עיר גדולה ואנשים בה הרבה

מלודז' לחולדה

כשנכנסתי לתפקידי כראש עיריית תל אביב-יפו, מצאתי להפתעתי שיש לה אחות תאומה בפולין, לודז'. חייכתי ביני לביני, אמי נולדה בעיר הזאת ואבי התגורר בה מגיל צעיר. אבל כפי שסיפרתי, מעולם לא הסגירו ולו רמז לגעגועים ואֵבל על העולם ההוא. הם היו בני דור החלוצים שבא לארץ ישראל ליצור יהודי חדש, תרבות חדשה; זה היה עניינם מימי תנועת הנוער בפולין וזה היה פועלם בארץ הזאת. ואני לא נמשכתי מעולם לנסוע לשם, לחפש שורשים או לדעת יותר. זה היה בשבילי עולם שאליו לא אגיע.

יום אחד בא לבקר בתל אביב ראש עיריית לודז', יז'י קרופיבניצקי. הוא מבוגר ממני בשנתיים, ובעברו היה פרופסור לכלכלה ושר בממשלת פולין. "אנחנו ערים תאומות ואני זקוק לעזרתך", אמר לי. "אני קתולי אדוק. עד היום לא הכרתי את סיפורו של גטו לודז', ועכשיו, כראש העיר ולאחר שגיליתי אותו, אני מבקש לספר אותו לבני עמי. יש בכוונתי להקים אנדרטה לזכר הגטו, אבל אני זקוק לעזרתך בשני תחומים: הראשון הוא גיוס כספים, אך יותר מזה, לבנות את הלגיטימציה למאמץ שאני עושה, שאינו פשוט מבחינה פוליטית".

התרשמתי מכנותו ומחשיבות הרעיון, ולא רק שהצלחתי לעזור לו בגיוס תרומות, אלא אף הוספנו תרומה שאושרה במועצת העירייה.

האנדרטה הנפלאה, שהוקמה בינתיים, יוצאת מתחנת הרכבת רַדֶגַסט, שממנה הוסעו היהודים למחנה הריכוז אושוויץ, ויוצרת מעין פרוזדור שעליו חקוקים שמותיהם של כל יושבי הגטו, בהם אחיה של אמי, יוסף שפרלינג, אשתו הֶלָה, שני ילדיהם, ורבים מבני משפחתה הענפה. בקצה הפרוזדור ניצבת ארובה שנראית כמעט מכל פינה בעיר. התקשיתי להסתיר את התרגשותי. כפי שהבטיח, יז'י קרופיבניצקי לא הסתפק בהקמת האנדרטה אלא הנהיג מסורת של צעדה שנתית ברחובות העיר, שבמהלכה נהג לעמוד ולספר את סיפורו של הגטו.

כך, מצאתי עצמי טס ללודז' בפעם הראשונה כראש עיריית תל אביב-יפו, למסע היכרות. לקראת הנסיעה ביקשתי מבן עמי ארליך, עוזרי הנאמן לענייני חו"ל, שיברר לי פרטים על גורל משפחתי באמצעות שגרירות פולין בישראל ועיריית לודז', וייעזר גם בגורמים דוגמת "יד ושם". את מה שאחי, שי, ואני לא עשינו, עשה עמרי, בנו הבכור של אחי. במסגרת עבודת שורשים לבר המצווה הנהוגה בבתי ספר בישראל, הוא הספיק לראיין את אמא ולשמוע ולו מעט על הבית שבו נולדה ברחוב דלוגה 18.

התגברתי על ההסתייגות של הורי - שכבר לא היו בין החיים - וניצלתי את הביקור בלודז' לחפש את שורשיהם־שורשי. הזמנתי את בני הצעיר, גד, שעבד באותם ימים בגרמניה, להצטרף אלי.

גילינו ששמו של רחוב דלוגה שונה פעמים אחדות, מה שהִקשה את איתורו. אמא סיפרה, שמאחורי ביתה היה גן פרי ובית כנסת "אוהל יעקב". מצאנו את הבית עצמו - בית דירות גדול ממדים ומוזנח מאוד - אבל אין זכר לגן הפרי ולבית הכנסת.

בעודנו עומדים במקום ראינו גבר לבוש בהידור, שגם הוא מסתכל סביבו כמו מחפש משהו. הוא סיפר שבא מבלגיה להשתתף בכנס, וניצל את ההזדמנות לחפש את בית הכנסת שבו נערך טקס בר המצווה שלו, "אוהל יעקב". כמונו התאכזב, אך לא הופתע לגלות שלא נותר לו זכר. לדירה של משפחת אמי לא יכולנו להיכנס, אך מה שהסב לנו צער היו כתובות הגרפיטי על דלת הבניין וביניהן הסיסמה "יודן ראוס", יהודים החוצה.

בבית הקברות בעיר, בין השיחים והעצים, איתרנו את מצבתה המטה לנפול של סבתי, רבקה־רגינה, אמה של אמי, ובחלקת המכובדים את קברו גדול הממדים של סבא רבא, ויגדור־אביגדור שפרלינג, אביו של סבי, זליג שפרלינג. ככל הידוע לי, הוא היה איש טקסטיל, כמוהו כרבים מבני העיר לודז' שנחשבה לבירת הטקסטיל של פולין ומזרח אירופה כולה, ואפילו כונתה "מנצ'סטר של פולין". את הונו עשה כנראה משתי המצאות, האחת קשורה לשוקולד והשנייה להרכב משחת נעליים שניתנה לאחד היצרנים, דבר שאִפשר, כמו שאמא סיפרה, לה ולאחיה לקבל נעליים חינם בחנות היקרה בעיר. ראיתי את עצמי מחויב לשפץ את המצבה של סבתי במה שנשאר מבית הקברות. בכך, הרגשתי, מילאתי חוב למשפחה.

"שמעתי שאתה כותב את סיפור המשפחה", אמרה לי בת משפחה במפגש משפחתי. "יש לי משהו להראות לך". היא הניחה על השולחן ערימת מכתבים, ואלבום תמונות שעכברים כרסמו בו. נשימתי נעתקה והתרגשות גדולה אחזה בי. דפים מצהיבים בכתב ידם המוכר כל כך של אבי ואמי, אשר השלימו פערים גדולים בסיפור חייהם. אלה הצטרפו לתיעוד של משפחת שפרלינג מאז 1830, דורות של משפחות בנות 10 עד 17 ילדים, מלודז'.

אמי

הָנקה (חנה) שפרלינג, אמי, נולדה בשנת 1911. מצד אמה היתה נצר למשפחת בלכשטיין, בתו של הרב מנדל בלכשטיין, בן אחיו של הרבי מקוצק. היא עצמה סיפרה:

אמא היתה עקרת בית, אישה ואם יהודייה למופת, בעלת חוש הומור, שנטתה לאפיקורסות. בברכה על הנרות היתה קורצת לי ולאחי בשובבות דרך האצבעות. הורי לא היו עשירים, אך לא חסר לי מעולם דבר, עד בואי ארצה ועד בכלל. כנראה "סופקתי" בילדותי ובבגרותי. הבית המה מרוב אדם, אורחים וקרובים מכל הגוונים.

היה לי רק אח אחד, גדול ממני בשש שנים. הוא ואשתו וילדו נספו בשואה. דמעות חונקות את גרוני. בנקודה זו לא אוסיף. שבט גדול של דודים, דודות ובני דודים סובב אותי באהבה משחר ילדותי. כולם נספו בשואה.

אמא למדה בבית ספר על שם שלום עליכם ואחר כך בגימנסיה של רשת "תרבות", שם עשתה צעדים ראשונים בלימוד השפה העברית. שם היא גם הגיעה לתנועת הנוער "גורדוניה", בזכות מדריכים ש"רצו להצילנו מהתנועה הקומוניסטית שלכדה ברשתה באותו זמן את מיטב הנוער היהודי העובד והלומד":

בלודז' הפכה תנועת "גורדוניה" לאחת החזקות והגדולות בגולה, ולכאן עבר פנחס לוביאניקר [לבון] ושהה בעיר זמן ממושך. חיי החברה בתנועה היו תוססים, עם פעולות רבות. הייתי נדרכת [חניכה] פעם בשבוע, ומדריכה קבוצת ילדים בגיל 12-14 פעמיים בשבוע. התקיימו הרצאות כלליות די תכופות. היינו מבקרים בצוותא בקולנוע פעמיים בשבוע, וללימודים לא נשאר זמן רב. בכל זאת עשינו שתי בחינות בגרות, האחת בעברית כשרה לאוניברסיטה בירושלים והשנייה כללית, בפולנית.

הורי היו סובלניים ביותר. הייתי חוזרת בכל ערב בין השעות 11 ל־12 בלילה, ו"האסון" היה רב. אף פעם לא גערו, אך בשקט התעניינו ולא הטרידו.

לאחר שהשלימה את תעודת הבגרות רצתה אמא לעלות ארצה, אך הוריה הסתייגו. "כבת יחידה לא יכולתי 'לשבור' את לבם והתפשרנו על לימודי רפואה בפולין", כך סיפרה. אך מחמת הגבלות ה"נומרוס קלאוזוס", שהִקשו על יהודים להתקבל ללימודים גבוהים, החליטו לשלוח אותה ללמוד בבלגיה. היא סיפרה שיחד איתה נסעו לבריסל עוד שני ידידים מהגימנסיה, ויחד ניהלו מעין קומונה עם קופה משותפת:

דגלנו בערך השותפות. בילינו יפה אך למדנו מעט. בבריסל חייתי חיים חצויים: מחד, חיי סטודנטית בחברת סטודנטים, אהודה על הרוב בהיותי בעלת מזג טוב ושמחה וצוחקת לרוב, ומאידך חיי תנועה, כי הייתי בין מייסדות "גורדוניה" בבריסל. התנועה "גזלה" זמן רב, אך חיי היו עשירים ומלאים.

כעבור שנתיים וחצי נזעקתי לבוא הביתה. אבא היה על ערש דווי. חזרתי ללודז', וכעבור זמן קצר נפטר אבא בגיל 52. אמא התאבלה קשה, וראינו שהיא דעכה מיום ליום. כעבור עשרה חודשים, נפטרה לפתע משטף דם במוח.

הגיעה השעה של אמא לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לחבריה לתנועת "גורדוניה". בראשם היה עוזר אובז'נסקי.

עוזר (עויזר, על פי ההגייה המקובלת, בפי כל מכריו) נולד ארבע שנים לפניה, ב־1907. ככל הידוע הם נפגשו קודם לכן, במסגרת לימודיהם בגימנסיה ובתנועת הנוער "גורדוניה".

אבי

על משפחתו של אבא לא ידוע לנו מספיק. מוצאה של משפחת אובז'נסקי ככל הנראה בעיירה קוֹשִיצֶה, מאות קילומטרים מלודז'. באחד מביקורי בפולין נסעתי לעיירה אבל לא מצאתי דבר. אביו של אבא, שמואל־צבי, נאלץ לעזוב את קושיצה בשל טרגדיה משפחתית כלשהי בראשית המאה ה־20 וכך הגיע ללודז'. על סבתא פסיה איני יודע דבר.

למיטב ידיעתי, לאבא היה אח אחד, זיגמונד, שעלה לארץ, עבד במפעל הטקסטיל של משפחת ביאלר בתל אביב, התחתן עם גרדה, ויחד הביאו לעולם את בתם גבי. זיגמונד התאבד ב־1953. גרדה וגבי עזבו את הארץ ועברו לאנגליה, שם נישאה גרדה בשנית. הספקתי לבקר בביתה שנים לאחר מכן במסגרת טיול רווקים ראשון באירופה.

כשהיה עויזר בן שמונה עזב את ה"חֵיידר", מסיבות שלא נודעו לנו, ועבר לגימנסיה "תרבות" שהיתה חילונית והלימודים בה התנהלו בעברית. שם נפגשו ככל הנראה אבא ואמא, ובפעולות של "גורדוניה".

