<
פרק 1
חומה אנושית יחידה, מן האוניברסיטה עד בית הקפה “בֶּלָרִיָה״, הקיפה את בניין הפרלמנט היפה, השלֵו והאצילי. נראָה כי וינה כולה התכנסה ביום זה של חודש יוני, בשעה עשר בטרם צוהריים, כדי להיות במקום שבו נועד להתרחש אירוע היסטורי שאיש לא היה יכול לחזות את השלכותיו. בורגנים ופועלים, גבירות ונשים פשוטות מקרב העם, נערים מתבגרים וקשישים, בחורות צעירות, ילדים קטנים, חולים בכיסאות גלגלים — הכול שצף בערבוביה, צעק, דיבר על פוליטיקה והזיע. ופעם אחר פעם נמצא איזה משולהב כלשהו, שלפתע פצח בנאומים אל קהל הסובבים אותו, ופעם אחר פעם רעמה הקריאה:
“יהודים החוצה!״
בדרך כלל, בהפגנות דומות, אנשים בעלי אף נשרי או שיער שחור במיוחד, ספגו פה ושם מכות נמרצות. הפעם לא הגיעו הדברים לכלל תקריות כאלה, שכן שום דבר יהודי לא נראָה בשום מקום, ונוסף על כך, בתי הקפה והבנקים בפרַנְצֶנְרינְג ובשוֹטֶנרינג, מתוך הבנה מושכלת של כל האפשרויות, סגרו בעוד מועד את דלתותיהם והגיפו את תריסי הגלילה.
פתאום פילחה את האוויר שאגה יחידה:
“הַלֵל לדוקטור קרל שְוֶרְטְפֶגֶר, הלל, הלל, הלל! הלל למשחרר אוסטריה!״
מכונית פתוחה עברה באיטיות בין המוני האנשים, שנדחקו לאחור ופינו לה מקום. במכונית ישב אדון זקן גדול, שקודקודו העצום היה מכוסה ציצות אקראיות של שיער לבן.
הוא הסיר מעליו את כובע הפֶדוֹרה האפור והרך, נד בראשו אל המוני האנשים הצוהלים, ועטה על פניו חיוך. אלא שהיה זה חיוך חמצמץ, שכמו הוכחש באמצעות שני הקמטים שגלשו מזוויות פיו. ומן העיניים האפורות השקועות עמוק בארובותיהן ניבטה קדרות יותר מאשר שמחה.
בחורות מצחקקות נדחפו קדימה וזינקו על מִדרך העלייה למכונית. אחת מהן השליכה פרחים לעבר האיש המהולל, ואחרת היתה מחוצפת אף יותר: היא כרכה את זרועה מסביב לצווארו של דוקטור שוורטפגר ונשקה לו על הלחי. כאילו ניחש הנהג איך מרגיש אדונו לנוכח התפרצויות כאלה של רגש, הוא אִפשר למכונית לזנק קדימה, והנערות נפלו לאחור בתנועה פתאומית. הן לא נפצעו, מכיוון שהחומה האנושית תפסה אותן בעת נפילתן.
בבניין הפרלמנט לא שררה ההתלהבות הרועשת שהציפה את הרחוב, אלא תסיסה קדחתנית, חזקה מכדי למצוא לה ביטוי חיצוני. חברי הפרלמנט, שנכחו כולם במקום עד האחרון שבהם, השרים והסדרנים, כולם התהלכו סביב־סביב שותקים וחסרי מנוחה, ואפילו ביציעים המלאים עד להתפקע איש לא פצה פה.
בתא העיתונאים, שבו נהגו על פי רוב בלי שום עכבות, דיברו כעת רק בלחש. והתהוותה חציצה מרחבית יוצאת דופן. הכתבים היהודים, שהיו הרוב המוצק, ריכזו את הכיסאות שלהם יחד, והכתבים של העיתונים הנוצרים־סוציאליים ושל העיתונים הגרמנים־לאומיים התגבשו לכלל קבוצה משלהם. על פי רוב, העיתונאים היהודים והנוצרים שמחו להתערות אלה עם אלה, שכן במעגל המקצועי, האדם לא היה חבר מפלגה אלא רק “אדונִי הקולגה״, ומאחר שהעיתונאים היהודים בדרך כלל היו בקיאים יותר בחדשות הטריות וידעו איך להשתמש במידע בצורה טובה יותר, העיתונאים האנטישמים נמצאו מולם ביחסי תלות הדוקים. אבל היום התעופפו מבטים זדוניים מן הפינה הנוצרית אל זאת היהודית, וכאשר קַרפֶּלֶס הקטן מ״וֶלְטְפּוֹסט״, שעתה זה נכנס, בירך את דוקטור ויזֶל מ״וֶהְר״ במילים, “שלום לך, אדוני הקולגה״, הפנה אליו הלה את הגב בלי לענות לו.
