האחרונות, המכילה מידע שלא יסולא בפז על חייו ויצירתו בתקופה זו, וקורא הדורות (תשמ"א), שבמרכזו תיאור שיטתי של ארבעת הנתיבים בכתיבתו של ברדיצ'בסקי: סיפורת, הגות, עיבוד וכינוס של אגדות, מחקרי קדמוניות. ספר נוסף, המוקדש רק בחלקו לברדיצ'בסקי וליצירתו, הוא בין שלשום למחרתיים (תשמ"ד). זהו ספר אישי מאוד, שבו עורך עמנואל בן־גריון חשבון נפש עם עצמו ועם בני משפחתו, מציב ציון לקרובים אליו שהלכו לעולמם, מתחבט בשאלת יחסו כיוצא גרמניה, אחרי השואה, אל התרבות שחונך עליה, והכול באותו איפוק צלול שאפיין אותו כל ימיו.

ארבעה ספרים אלה משקפים רק חלק קטן מפעולתו של עמנואל בן־גריון לגאולת מורשתו של אביו, שנמשכה כמעט ששים ושש שנים. דומה שלא היה ספר מאת ברדיצ'בסקי או עליו, אשר ראה אור במהלך תקופה זו, שעמנואל בן־גריון לא היה מעורב בו בצורה כזאת או אחרת: בעריכה ובהבאה לדפוס, בכתיבת מבואות, בהוספת הערות וביאורים, בסיוע לחוקרים במידע ובחומר ארכיוני. בהרצאותיו ברחבי הארץ על יצירת אביו ניסה לקרב אותה אל קהל הקוראים הרחב, וכך גם בעשרות הרשימות והמאמרים שפרסם בעיתונות. אין ספק שאילולא זכה ברדיצ'בסקי בבן כזה היו חלקים גדולים של כתביו נשארים גנוזים, המודעות ליצירתו הייתה פחותה, ומי יודע מה היה עולה בגורלו של הארכיון הגדול שהותיר אחריו.

אכן, אחד המפעלים שעליהם ראוי עמנואל בן־גריון יותר מכל לתודתם של חוקרי הספרות לדורותיהם, הוא המאמץ המתמשך שלו לשימור ארכיונו של ברדיצ'בסקי, גנזי מיכה יוסף. כאשר עלה ארצה עם אמו מברלין ב־1936 העלה אתו את כל עיזבונו של אביו: הספרייה הנדירה בת כששת אלפים כותרים, ארכיון המכתבים, כתבי היד והתעודות הכולל עשרות אלפי פריטים, ואפילו הריהוט המקורי, התמונות והחפצים השונים מחדר עבודתו של הסופר. כך ניצל אוצר זה מכיליון ודאי במלחמת העולם השנייה שעמדה בפתח, ודומה שזהו המקרה היחיד שבו ארכיון של סופר עברי שחי ומת על אדמת אירופה ניצל והובא ארצה בשלמותו. הארכיון נדד ממקום למקום בארץ במשך שנים רבות, עד שנמצא לו משכן של קבע ב"בית דבורה ועמנואל" בחולון, הקרוי על שם מייסדיו, עמנואל בן־גריון ורעייתו הרקדנית וחוקרת המחול דבורה ברטונוב. מוסד מיוחד במינו זה הועבר לרשותה של עיריית חולון, מתוך מגמה להבטיח את המשך קיומו לאורך ימים. כיום הוא משמש כתובת לסטודנטים ולחוקרים ולכל המתעניין ביצירתו של ברדיצ'בסקי. יש לשער שהחומר האצור בו יפרנס עוד עבודות רבות.

נדיבותו ופתיחותו של עמנואל בן־גריון כלפי כל המתעניין ביצירת אביו, מאור הפנים שבו היה מקדם את כל המבקר בארכיון, זיכרונו הצלול, כושר הביטוי וחוש ההומור שלו (הוא נהג להגדיר את עצמו, ולא בלי צדק, כאחד המוצגים הנדירים בארכיון), הפכו את הביקור במקום לחוויה בלתי נשכחת. נוגעת ללב ומעוררת השתאות הייתה הסקרנות האינטלקטואלית שבה עקב אחרי כל חידושי המחקר ביצירתו של אביו, והפתיחוּת שבה התייחס אליהם. הוא קרא כל מלה שנכתבה על ברדיצ'בסקי ויצירתו, והתמיד בכך ממש עד יומו האחרון. גם אם לא הסכים עם גישותיהם ומסקנותיהם של חוקרים שונים שמח על עצם העיסוק הנמשך בברדיצ'בסקי, והעריך כל עבודה בנושא זה, ובלבד שניכרה בה התייחסות רצינית אל היוצר ויצירתו. יותר מכל הצר על כך, שלא כל חלקי יצירתו של אביו זכו למידה שווה של התעניינות והערכה, ובמיוחד כאב את שִכחת פועלו של ברדיצ'בסקי כמעבד וכמכנס האגדה העברית בקבציו צפונות ואגדות וממקור ישראל, ואת ההתעלמות שהייתה נחלתם של כתביו המחקריים בתחום מוצא היהדות והנצרות. בכתביו של ברדיצ'בסקי עצמו קרא וחזר וקרא כל השנים, ותמיד מתוך התפעמות של קריאה ראשונה ומתוך רעננות נפשית שלא קהתה עד יומו האחרון. החגיגיות השקטה שבה היה משוחח על "מֵם יוֹד בֵּית", כפי שנהג לכנות את אביו מתוך ריחוק של כבוד, הקסימה והרשימה את שומעיו ובני שיחו.