סקרנותי מתעוררת. החיים האינטנסיביים בקיבוץ חולדה, בבית הילדים, בבית הספר ועל הדשא הגדול, לא הותירו מקום לעניין בהיסטוריה הרחוקה. ידענו שאנחנו שייכים לתנועת "גורדוניה", אך לא העמקנו במשמעות השם ובמקומה של התנועה בבניית המדינה והחברה בה. אלה היו נושאים שהעסיקו את המבוגרים. דעתנו היתה נתונה לנושאים אחרים, דחופים יותר, מסעירים יותר. ובכל זאת, במשך השנים למדתי משיחות עם ותיקי חולדה, ובעיקר ממחקרים כתובים, על הרקע לתנועת "גורדוניה" ותפקידו של אבא בה.

השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו תקופה של עצמאות נדירה בתולדות פולין, ותקופה של פריחה לאומית, תרבותית וחינוכית ליהודיה. למרות התנכלויות רבות מצד השלטונות והשכנים ולמרות האנטישמיות הגואה הרגישו עצמם היהודים בבית. הם חיו בקהילה משלהם, קהילה תוססת ומלאת חיים. החיים הפוליטיים היו סוערים, עם לא פחות מעשר מפלגות יהודיות - ציוניות ולא־ציוניות, חרדיות, סוציאליסטיות ורוויזיוניסטיות. קצתן היו מיוצגות בפרלמנט הפולני, הסֵיים.

הצעירים והצעירות היהודים נתפסו לשלל רעיונות ואידיאולוגיות. הם הביאו אותם לשורות תנועות הנוער החלוציות, שגירו את דמיונם בסיפורים על בניית מולדת חדשה ואדם חדש.

בין שלל התנועות שפעלו בעיר היתה "גורדוניה", על שמו של א"ד גורדון, שדיבר על הקשר בין האדם לעבודה ובין האומה לאדמתה. "גורדוניה" הניפה את דגל השילוב בין הגשמה חלוצית לסוציאליזם, במטרה להקים בארץ ישראל חברה עובדת במסגרת קבוצות קטנות שיעבדו את האדמה. בניגוד לתנועות הנוער החלוציות האחרות - מ"השומר הצעיר" עד בית"ר - שפעלו בעיקר בקרב בני נוער אמידים ומשכילים, "גורדוניה" פעלה גם בקרב השכבות מעוטות היכולת והמשכילות פחות. הנערים בשכבות אלה היו עסוקים במאמצי ההישרדות הכלכלית, ולא היה קל להם להשתלב בפעילות הקן וללמוד על ארץ ישראל הרחוקה.

בינואר 1928 התכנסו חברי "גורדוניה" לוועידה בלבוב. בראש החבורה עמד פנחס לוביאניקר, ובין החברים מוזכר גם שמו של אבא.

1928 היתה ראשיתו של משבר כלכלי קשה בעולם כולו, גם בפולין. בארץ ישראל היה המצב קשה, החלוצים התקשו למצוא עבודה, ומספר היורדים מהארץ עלה על מספר העולים אליה. אך המציאות הקשה לא השפיעה על הצעירים והצעירות שהצטרפו ל"גורדוניה". אבא לא סיפר מעולם על נסיבות הצטרפותו לתנועה, אך למרבה המזל חבריו כתבו זיכרונות, ובעזרתם אנחנו יכולים לשרטט את רוח התקופה ואת מקומם של אבא ואמא בתוכה.

החברים סיפרו על מחנות קיץ בהרי הקרפטים, על פגישות בערבי שבת, טיולים, זִמרה, ריקודים וחוויות נעורים, ועל גרעין קטן של צעירים שחלם חלומות בין שיאי עושר ורווחה לדלות ועוני מנַוולים.

כך סיפר, למשל, זאב גולדברג, מוותיקי חולדה:

היינו חבורה מאוד מגוונת וססגונית. אחד נובר ספרים ורוחף בעולמות עליונים של ויכוחים וניסוחים, שני טיפוס "צופי" נתון להרפתקאות נעורים, ושלישי איש חן ונועם, כובש לבבות בקסמי סגולותיו, ריכז וליכד נערים ונערות. אחד איש ביצוע וארגון הדואג לעסקי פרקמטיה...

גם הבנות לא נגרע חלקן... ערבים ולילות בילינו בשירה פורצת, בסיפורי בדיחות, במשחקי חדר. קבוצת "שבע", פאר הבנות שכולנו התחרינו על חסדיהן, הכניסו יסוד של מתח אל חיינו התוססים בלאו הכי. ונסיכת "שבע" - הנקה.

היינו שונים ונבדלים זה מזה. כל אחד ועולמו וייחודו. טרזנים וגנדרנים, מרופטים ומוזנחים, בעלי נימוסים מ"בתים טובים" ו"ילדי רחוב". אבל היה דבק שחיבר אותנו, בייחוד בחברת צעירים בהתהוותה אשר נשאו על שכמם אטלס של עולם חלוצי ואוטופיות.

החישוק המבריח [מלשון בריח] והמחבר בחבורה תוססת ולעתים אכולת ניגודים זו היה עויזר... צחוק תמידי על פניו. כולנו היינו צעירים, ובו היתה בגרות נפשית ושכלית. הצחוק היה גם רפלקס של מזג טוב, חדוות חיים, רצון הנאה, אופטימיזם שופע, בדיחות הדעת, רב אמן של "מתיחות", אוהב הלצה ויודע לספרהּ...

אולם מתחת למסיכת הצחוק הסתתר עצב עמוק, פרי נסיבות חיים... חרף פיכחונו ובגרותו הרבָּה היה עויזר איש הרומנטיקה, חלומות וכמיהות. "עויזרערעק" היתה מילת חיבה שכינינו אותו. אם זה בהורה סוערת בקן או במחנות קיץ נתגלה עויזר כמנהיג נוער טבעי... צירוף מיוחד של שובבות נעורים ותבונת זקן, ריאליזם ורומנטיקה. ועל כולם - האיש הצוחק, שופע חום אנושי, כחול עיניים בעל מבע עז חודר ומהפנט. אחד מתחביביו - היפנוט. עלם חן ברמ"ח איבריו.

אבא התמקד בכתיבה ב"חוברות", כתבי עת שעסקו בהגות של א"ד גורדון ובשירה העברית החדשה - "מסדה" של יצחק למדן, האידיליות של דוד שמעוני, ואפילו שירים של אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג - לצד ספרות פולנית ואירופית אחרת.

מקץ שנה של פעילות הגיעה השעה להגשים את הרעיונות הנעלים ולעלות לארץ ישראל. החברים התארגנו בהכשרות שבהן למדו לעבוד את האדמה ולחיות בקומונה. לא היה להם ספק: הם יקימו קיבוץ, או ליתר דיוק קבוצה, שהיא מסגרת קטנה ואינטימית יותר מן הקיבוץ המוכר.

אני רואה לנגד עיני מהפכנים שחצבו את דרכם במו ידיהם. בני 20 פלוס עוזבים את הבית המוכר, את המולדת, והולכים לארץ זרה, לא נודעת. הניע אותם שילוב של מצב כלכלי קשה, אנטישמיות ורוחות הסוציאליזם עם החלום לברוא אדם חדש, עובד אדמה השב לארצו ההיסטורית ובונה אותה במו ידיו.

בעודם מתכוננים לעלייה, הגיעו אליהם ידיעות על מאורעות קשים שהתרחשו בירושלים, בחברון, בצפת ובמקומות אחרים בארץ. מאורעות תרפ"ט, ובמרכזם הטבח בחברון, גרמו גם לנטישת יישובים. הזעזוע היה גדול, והעתיד נראה שחור משחור. בין היישובים שהותקפו באותם ימים היתה נקודה קטנה ביער חולדה שבשפלה הפנימית. סיפור העמידה של החבורה הקטנה היה מסיפורי הגבורה עליהם גדלנו ואשר עיצבו את אישיותי ואת אישיותם של כל ילדי חולדה במשך עשרות שנים.

"כי זו ההזדמנות הכי טובה להעמיד רגל בחולדה"

ראשיתה של הנקודה בחווה חקלאית להכשרת חלוצים שהקימה התנועה הציונית יותר מ־20 שנה קודם לכן, בשנת 1906, כמו חווֹת שהוקמו בבן שמן ובכנרת. הם נטעו עצי זית, שקד וחרוב ואת עצי האורן שהיוו את היער הידוע כיער חולדה. במהומות שפרצו במקום באוגוסט 1929 נהרג אפרים צ'יז'יק, אחד מאנשי ה"הגנה" שנשלחו לתגבר את הנקודה. החווה החקלאית ננטשה. האנדרטה שהקימה שם כעבור שנים הפסלת הידועה בתיה לישנסקי היתה אתר חשוב בנוף הילדות שלנו.

הידיעות על האירועים פשטו במהירות בהכשרות באירופה והגבירו את הרצון לעלות לארץ ישראל, ליישב אותה ולהגן עליה. תנועת "גורדוניה" החליטה להקדים את עליית הקבוצה ובה כמה עשרות חברים, בהם פנחס לוביאניקר ואבא, ידידו ובעל בריתו הקרוב.

הם הפליגו באונייה "סלסיה", ואחרי חמישה ימי שיט מלווים בבחילות לרוב הגיעו ליפו. הועלו לפניהם הצעות להתיישב זמנית באחת המושבות הוותיקות והם בחרו בחדרה, שם הוכשרו כ־50 קיבוצים ומושבים. בצריף ששימש חדר אוכל לקבוצה פגשו העולים החדשים צעירים רעננים כמותם. מדי ערב הלך אחד החברים ללשכת העבודה וחילק בין החברים את העבודה ליום המחרת.

על החיים בחדרה אני יכול ללמוד ממכתבים שאבא כתב לידידתו צביה, לימים צביה כהן, שהתעכבה בפולין. כתב היד המוקפד ובעיקר הרגשות העולים מהמכתבים מרגשים אותי מאוד. אבא תיאר לה מחושי לב, כנראה בגלל אנגינה שהסתבכה בילדותו, שהגבילו את יכולתו לעבוד בעבודה קשה. העבודה הקשה היתה הערך העליון בחיי הקבוצה.

הוא היה לרועה צאן, אבל חשש שייחשב כאילו הוא משתמט מעבודה קשה:

הנה כל האנשים שבסביבתך עובדים, אתה רוצה לפעמים לעבוד ויהי מה, לעבוד מבלי להתחשב בשום דבר, מבלי להתחשב בעתיד, לעבוד כמה זמן שתוכל, וחסל. היו רגעים שאמרתי לי, "עויזר, באת הנה, אתה מוכרח לתפוס גם עמדה בעבודה הפיזית בכדי שערכך לא יופחת בחברה שלך". ועבדתי למעלה מכוחותי.

אבל אי־אפשר להמשיך בדרך זו, כי מהר מאוד אצטרך להפסיק בכלל. וכאן דרושה עבודה רבה ומרץ, דווקא עכשיו, בהתחלת מפעלנו [...] אנחנו בארץ - זה כמעט בטוח עכשיו אחרי החודשים האחדים של היותנו כאן - מוכרחים לעמוד ברשות עצמנו [...]

הנני נמצא בקבוצה ולא ברשות עצמי, ואולי זה דווקא טוב, כי בתור בודד בטח לא הייתי יכול להתקיים בכוחותי העצמאיים. אבל מצד שני, אי־אפשר גם בקבוצה לפעול לפי צורכי הפרט. כאן הכול תלוי בקבוצה כולה. בארץ־ישראל לא קל להסתדר בעבודה קלה. עבודה יש די, ומי שיכול לעבוד, יכול גם לסדר את חייו באופן הכי טוב.

אין שום חידוש בחיים בארץ אם אינם בנויים על הקבוצה. סוף־סוף מטרתנו איננה רק הארץ. הננו שואפים גם לתוכן חיים אחר, חדש, צודק, וזה אפשר בכלל, לפי דעתי, למצוא רק בקבוצה. צורת חיים זו נותנת את האפשרות לבנותם על יסודות חדשים ומתאימים לרעיוננו.