עוד ועוד עיתונאים נדחקו פנימה, ובהם נציגי העיתונות הזרה, שהגיעו לווינה באותו יום.
“אי־אפשר לזוז פה אפילו מילימטר,״ רטן הֶרְגְלוֹץ מ״טאג״ הנוצרי, ועל כך השיב לו קולגה מזוקן בעל ראש קטן וכרס־בירה עצומה:
“נו, עוד כמה ימים ויהיה לנו פה מספיק מקום!״
שיעולים, חיוכים וצחוק בצד אחד, ומבטים הדדיים רבי־משמעות בצד האחר.
אדון בלונדי צעיר עם לחיים סמוקות קד קלות לשמאל ולימין.
“הוֹלבּוֹרן מ׳לונדון טלגרף׳! הגעתי רק לפני שעה ואני באמת לא יודע מה הולך פה. שלשום הגעתי מסידני ללונדון אחרי חצי שנה שלא הייתי שם, ואחרי שעה כבר הייתי שוב ברכבת, בשביל לנסוע לווינה. העורך הכללי שלי, הגמל הזה, לא אמר לי כלום חוץ מאשר: ‘בווינה עומד להיות שמח עכשיו, זורקים שם את היהודים החוצה! סע לשם ושלח דיווחים עד שכבל הטלגרף יעלה אש!׳ אז, בבקשה, זה יהיה מאוד נחמד מצידכם אם תהיו מוכנים לעדכן אותי במהירות במה שקורה.״
כל זה נאמר באנגלית־גרמנית מצחיקה כל כך, שהמתיחות בחדר שככה במקצת. מינקוס מ״טאגֶסבּוֹטֶן״, מְחווה מחוות נמרצות, קיבל עליו לטפל בקולגה האנגלי ופתח במילים:
“טוב, אני אסביר לך את הכול בדיוק — “, אבל דוקטור ויזל לא נתן לו להמשיך לדבר.
“סליחה! אבל עדיף שאנחנו נסביר לו את זה.״
בנימת איום הודגשה המילה “אנחנו״, ברוב משמעות.
והולבורן כבר היה בפינה הנוצרית, ושם ויזל הסביר בקיצור ובענייניות:
“עוד רגע אתה תשמע מה הולך לקרות, ישירות מפיו של הקנצלר שלנו, דוקטור קרל שוורטפגר, שיְנמק בהרחבה את הצורך בחוק לגירוש כל הלא־ארים מאוסטריה. ההיסטוריה של העניין היא, בקיצור, זאת: כשהשווי של הקרוֹנֶה האוסטרי ירד לאחד חלקי חמישים סנטימֶה, התחיל כאוס. שׂר אחרי שׂר נאלצו להתפטר, פרצה מהומה, כל יום היו מעשי שוד וביזה של בתי עסק והיו פוגרומים, לזעם ולייאוש של העם לא היה עוד גבול, ובסופו של דבר לא היתה ברירה אלא ללכת לבחירות חדשות. הסוציאל־דמוקרטים נכנסו למערכת הבחירות בלי מצע חדש, ולעומתם, הנוצרים־סוציאלים התאגדו סביב המנהיג המבריק שלהם, דוקטור קרל שוורטפגר, שסיסמת הבחירות שלו היתה: ‘יהודים — החוצה מאוסטריה!׳. טוב, אולי אתה יודע,״ — הולבורן הנהן, אף על פי שלא היה לו שמץ של מושג — “שתוצאות הבחירות הביאו לקריסה גמורה של הסוציאל־דמוקרטים, של הקומוניסטים ושל הליברלים. גם המוני הפועלים הצביעו בעד הסיסמה ‘יהודים — החוצה מאוסטריה!׳, והמפלגה הסוציאליסטית, שלפני כן היתה המפלגה הכי גדולה, הצליחה בקושי להציל אחד־עשר מנדטים. אבל התומכים של ‘גרמניה הגדולה׳, שהגיעה להישג יפה, גם הם אימצו את הסיסמה ‘יהודים — החוצה מאוסטריה!׳.