בכל תחומי פעילותו תרם עמנואל בן־גריון תרומות בנות קיימא לתרבות ולספרות, אולם יותר מכל יזכרו ידידיו את אישיותו רבת החן, את האצילות ואת ההרמוניה הנפשית הנדירה שאפיינו אותו בכל הליכותיו. בעיזבונו נשארו כתבי יד של חמישה ספרים שחיבר, ובהם מבחר ממסותיו ורשימותיו בענייני ספרות, מן האגדות שסיפר מחדש, וכן אוטוביוגרפיה מקיפה בגרמנית. אופייני הדבר שדאג לפרסם קודם כל את ספריו המוקדשים לברדיצ'בסקי ולמורשתו, ולא דאג להוציא לאור את ספריו בתחומים האחרים, שהיו עשויים לחזק את דיוקנו כחוקר וכמבקר עצמאי. כאשר ייצאו ספרים אלה לאור יושלם קלסתרו הרוחני של עמנואל בן־גריון לא רק כבנו וכשומר עיזבונו של סופר גדול, אלא כאישיות רבת ממדים בפני עצמה. "הוא היה האריסטוקרט האמיתי היחיד שהכרתי בימי חיי", אמר דן אלמגור בדברי פרידה על קברו, וביטא בכך הרגשתם של רבים. מי שזכה להכירו, לא ישכח אותו.

יֵאָמן כי יסופר

אין בספרות העברית, וספק אם קיימת בספרות העולם, דוגמה כה קיצונית של בן המקדיש את כל חייו, פשוטו כמשמעו, לטיפול בעיזבונו הספרותי של אביו. יחד עם זאת טעות היא לצמצם את אישיותו ופעלו של עמנואל בן־גריון רק בתחום העיסוק במורשת ברדיצ'בסקי. אמנם זה היה הנושא המרכזי של חייו, אבל בצידו פיתח פעילות רוחנית ענפה בתחומים אחרים. עוד בגרמניה, בטרם עלותו ארצה, קנה לו מוניטין כמבקר ספרות מקורי מאז אמצע שנות העשרים. קובץ מסות הביקורת שלו על הספרות הגרמנית בת הזמן, Ceterum Recenseo, שבו דן ביצירתם של סופרים כתומס מאן, אלפרד דֶבּלין, סטפן צווייג, אריך מריה רֶמַרק ואחרים, ראה אור בשני כרכים ב־1929 וב־1932, ורבות מן ההערכות הכלולות בו, שנחשבו יוצאות דופן בזמנן, התבררו לימים כהבחנות קולעות ומרחיקות ראות. במקביל פעל במסגרת מפעלי תרבות שונים של יהדות גרמניה, ובין היתר שימש עורך הסגנון של אנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית, שהופעתה נמשכה עד שנת 1934. "עד ימי עלייתי, בשנת 1936", כתב, "הופיע שמי כמחבר, מהדיר, משתתף או עורך על שעריהם של שלושים ספרים בגרמנית."

פעולתו כמבקר נמשכה ביתר שאת לאחר עלייתו ארצה. בתמיכתם של ידידים ועורכים כברל כצנלסון, זלמן שזר ודוד זכאי, וכן ידידי אביו כפישל לחובר ויעקב פיכמן, נקלט בעיתונות העברית בארץ ישראל קליטה מהירה ומוצלחת, שראה אותה כאחד החסדים או הניסים הגדולים שאירעו לו בחייו, ומאז הגדיר את עצמו כסופר דו־לשוני. משלהי שנות השלושים ואילך פרסם יותר מאלף רשימות ומאמרי ביקורת על הספרות העברית והכללית. במיוחד זכור מדורו הקבוע בדבר בשנות הארבעים, "עם קריאה ראשונה", שבו היה מגיב בקצרה על ספרים מייד עם הופעתם, ולא נרתע מהערכות קיצוניות לשלילה או לחיוב גם אם אלו סתרו דעות מקובלות.