אבל החיים בקבוצה לא היו תעודת ביטוח מפני הבדידות האישית. ההפך הוא הנכון. אבא התייסר בעודו מחכה להנקה ולצביה שיעלו ארצה:

אין רֵעַ, אין נפש אחת קרובה ומבינה, אין אדם אחד שאוכל לדבר איתו, ויש כל כך הרבה לדבר ולספר, והגעגועים נוראים לאנשים קרובים, והקשיים נוראיים. ההסתגלות לחיים קשה ואטית, כוחות פיזיים מעטים, והעבודה היא הלא כאן היסוד לכל החיים. הקבוצה לא מתאימה לכל תכונותי הנפשיות, לי נחוצים אנשים קרובים. נוכחתי לדעת שלא בנקל אוכל להישאר בקבוצה זו. אנשים יותר מדי פשוטים. אין עם מי לשוחח. אפילו אין איש המבין אותך, מתייחסים אלי כלאינטליגנט ובעל נימוס. לעבוד קשה לי מאוד.

אבל העבודה והחיים בקבוצות - אם אקח את חיי הפרטיים מחוץ למסגרת - נותנים הרבה סיפוק ועונג לעתים. הכול הולך ומתפתח לנגד עיניך, ואתה מוכרח להתגבר על קשיים ולהסירם מהדרך.

אינני יודע מה היה טיב היחסים בין אבא לצביה, אבל אין ספק שנפשו יצאה לאהובתו, הנקה: "ארבעה חודשים עברו מהרגע שנפרדנו", כתב לה. "המבינה את, הנושקה, מה זה בשבילי ארבעה חודשים שלמים? תקופה שלמה עברה עלינו ואנו רחוקים איש מחברו". הוא סיפר לה גם על מצבו בקבוצה: "אני עובד בעבודות שונות, בסבלות, בפתיחת בורות לעצי פרי, הוצאת יבלית וכו'. פשוט אי־אפשר להתבטל בזמן שכל האנשים עובדים".

אבא מרבה לעסוק במכתביו באופי הקבוצה, וממרחק של כמעט 100 שנה הדברים מעוררים בי עניין והתרגשות:

מה מצב יחסנו לדת בקבוצה, ועל היחס שבין הבחורים והבחורות בקבוצה. אין בינינו עכשיו אף אדם אחד שהוא יהיה דתי באמת וישמור על זה בתוקף. אבל כפי ששמעתי, צריכה לבוא מגליציה בחורה אחת דתית, ומצדנו יהיה בטח הרצון הטוב לאפשר לה את החיים לפי ראות עיניה, בהתאם לתפיסתה את ענייני הדת. בנוגע לזה תהיה בטח מצדנו הלויאליות המוחלטת, מבלי לשים לב לרוב או למיעוט.

נכנסו לקבוצתנו שלושה חברים. שני בחורים ובחורה אחת מרומניה. כפי שמקובל בקבוצתנו, רציתי לסדר את הבחורה לחוד, אבל אחד הבחורים, צעיר מאוד הקשור עם הבחורה הזו, התעקש ודרש שאתן להם חדר משותף. סוף־סוף הסכמתי לזה. עכשיו המצב הוא קצת טיפשי. בינינו אין אף זוג אחד שיחיה באינטימיות כמו אלה השניים, והם גרים עוד עם שני בחורים בחדר אחד. האינטימיות של חייהם כבר עכשיו מגיעה עד לאינטימיות של איש ואישה. אין לנו שום עצה לזה, מפני שהם נכנסו בתור אורחים לכמה זמן, עד שלא יבואו חברים מרומניה, ואז תיווצר קבוצה מיוחדת מחברי רומניה.

מעניין שהם מביטים עלינו כעל ריאקציונים, מפני שהבחורות אצלנו גרות לחוד. דעתי היא, שבזמן הראשון צריך לשמור על החיים החברתיים הכלליים, מבלי לשים לב לחיי הפרט באופן מופרז. אין זאת אומרת שיש התנגדות ליחסים בין בחורים לבחורות, אבל זה צריך להתבלט רק במידה שלא תפריע לחיי החברה הקטנה הקבוצתית בכלל.

האם ביקש אבא לרמוז משהו לאמא?

המצב הכלכלי והחברתי היה קשה. אבא סיפר לי על העבודה הקשה ואפילו התבדח שפעם נדרשו לסחוב צינור גדול וכבד. למזלו, הוא היה הנמוך בין שני בריונים שנשאו את הצינור על כתפיהם, והוא "עשה עצמו כאילו הוא סוחב"...

החום הכבד העיק, וגם היחסים עם הפועלים הערבים לא התנהלו על מי מנוחות. אבל דבר אחד הטריד את כולם - הקדחת. בספרי ההיסטוריה הסיפור חוזר, אבל אצל הורינו היה זה עניין של יום־יום קדחת וגלולות כינין - בוקר, צהריים וערב.

חודשים מעטים לאחר בואה לארץ נקלעה הקבוצה לגירעון, וגם סיוע קטן מהסוכנות היהודית לא פתר את הבעיה. ואם לא די בכך, ממשלת בריטניה פרסמה באותם ימים את "הספר הלבן" שהטיל מגבלות קשות על היישוב היהודי, בייחוד בנושא העלייה, והאווירה היתה כבדה.

אחת ההצעות להתיישבות קבע של הקבוצה היתה יער חולדה, אבל אפילו מציע ההצעה, לוי שקולניק (אשכול), הסתייג ממנה ולא רצה לקחת על עצמו את האחריות לשלוח אנשים להתגורר במקום בלי מים ובלי תקציב, מקום קשה להגנה כפי שהתגלה במאורעות תרפ"ט, ובלי תנאים נאותים לפיתוח חקלאות. אלא שדווקא הקשיים האלה הציתו בלב הצעירים התלהבות ותחושת אתגר רציני וראוי. הם ידעו, שאם המקום יישאר נטוש ויהודים לא יתיישבו בו, גם בלי תוכניות ותקציבים מפורטים ומובטחים מראש, הוא עלול ללכת לאיבוד. מקום שאריסים ערבים משתלטים עליו אינו חוזר לידי המתיישבים היהודים.

בספטמבר 1930 הצטרף אבא למשלחת שיצאה ליער חולדה להתרשם מהמקום, ובמכתב לפנחס לוביאניקר תיאר אותו:

המקום יפה עד להפליא, סביבה נהדרת ובריאה, הבית [בית הרצל] יפה, בעל שתי קומות וחזק, אולי החזק מכל הבניינים שבכל המשקים בארץ, אבל במובן האסטרטגי יחסים נוראים. הנקודה נמצאת בתוך יער ממש, אין אתה רואה מכמה צעדים כלום. כולם יעצו לי ללכת בלי להביט על התנאים, כי זו ההזדמנות הכי טובה "להעמיד רגל בחולדה".

בייחוד היה קשה מצב העבודה. אחרי שהסתיימו העבודות העונתיות בפרדסים של משפחת סמילנסקי ברחובות, לא היתה באזור עבודה, ובכל מקרה, השכר היה נמוך מאוד, 15 גרוש ליום. כך נוצר קשר עם אנשי כפר הנוער בן שמן, שהכירו את המקום ואת השכנים, במטרה לשתף פעולה בעבודת האדמה של חולדה, ובלבד שקרן קיימת לישראל תיטול לידיה את האחריות על המקום.

עויזר יצא במשלחת של הקבוצה לירושלים, לפגישה עם ראשי קק"ל, מנחם־מנדל אוסישקין ויוסף וַיְץ. הצטרף אליהם גם אברהם הרצפלד המפורסם, איש מפא"י, שהיה ידוע בחיבתו להתיישבות העובדת. המסקנה היתה כי יש לשגר ליער חולדה קבוצת חלוץ, "פלוגה מקובצת" של עשרה חברים. אלא שכבר במגעים הראשוניים בירושלים התבררו הבדלי ההשקפות. חברי "גורדוניה א'" ראו בתפיסת המקום אתגר חלוצי לקראת מעבר הקבוצה כולה להתיישבות קבע, ואילו אנשי קק"ל ראו בעניין עסק לכל דבר.

יום העלייה על הקרקע הגיע. "הפלוגה המקובצת", ואבא בתוכה, נפרדה מהחברים בחדרה ונסעה לחולדה. הם מצאו את המקום שומם ואת מטע הזיתים שרוף ומלא קוצים. הם שיפצו את מבני החווה, שתלו עצים ולפרנסתם עבדו בעבודות מזדמנות ביישובים הסמוכים. המצב הקשה לא מנע מאבא לעלות באחד הערבים על ארגז ולהכריז: "מהיום ייקרא שמי חולדאי".

בלי תנאי הקיום הבסיסיים, כולל מים זורמים, לא ראו המוסדות בחווה נקודת יישוב. גם הנציב הבריטי שביקר במקום אמר שהתנאים השוררים בו גרועים אפילו יותר מאשר בכפרים הערביים. אבא וחברים אחרים חלו בטיפוס, והמצב אכן היה קודר. גם היחסים עם השכנים היו מורכבים. לצד גילויי סולידריות ועזרה אירעו מעת לעת התנגשויות עם רועים.

בתנאים הקשים פרצו חיכוכים בין חברי הקבוצה. בייחוד, כך סיפרו, היו מתחים בין החברות, ומינֵי טענות על כאלה שעובדים בפרך בעוד אחרים משתמטים מעבודה. גם אצל החברים שנשארו בחדרה היה המצב עגום למדי. הם עבדו בעבודות מזדמנות, ערכו חתונה לשני זוגות, קיימו פעילות תרבותית ענפה ואפילו הקרנת סרטי ראינוע מלווים בנגינת פסנתר וכינור. אבל העתיד לא היה ברור, דיכאון וייאוש התנחלו בלבבות, והיה פער גדול בין השאיפות החלוציות והיומרות התיאורטיות לבין המציאות.

בשיחה הועלה הרעיון לאחד את שני חלקי הקבוצה ולהעביר את זו שיושבת בחדרה ליער חולדה. לכאורה, נתנה הקרן הקיימת לישראל את חסותה לחבורה, אבל הכספים לא הובטחו, ובצר להם החברים החליטו לשגר שליח לחוץ לארץ, לגייס כספים. הבחירה נפלה על עויזר חולדאי. הוא ציפה לנסיעה בכיליון עיניים. מעבר למשימה הקבוצתית ציפתה לו פגישה עם אהובתו.

"עבודה יש די והותר", כתב אבא לאמא, "ואינני מוצא לי סיפוק ומנוחה. אני מתגעגע לחיי ההווה. ההווה הולך ועובר. פי כמה הייתי יכול לעשות, להכפיל את מרצי, אבל אין לי חיים משלי, חביבים יותר, קרובים יותר, שקטים גם יותר. אין לי כאן נפש קרובה יחידה. את שם ואנוכי פה, ושנינו מחכים לגאולה שתבוא. צריך לעשות סוף לכל המצב הבלתי־טבעי הזה. חצי שנה עברה, אי־אפשר לסבול יותר. יְקָרָה לי התנועה, אני קשור לה, קשור למפעילה, אבל יש גם לזה גבול. את יקרה לי מכול". והוא חתם ב"נשיקה חזקה מעוזר שלך".

מי יגדל את הילדים, ההורים או המטפלות?

אחרי מות הוריה של הנקה נפלו דבריו של עויזר על אוזניים קשובות. היא עלתה לארץ בידיים ריקות... כמעט. צרור תכשיטים קטן שמצא את דרכו אחר כך למגבית "כופר היישוב", אבל חשוב ממנו - כסת נוצות. מעניין מה גרם לה להביא כסת למזרח התיכון שטוף השמש והחום. אבל התברר שזו היתה החלטה טובה. הכסת שימשה אותי כילד בחודשי החורף הקרים, אהבתי להיכנס מתחתיה כדי להתחמם ולהריח את ריחה של אמא שזה עתה יצאה ממנה. זו היתה הירושה היחידה שקיבלה מסבתא רגינה.

אמא הגיעה היישר ליער בחולדה, שם בלטה מיד בהשכלתה. בניגוד לרוב החברים, שלמדו לכל היותר שמונה שנים ואחר כך התמחו במקצועות שונים והתגייסו לכלכלת משפחותיהם, היא למדה באוניברסיטה. עכשיו השתלבה בעבודה עם הילדים הראשונים שבאו לעולם.