“והנה, בזכות הגאוניות של דוקטור שוורטפגר, בזכות האנרגיה הנחושה שלו, והנמרצות והרהיטות הנועזוֹת שלו, הוא פנה ל׳ליגת האומות׳ — שבפניה עמדה הברירה בין סיפוחה של אוסטריה לגרמניה ובין התעלמות — והצליח לשכנע אותה לתת את הסכמתה לגירוש הגדול של היהודים. ועכשיו שוורטפגר עצמו יציג את החוק, ואין בכלל ספק שהחוק יעבור. אם כן, אתה עד למאורע היסטו — “
נשמעו קריאות “ששש...״ רמות. ויזל לא היה יכול להמשיך לדבר, שכן הנשיא של בית הנבחרים, גבר טירולי בעל זקן אדום מלא, צלצל בפעמון והעביר אל הקנצלר את רשות הדיבור.
דממת מוות, שבה זמזום המאווררים הדהד בצליל מאיים ומוזר. אפילו הכחכוח החרישי ביותר בגרון ורשרוש ניירות היו בוודאי נשמעים ומורגשים בתא העיתונאים באותם רגעים.
בקומה עצומה למרות הראש המורכן והגב הקמור, כך עמד לו הקנצלר על בימת הנואמים, ידיו הקפוצות לאגרופים שעונות על הדוכן, ומתחת לגבות האפורות העבותות נצנצו העיניים הנוקבות על פני האולם לאורכו ולרוחבו. כך עמד הקנצלר בלי לזוז, עד שלפתע פתאום הוא השליך את הראש לאחור והחל לדבר בקולו האדיר, שגם באספות הסוערות והרועשות ביותר תמיד היה כופה את עצמו על השומעים.
“גבירותיי הנכבדות, רבותיי הנכבדים! אני מניח כאן לפניכם את החוק ואת התיקון לחוקה שלנו, שיחד מיועדים להשיג לא פחות מאשר את הגירוש של כל האוכלוסייה הלא־ארית מאוסטריה, וליתר דיוק — את גירוש האוכלוסייה היהודית. אבל עוד לפני שאעשה זאת, אני מבקש לומר בתחילה כמה דברים אישיים מובהקים.
“כבר חמש שנים אני המנהיג של המפלגה הנוצרית־סוציאלית, וזה שנה, בתוקף רצונו של הרוב המכריע במשכן הזה, אני הקנצלר. ובמשך כל חמש השנים האלה, אותם העיתונים המכונים ליברליים, וכמוהם העיתונים הסוציאל־דמוקרטיים — במילים אחרות: כל העיתונים שהיהודים כותבים אותם — הציגו אותי כמין שד, אויבם הזועם של היהודים, כאדם ששונא באופן פנאטי את היהדות ואת היהודים. דווקא כעת, ממש היום, בזמן שכוחה של העיתונות הזאת בא לידי סופו הבלתי הפיך, דוחק בי הצורך להבהיר שכל זה איננו נכון. אדרבה, אכן כן, יש לי האומץ להכריז מעל הבמה הזאת: אני ידיד היהודים דווקא, ולא אויב היהודים!״
מלמול והמהום נישאו באולם, כאילו התעופפה להקת ציפורים מתוך שדה.
“כן, גבירותיי ורבותיי, אני מעריך את היהודים. לפני שכף רגלי דרכה בשדה הלוהט של הפוליטיקה, היו לי חברים יהודים. באולמות ההרצאות של ה׳אַלְמָה מָטֶר׳ שלנו ישבתי בעבר למרגלות מרצים יהודים, מרצים שסגדתי להם ושאני עדיין סוגד להם. אני מוכן בכל רגע ובכל שעה להכיר בסגולות היהודיות המולדות, באינטליגנציה היוצאת דופן שלהם, בשאיפה שלהם להתקדם ולטפס למעלה, בתחושת המשפחתיות המופתית שלהם, בצביון הבינלאומי שלהם, ביכולת שלהם להתאים את עצמם לכל סביבה חברתית, אני מוכן להכיר בהן, וכן, כן, אני מוכן אפילו להעריץ אותן!״
נשמעו קריאות “שִמעו! שִמעו!״ רמות, מתיחות עזה אחזה בחברי הפרלמנט ובקהל, והעיתונאי האנגלי הולבורן, שלא הבין את כל מה שנאמר והסתקרן לדעת במה מדובר, שאל את דוקטור ויזל, אם האיש שנואם שם למטה הוא נציג הקהילה היהודית.