עמנואל בן־גריון נודע גם כחוקר, שתחום עיסוקו הספרות העממית, האגדה והפולקלור של ישראל ואומות העולם. לאמִתו של דבר, גם פעולתו בתחום זה טבועה בחותם זיקתו לאישיותו וליצירתו של אביו. טעמו ועקרונות השיפוט שלו, מערכת ההעדפות וההסתייגויות שהפעיל כמבקר, הונחו לא פעם על ידי אלה שאחז בהם ברדיצ'בסקי, בו ראה בנו את "השופט העליון" בכל תחומי החיים והספרות. עוד יותר מכך בולט הקשר בין פעילותו של הבן בשדה האגדה לבין המקום שתפס עולם האגדה בכתיבתו של ברדיצ'בסקי. כידוע, ברדיצ'בסקי הקדיש שנים לא מעטות מחייו לאיסוף, לעיבוד ולפרסום של אוצרות האגדה העברית המוקדמת והמאוחרת – מן התלמוד ועד לחסידות – והתשתית האגדית ניכרת גם ביצירתו הסיפורית המקורית, בעיקר זו שנכתבה לקראת סוף חייו. אלפי האגדות שאסף קובצו בכמה סדרות של כרכים, שפרסומם החל בימי חייו ונמשך אחרי מותו: מאוצר האגדה, צפונות ואגדות וממקור ישראל בעברית, בארה של יהודה ואגדות היהודים בגרמנית. אגב, הקבצים האחרונים זוכים לפופולריות מתמשכת ולמהדורות חוזרות בגרמניה עד היום, והשפעתם ניכרת בספרות הגרמנית.

עמנואל בן־גריון שותף עוד בימי ילדותו במפעל האגדה הענק של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. מאז גיל שתים־עשרה סייע לאביו באיתור מקבילות בין אגדות ישראל ואגדות העמים, ואחרי מותו נטל על עצמו, יחד עם אמו, את השלמת פרסומם של קבצי האגדה ואת הדאגה לתרגומם לשפות שונות. המפעל האחרון שהיה שותף לו בתחום זה ראה אור ב־1990: מהדורה מחקרית באנגלית, שהופיעה בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, של מבחר אגדות מתוך ממקור ישראל, שנבחרו על ידי עמנואל בן־גריון והותקנו בצירוף מנגנון מדעי על ידי חוקר הפולקלור פרופ' דן בן־עמוס מאוניברסיטת פנסילבניה.

מעורבות זו בתחום האגדה באה לידי ביטוי בכתיבתו העצמאית של עמנואל בן־גריון בשתי דרכים מקבילות: דרך המחקר ודרך הסיפור מחדש. כחוקר, תרומתו העיקרית מרוכזת בספרו שבילי האגדה (הוצאת מוסד ביאליק, 1949, ובמהדורה מתוקנת ב־1970), שהוא מבוא ראשון מסוגו בעברית לאגדה כסוג ספרותי, הממיין אותה לסוגי משנה, סוקר את תולדותיה ואת הפואטיקה שלה, עומד על קשרים בין אגדות העמים לאגדות ישראל, ומתאר את הישגיו העיקריים של חקר האגדה. דומה כי ספר יסוד שיטתי זה לא זכה למעמד הראוי לו בקרב חוקרי האגדה והפולקלור, אולי בשל ההסתייגות האוטומטית מכתיבה מחקרית של מלומד שאינו איש אוניברסיטה. בד בבד ביטא עמנואל בן־גריון את קרבתו הבלתי אמצעית לעולם האגדה במדורים קבועים שקיים בעיתונות, בעיקר בהארץ ובדבר לילדים, מאז שלהי שנות השלושים, ובהם "חזר וסיפר", כלשונו, אגדות עמים שליקט ותרגם ממקורות שונים. שני אוספים מתוך מדורים אלה כינס בספרים: המשכיל והכסיל (1944) וגרגר החרדל (1972).

זמן קצר לפני מותו התקין עמנואל בן־גריון לדפוס אוסף אגדות מקיף יותר מקודמיו בשם יֵאָמן כי יסופר, בו סידר מאה וששים אגדות שליקט מתרבויות שונות ורחוקות בשנים־עשר מדורים לפי נושאים, כגון אהבה, חוכמה, מוסר השכל, חידות והלצות, משלים ונמשלים. ספר זה ראה אור במתכונת נאה בהוצאת "דביר", בעריכתה של חוקרת האגדה שהיא גם חוקרת ברדיצ'בסקי צפורה כגן מאוניברסיטת חיפה. מצד אחד יש בו מעין איור, המחשה והשלמה להבחנות המחקריות שבשבילי האגדה, אך מן הצד השני – וזה העיקר – כוונתו לשמש ספר קריאה להנאה לבני כל הגילים. השקפתו של עמנואל בן־גריון הייתה כי האגדה שימשה מאז ומעולם "יסוד ושורש לחינוך האדם", וכי היצירה העממית האנונימית הזו היא "מיטב פרי רוחו ונפשו של האדם, של כל האדם, החל מתקופתו הקדומה". לדעתו, יסודות הלקח, ההפלאה, השעשוע והזעזוע שהאגדה מעוררת בקוראיה ממלאים צרכים ראשוניים שבנפש, ומקומם שמור להם גם כיום בצידה של ההנאה האסתטית המעודנת יותר המופקת מן הספרות היפה האמנותית. תפיסה מרוממת זו ניכרת גם בלבוש הלשוני ההדור והמסוגנן ששיווה לאגדות, הממחיש בדרכו את ריחוקן בזמן ובמקום מן השטף היומיומי של החיים.