אמא עצמה לא סיפרה הרבה על הרשמים הראשונים שלה מהמקום, אבל נאמנה עלינו עדותה של חברה אחרת, פרידה פרימס, כי "חולדה דמתה לקן נזירים, למקום לאנשים שבורחים מהחיים, מבודדת, מנותקת, ללא תחבורה, ללא מים, ללא אחיזת קיום כלשהי".

אמא סיפרה, שמה שקידם את פניה בבואה לארץ היה הכשת נחש צפע. שלושה ימים שכבה בבית החולים והרופא הודיע: "אין מנוס, חייבים לכרות את הרגל". אמא אמרה: "אני מעדיפה למות מאשר לחיות ללא רגל". למזלה, כעבור שלושה ימים החלה התאוששות, והרגל ניצלה. אני העֵד להליכתה הנמרצת עד סוף ימיה.

כאשר התאחדו שתי הקבוצות, זו של חדרה וזו של חולדה, נדמה שחולדה עולה על מסלול חיובי. זלמן פלג מהמייסדים סיפר על קבלת הפנים המפוארת שהעניקו ותיקי היער לבאים. הבית מוקף יער, שדרת דקלים מובילה לכיוון רמלה, נוף מקסים. אבל ההפתעה הגדולה חיכתה להם בחדר האוכל: "על השולחנות היו ביצים כמנה כללית, חמאה כמנה כללית, סוכר כמנה כללית. שכחנו כבר מזמן איך אלה נראים. אנשים פקחו את העיניים מרוב תימהון".

באותה שנה היה יבול הזיתים טוב, וכך נמצאה לחברים רבים עבודה. ביום מסקו את הזיתים ובערב בררו ומיינו אותם בחדר האוכל. וכשהיה חשש שהזיתים ישחירו וההפסד יהיה גדול, גייסו לעזרה נערים ונערות מקיבוץ נען השכן. אחר כך בא איסמעין מחולדה הערבית וליקט את הזיתים שנשרו ויצרו שטיח מתחת לכל עץ. אלה היו הימים של המאבק על עבודה עברית ביישוב, ורבים התנגדו ליוזמה, אבל פנחס לוביאניקר הסביר שהרווחים יופנו לפיתוח, ופיתוח הוא מעשה ציוני.

לאחר השנה הברוכה ההיא הגיעו שנים רזות יותר, החברים התקשו להתקיים מחקלאות, ונאלצו לעבוד בטאטוא רחובות בתל אביב, בהכשרת השטח לשדה התעופה החדש בלוד, בהנחת קו המים לירושלים, ובעבודות מזדמנות במושבות השכנות.

ואם לא די בכך, ב־1935 פרצה במקום עוד מגיפת טיפוס, עשרות חברים חלו וארבעה נפטרו.

בשנים הראשונות לאחר העלייה על הקרקע נהנתה החבורה בחולדה מהצטרפות של גרעינים נוספים מגליציה ומרומניה, אבל המתחים בין הקבוצות, בייחוד בין "הפולנים" ל"רומנים", נותרו בעינם עשרות שנים.

המוסדות המיישבים, שהיו אמורים לדאוג לקבוצה, לא הכירו בה ולא העבירו לה תקציבים, עד שהחברים איימו לנטוש את המקום. ראשי מפא"י ראו בחולדה בעיקר אתר לכינוסים, לדיוני הגות, ולוויכוחים בין דוד בן־גוריון ופנחס לוביאניקר בשאלות הרות גורל, כמו "האם יש סתירה בין ציונות לסוציאליזם". זלמן רובשוב (שז"ר) נאם בפתוס האופייני לו, ואפילו הפרופסורים של "ברית שלום" הטריחו עצמם מירושלים לחולדה לדבר על עתיד היחסים בין יהודים לערבים באזור. אבל כל אלה לא הבטיחו את עתידו של המקום.

למרות המרירות והאווירה העגומה לא ויתרו החברים על חיי חברה ותרבות תוססים. לכל חג היה אופי משלו. "אז היו הידיים מסביב לשולחן מתנועעות", כך זכרה מלה גיטלין, חברת הקבוצה, "נעים ראשים לקצב הניגון. מתוך הניגון הורה מתלקחת. מי רוקד כך אם לא חסידים בני חסידים? רגע של לאות וצעד אטי כבד, ובן־רגע הורה נלהבת לקול ניגון ישן נושן עד חצות הלילה ולאחר חצות". ראש השנה נוצל ליומיים של בירורים פנימיים נוקבים וגיבוש תוכניות לעתיד, שבהם לא חסכו זה מזה את דעתם בלשון החריפה ביותר. חנוכה התמזג עם חג גמר הזריעה, ופסח עם חג האביב. היו אירועים חגיגיים, כמו רכישת הטרקטור או הקומביין הראשון, ומועדים אחרים הקשורים למעגל החקלאות. היו גם ערבי ריקודים לצלילי המפוחית של יעקב געש, ואפילו מרצים ואמנים הגיעו מעת לעת. שייק שפירא, מהמייסדים, השמיע מוזיקה קלסית מעל גבי תקליטים וליווה אותה בהסברים לחברים שלא זכו לחינוך מוזיקלי בבית הוריהם.

הורי לא הרחיבו את הדיבור על חלקם בחיי הקבוצה, ואני נדרש לעדותם של חברים אחרים כדי לגלות שעויזר והנקה הצילו לא פעם את המצב בתרומתם לערבי השבתות והחגים. אריה אבנון סיפר, שאבא וחבריו עובדי הצאן היו "הקבוצה המובילה בתחום הבידור והיו מעין 'הגל הקל' של חיינו החברתיים והתרבותיים. היתה לו סגולה רבת חשיבות של יצירת מצב רוח עליז, גם, או דווקא, ברגעים של מועקה חלקית או כללית בחברתנו. לשיא התפרקות הנעורים היה מגיע בעת ניהול ריקוד הרונדו במסיבות הקבוצה. אז היה יוצא מהכלים ממש וגורף אחריו את כל הרוקדים עד כלות כל הכוחות".

עם הזמן באו ילדים לעולם. נפתח בית תינוקות, ואיתו השאלה העקרונית איך מחנכים ילדים בקבוצה, וההתלבטויות המוכרות על מהות היחסים בין ההורים - בייחוד האמהות - לילדים הרכים. מי אמור לגדל את הילדים, ההורים או המטפלות המקצועיות? וכמו בכל סוגיה, מגדולה עד קטנה, התקיימה אסיפת קיבוץ, והוחלט שאסור להורים להתקרב לבית התינוקות עד גמר יום העבודה, בנימוק שהם מסעירים את נפש הילדים ומשבשים את השגרה שלהם, ושל המטפלות כמובן.

ראוי לזכור: כל מה שאבא ואמא וחבריהם עשו מרגע זה הם עשו תוך ניסוי וטעייה, ושנים ארוכות של לימודים דרך קריאה והשתלמויות בסמינר הקיבוצים.

עימותים עם השכנים

חולדה היתה יישוב מבודד בלב סביבה ערבית, מוקפת בכפרים סיידון ואבו שושא מצפון, נענה, סיטריה, מנסורה ואום כלחה ממערב, ח'ולדה הערבית וקזזה ממזרח. כעבור שנים, בשיטוטינו בטיולי השבת נהגנו לקטוף משמשים בכרמי סיידון ותותי עץ באבו שושא הנטושים. המרחק ליישוב היהודי הקרוב ביותר, מזכרת בתיה (אז קראנו לה עקרון), הוא כשישה קילומטרים בדרך לא סלולה. בימי גשם היתה חולדה מנותקת לחלוטין. מסילת הברזל מיפו לירושלים עברה במרחק שלושה קילומטרים מדרום לקיבוץ, וכאשר לא היה אפשר להגיע אליו ברכב נשלחה האספקה ברכבת לתחנה בוואדי סראר, הוא נחל שורק.

כאמור, היחסים עם השכנים הערבים ידעו עליות ומורדות, וכאשר הגיעו הידיעות על עימותים חדשים בירושלים, בחברון ובמקומות אחרים, בקיץ 1936, חשבו החברים שהיחסים הטובים האלה יימשכו. אך לא כך היה. מעת לעת הוטמנו מוקשים וגבו חייהם של חברים. אלפי עצים ושתילים נעקרו. בעיקר סבלו מהמצב רועי הצאן, שיצאו מדי בוקר לשדות. היה ברור שכך אי־אפשר להמשיך. הוחלט לפַנות את התינוקות ואת רוב החברות לקיבוץ נען. אמנם גם שם היתה סכנה גדולה, אבל הקיבוץ היה גדול יותר ומאורגן יותר. האבות נסעו בשבתות לבקר את הנשים והילדים, ובימות השבוע התארגנו להגן על המקום, אך לא היה ברור אם ניתן יהיה להחזיק מעמד.

סיפורי ההגנה על חולדה בתקופת המאורעות של 1936-1939 היו חלק מעולם ילדותנו, ולא התקשו להתחרות בהרפתקאות שקראנו בספרים מארצות רחוקות. כאשר הגיעו הידיעות על מאורעות ביפו ובירושלים הפסיקו ערביי ח'ולדה, בהשפעת מסיתים מרמלה, להעביר לחולדה מים, ומכלית הביאה מים מקיבוץ נען. החברים, בהם אבא, התגייסו לצבא הנוטרים היהודים והערבים שהקימו הבריטים בתגובה למאורעות. הם אף קיבלו נשק חוקי, ציוד ומדים, וגם שכר ממשטרת המנדט. אך הנשק היה מועט, וארבעת השוטרים שנשלחו למקום, שני אנגלים ושני ערבים, התקבלו בחשדנות, לאחר שאחד מהם דיבר בזכות המופתי. חברי חולדה דנו והחליטו כיצד יש "לטפל" בהם אם יקרה משהו.

על גג בית הרצל הותקן מגדל שגובהו שלושה מטרים, לצורך יצירת קשר בלילות עם הסביבה באמצעות איתות עם פנס. יום אחד עלה אחד השוטרים האנגלים על הגג והחרים את פנס האיתות. אחד החברים שכנע אותו בחשיבותו של הפנס לנקודה מבודדת, שהרי אם הערבים יתקפו גם הוא לא יֵצא שלם. רק אז הקרח נשבר, והשוטר החזיר את הפנס ואף תרם מניסיונו לתוכנית ההגנה.

מוסדות היישוב הבינו שאי־אפשר להמשיך במצב הקיים לאורך זמן. בסוף 1936, לאחר שנים של אי־ודאות, של אי־הכרה מטעם המוסדות המיישבים ושל התנכלויות ביטחוניות ללא הרף, התכנסו ראשי המוסדות לדון בעתידה של חולדה. על הפרק עמדה הצעה להעביר את היישוב לנקודה חדשה, שתהיה קרובה יותר למזכרת בתיה ולנען ותוכל להתחבר בקלות לצינור המים. היא גם תהיה נוחה יותר להגנה, והחווה תוסב למקום אימונים והכשרה של ה"הגנה".

החברים היו חלוקים בדעתם. למרות כל הקשיים, הם נקשרו לבית ביער. היער הזכיר להם את יערות פולין, ואולי גם עייפו מנדודים ממקום למקום. ובכלל, צריך לזכור שבעידן ההוא נטישת יישוב נחשבה להתקפלות מבישה. אבל הרגשת האין ברירה הביאה להסכמתם. "בהרגשת עוול השלמנו עם העובדה. חולדה החדשה תקום מחוץ ליער".

תיאור טקס הנחת אבן הפינה, ב־2 ביוני 1937, מרגש מאוד גם היום. מנהיגי היישוב כיבדו אותם בנוכחותם, ומלה גיטלין תיארה את המאורע בזיכרונותיה:

בשלוש צלצלו בפעמון. הפעם זה היה צלצול חגיגי. כל אוזן הרגילה לפעמון של הקבוצה, הקורא בין לשמחה ובין לעצב, הבחינה כי הפעם שר הפעמון את שירתו בשמחה. בחצר החיצונית, לפני חורשת האורנים שעל יד הבית, הוקמה בימה קטנה מחבילות חציר. מעל לבימה זו פתחה המקהלה. הושלך הס. הקהל הגדול ישב ביער בצל האורנים והקשיב לסיפור מגילת חולדה. לעיני הנאספים עברו כל שלושים שנות חולדה החרבה ושמונה שנות קיום הקבוצה שבאה מחדרה...