הקנצלר המשיך בדבריו.
“למרות זאת — אכן כן, דווקא משום כך — במרוצת השנים הלכה וצמחה בי, והתחזקה עוד ועוד, האמונה הפנימית שאנחנו, הלא־יהודים, איננו יכולים לחיות עוד הרבה זמן יחד עם היהודים, בקרב היהודים וליד היהודים, ותפסתי שפירוש הדבר הוא: השתעבדות או התנתקות, שאנחנו מוכרחים לעשות אחד משניים: או שניפרע מדרכנו הנוצרית, מעצם הווייתנו ומהותנו, או שניפרע מן היהודים. בית הנבחרים, משכן נכבד! העניין הוא פשוט בכך שאנחנו, הארים האוסטרים, איננו מתחרים שקולים ליהודים, שאנחנו נשלטים, מדוכאים ונאנסים בידי מיעוט קטן, מכיוון שלמיעוט הזה יש תכונות שחסרות לנו! הצרפתים, האנגלו־סקסים, היַנקִים, כן, אפילו הצפון־גרמנים, כמו גם השוואבים — הם כולם מסוגלים לעכל את היהודים, מכיוון שהם שווים ליהודים בזריזות, בקשיחות, בחוש העסקי ובמרץ, ולעיתים אף עוד עולים עליהם בכל אלה. אבל אנחנו, אנחנו איננו יכולים לעכל אותם, בשבילנו הם נשארים גופים זרים שגדלים מעל למידות גופנו ולבסוף משעבדים אותנו. העם שלנו ברובו הגדול מוצאו בהרים, העם שלנו הוא עם נאיבי, רוחש אמון, עם חולמני, שובבני, עם שדבק באידיאלים שאינם מניבים פירות, עם מסור למוזיקה ולהתבוננות שקטה בטבע, אדוק ומלא כנות, טוב ושקוּל! אלה תכונות יפות, אלה תכונות נפלאות, שיכולות להנביט תרבות מפוארת וצורת חיים נפלאה, אם רק לא מפריעים להן ומניחים להן להתפתח. אבל היהודים שחיים בקרבנו לא סבלו את ההתפתחות השקטה הזאת. בכוח פיקחותם החריפה והמבעיתה, בכוח החוש העולמי שלהם המנותק ממסורת, בכוח גמישותם החתולית הערמומית ותפיסתם המהירה כברק — אותן יכולות שלהם שהושחזו במשך אלפי שנות דיכוי — הם הכניעו אותנו, הם נהיו לאדונינו, ונטלו לעצמם את השליטה במכלול החיים הכלכליים, הרוחניים והתרבותיים שלנו.״
קריאות רועמות: “בראבו!״, “נכון מאוד!, “כך בדיוק!״.
בידו הימנית הגרמית הגיש דוקטור שוורטפגר את הכוס אל שפתיו הדקות, ומבטו, מבט מלעיג למחצה ושבע רצון למחצה, חג באולם וסקר אותו.
“הנה, נסתכל באותה אוסטריה קטנה של ימינו שלנו. מי מחזיק בידיו את העיתונות, וכפועל יוצא מכך גם את דעת הקהל? היהודי! מי צבר מיליארדים על מיליארדים מאז אותה שנה הרת אסון, 1914? היהודי! מי שולט במחזור המזומנים המפלצתי, מי יושב במשרות הניהול בבנקים הגדולים, מי עומד בראש של כמעט כל התעשיות? היהודי! מי הבעלים של התיאטראות שלנו? היהודי! מי כותב את המחזות שמוצגים על הבמה? היהודי! מי נוסע במכונית, מי שופך הון במועדוני הלילה, מי ממלא את בתי הקפה, את מסעדות היוקרה, מי מכסה את עצמו ואת אשתו בתכשיטים ובפנינים? היהודי!