ואכן אפשר לקרוא את הספר הזה בכמה רמות. בקריאת ילדים תמימה, שאינה מוגבלת לילדים בלבד, אפשר ללכת שבי אחרי העלילות הקצרות והדרמאטיות, הנטולות מעולמות אקזוטיים של אבירים ונסיכות, מושלים אכזרים ונזירים עמוקי הגות, אמנים מפליאים ובעלי חיים נבונים. אפשר ליהנות מן הגורלות המתהפכים, מלקחי החוכמה, ומן הפואנטות המפתיעות החותמות רבים מן הסיפורים. מזווית אחרת יש באגדות אלו חשיפה עזה של יצרים אנושיים, כשהם קלופים ממחלצות של תרבות ומוסר ומודגמים בסיטואציות קיצוניות. האהבה והתשוקה, למשל, מוצגות כאן בעשרות וריאציות ככוח טבע ראשוני, שעוצמתו המוחלטת חזקה מן החיים והמוות. מצד אחד האהבה עשויה להביא את האוחזים בה להפגנת מופתים עילאיים של נאמנות והקרבה, אך בה בעת טמון בה פוטנציאל הרסני, העשוי להניע אדם לבגוד בלא הנד עפעף ביקר לו ביותר. דוגמה המאחדת את שני הקצוות האלה היא האגדה שבה מצטווה האוהב על ידי אהובתו לשחוט את אמו ולהביא את לבה כהוכחה לכנות אהבתו, והוא אינו מהסס לרגע, אך בעוד הוא רץ ובידו הלב המפרפר, הוא נכשל באבן ונופל, ואז שואל אותו לב אמו שבידו: "בני מחמדי, הנגרם לך כאב?"

כמה מן האגדות המכונסות בספר מאפשרות לעמוד על המנגנון הדו־שלבי, היוצר תחילה אגדות מתוך המציאות וההופך אותן אחר כך לאבני בניין ראשוניות של הספרות האמנותית. מובא כאן, למשל, הסיפור האמיתי שהתרחש במכרה נחושת בשוודיה ב־1809: בשעת חפירה במכרה התגלתה גוויית עלם משומרת להפליא בזכות תחמוצת המתכת שנספגה בה והצילה אותה מריקבון. איש לא הכיר אותו, עד שהזדמנה למקום אישה זקנה, שגילתה כי זהו חתנה שנעלם במכרה חמישים שנה לפני כן, ומאז לא פסקה להתאבל עליו, עד שנמצא פתאום ומראהו כביום היעלמו, בשעה ש"האישה העומדת לפניו, זו שהייתה בת גילו, הופיעה עכשיו חסרת הכוחות, חלשה ורועדת, דמות דיוקנם של הזקונים והישישוּת". זו דוגמה הממחישה כיצד יכולה אגדה להיווצר בעקבות מעשה שהיה, בזכות היסוד המפליא והמרעיש שבו ובזכות עוצמתו הסמלית. את השלב השני בתהליך, גלגולן של אגדות אל הספרות היפה, אפשר להדגים בעזרת הסיפור המובא כאן על צייר שחיפש דוגמנים לדמויותיהם של קין והבל שהתעתד לצייר. לאחר חיפושים רבים מצא עלם שפניו קרנו תום וטוהר, ולפיו צייר את הבל. שנים רבות הוסיף לחפש אחר דוגמן לתמונת קין, עד שמצא אדם שפניו פני בן בליעל מובהק, אך למראה תמונת הבל פרץ אותו אדם בבכי, ואמר כי הוא הוא אותו עלם טהור לשעבר, שלפני עשר שנים שימש דוגמן לדמות הבל. והנה, אגדה זו, שמקורה באיטליה של ימי הרנסנס, שימשה לחיים הזז בסיס לסיפורו המאוחר "אותו האיש", המוסב על דמויותיהם של ישו ויהודה איש קריות.

ההשוואה בין האגדה שסיפר עמנואל בן־גריון לבין סיפורו המפותח והמורכב של הזז היא כהשוואה בין שלד עצמות לבין גוף חי ונושם, ועולה ממנה, כמדומה, לקח כפול: ראשית, שמשעה שהתפתחה הספרות האמנותית רבת הרבדים והמשמעויות, קשה לאגדה כסוג ספרותי עצמאי "רזה" מטבעו להתמודד עמה, ומשום כך נגזר עליה, כנראה, על אף "זכויותיה ההיסטוריות", להידחק אל שולי המערכת הספרותית, ולשמש בעיקר חומר קריאה ראשוני לילדים, ולא כפי שקיווה עמנואל בן־גריון, לבני כל הגילים. יחד עם זאת – וזה הלקח השני – אוצרות האגדה שימשו וכנראה יוסיפו לשמש מאגר בלתי נדלה של מוטיבים ותבניות עלילה עבור הספרות היפה, העשויה להפיק מהם עוצמות סמליות, תבונת מבנה ועומק ארכיטיפי.