כחוט השני עבר בכל אותו סיפור המעשה חלום המים שלא נמצאו, חזון התקוות שלא נתגשמו... ובהגיע המגילה למות החברים במגיפת הטיפוס, נשמע מקרב הקהל קול בכי... אך הנה פרץ קול שיר אדיר: "בואו בואו הכול! מאמץ משותף, עקשני וער". המקהלה פנתה והלכה לנקודה החדשה.

אכן נפלא ונהדר היה המראה ולא יישכח מלב כל רואיו. המקהלה הלכה בראש, לפניה ולשני עבריה רכבו נוטרים ותיקי חולדה מימים עברו, ואחריהם קהל גדול של שמונה מאות איש. אחרי ההולכים, כנחש מתפתל, נהרו לאטן בשורה ארוכה מכוניות. עברנו את שדרת הדקלים ואת כרם הזיתים, אחר עלו על השדה וממולם נשקף מקום הנקודה החדשה, מקושט כליום כלולות. "עוד אבנך ונבנית" התנוססה כתובת מעודדת. הפעם נבנך - ניבא הלב.

(סגירת מעגל סמלית: גם על המגדלור, סמלה של העיר תל אביב-יפו שצייר נחום גוטמן, כתוב "אבנך ונבנית".)

הנקודה החדשה נבנתה על פי עקרונות התכנון של הקיבוצים: מבנה מרכזי ששימש חדר אוכל ולידו דשא גדול ומגדל מים. בתי הילדים נבנו מאבן, והחברים התגוררו בשורת מבנים, צריפים ואוהלים, ובראשם "הבית הגדול", בית מגורים דו־קומתי ששימש, בין השאר, לתצפית כחלק מתוכנית ההגנה על הקיבוץ. וכמובן, מבני המשק למיניהם, האורווה, הנגרייה, הדיר וכדומה.

עד היום אין לי תשובה מניחה את הדעת לשאלה, כיצד האנשים האלה, שעולמם היה מלא יערות עד, היו מוכנים לצאת מהיער הסלעי לאדמה הבוצית הכבדה שלא פוסקת לנוע. אצלנו היה מושג "האדמה עובדת", בתים היו שוקעים וסדקים ניבעו בקירותיהם.

תנאי הדיור לא היו זוכים בחמישה כוכבים. מאושרות היו המשפחות שזכו לחדר משלהן. מי שלא קיבל חדר בצריף, התגורר באוהל. בתי השימוש והמקלחות, אין צורך לומר, היו משותפים לכולם, ובלילות החורף היה קשה להגיע אליהם בבוץ.

לנו, ילדי חולדה, היתה הנקודה הישנה ביער חלק בלתי־נפרד מהנוף. הכרנו כל מטר רבוע. בשבת בחורף הלכנו לשם לקטוף פטריות או כלניות ושאר פרחי בר, בתקופה שהדבר היה עדיין חוקי ומקובל. זוגות רבים בילו שם שעות של הנאה. היער היה חלק מהמורשת שלנו. אגב, יש היום סיסמה של קיבוץ חולדה האומרת: "לחיות במקום שאחרים מטיילים בו". קצר וקולע.

תמונות צרובות: משפחה, נעליים גבוהות, בוץ. שמש בשמים של חורף. אב ואם ושני ילדים, לפעמים אחד, אני. פח של זיתים חתוך בחציו עם ידית מאולתרת מברזל, משמש כלי קיבול ליבול של שבת ביער. הולכים בנחת. לנו הילדים הדרך נראית ארוכה למרות המרחק הקצר. כבר בדרך יש חוויות - פריחת כלניות, אבן מורמת ומתחתיה נדל ארסי שאלף רגליו פועלות כמו סרט נע משוכלל. חרדון או חומט מופיעים מאי־שם, מנענעים עלים שמסגירים את תנועתם, והטכניקה המיוחדת של ילדי קיבוץ שיודעים לזנק קדימה אל המקום ששם תהיה הלטאה במנוסתה.

פתאום, בגלל הפעילות הלא פוסקת, המרחק שנראה ארוך הופך קצר, ואנחנו כבר ביער. המחצבה, "עץ הגמל" שהיה עץ אורן מעוקם שצורתו צורת גמל, הבאר. ובית הרצל, עמוד התווך של הקיבוץ בראשית דרכו.

עכשיו מתחיל החיפוש אחר פטריות. רק אורניות. באחרות לא בטחנו. לאבא היה חוש מיוחד היכן הן מתחבאות. איזו גבעונת בעלים מסתירה פטרייה או צֶבר פטריות. בראשית החורף הן רבות וטריות. את הגדולות מאוד ואת הקטנות מאוד עדיין לא קוטפים. משתדלים גם את שורש הגזע להשאיר באדמה, כנבגים לפטריות נוספות בעתיד.

היבול גדול. תהיה חגיגה בארוחת ארבע, מוסד ידוע שבו כל המשפחה מתכנסת בשבת, היום היחיד שבו אמא הנקה "מבשלת" ממיטב תוצרת המשק ואלתורים מקומיים, כמו תותים מהעץ שבחצר ושמנת טרייה מתוצרת הקיבוץ. התבשיל יוגש על בסיס פטריות מתובלות והרבה בצל, קצת ביצים ותפוחי אדמה. בסוף החורף המתכון משתנה. כשהפטריות מתדלדלות ביער כבר איננו בררנים כל כך. הפח כמעט ריק, ורק פטרייה גדולה על סף סיום דרכה בטבע ועוד שתיים-שלוש קטנות, והתבשיל אחר. הרבה תפוחי אדמה והרבה ביצים, ורק פה ושם כתמי פטריות מענגות את טעמו.

באמצע השבוע עומדים על שולחן ארוחת ארבע בחדר האוכל פח ריבה, לחם פרוס ופח זיתים שכל אחד יכול לקחת כאוות נפשו. ליצני הקיבוץ אמרו לאחר שנים, שבחולדה הומצא האוכל הסיני החמוץ־מתוק הראשון בארץ - זיתים וריבה... ואם כבר בענייני אוכל עסקינן, גם בתקופות של חסרון כיס תמיד עלה בשר על שולחן השבת. על הרעב בחדרה ובנקודה הישנה שמענו מסיפורים. אנחנו, כילדים, לא ידענו רעב מהו, אף כי במושגים של היום היינו עניים.

ועוד תמונה: חופשה משפחתית בילדותי המוקדמת בתל אביב. אמא מכינה בעוד מועד אוכל לכמה ימים, נסיעה באוטובוס אל הדודה ברחוב מרכז בעלי מלאכה, שעזבה את הבית לטובתנו. בַּבית ארגז קרח ואני מתמנה לצאת יום־יום ולהביא קרח מהעגלון העובר ברחוב. אמא מכניסה למקרר את הקציצות שהביאה מחולדה. אני מתוודע בפעם הראשונה ללונה פארק, לסרט בבית קולנוע אמיתי, ולגלידה האלמותית של "ויטמן" ברחוב אלנבי.

נחזור להיסטוריה. החיים עלו על מסלולם, אבל המצב הביטחוני לא השתפר. בסתיו 1938 נתקל נהג הרכב שהסיע את החברים למקומות העבודה באזור בחוטים מתוחים לרוחב השביל בפרדס. זה היה מכשול שטמנו ערבים מהסביבה. בקרב שפרץ שם נהרגו שלושה חברים ונקברו ביער לצד קורבנות הטיפוס. הגשר שנבנה מעל הוואדי הגדול נקרא על שמם, "גשר השלושה". הם לא היו היחידים שנהרגו במאורעות.

יום אחד יצא הרועה, בומה גרינברג, עם העדר לכיוון הפרדס. בערב גילו החברים שהרועה והעדר לא חזרו. הם יצאו לחיפושים ומצאו את בומה ביער, כפות בידיו ורגליו, ופיו חסום. לעדר לא היה זכר. הודיעו למשטרה, אבל בשעה המאוחרת אי־אפשר היה לחפש אותו. החשש היה שענף גדול וקריטי לגורל הקבוצה כולה נעלם. למחרת יצאו לחיפושים, ועד מהרה התברר שהעדר הספיק להגיע לאל־עריש. שני חברים נסעו לזהות אותו והתקבלו כאורחים חשובים מאוד, עם ספלי קפה אינסופיים ושאר הגינונים. ביקשו מהם להוכיח שהעדר שלהם, אחרי שהשודדים חתכו את דסקיות הזיהוי מאוזני הכבשים. אחד מחברי המשלחת אמר: "תביאו אותנו לעדר ונראה לכם. אני את הכבשים שלנו מכיר". הם לא האמינו שיהודי חיוור כזה מבין בענייני עדרים. הלכה חבורה של שייח'ים, לבושים בתלבושות מפוארות, בשיירות מלאות הוד והדר, למפקדת המשטרה ולבית המשפט, ומשם הגיעו לחצר אחת שם היה עדר ואיתו רועים ערבים. הצביעו חברי חולדה על אחת הכבשים ואמרו: "זו מספר 242, והאחרת היא הבת שלה, מספר 130". הסתבר שבתוך האוזן קועקע מספר הכבשה, ואת זה הגנבים לא ידעו. הם עמדו פעורי פה. לאחר פעולות זיהוי והפרדה שנמשכו יומיים זיהו אנשי חולדה 101 מבין 240 הכבשים הגנובות והחזירו אותן הביתה.

גם אבא שלי, כך למדתי מסיפורים, עבר חוויה דומה. בגלל בעיות הלב שמהן סבל הוא לא יכול לעבוד בשדה ובחר להיות רועה צאן. מאוד אהב את העבודה, את השעות הארוכות בשקט, באוויר הפתוח, שם היה יכול להתמסר למחשבות. בחוברת הזיכרון שהוצאה לאחר מותו סיפרו החברים שהופתעו מההחלטה שלו להיות בין ראשוני ההולכים לחולדה, אל הבלתי־נודע, ומההחלטה להיות רועה צאן. הם ראו בכך ביטוי לכמיהה שלו להרפתקה רומנטית, למה שהם הגדירו "התגנדרות שהיא הילוך אמת".

יום אחד תפסו אותו רועים ערבים והכו אותו מכות נאמנות, וחברים מצאו אותו כפות בשדה. הוא נזקק לתקופת החלמה ממושכת שבסיומה הודיע: "אני לא חוזר לדיר".

בית ספר ראשון

1940. ראשוני הילדים של חולדה הגיעו לגיל בית ספר. מה עושים? לא היה ספק, לא שולחים את הילדים ללמוד מחוץ לקיבוץ, ובכלל, הרי אנחנו קיימים כאן למען הילדים, ואנחנו רוצים לעצב אותם בעצמנו. בניגוד למקובל בקיבוצי "השומר הצעיר" למשל, לא היה בחולדה "מוסד" של חברת הנוער, שבו הנערים והנערות מנהלים את חייהם במנותק מההורים ומגיעים לבקר אצלם רק בחופשות. בית הילדים שלנו היה חלק בלתי־נפרד מהמשק, והילדים נהגו ללכת מדי יום אחר הצהריים לבית ההורים ולחזור לבית הילדים לקראת שעת ההשכבה, שהתאחרה ככל שהילדים בגרו.

אחרי שעזב את עדר הצאן בשיברון לב, העמיד לו אבא למטרה לעמוד בראש בית הספר. לשם כך יצא ללימודים בסמינר הקיבוצים, ובשובו פתח את כיתה א' הראשונה של חולדה. זו היתה תחילתה של דרך חדשה עבורו, שבה הלך עד יומו האחרון. הכיתה נפתחה במבנה ששימש ספרייה ובית המשמר הנע של המשטרה הבריטית. עד היום הוא משמש מכבסה בקיבוץ. בגלל מספר הילדים המועט נפתחה כיתה מדי שנתיים, כך שטווח הגילים בכל כיתה הגיע לשלוש שנים.