“קהל נכבד! אמרתי קודם שאני מחשיב את האדם היהודי, כשלעצמו ובעיון אובייקטיבי, לאינדיבידואל יקר ערך, ואני דבק במה שאמרתי. אבל חיפושית הפרחים, על כנפיה הנוצצות, האם אין גם היא כשלעצמה יצור יפה ויקר ערך, ולמרות זאת הגנן הקפדני מחסל אותה, מכיוון שהוורד יקר לליבו יותר מן החיפושית? האם הנמר איננו חיה נהדרת, חיה מלאת עוצמה, אומץ ואינטליגנציה? ואף על פי כן, האם לא צדים אותו ורודפים אותו, מכיוון שהמאבק לשימור עצמי תובע זאת? מנקודת המבט הזאת, ורק ממנה, ניתן לבחון אצלנו כראוי את השאלה היהודית. זה או אנחנו או היהודים! או שאנו, שאנחנו תשעים אחוזים מכלל האוכלוסייה, ניאלץ להיכחד, או שהיהודים יצטרכו להיעלם! ומאחר שעכשיו, סוף־סוף, הכוח מופקד בידיים שלנו, אנחנו נהיה שוטים, לא — אנחנו נהיה פושעים — כלפי עצמנו וכלפי הילדים שלנו, אם לא נבקש להשתמש בכוח הזה כדי לגרש את המיעוט הקטן שמשמיד אותנו. כאן לא מדובר במיני סיסמאות ובפראזות כמו ‘אנושיות׳, ‘צדק׳ ו׳סובלנות׳, אלא מדובר בעצם קיומנו, בחיים שלנו, בחיי הדורות הבאים! השנים האחרונות העצימו את הסבל שלנו פי אלף, אנחנו בעיצומה של פשיטת רגל מוחלטת של המדינה, אנחנו צועדים לקראת התפרקות, די רק בעוד כמה שנים והשכנים שלנו כבר יתקפו אותנו באמתלה שחובה לעשות אצלנו סדר, והם יקרעו לגזרים את הארץ הקטנה שלנו — אבל היהודים לא יושפעו מכל ההתרחשויות האלה, הם יפרחו, הם ישגשגו, הם ישלטו על המצב, ומשום שהרי הם מעולם לא היו גרמנים בלב ובדם, הם יישארו האדונים גם בנסיבות המשתנות, בזמן שאנחנו נהיה עבדים!״
סערת רוחות נוראה אחזה עכשיו בבית הנבחרים כולו. הושמעו קריאות פראיות: “אסור שזה יקרה! נציל את עצמנו ואת הילדים שלנו!״ וכהד לכך הצטלצלה מהרחוב, מעשרת אלפים גרונות, הקריאה: “יהודים החוצה!״
דוקטור שוורטפגר הניח להתרגשות לדעוך, זכה ללחיצות ידיים מעמיתיו השׂרים, ואז דיבר על יישום החוק וביצועו. בהתאם לדרישות האנושיות ולתנאים של “ליגת האומות״, הם יתקדמו במתינות המרבית ובהגינות. לכל אחד תהיה הזכות לקחת איתו את רכושו, ככל שמדובר בכסף מזומן, בניירות ערך ובתכשיטים, וכן להעמיד למכירה את נכסיו הנדל״ניים ולמכור ביד חופשית את עסקיו. את החברות שלא יימצא להן רוכש, המדינה תעביר לרשותה, ובאופן כזה שהרווח הנקי, בהתאם לנתון שנמסר בדו״ח למס הכנסה בשנה הקודמת, ייחשב לחמישה אחוזים משווי העסק. ובכן, למשל, אם חברה הציגה בשנה החולפת רווח נקי של חצי מיליון, היא תיפדה בעשרה מיליונים. על שפתיו של הקנצלר התפשט כעת חיוך מרושע.