זיכרון בספר

זמן קצר אחרי עלותו ארצה מברלין ב־1936 החל עמנואל בִּן־גָריון לפרסם בעיתונות העברית מסות ורשימות בענייני ספרות. היה בכך המשך לפעילותו כמבקר הספרות הגרמנית החל בשנת 1925 – פעילות שסוכמה בשני הכרכים של ספרו Ceterum Recenseo (1929, 1932). במשך כחצי יובל שנים, ובמיוחד בשנות הארבעים והחמישים, ניכרה נוכחותו כמבקר שליווה את המתהווה והמתחדש בספרות העברית בשני מסלולים מקבילים. האחד – תגובות מיידיות קצרצרות על ספרים חדשים במקור ובתרגום, שפורסמו במדורו הקבוע בדבר תחת הכותרת "עם קריאה ראשונה", ובלט בהם יסוד ההערכה הפסקנית לחיוב או לשלילה. השני – מסות בעלות אופי תיאורי והתרשמותי, שהוקדשו לשרטוט דיוקנאות של סופרים עבריים ולועזיים, לעיון במכלולי יצירה רחבים ולהתעמקות ביצירות מופת מן העבר הרחוק והקרוב. חיבורים אלה פורסמו בקביעות בשלוש אכסניות עיקריות: בירחון אגודת הסופרים מאזנים, בשבועון הפועל הצעיר וביומון דבר. מדובר במאות מסות ורשימות, שלא כונסו מעולם בספר, בעיקר משום שעב"ג העדיף להתמסר כל השנים לטיפול בכתבי אביו, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.

בשנת 1983, כאשר מלאו לעמנואל בן־גריון שמונים, החל לטפל בחלקה זו בכתיבתו מתוך רצון להציב זכר לעשייתו כמבקר בשני המסלולים שצוינו. בתוך חודשים אחדים גיבש בסיועו של כותב שורות אלו מתווה לשני ספרים: עם קריאה ראשונה, המקבץ מבחר מרשימות הביקורת הקצרצרות שלו, וזיכרון בספר, המכיל מבחר ממסות העיון הארוכות יותר. עם זאת, בארבע השנים האחרונות לחייו לא נקט כל יוזמה להביא את הספרים לדפוס. הוא הוסיף לעסוק בעיקר בטיפוח מורשת אביו, כינס את מסותיו עליו בספרו עולם ועולמות בו (1986) וערך שורה של קבצים מתוך כתביו (ילקוט מי"ב, 1983; פרקי וולוז'ין, 1983; חליפת אגרות מי"ב – ברנר, 1984; גנזי מיכה יוסף, 1986; שירה ולשון, 1987). כמו כן פרסם את ספרו האוטוביוגרפי בין שלשום למחרתיים (1983), המשקף את תחנות חייו השונות ומעלה את דמויותיהם של הקרובים ללבו. את פרסומם של כרכי הביקורת שלו הותיר כמשאלה בלתי מפורשת בידי מי שיטפלו בעיזבונו, השמור כיום ב"בית דבורה ועמנואל" בחולון.

אפשר שהשעיית פרסומם של הספרים נבעה מהיסוסיו של עב"ג ביחס לערך הקיים של מסותיו, שאותם פרשׂ בגילוי לב בטיוטה שהכין ב־1984 להקדמת הספר שלפנינו. הוא שאל את עצמו אם יש טעם בכינוסן של מסות בנות עשרות שנים לאור השינויים שחלו בינתיים בלשון העברית בכלל ובסגנון הביקורת בפרט. הוא היה מודע לאופי המקוטע, המקרי והחלקי של המכלול המקובץ, פרי הנסיבות המזדמנות של הכתיבה, והצֵר על כך שלא ניתן לו להקיף בשעתו את כל סופרי המופת שתרמו לחינוכו. מכאן, לדבריו, האופי הפסיפסי בהכרח של הספר. על אף ההסתייגויות האלה עולה מדברי המבוא שלו הכרעה ברורה לכנס את הדברים ולהוציאם לאור כמעט כפי שהם, בבחינת תיעוד של פרק בתולדות הביקורת העברית וביטוי לטעמו והשקפותיו הייחודיות של מבקר מסוים אחד. וכך לשונו בעניין זה:

היום, כשעברו מאז כתיבת הפרקים השונים מעשרים עד ארבעים שנה, הגעתי לידי מרחק, המרשה לי להשקיף על העבודות ההן מזווית ראות של זמן, זמן במובנו הכפול: אז ועתה. לכאורה, רוב רובם של דברי ביקורת אלה קשורים היו בתקופתם, ואם גם רק בכך, שההתעוררות לכתיבה באה מדי פעם מן הסיבה החיצונית שהספר הנידון – מקור או תרגום – הופיע באותה השעה ודפק על הדלת. מן הצד השני ההערכה עצמה הייתה תמיד אחת עם "אני מאמין" ספרותי מסוים, ארשה לי לומר אפילו: מסוים מאוד – המקנה להם, דומה, ובלי להתהלל, את הזכות לשמש תעודה.