קשה להגזים בחלקו של אבא במערכת החינוך של חולדה, על הטוב והרע שבה, ובהשפעתו הדרמטית על כל התלמידים שעברו בה, שזוכרים אותו בהתרגשות גדולה. לטוב ולרע, אבא וחבריו היו חלוצים שהגיעו ללא הכשרה מוקדמת ויצרו עולם חדש, ניסוי חברתי מיוחד במינו - הקיבוץ. הוא היה אוטודידקט שלמד כמעט הכול בכוחות עצמו, מסודות הטבע ועד תולדות האמנות ומוזיקה. "חינוך עתודה מוזיקלית מתוך בנינו הוא הכרח חיים לנו", כתב אבא. "בלעדיה אין חג, אין מועד ולא מסיבה".

הוא לא חסך מאמצים לעשות את הלימודים מוחשיים ונגישים יותר. בשלב מסוים למד גם באבו כביר אצל פרופ' היינריך מנדלסון הזואולוג, ואף הקים בקיבוץ חדר טבע לתפארת, עם פוחלצים, פלקטים המתארים את גוף האדם ושלד שהביאו דודים מאמריקה, וגם אקווריומים של דגי נוי. הילדים היו צדים ציפורים בעזרת רובי אוויר, והוא היה לוקח אותן לפחלוץ. מצד שני, כל בעל חיים פצוע או לא מוכר היה מובא לעויזר, שהיה פוסק אם ניתן לזהותו ולעזור לו. אך יותר מכול זוכרים אותו תלמידיו כמורה לחיים, כמי שהנחיל להם ערכים וכיוון אותם לחיים של הישגים.

אגב, לא רק את הילדים הוא עניֵין בתולדות האמנות אלא גם את החברים המבוגרים, להם ארגן חוגים וסדרות הרצאות בעזרת אלבומים שהוקרנו ישירות על הקיר ב"פנס קסם". כעבור שנים, בפעם היחידה שנסע לטיול מאורגן עם חברי הקיבוץ לאירופה, הגיעו למוזיאון באיטליה, ואבא הפך באופן טבעי למדריך וריתק את כל שומעיו. הוא פתח בפניהם עולם חדש והסביר להם על המוצגים.

שי, אחי, יליד 1939, למד בכיתה השלישית של בית הספר, אך גם הוא וגם אני - שנולדתי בשנת 1944 והתחלתי ללמוד שש שנים אחריו - לא נהנינו מזכויות יתר כבניו של המנהל הסמכותי. ההפך הוא הנכון, דרשו מאיתנו כל מה שדרשו מהילדים האחרים, והרבה יותר. שי זוכר גם סטירת לחי שקיבל מאבא בנוכחות כל ילדי הכיתה. "הגיע לי, וקיבלתי", הוא מודה.

ידידי, אמוץ פלג, שם לו למטרה לתעד את קורות חולדה. הוא ניהל את ארכיון הקיבוץ וכתב סדרת ספרים על העשורים הראשונים בחיי קבוצת גורדוניה-חולדה. אבא תופס מקום של כבוד בסיפור העשור השני של הקיבוץ, ובייחוד בסיפורו של בית הספר. משם אני למד על תפיסת עולמו החינוכית, וכמי שעסק כעבור שנים רבות בחינוך, אני מוצא עניין בדברים שהוא כתב בסגנונו המיוחד:

בין ההורים מקובלת הדעה, כי החינוך המשותף בקבוצה גוזל מהם את הילד במידה מסוימת, מקטין את השפעתם עליו ומחליש את הקשרים ביניהם ובין ילדם. דעה זו מתבטאת לעתים קרובות בוויכוחים על שינה משותפת או שינה אצל ההורים. [...] לדעתי, טועים כל אלה החושבים כי בקבוצה נחלש על ידי החינוך המשותף הקשר בין הורים לילדים, והשפעת ההורים קטנה. אדרבא, אני מרשה לעצמי להגיד, כי אין עוד צורת חיים שנייה שבה קשרי הילדים וההורים יהיו כל כך חזקים כמו בקבוצה. אין עוד צורת חיים אחת בה השפעת ההורים על הילדים תהיה כה בולטת, פועלת ומכוונת את נפשו של הילד כמו בקבוצה, בחינוך המשותף. בה במידה שהשיתוף בחינוך יותר חזק, חזקים יותר הקשרים בין ההורים והילדים בקבוצה. [...]

בחיים מחוץ לקבוצה נפגש הילד במספר קטן מאוד של הורֵי ילדים אחרים. הילד נמצא כל הזמן בחברת ילדים, חי איתם את כל החיים. הילד קולט רשמים, קולט גם דעות, לא רק על חברים אחרים אלא גם על הוריו הוא. [...] נוצר הרצון של הגנה עצמית עקשנית, הגנה על שלי, על הורַי, ואין שום אפשרות של ראייה אובייקטיבית איזושהי.

על אבא כתב אמוץ ש"הוא היה הדמות הדומיננטית, מקים המוסד ומנהלו במשך קרוב ל־30 שנה":

המטלות שקיבל על עצמו הקיפו את כל מה שיכול להיות מוגדר "חינוך" בחולדה, ונגע בכל הזוויות שבחיי התלמידים - ניהול בית הספר; הקמת מבני החינוך ואחזקתם; קביעת מקצועות הלימוד; מערכת השעות וסדר היום; גיוס תלמידים נוספים - ילדים שורדי השואה, ילדי עליית הנוער וילדי חוץ, כדי לאפשר בכלל את קיומו של בית הספר; גיוס מורים, רובם מבחוץ, בהתאם למקצועות הלימוד הנדרשים; כמו כן קבע את סדרי החיים בבתי הילדים, השכמה, ארוחות, הפסקות ופנאי, עבודת הילדים כחלק משעות הלימוד, חובת העבודה במשק הקיבוצי בהתאם לגיל הכיתה; סדרי ההשכבה בבתי הילדים.

ידו של המנהל עויזר חולדאי היתה כמעט בכל עניין, ועל פיו יישק דבר. בית הספר היה לרוב מעין אוטונומיה שאין להשיג עליה, וכמעט שאין חולק על דרישותיה או על דרכי התנהלותה. הוא שקבע איזו כיתה רשאית לראות את הסרט השבועי שהוקרן בחדר האוכל או בקיץ על הדשא הגדול; את אופי חגיגת בר המצווה ושילובה בחג החנוכה; מסיבות סיום שנת הלימודים; אופי חגי ישראל והצביון היהודי המזרח־אירופי של החתונות; מעורבות הילדים ויחסם לטבע; שעות הפנאי בחופשות מבית הספר; נסיעה לרחצה בים; טיולים שנתיים; הצגות תיאטרון בתל אביב; ביקור בתערוכות ומשחקי כדורגל של נבחרת ישראל; היוזמה להקמת משק הילדים ככלי חינוכי מרכזי והכנה לדרך החיים בקבוצה.

חולדאי נטל על עצמו בעזרת צוות המורים שורה ארוכה של אתגרים בתוקף אישיותו הסגולית וראייתו את מערכת החינוך כמסכת טוטלית המקיפה את כל תחומי חיי התלמידים.

גם אמא הצטרפה לבית הספר ולימדה בו שנים רבות. היא היתה הגננת הראשונה בקבוצה וזכתה להוביל את מחזור הילדים הראשון של בני הגן לכיתה א'. לימים לא הסתפקה בכך ולמדה בסמינר הקיבוצים בתל אביב. לאחר מות אבא לקחה על עצמה את ניהול בית הספר. אך יותר מכך היא זכורה כמי שעיצבה את כל החגים ואירועי התרבות האחרים בחולדה. הם היו שרי החינוך והתרבות של הקיבוץ. אבא המנהל הדומיננטי, ואמא מעצבת התרבות העברית החדשה.

בתקופה שהטכנולוגיה עדיין לא הנגישה תרבות לכל דורש, כדי ליהנות מתרבות היה אדם חייב ליצור אותה. קהילה מבודדת היתה חייבת ליצור לעצמה מנהגים משלה, מוזיקה משלה. כולם הוזמנו לשיר במקהלה - בעלי האוזן המוזיקלית ישירו בכל הלב, וחסרי השמיעה יסתפקו בהנעת השפתיים, אבל ישתתפו בחוויית העשייה.

ההורים שלנו מרדו בארץ שבה נולדו, ומיום שדרכה רגלם בארץ ישראל רצו ליצור את היהודי החדש, שמפרנס את עצמו בעצמו, קובע את גורלו ומעצב את חייו לפי הבנתו. הם לא רצו "להחזיר עטרה ליושנה". הם לא התרפקו על העבר ולא רצו להיות "פולנים". הם דיברו על חברה חדשה ויהודי חדש, הדבֵק באדמתו, והאמינו בכור ההיתוך שבו מיום שאנחנו פה, בארץ אבותינו, כולנו שווים, וכולנו צריכים לאמץ את השפה העברית ואת עבודת האדמה ואת ערכי השוויון והחופש.

החגים והטקסים היו כאמור חלק משמעותי מאוד בחייו של הקיבוץ. קבלת השבת היתה חוויית ילדות מיוחדת במינה. כל החברים היו מגיעים לחדר האוכל בחולצות לבנות, מישהו היה מדליק נרות בליווי קטעי קריאה של פרק בתנ"ך ושיר של משורר בן הארץ, התקיימה שירה ברוממות רוח, ועל השולחן היתה חלה מתוקה שהובאה מרחובות. מעת לעת היו מזמינים אמנים, שחקני "הבימה", "אֹהל" או "הקאמרי", שהביאו לקיבוץ אבק של כוכבים.

כל חג קיבל את גרסתו המיוחדת. ראש השנה היה, כפי שסיפרנו, זמן ראוי לחשבון נפש ולהתוויית תוכניות לעתיד. חג הסוכות היה חג האסיף. נוצרה מעין תחרות לא מוכרזת בין ילדי הקיבוץ ומשפחותיהם, מי יבנה את הסוכה היפה והבנויה לתלפיות, נוסף על הסוכה המשותפת. אז לא היו "סוכות לנצח", לא השתמשו במחצלות או בסדינים. כדי להקים סוכה היה צריך למצוא מסמרים, קרשים, ולבנות אותה כך שתוכל לשאת את הסכך. ועדיין לא דיברנו על העבודה הרבה שהושקעה ביצירת המחרוזות העשויות פיסות נייר עיתון, שאותן צבענו בשלל צבעים והדבקנו זו לזו.

חג סוכות אחד, אני כבן עשר, בנינו אבא ואני את הסוכה, וגיליתי שנשארתי לבדי. הלכתי לשורת הוושינגטוניות המפורסמות של חולדה הישנה, טיפסתי על אחד הדקלים ובעזרת מזמרה גזמתי את הכפות. אך אין לי עגלה ואין לי טרקטור, ואני במרחק קילומטר מהקיבוץ. עד היום זכורה לי הדבקות במטרה שהפגנתי. קשרתי כַּפָּה בחבל אל עצמי, ערמתי עליה את כל יתר הכפות, וגררתי את הערימה כולה. עייף ומותש הגעתי לקיבוץ, רק כדי שבסוף היום תהיה לנו סוכה מפוארת כהלכתה.

בחנוכה הדלקנו נרות ברוח המאבק לקוממיות, וט"ו בשבט היה חג ארץ־ישראלי, חג האילנות. לא חגגנו אותו עם פירות מיובשים, מנהג שיובא מהגולה, אלא בנטיעות ובשירת "רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר".

גם פורים לבש אופי מיוחד. אמא שקדה על תפירת התחפושות באמצעים פרימיטיביים מהגורן ומהיקב, עם קרטון ובד שאותו צבעה במו ידיה: יוסף שהיה בן דמותו של פרעה היישר מעל דפי נשיונל ג'יאוגרפיק, עם הצֶלם הקטן על המצח ומשני צדי הגוף. שעות הייתי עומד כשאמא תופרת את התחפושת על גופי, וקשה לתאר את דקירות המחט ברגליים כשהתאימה את החצאית המשולשת אליהן.