“כמובן, הן באשר לפדיונות האלה והן בכל הנוגע להיתר לקחת כסף מזומן, רק הדו״חות למס הכנסה הם שישמשו הבסיס לקביעת הסכומים. אם מישהו הכריז על עצמו חסר הון, הוא לא רשאי כלל להוציא מהארץ כסף, ואם למרות זאת יש לו הון כלשהו, ההון שלו יוחרם, כמובן. אם מישהו אמד את הרווח הנקי של העסק שלו בחצי מיליון, הוא רשאי לקחת איתו עשרה מיליונים, גם אם יתברר שההכנסה שלו גדולה יותר פי עשרה. בדרך זאת ישולם על חטא כזה או אחר,״ העיר הנואם, להדהוד מצהלות עליזות של הנוכחים במקום. הוא המשיך:
“עובדים עם משכורת קבועה ועובדים בענפי פעילויות הרוח, שבאמת אין להם הון אישי, כמו רופאים, למשל, יקבלו מהמדינה עם יציאתם מהארץ סכום השווה למשכורת השנתית שחושבה לצורך מס הכנסה. כך, אם רופא הצהיר על הכנסה של שלוש מאות אלף, הוא יקבל את הסכום הזה. כדי למנוע כל התחמקות אחרת מתשלום מיסים, יש בחוק סעיף דרקוני, ולפיו כל ניסיון להבריח סכומים גדולים יותר מן המותר, דינו עונש מוות. בדומה לכך, עונש מוות צפוי ליהודים או לצאצאי הגזע היהודי, שינסו להמשיך ולשהות באוסטריה בחשאי.
“יישום החוק יתבצע באופן הבא:
“סוחרים, רוכלים וסוכנים לא רשומים חייבים לצאת מגבולות הארץ בתוך שלושה חודשים מרגע קבלת החוק; בעלי חברות רשומות, שכירים, פקידים ופועלי כפיים — בתוך ארבעה חודשים; ואמנים, מלומדים, רופאים, עורכי דין וכן הלאה — בתוך חמישה חודשים. למנהלים של חברות מניות, בנקים ותאגידים תעשייתיים, שבשנה האחרונה הצהירו בפני רשויות המס על הכנסה של יותר משישה מיליונים, נקבע מועד יציאה אחרון של חצי שנה מרגע קבלת החוק.
“ועכשיו אני מגיע לנקודה חשובה, ואני מבקש את תשומת ליבכם המלאה לעניין. כמו שאתם יודעים, חוק הגירוש איננו חל רק על יהודים ועל יהודים שהוטבלו לנצרות, אלא גם על צאצאי הגזע היהודי. ילדים מנישואי תערובת נחשבים לצאצאי הגזע היהודי. כך, למשל, אם אישה נוצרייה ממוצא ארי־גרמני טהור התחתנה עם יהודי, הרי שהגירוש תקף לבעל ולילדים מהנישואים האלה, ואילו האישה חופשייה להישאר באוסטריה. לאחר מחשבה יסודית ומעמיקה הממשלה הכריעה שילדי הילדים מנישואי תערובת לא ייחשבו עוד לצאצאים לגזע היהודי, אלא שיש לראות בהם ארים. כך, אם גבר נוצרי התחתן עם יהודייה, הרי שהילדים שלהם יגורשו, אבל ילדי הילדים האלה, ובלבד שהוריהם אינם מעורבים שוב בקשרים כאלה עם יהודים, רשאים להישאר בארץ. אבל זאת גם החריגה האחת והיחידה שהחוק קובע. פטורים אחרים אינם מותרים. גורמים רבים הציעו לנו להתיר פטורים מסוימים, כך שהחוק לא יחול על אנשים מעל גיל מסוים, על חולים, על תשושים ועל אותם יהודים שתורמים למדינה תרומה מיוחדת.