ואמנם, כוונתי בשעת מעשה החיבור, כמו עתה בעת הכינוס, מוכתבת על ידי אמונתי כי ענף הביקורת בספרות אינו מטרה בפני עצמה אלא מגמה משרתת, ענף עזר שתכליתו ללבן ולהסביר; וגם, כי גם הביקורת הספרותית, בדומה למחקר הספרותי, עומדת בשֵרות הספרות. הכלים שלה – האבחנה, ההבדלה ואותו הסממן שכל כך מתווכחים על זכותו: הטעם – אינם שרירותיים. כרשות שיפוטית בזעיר אנפין אומנם לא תטען לסמכות, אך תודרך מתחושת האחריות.

הקורא במסות אלה אכן ייווכח בייחודיות הטעם של האישיות העומדת מאחוריו. בצד אישור וביסוס של ערכי ספרות קלסיים, מהומרוס ועד דוסטויבסקי, מצויים בהן ערעורים על טיבם וערכם של סופרים מאושיות הקלאסיקה המודרנית, כגון הסתייגויות עקרוניות מנומקות מן ההערכה המקובלת ליצירותיהם של פרנץ קפקא ותומס מאן. מצד אחר בולטת ההערכה החיובית כלפי יצירות הנחשבות כאילו איבדו את טעמן, או כלפי סופרים הנתפסים בדרך כלל כדמויות צדדיות נידחות. עב"ג חיבר, למשל, מסה מעמיקה על הרומן התועה בדרכי החיים של פרץ סמולנסקין, ובה כפירה נמרצת במוסכמה המקובלת כאילו התיישן רומן זה ללא תקנה, וקריאה לשוב אליו ודווקא בנוסחו המלא. כן בולט יחסו החם ואף הנלהב לספריו של ברוך פישקו־דגון, אמן הכתיבה הסיפורית על בעלי חיים (נפש חיה, תעלומות החי), בו ראה יוצר מופת שָׁכוּחַ שלא בצדק.

מעבר לעיונים הממוקדים בסוגיה כזו או אחרת עולה מן המסות דיוקן עצמי של מחברן, על צירוף המטענים הרוחניים והרגישויות האסתטיות שהתגלם בו. ניכרת בהן, למשל, זיקתו המיוחדת של עב"ג חוקר הפולקלור לתשתיות העממיות הקדומות של הספרות היפה. הוא חושף מקור אגדי אירופי לאחד משיריו של מיכ"ל; הוא מפתח דיון מאלף במשל כז'אנר קדום אגב עיון במשליו של דוד שמעונוביץ; הוא מתחקה אחר המסורות העממיות היווניות שהוטמעו באיליאדה ובאודיסיאה של הומרוס, וכדומה. מצד אחר טבועה בכתיבתו המורשת שספג בבית אביו, ומסתמנת השפעתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בעיצוב טעמו והשקפותיו של בנו. מדובר בעיקר בקווי יסוד רומנטיים העולים מבין השיטין של מסותיו, כגון הצגת דמותו של משורר האמת כיחיד נעלה ונבחר המביע את תמצית הרוח של עמו, ואשר הופעתו היא פרי נס בלתי מוסבר, או העדפת היוצרים המגלמים כוחות טבע וכוחות לשון ראשוניים על פני אלה הניזונים מן המורשת התרבותית עצמה. מצד שלישי ניכר בכתיבתו חותמה של התשתית הקלאסית שקנה עב"ג במערכת החינוך ההומניסטית הגרמנית בראשית המאה העשרים, וזו באה לידי ביטוי מובהק בזיקתו הנפשית העמוקה אל יצירות היסוד של תרבות המערב בכלל ושל הספרות הגרמנית בפרט.