פעם התחפשתי לוונציאני. הגונדולה היתה עגלה שאמא חיפשה לסירה, ואני עמדתי בתוכה ודחפתי במקל. התמונה הופיעה בעיתון תחת הכותרת: "ילדי חולדה מתחפשים". אמא העמידה את החגיגה, והמורה אריה אבנון (לונק) כתב את תיאורי התחפושות בחרוזים: "ורדינה ורדולו משבט זולו". והנה "יוכבדיתה כרמלינה, אף היא מספרד אך בלי מנדולינה". "סיני קטן, יפנית גדולה, לה מטרייה ולו צמה. מארץ התה ומארץ החמה, לה מטרייה ולו צמה".

ההגדה של פסח של קיבוץ חולדה היתה שילוב של ההגדה המסורתית שההורים קראו בילדותם בבית הוריהם עם הנוסח החדש של חג היציאה משעבוד לחירות, והאביב והעומר וההתחלה החדשה. ישן וחדש. שבועות ארוכים לפני החג קיבלו החברים את התפקידים שימלאו בקריאת ההגדה, ונדרשו להגיע לחזרות כדי להבטיח שהביצוע יהיה מושלם. מי שקיבלו קטעי סולו היו בעננים והתהלכו כטווסים.

חג השבועות ביישוב חקלאי הפך מטבע הדברים לחג הביכורים, ביכורי ירקות, פירות, טלאים, עגלים, עץ השדה. עד שבגרתי לא ידעתי שמאכלי גבינה הם מסממני חג השבועות. הם נחשבו למנהג גלותי. אני זוכר את עצמי עם מקל רועים על הכתפיים, לבוש פרוות כבשים ורוקד "באר בשדה חפרוה הרועים". הרועים הִשקו את הנאווה ממי הג'ארה שעמדה בבית ההורים מלאה מים צוננים, מכוסה מפית רקומה כדי שלא יחדרו לתוכה מיני יצורים זרים. החזרות ארכו שבועות ארוכים, ואמא עומדת לצד הבמה, סיגריה בפה, מחלקת הוראות: "עוד פעם! ועוד פעם!" והם גונחים, "הנקה, די, אין לנו כוח!"

אבל אמא לא ויתרה על קוצו של יו"ד של עברית נכונה, הגייה נכונה וקריאה ראויה ב"מגש הכסף" של נתן אלתרמן:

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,

וְאָמְרָה: "מִי אַתֶּם?"

וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,

יַעֲנוּ לָהּ: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף

שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים".

שיר השירים זכה לעיבוד בימתי, ועד היום אני זוכר פרקים שלמים ממנו על־פה. זו היתה תרבות ארץ־ישראלית חילונית שלא נרתעת מהשפעות העולם הגדול. אולי משום שכמעט כולם הגיעו מבתים דתיים, לא היתה בחברי חולדה התנכרות לדת ולמסורת, והיה זה אך טבעי שאפשר היה לשיר שירים ביידיש בטקסים ולהתרפק על שירה חסידית וריקודים חסידיים. אפילו אני עמדתי לבוש כחסיד, מנגן את "שֶרָלֶה". אבל את האורתודוקסיה הדתית הם החליפו באמונה בערכים אחרים, ואוי לו למי שחרג מתרי"ג המצוות שלהם שעיקרן הוא השוויון והכבוד לאדם באשר הוא אדם, אמונה שאני דבק בה עד היום.

מלחמת עולם ומדינה בדרך

שבועות מעטים אחרי שאחי, שי, נולד, פלשו צבאות גרמניה הנאצית לפולין, מולדתם של הורי, ופתחו במלחמת עולם. בכך נחרץ גורלה של יהדות פולין, ובה רבים מבני משפחותיהם וחבריהם של הורינו. איש לא ידע מה עלה בגורלם, והדאגה היתה גדולה. הם עצמם לא דיברו על כך, גם לא כעבור שנים רבות, אבל אין ספק שהפרק הזה בהיסטוריה, שבו "עולם ישן" נמחק ואיננו עוד, השפיע עליהם השפעה עמוקה.

גם בארץ היו העניינים מתוחים. ההישגים של צבא גרמניה בצפון אפריקה עוררו חששות מפני כיבוש ארץ ישראל ממצרים בדרום, ומלבנון שהיתה תחת שלטון וישי, משטר הכיבוש הנאצי בצרפת, בצפון. רבים אגרו מזון והכינו מיני תוכניות בריחה ואפילו פעולות התנגדות לכיבוש כזה.

הורי הסיקו מסקנות אישיות. אחרי שחיו שנים כזוג לכל דבר בלי חופה וקידושין, ואף הביאו לעולם בן, החליטו שהגיע הזמן למסד את היחסים, לכל מקרה שלא יקרה. החתונה היתה כפולה, הם ועוד זוג מהקיבוץ, אצל הרב של מזכרת בתיה. הכלה האחרת היתה בהיריון בולט, והרב גער בה: "ככה באים להתחתן? קחו דוגמה מהחברים שלכם". הוא רק לא ידע ולא הבין, שהילד שמתרוצץ בחדר הוא בנם של אותם חברים לדוגמה...

חיל האוויר האיטלקי הפציץ יעדים בארץ ישראל, ובכל הארץ הונהגה האפָלה בשעות הלילה. במקומות רבים נחפרו תעלות והוקמו מקלטים. היישוב היהודי התגייס לצבא הבריטי שלחם בנאצים, ובד בבד נאבק באותם בריטים שגזרו על היישוב גזירות רבות ב"ספר הלבן" שהוציאו ב־1939. חולדה היתה התגלמות הכפילות הזאת, ברוח הסיסמה שטבע דוד בן־גוריון: "נילחם עם הבריטים נגד היטלר כאילו אין ספר לבן, ונילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר". היער היה מקום כינוס ליחידות של הצבא הבריטי, בעוד הקיבוץ עצמו הפך למאגר נשק וסליקים של ה"הגנה" שהוסתרו מעיני הבריטים.

אירוע אחד נכנס למיתולוגיה של הקיבוץ: ראש השנה של שנת תע"ג, 1943, הוקדש כמו כל שנה לשיחות נפש בין החברים על עתיד הקיבוץ. אבל הפעם השתבשה השגרה הזאת. בבוקר היום הראשון של החג הקיפו מאות אנשי צבא ומשטרה בריטים את הקיבוץ והודיעו שהם באו לחפש עריקים פולנים מצבא אנדרס.

כל החברים הגברים התאספו בחדר האוכל, והשוטרים הבריטים בדקו את התעודות שלהם. התברר, שהיתה הלשנה כלשהי על מאגרי נשק לא חוקיים בקיבוץ. הם עברו מחדר לחדר אך לא מצאו דבר. גם משדר הרדיו החשאי הוסתר בהצלחה. עד שאחד החיילים התיישב בסככה במוסך והזיז שק, וגילה מתחתיו 80 פצצות מרגמה וקליעים.

החברים - ובייחוד החברות - לא ויתרו וניסו בעזרת אגרופים, תרוודים וסירים להחזיר את הנשק. במהומה נעצרו כמה מחברי הקיבוץ ונלקחו למעצר מִנהלי של שישה חודשים במשטרת רמלה. דיווח שהועבר למטה ה"הגנה" על האירועים התקבל בספקנות. היו בטוחים שם שאנשי חולדה מגזימים ובודים סיפורים מלבם. רק לאחר שבועות אחדים, כאשר גם קיבוץ רמת הכובש נקלע למצב דומה, האמינו לדברים.

זו היתה תקופה קשה לכל היישוב בארץ ישראל. אם היתה תקווה, שחשיפת זוועות השואה תרכך את לבם של הבריטים כלפי היהודים, היא נגוזה. היישוב כולו נערך לקראת עימות עם הבריטים מזה ועם הערבים מזה. גם חולדה שלחה חברים לקורסים של ה"הגנה" והתכוננה לבאות.

את השידור הידוע מעצרת האומות המאוחדות, בכ"ט בנובמבר 1947, שהכריזה על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל, יהודית וערבית, שמעו החברים בחדר המורים של בית הספר, שם היה מקלט רדיו. הדריכות היתה רבה, וכששמעו את התוצאות נאספו בחדר האוכל. מישהו הביא יין, וגם חברים שהקדימו והלכו לישון התעוררו ורקדו הורה עד שעת לילה מאוחרת. למחרת ההצבעה תקפו ערבים יישובים יהודיים בכל רחבי הארץ, ובייחוד את הדרכים. התנועה לירושלים הופנתה למסלול שעבר דרך רחובות, חולדה ונחשון, ומשם לשער הגיא.

חולדה המוקפת כפרים ערביים מצאה עצמה באחד ממוקדי הלחימה. הכוננות הוגברה, נחפרו עמדות ושוחות, הסליקים נפתחו והוצא מהם נשק. מחלקת הפלמ"ח שהוצבה בקיבוץ התיידדה עם החברים, אכלה בחדר האוכל המשותף, התקלחה במקלחת הגדולה, וגם הילדים קשרו איתה קשרים. אני הייתי כבן שלוש, כך שמטבע הדברים אין לי זיכרונות אישיים מאותה תקופה, אבל אחי ושאר הילדים הבוגרים יותר אוהבים לספר עליה.

הם זוכרים את השיירות שהתארגנו בחולדה לכיוון ירושלים, וכיצד היו עומדים עם המורה שלהם, אמא הנקה, ליד שער הכניסה וצועקים "שיירות! שיירות!". הם ספרו את המשאיות, ובבוקר ראו מי לא חזר. הילדים ניקו חדרים שבהם גרו הפצועים, הכינו להם משקאות חמים ואספו שמיכות לכסות אותם בלילות. כשירד גשם היו החיילים מחפשים מחסה על מרפסת בית הילדים, וישנים על הרצפה בין המיטות.

ב־31 במרס יצאה מחולדה שיירת אספקה לירושלים, אך בגלל הכנות לקויות, ובגלל הגשם שהחל לרדת והפך את הדרכים למלכודות בוץ, היא נתקעה ליד הכפר ח'ולדה והותקפה בידי מאות מאנשי "צבא ההצלה" והלגיון הערבי. הדי הקרב נשמעו בקיבוץ. בתום שש שעות לחימה וניסיון לחלץ את המכוניות שנתקעו בבוץ, ניתנה הוראה לסגת בחזרה לקיבוץ. 23 מאנשי השיירה והמחלצים נהרגו, ובגופות ניכרו סימני התעללות קשים. כשהגיעו הפצועים הראשונים נכנסו כולם לעמדות והתכוננו לגרוע מכול. בבתי הילדים הפעילו נוהל חירום, חסמו את החלונות במזרנים, והילדים הצטוו לשכב מתחת למיטות שעות אחדות. החללים הונחו על אלונקות ליד בית הילדים, לעיני הילדים המזועזעים. את חלקם הם הכירו.

כישלון השיירה גרם לשינוי שיטת הלחימה. כך נולד מבצע "נחשון". מטה המבצע הוצב בחולדה. שבילי הקיבוץ והשטחים סביבו מלאו אוהלי סיירים קטנים. בכל הקיבוץ היו רק שני מקלטים, בבית התינוקות ובבית הילדים, ובכל מקום נחפרו תעלות והוקמו בונקרים מאולתרים מפח ומעץ מכוסים בעפר. התעלות והעמדות הללו היו לימים חלק מנוף ילדותי. קבוצה של ניצולי שואה, חניכי "גורדוניה" ברומניה, עברו הכשרה חפוזה ושולבו מיד בלחימה. החברים הגישו לחיילים אוכל ומשקה, ובלילה שמעו אותם מתפַּקדים לפני היציאה לקרב ואיחלו להם הצלחה ושישובו בשלום לבסיסם.

ביום שישי, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל. גם הפעם התכנסו החברים להאזין לאירוע ברדיו, ובין ריקוד לריקוד שאלו: מה יקרה עכשיו? ואכן, למחרת פלשו כוחות של מדינות ערב למדינה החדשה. מטוסים מצריים הפציצו את תל אביב, ובלטרון ישב הלגיון הערבי וחלש על הדרך לירושלים. מחולדה יצאו הכוחות לקרב המר והכושל על לטרון, ואליה חזרו שרידי הלוחמים, המומים ומעולפים מחום ומצמא.