גבירותיי ורבותיי! אילו נכנעתי לאותם יועצים, החוק כולו היה נהפך למהתלה נלעגת. הכסף היהודי וההשפעה היהודית היו עובדים יומם ולילה, עשרת אלפים מקרים יוצאי דופן היו מתגבשים, ובעוד חמישים שנים היינו מוצאים את עצמנו בדיוק באותו מקום כמו שאנחנו נמצאים היום. לא, אין שום פטורים, אין שום פרוטקציות, אין שום רחמים ואין שום העלמות עין! הממשלה תעמיד לרשות החלשים והחולים רכבות־בית־חולים מפוארות, ורק אותם יהודים, שלפי חוות דעת של רופא משפטי מוסמך אינם כשירים כליל לנסיעה, יורשו להמתין כאן אצלנו עד להחלמתם או למותם.״
דוקטור שוורטפגר קד קלות והניח לעצמו להישמט בכבדות על מושבו. אבל השפעתן של הערותיו האחרונות היתה מיוחדת במינה. לא נשמעו אלא קריאות “בראבו״ בודדות, ניתן היה לחוש בפחד כמעט פיזי, אימה וחרדה הסתמנו על פניהם של רבים, ביציעים השתרר חוסר שקט, אישה צעקה: “הילדים שלי!״, ומייד התמוטטה מעולפת, וכשהקנצלר סיים את דבריו, הוא אמנם נענה במחיאות כפיים סוערות, אבל הקבוצה הקטנה של הסוציאל־דמוקרטים צעקה פה אחד: “זוועה! גועל נפש! שערורייה!״
ועכשיו הנשיא בעל הזקן האדום העביר את רשות הדיבור אל שר האוצר, פרופסור טרוּם. טרום היה גבר קטן, מצומק כמו שזיף מיובש למחצה, הוא דיבר בקול גבוה במיוחד, ונאלץ לקטוע את מהלך דיבורו בכל פעם שלשונו נתקעה בין החך לקצה העליון של שיניו התותבות. במתח גדול הוא דן בהיבטים הפיננסיים של חוק הגירוש. כמובן, תשלום הפיצויים לעסקים ולנכסי הנדל״ן של היהודים יטיל עול כבד לא רק על ההון הפרטי הנוצרי, אלא גם על משאבי המדינה. מאות מיליארדי קרונות יספיקו בקושי, ואסור להסתיר את העובדה שגירוש היהודים יגרום בראשית הדרך לכל מיני קשיים פיננסיים.
“אבל, השבח לאל,״ — שר האוצר הצטלב — “בימים הקשים הצפויים לנו אנחנו לא נהיה לבד! אני מבקש ליידע את בית הנבחרים הנכבד בבשורה המשמחת, שהנצרות האמיתית והאותנטית בכל רחבי העולם התקבצה כדי לסייע לנו. לא זאת בלבד שהממשלה האוסטרית מנהלת זה חודשים משא ומתן בינלאומי, גם ‘אגודת פיוס התשיעי׳ פעלה בחשאי ובעוצמה בעניין הזה, והדבר מניב פירות מזהירים. ‘התאחדות הנצרות המתעוררת׳ של ארצות סקנדינביה, שחברים בה הרבה בנקאים בכירים וסוחרים גדולים, מעמידה לרשותנו מסגרת אשראי עצומה במטבע הדני, במטבע השוודי ובמטבע הנורווגי. טייקון התעשייה האמריקאי ג׳ונתן הַקְסְטֶבּוֹל, שהוא אחד האנשים העשירים ביותר בעולם ולוחם מושבע בשירותו של ישו, הצהיר על נכונותו להשקיע באוסטריה עשרים מיליון דולר. ‘ברית הנוצרים׳ הצרפתית גייסה מאה מיליון פרנקים... בקיצור, מן ההכרח שמיליוני קרונות ינדדו לחוץ לארץ, אבל בתמורה יזרמו אלינו מיליארדים בזהב!״
התלהבות אדירה בבית הנבחרים כולו. כמה עשרות מחברי הפרלמנט עזבו בחופזה את האולם והסתערו על הטלפונים, כדי להעביר לבנקים שלהם הוראות למכירת מטבעות זרים. מרכזיית בית הנבחרים בקושי היתה מסוגלת להתמודד עם התאווה הסוערת לחיבורים טלפוניים אל “קַרפֶּלֶס אוּנְד קוֹ.״, “וַיילכֶנפֶלד אונד זוֹהְן״, “רוזנשטראוּך אונד בּוּטֶרפאס״, “קוֹן, כוהְן אונד קוֹהֶן״ וכל שאר הבנקים הגדולים, ויהיו שמותיהם אשר יהיו. אבל בזמן ששר האוצר, שנדרשה לו דקה שלמה לשחרור לשונו הכלואה בחיכו, המשיך בדבריו, האנגלי הולבורן סיפר בתא העיתונאים, מחייך לו בהבעת גיחוך:
“ג׳ונתן הקסטבול הוא חתיכת בחור אדוק! הוא ממטיר אש וגופרית על היהודים מאז שאשתו עזבה אותו לטובת מתאגרף יהודי של קרבות ראווה. הוא מתנזר בחומרה ממשקאות חריפים, אבל משתכר כל יום מטוניק לעיכול שהוא מקבל מבית המרקחת. פעם אחת ראו אותו ברכבת מרוקן בלגימה אחת בקבוק שלם של מי קולון. ואם הוא ישקיע פה עשרים מיליונים, הוא בטוח יעשה מזה רווח של חמישים.״
דוקטור ויזל העווה את פניו בזלזול, בשעה שהעיתונאים היהודים רשמו במהירות הערות, כדי לפרסם דברים זדוניים אחרונים.