ואולם מרכז הכובד המשמעותי ביותר של המסות נעוץ בסיטואציה ההיסטורית והביוגרפית הייחודית שנוצרו מתוכה. עמנואל בן־גריון עלה לארץ ישראל בלב שלם. הוא ראה בעלייתו מילוי של משאת נפש עמוקה ונקלט בארץ קליטה מהירה ומוצלחת. עם זאת נשא בקרבו את חוויית ההלם, העלבון והשבר של הפליט שאולץ להיעקר מקרקע חיותו הנפשית, הלא היא אירופה ותרבותה, וחזה בפלצות גוברת בגרמניה ארץ הולדתו המשנה במהירות את פניה והופכת ממגדלור של נאורות למוקד של טומאה. מתיחות פנימית זו מחלחלת ברבות ממסותיו. הָעזה, החושפנית והמרגשת מתוכן היא לטעמי זו המוקדשת לקובץ הסיפורים והרשימות של ג. שופמן בטרם ארגעה (1942), פרי כתיבתו של הסופר בארבע השנים הראשונות לשבתו בארץ אחרי שנחלץ מאוסטריה הנאצית ממש ברגע האחרון. מבעד לסקירה הרווּיה ההזדהות עם יצירות שופמן הגיש עמנואל בן־גריון את וידויו שלו, את שוועתו של העולה הנושא עמו את כאב ההיקרעות ממולדתו הקודמת שהסתאבה. "וכן דינו של היהודי יוצא המערב שמתה עליו מולדתו", הוא כותב, "כאבו הצורב, כאב האבדון וכאב העלבון וכאב מוסר הכליות, מלֻווה חבלי חידוש חייו, חבלי תיקון חייו". מנגד הוא חש הכרת תודה עמוקה כלפי המקום החדש, הנבנה והולך, המאמֵץ אותו אליו בלא הסתייגות ומאפשר לו סוף סוף לנשום לרווחה במלוא מובן המלה: "הארץ כה קטנה, אבל כארץ החופש היא משתרעת לאין גבולות; הכיכר העגולה עם בריכתה הזעירה והמזרקה המשתפכת מתוכה – יקרה לך עתה מכדור העולם המסתובב בקצב משוגע ומשליך את ילדיו לעבָרים".

החשבון הנוקב והכאוב עם גרמניה שזור בחלקים רבים בספר. עובדה ראויה לציון היא, שבדיוק מחצית מן המסות שבחר עמנואל בן־גריון לכנס בזיכרון בספר – שלושים ואחת מתוך ששים ושתיים – נכתבו במהלך שש שנות מלחמת העולם השנייה (1945-1939), והדי המלחמה והשואה נשמעים בהן בדרכים שונות. מן הסתם אין זה מקרה שדווקא שנות המתיחות ההן הניבו אצלו כתיבה כה אינטנסיבית. אולי הייתה כאן התעוררות של צורך בחשבון נפש תרבותי כולל דווקא בנסיבות הימים ההם, ואולי הכתיבה שימשה לו מנגנון הגנה שהוליך אותו להיאחז בנכסי תרבות נצחיים כתריס מפני הפורענות הממוטטת סדרי עולם. עמנואל בן־גריון שאל את עצמו מה יהיה יחסו מעתה ואילך אל אושיות הקלאסיקה הגרמנית – בראש ובראשונה גתה – משעה שנעשתה לשונה ללשונם של הרוצחים. לנוכח זוועות ההווה העלה שאלות מורכבות על הנימות האנטישמיות המצויות אף ביצירתם של גדולי הגדולים, משייקספיר ועד דוסטויבסקי. הוא הבחין בין סופרים גרמנים שאיבדו את עולמם משעה שלא הסתייגו מן המשטר הנאצי או אף נספחו אליו (כגון גרהרט האופטמן) לבין מי שעמדו במבחן המוסרי בכבוד ובאומץ (כגון אריך מריה רימרק). הוא בחן מצדדים שונים את "פרשת יהודה־אשכנז", וניסה לערוך מאזן כולל של נוכחות היהודים בתרבות הגרמנית ותרומתם לה מאז המאה השמונה־עשרה. אלה ואחרות הן הסוגיות המעניקות לספר את עיקר משקלו, ומצרפות אותו אל כלל הקולות שבקעו באותן שנים מתוך היישוב היהודי בארץ ישראל, הצופה אין אונים במתרחש על אדמת אירופה.

מבט אישי

בשיחותיי המרובות עם עמנואל בן־גריון קרה לא פעם, שכאשר ביקש להסביר מקורה של תכונה מתכונותיו, של מעשה שעשה או של מנהג שהחזיק בו, היה אומר ספק ברצינות ספק באירוניה: "אני הרי יֶקֶה" – כאילו בכך טמון ההסבר לכול. ואמנם, לכאורה היה עמנואל ההתגלמות המושלמת של הטיפוס האנושי המיוצג במלה זו, על כל התכונות הטובות שמקובל לתלות בו. ידידיו זוכרים היטב את האדיבות והנימוס, הזהירות, הדייקנות, האיפוק, הסדר והמשמעת הפנימיים והחיצוניים, שמירת הגבולות, הטַקט ועדינות הנפש שניחן בהן במידה כה רבה. אפילו קומתו הזקופה, מאור הפנים, חיתוך הדיבור, שייכו אותו בצורה כה מובהקת אל עדה מיוחדת זו של יוצאי גרמניה. עולמו הרוחני היה מושתת בחלקו הגדול על התרבות הגרמנית, בצידה של התרבות העברית והיהודית. הוא שלט שליטה מוחלטת בספרות הגרמנית לדורותיה, מראשיתה דרך שיאיה במאה השמונה־עשרה ועד המחצית השנייה של המאה העשרים. היו לו אהבות ספרותיות וגם שנאות, שנתן להן ביטוי כמבקר בולט בלשון הגרמנית עד עלייתו ארצה. וכמו רבים מיוצאי גרמניה, גם אותו פקד השבר הרוחני בשנות השלושים והארבעים, כאשר המורשת התרבותית שחונך עליה טומאה בידי כוחות הרֶשע. הוא נתן לכך ביטוי כאוב ומיוסר בפרק שהכתיר בשם "התנצחות" בספרו בין שלשום למחרתיים, ספר שיש בו מפתחות להבנת חייו ואישיותו.