המצרים הבינו שחולדה היא בסיס לכל הפעולות שנעשות בלטרון או בדרך לירושלים והחלו להפציץ אותה מהאוויר. המטוסים היו באים בבוקר, חגים מעל לנקודה, מטילים פצצות, יורים במקלעים ומסתלקים. בכל פעם שהופיעו מטוסי האויב רצו החברים וילדי בית הספר למקלטים. אחת החברות, מרים סלפטר, נהרגה בעת שרצה לקחת את הוריה מחדרם למקלט. אבא היה זה שסיפר לילדים על מותה של מרים. נירה זכאי, תלמידת כיתה ז', סיפרה: "כל הקשר שלנו עם העולם החיצון היה דרך עויזר. הוא רץ איתנו לשוחות, צעק עלינו ודאג לנו". שנים רבות אחר כך, כשהיינו נערים, עדיין מצאנו בטיולים באזור שברים של מטוס מצרי שהופל בדרכו להפציץ את בסיס תל נוף הסמוך.

החברים התלבטו על הדרך הראויה להתמודד עם המצב. באמצע מאי הוצאו הילדים מחמישה קיבוצים בדרום, במסגרת מה שכונה "מבצע תינוק". השאלה היתה האם פינוי הילדים יחליש את כוח העמידה של היישוב או יחזק אותו, כי לא יהיה צורך להפנות משאבים ודאגות לביטחונם. לבסוף, בתום דיונים ממושכים, בהתייעצות עם מפקד "גבעתי" במקום, שלמה רבינוביץ', חבר נגבה, התקבלה המלצתו לפנות את הילדים גם מחולדה.

פליטים בתל אביב

בשעה 08:20 של 28 במאי 1948, עזבו את חולדה שני אוטובוסים עם הילדים הקטנים - עד כיתה א' - נשים הרות וחברות אחרות. כל אחד מאיתנו החזיק חבילה קטנה ובה מגבת, מברשת שיניים וכמה בגדים להחלפה. עוד שנים רבות אחר כך דיברו החברים על הבוקר ההוא כעל אחד הרגעים הקשים בחייהם. רבים מהחברים לא התביישו להזיל דמעות.

אך גם מי שהסתייגו מההחלטה לפנות את הילדים חזרו בהם כעבור 20 דקות, כאשר בשמים נראו מטוסים מצריים אשר הטילו פצצות, ירו במקלעים והסתלקו. ההתקפה כוּונה למגדל המים, אבל כשיצאו החברים מהשוחות גילו שבית התינוקות, שעד לפני חצי שעה המה תינוקות ומטפלות, נהרס בהפצצה. גם המקלט הסמוך לבית התינוקות ספג פגיעה ישירה, ומשאית שעמדה ליד סככת המכונות החקלאיות עלתה באש עם הסככה כולה. תוך כדי פעולות הכיבוי הופיעו שוב מטוסים. חבר הקיבוץ, אשר הלפרין, נהרג. לינה, אשתו, היתה באותה שעה באוטובוס לתל אביב עם הילדים, ואיתנו גם בנה עמיחי בן גילי. היא היתה בהיריון, וקראה לבנה אשר.

יום השישי ההוא זכה לכינוי "יום שישי השחור" בהיסטוריה של חולדה. לא פחות משש הפצצות ספג הקיבוץ, והן השאירו חותם בילדים שחוו אותן. התוכנית היתה להעביר את הילדים הגדולים לבית התינוקות שהתפנה, בגלל סמיכותו למקלט, והם הספיקו לקבל תדריך מאבא, מנהל בית הספר, ולהתכונן למעבר. נילי צוקרמן מכיתה ג' זכרה את הפחד הגדול שהרגישה בישיבה בשוחות, וצילה עופר סיפרה על החיילים שקפצו לשוחות וכיסו אותם בגופם. הילדים קיבלו הוראה לא ללבוש בגדים לבנים, כדי שלא יבלטו בשטח. הכלבה זריזה זינקה לשוחה יחד עם הילדים, והדפה את כל הניסיונות לסלק אותה משום שלא היה די מקום לכולם. בייחוד פחדו ילדים שנקלטו בחולדה לאחר מלחמת העולם השנייה, וההפצצות עוררו בהם זיכרונות טריים וקשים. החיילים לקחו על עצמם את המשימה להעסיק אותם ולהסיח את דעתם. גם מבוגרים התקשו להחזיק מעמד. שנים רבות סיפרו על חברים שלא יצאו מהמקלט אף לרגע, ועל אחרים שהלכו לפסי הרכבת ובילו את היום מתחת לגשרים.

בתגובה החליט המפקד להוציא את כל הילדים עם המורים והמטפלות, ולהשאיר במקום רק חברות שאין להן תינוקות, לא עובדות בטיפול בילדים ולא מורות. הן היו נחוצות לעבודה במשק. אחר הצהריים המפונים הגיעו לבית החינוך המאוחד א', בפינה הדרומית־מזרחית של גן מאיר ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, ופגשו אותנו, שיצאנו כבר בבוקר והתמקמנו בבית החינוך המאוחד ב', על שם דב הוז, בהמשך הרחוב. בניגוד ליציאת התינוקות והילדים הקטנים, הגעת הכיתות הגבוהות לא היתה מתוכננת והיה צריך להפעיל קשרים אישיים כדי למצוא להם מזון ביום שישי אחר הצהריים.

12 יום נמשכו ההפצצות, עד שחולדה איבדה כנראה את חשיבותה בעיני המצרים והן פסקו. יום אחד הופיעו בקיבוץ שני פלמ"חניקים שהצליחו להגיע מירושלים בדרך עפר, היא דרך בורמה, וכך נפתח פתח אל הבירה. המלחמה רחקה משערי הקיבוץ.

בינתיים בתל אביב התארגנו הילדים והמטפלות וניסו לקיים שגרת חיים ולימודים, למרות התנאים הקשים. כאמור, אני הייתי בן שלוש, ואין לי זיכרונות מאותם ימים. את החסר אני משלים בעזרת הזיכרונות של אחי שי, וספרו של אמוץ פלג, "סיפורה של קבוצת גורדוניה חולדה - העשור השני".2 אל המורות מהקיבוץ הצטרפו מורות מתנדבות מקומיות. תלמידי הכיתות הגבוהות, ה' עד ז', עזרו לילדים הקטנים יותר ובמטבח, ולאחר שסיימו את כל המטלות בילו בגן מאיר.

בין הילדים שמצאו מקלט ליד גן מאיר היו עשרה תינוקות בני פחות משנה, ובמהלך שהותנו שם נולדו עוד ארבעה. כך נשבר אחד העקרונות החינוכיים הקשוחים ביותר שנהגו בחולדה - שימוש בעגלות לתינוקות. בחולדה לא היה תקציב לרכוש עגלה לכל ילד, וממילא לא היו תנאים לטיול בעגלה בשבילים הבוציים. איש לא העלה בדעתו, כמובן, לקנות עגלה פרטית. כעת התברר שאחד התינוקות נזקק לטיולים ארוכים באוויר הצח מטעמי בריאות, ולא היה מנוס מלרכוש לו עגלה. כעבור זמן קצר הגיעה עוד עגלה מקרובים בעיר.

זה לא היה הטאבו היחיד שהופר. אחת המלכודות "המסוכנות" היתה הקיוסקים הרבים שמילאו את רחוב קינג ג'ורג'. הממתקים היו מפתים, אבל כסף לקנות אותם לא היה. היו ילדים שנטלו יוזמה ומכרו את עיתוני האתמול או שאריות מארוחת הבוקר. ילדים מבוגרים יותר "השיגו" אופניים ומכרו אותם כדי לקנות ממתקים.

ראשם של ילדי הכיתה הבוגרת לא היה פנוי ללימודים, והם שוטטו ברחובות. גן מאיר היה מגרש המשחקים. הילדים שיחקו משחקי קובייה או "חמש אבנים" שיצרו מרסיסי פגזים. הם שיחקו תופסת בשבילי הגן וחיפשו מרגלים בין העוברים ושבים. כל מי שרכב על אופניים והרכיב משקפי שמש נחשד בריגול, בייחוד אם נשא עמו גם תיק, והם רדפו אחריו בצעקות.

כאשר החל החופש הגדול הלכו ילדי כיתה ג' ברגל ליפו, בדרך שנפתחה בסיום הקרבות שם, וחזרו בכוחות עצמם. מדי פעם הלכו לשפת הים או לגינות שבהן נערכו טקסי ט"ו בשבט ותושבים גידלו ירקות. באחד הטיולים על חוף הים הגענו למקום שבו טובעה האונייה "אלטלנה", והעשן עדיין היתמר ממנה. אולי הילדים הגדולים קיבלו הסבר על האונייה המוזרה. מאיתנו, הקטנים, נחסכו ההסברים האלה.

גם בתל אביב לא חמקנו מהפצצות המטוסים המצריים, ומעת לעת נשמעו גם שם אזעקות. כולם ירדו אז לחדר מדרגות סמוך, ובאווירת הפחד נשמע קולו של אבא: "שירו!"

בעיה קשה במיוחד היתה המקלחת. בבתי הספר שבהם התגוררנו היתה רק מקלחת של מים קרים, לכל היותר. פעם בשבוע, ביום שישי, חצינו כולנו את גן מאיר, אוחזים יד ביד, בדרך למקלחת חמה בחצר של בית החלוצות, בקצה הצפוני־מזרחי של הגן מול מצודת זאב. אבא נתן את האות ונכנס ראשון, ואחריו אנחנו, הקטנים, מתקלחים יחד, בנים ובנות, מנהג תמוה בעיני מי שלא חי בתקופה ההיא. הילדים הגדולים יותר כבר התקלחו בנפרד, מה שלא הפריע לבנים להציץ לבנות. כאשר חצינו את גן מאיר בשיירה, לבושים בתחתונים וגופיות ומגבות על כתפינו, ראו אותנו ילדי סניף הנוער העובד הסמוך. אחד מהם שאל את המדריך, מי אלה הילדים, והוא השיב: "אלה הפליטים שבאו הנה לישון".

ממרחק הזמן מוזר לחשוב שהיינו פליטים בארצנו, אבל זו כנראה דרכן של מלחמות, שאזרחים משלמים את מחירן, כפי שאנחנו יודעים עד היום הזה.

השהייה הרחק מהבית במשך שבועות ארוכים היתה קשה. מדי יום הגיעה משאית מחולדה ובה ארבעה אבות בתורנות. הם בילו איתנו את היום, טיילו בעיר, וניסו להרגיע אותנו בעזרת ממתקים. בערב חזרו לקיבוץ. קבוצת ילדים תכננה להתגנב למשאית ולנסוע לחולדה בלי שירגישו בהם. התוכנית סוכלה, למרבה המזל, אך לאחר מכן בכל פעם שהמשאית עמדה לצאת לדרך עשו המטפלות בדיקה יסודית, ולא פעם מצאו ילדים מסתתרים בחביות או במכלים. כפי שכתב מיכאל מכיתה ז', מילדי טהרן, בשבועון "דבר לילדים": "כל דבר בתל אביב מזכיר לנו דבר יקר בחולדה. עץ בגן מאיר מזכיר לנו את העץ על יד המקלחת. ושורת העצים מזכירה את שדרת העצים בחולדה. הו, כמה מתגעגעים אנחנו!"

בהפוגה השנייה, ביולי 1948, ביקרו ילדי הכיתות הגבוהות בחולדה וחזרו עצובים ממראה ההרס שם, וכעבור חודש, כאשר התברר שהסכנה חלפה, חזרו הביתה. אנחנו, הקטנים יותר, נשארנו עוד שבועות אחדים בעיר, עד שלקראת חגי תשרי הושלמו התנאים וכולנו שבנו הביתה.

כעבור עשרות שנים, כשהייתי ראש עיריית תל אביב-יפו, אירחתי את ילדי חולדה ה"גולים". הזיכרונות זרמו וההתרגשות היתה גדולה.

2 הוצאת חולדה: אמוץ פלג, תשע"ט־2019.