נואמים בעד ונגד קיבלו את רשות הדיבור. הסוציאל־דמוקרטים יצאו נגד החוק. אבל כשהמנהיג שלהם, וַייטְהֶרְץ, ביטא במילים שלוות וענייניות את זעמו ותיאר את טיוטת החוק כמסמך של חרפה אנושית, פרצה מהומה איומה: יושבי היציעים השליכו על הסוציאל־דמוקרטים מפתחות וכדורי נייר, הדברים הגיעו לכלל תגרה, והקבוצה הקטנה של חברי האופוזיציה עזבה את האולם במחאה. חבר הפרלמנט הנוצרי־סוציאלי, האב צְוַייבּאכֶר, הילל את דוקטור שוורטפגר כשליח מודרני, הראוי שביום מן הימים יכריזו עליו כעל קדוש, ואילו ווֹנְדְראטְשֶק ועמיתו יִיראטשק, חברי פרלמנט מטעם “גרמניה הגדולה״, שפכו אור על החוק מנקודת המבט הגזעית בלבד. ייראטשק, שדיבר במבטא בוהמי חריף, התייפח מרוב התרגשות וסיים את דבריו במילים:
“ווֹטַן שוהה בקרבנו!״
הנואם האחרון, שנטל לעצמו את רשות הדיבור לקול קריאות “הֶפּ! הפ!״ וזעקות “אוי ויי!״ מלעיגות, היה החבר הציוני האחד בכל הפרלמנט, המהנדס מינקוּס וָסֶרְטְרילינְג. האיש הצעיר, אדם רזה, גבוה ונאה, המתין בזרועות משוכלות עד שישתרר שקט, ואז אמר:
“נכבדיי, חסידיו של אותו יהודי, שכדי לגאול את האנושות הניח ברוב טיפשות למסמר אותו אל עמוד הצלב!״
הפרעה גועשת: “יהודים החוצה!״
“כן, כן, רבותיי, גם אני מצטרף לקריאה: ‘יהודים החוצה!׳, ובלב שמח אצביע בעד אישור החוק. אנחנו, הציונים, מברכים על החוק הזה, התואם במלואו את המטרות ואת השאיפות שלנו. מחצי מיליון היהודים שהחוק ישפיע עליהם, מחצית יתאחדו ככל הנראה תחת דגלה של הציונות, והאחרים, כמו שאני יודע, יתקבלו בחפץ לב בצרפת ובאנגליה, באיטליה ובאמריקה, בספרד ובארצות הבלקן. אני לא חושש לגורלם של בני עמי — מה שהרשעות והטיפשות הנתעבות תיכננו כאן שיהיה קללה, יהיה לבסוף לברכה.״
המהומה שהתעוררה כעת הבליעה את דבריו הנוספים, ולבסוף גם הציוני עצמו הורחק מן האולם החוצה.
בהצבעה השמית שהתקיימה בהמשך לדיון, החוק אומץ פה אחד, ועוד באותו היום הוא גם עבר דרך הוועדה המוסמכת בהליך מזורז ואושר בקריאה שנייה ושלישית.
כשחברי הפרלמנט יצאו לבסוף מבית הנבחרים מאוחר בערב, הם ראו את וינה מוארת בחגיגיות. מחזיתות כל המבנים הציבוריים התנופפו הדגלים הלבנים־אדומים, זיקוקין די־נור נורו לשמיים, התהלוכות של המוני האנשים נמשכו שעות ארוכות לאחר חצות הלילה, וההמונים הוסיפו לצעוד כל הזמן מול ארמון הקנצלר, כדי להריע לדוקטור שוורטפגר ולהלל אותו כמשחררה של אוסטריה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.