והנה, לעיתים קרובות לא יכולתי להימנע מן המחשבה שעמנואל, לכאורה היֶקֶה המושלם, שהתרבות הגרמנית ותרבות המערב בכלל זרמו בעורקיו כאילו היה בן למשפחה מושרשת בה מדורי דורות, לא היה אלא נכדו של רב חסידי בעיירה קטנה באוקראינה, הרב משה אהרן ברדיצ'בסקי, יהודי ירא ושלם, תמים עם עצמו ועם אבותיו ואלוהיו כל ימי חייו. עמנואל לא פגש מעולם את סבו זה. כאשר היה בן שש־עשרה נרצח הסב בפרעות בידי כנופיות פטלורה ב־1919, אבל אילו פגש בו, ספק אם יכלה להימצא להם שפה משותפת. הרי את ביקוריו של עמנואל בבית הכנסת כל ימי חייו אפשר לספור על אצבעות יד אחת, ואפילו טקס בר מצווה מסורתי לא נערך לו, מתוך כוונה מודעת. בין עולמו של הנכד ועולמו של סבו שרר נתק מוחלט. כל אחד מהם סבב במעגלו, שלם לגמרי לעצמו וזר לחלוטין למשנהו.

חוליית הקשר ביניהם ברצף הדורות הוא האב, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שכל חייו, הגותו ויצירתו האמנותית הם ביטוי למאבק בין שני העולמות: בין העבר, המתגלם בעולמו השלם של אביו, ובין ההווה והעתיד, הטמונים בעולמו המנוגד אך השלם גם הוא של בנו. ברדיצ'בסקי היה מודע לגמרי לנתק בין שני העולמות האלה, והבין היטב שהוא לעולם לא יוכל למצוא את שלוות נפשו באחד מהם, אלא נדון להיטלטל ביניהם כל חייו. דאגתו הייתה, שלא להעביר לבנו את סבל הירושה, את הקרע שבלב, אלא לאפשר לו ולכוון אותו לבנות לו חיים שלמים ושלווים משל עצמו. "ימצא הבן את המנוחה שנגזלה עדי עד מלב האב", כתב ברדיצ'בסקי לברנר על בנו כאשר היה עמנואל כבן עשר.

ברדיצ'בסקי לא שיער, שאת ההרמוניה האמיתית ימצא בנו דווקא בדאגה לשימור מורשתו שלו, האמנותית והמחקרית. כך קרה באופן פרדוקסלי, שדווקא עולמו הקרוע, רב הסתירות והמתחים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נהפך להיות למקור השלמות הנפשית של בנו, שראה בכך באמת ובתמים את הזכות הגדולה מכל. את ההתמסרות הגמורה שלו לנחלתו של אביו במשך כמעט ששים ושש שנים ראה לא כוויתור על עצמיותו שלו אלא להיפך: את המימוש העצמי שלו בדרך הנעלה והשלמה ביותר שיכול היה לצפות לה בחייו.

חייו של עמנואל בן־גריון עמדו בסימן השלמות גם בתחומים החורגים ממורשת ברדיצ'בסקי. במסה בשם "חסדים", שנשארה בעיזבונו ופורסמה אחרי מותו, מנה על־פי סדר כרונולוגי את שלושת החסדים הגדולים שזכה להם בימי חייו. הראשון – החיים המשותפים עם אמו, כאשר שניהם פועלים יחד למען גאולת מורשתו הרוחנית של האב. השני – ברית החיים שלו, שחושלה בייסורים, עם רעייתו דבורה, וכניסתו באמצעותה אל משפחת ברטונוב. השלישי – ההיקלטות המהירה והמוצלחת שלו כמבקר וכמסאי בספרות ובעיתונות העברית עם עלייתו ארצה, והיכולת שפיתח לפעול כסופר דו־לשוני, ובאותה מידה של טבעיות, בעברית ובגרמנית. בזכותם של שלושת החסדים האלה היה עמנואל בן־גריון יכול להגדיר את עצמו בסיכומו של דבר, אף על פי כן ולמרות הכול, כאדם מאושר.