פרולוג
אומרים שלשטן יש חוש הומור. זה יכול להסביר למה החיים שלי הם בדיחה.
— גוון גוד, מקוננת על האירועים האחרונים.
"וואו. ההילה שלך כל כך סוערת שהולכים להוציא אזהרת סופה לכל החוף המזרחי."
שמעתי את ההצהרה ברגע שנכנסתי דרך דלת הכניסה של ה'גרדום', בית הקפה סלאש חנות ספרים סלאש חנות המיסטיקה שלי, בלב מרכז העיר סיילם, מסצ'וסטס. היא נאמרה בנונשלנטיות קלילה וטיפוסית על ידי הנרייטה 'הטי' צ'ארלס, הבריסטה סלאש קופאית סלאש חובבת מיסטיקה ששכרתי באביב שעבר כדי לעזור לי כשזרם התיירים האובססיביים למאגיה והמקומיים שותי הלאטה, הפך להיות יותר מכדי שאוכל להתמודד איתם לבד.
התייחסתי אל דבריה בשלווה. לא התרגשתי מהעובדה שהטי טענה שהיא רואה את ההילה שלי, או שההילה המדוברת הייתה כביכול בצבע של עננים כהים. השעה הייתה בקושי תשע בבוקר וכבר היום שלי הלך לעזאזל בסל יד. למה בסל יד במקום משהו יעיל יותר בזמן, למשל, רכבת מגלב או מייבאך, לא היה לי מושג קלוש. מצד שני, לא הייתי מומחית במסעות תת־ממדיים.
הפכתי את השלט מ־סגור ל־פתוח לפני שדלת האלון הכבדה נסגרה מאחוריי בצלצול פעמונים רך.
"בוקר טוב גם לך, הטי."
"אוי. נכון. בוקר."
היא חייכה אליי כשעקפה את הבר, אבל ההבזק הלא אופייני של שיניה המגה לבנות לא הצליח למחוק את קמט הדאגה בין גבותיה, שאחת מהן הייתה מנוקבת בעגיל כסף עבה. הטי הייתה בחורה גותית בכל הווייתה. לא מפני שזה היה טרנדי או כיוון שהגראנג' של שנות התשעים עשה קאמבק על השטיחים האדומים ובמגזינים המבריקים. היא הייתה מגניבה אותנטית, מסוג המגניבים שמעולם לא שאפו להיות חלק מהמיינסטרים.
היא לבשה בגדי וינטג' קטלניים — בעיקר שחורים, שינתה את צבע שערה בכל חודש ואיפרה את עיניה החומות־בהירות בכבדות כזו, שהופתעתי שהצליחה להשאיר את העפעפיים פתוחים. אם רק הייתה יכולה לשלוט בנימוסים בסיסיים במקום להעליב באופן קבוע את לקוחותינו, היא הייתה העובדת המושלמת. למרבה הצער, כשפנו אליה בשאלה, היה סביר יותר שהיא תגיב במבט נוקב והנפת שיער מאשר תיתן הנחיות הגעה מתאימות למוזיאון המכשפות הסמוך.
היא עצרה מולי ושילבה את ידיה על החזה. מבטה לא התמקד בפניי אלא בחלל שסביבן, כאילו יש לה יכולת לראות באוויר משהו שלא ניתן לראותו בעין בלתי מזוינת.
"אני שונאת לבשר לך את זה, בוס, אבל יש לך איזה ג'וג'ו גרוע מאוד שמסתחרר סביבך."
נאנחתי בכבדות. לא בדיוק האמנתי בהילות או בג'וג'ו או בכישופי וו־וו, אבל העל־טבעי היה כל כך מושרש במרקם החיים היומיומי בסיילם, שגם אם לא הייתם מאמינים אמיתיים, לא הייתם מציינים את זה בשיחה סתמית כדי לא להרגיז. היה נפוץ לשמוע דיווח על מפגש עם רוח רפאים או מפגש מעולם אחר בדיוק כמו שיחה על מזג האוויר או על התוצאה במשחק האחרון של הרד סוקס.
"הלללללו. כדור הארץ לגוונדולין. כאן הקפטן שלכם מדבר."
"סליחה." הופתעתי, הבנתי שריחפתי. "מה אמרת?"
"שאלתי אם את בסדר." הטי כרסמה את שפתה התחתונה ומרחה את השפתון הסגול־הכהה שלה. "את בסדר?"
האם הייתי בסדר?
בימים האחרונים תקפו אותי מילולית, איימו עליי פיזית, נישקו אותי, חטפו והאשימו אותי ברצח. גם זיינו אותי — ביסודיות, בזיון מטריף מוח וממיס עצמות — במרחק סנטימטר משפיותי — על ידי גבר שהייתי בטוחה ב־99.99 אחוזים, שאני מתעבת בכל נימי נפשי. נוסף על כך, עובדת אחרת שלי לא הגיעה והפוני הקצר מאוד שלי עמד בצורה בלתי נסבלת שגרמה לי לקלל את היום שבו גזרתי אותו. האשמתי את ערב הבנות — ואת בקבוק הטקילה ששתינו — בכך ששיבשו את שיקול דעתי, יחד עם חברתי הטובה פלורנס, המכונה פלו, שהבטחותיה המופרכות לחלוטין שזה ייראה 'שיקי בטירוף', התגלו כפעולה של טרור ביתי כשהתפכחתי באור יום.
ובכן, לא.
לא הייתי בסדר. הייתי כל כך לא בסדר, שאפילו לא יכולתי לזמן את המילים כדי לתאר את עומקי הלא בסדר שלי.
"לא כדי להפוך את הבוקר שלך לגרוע יותר או משהו," המשיכה הטי בקול מהוסס ותחבה קווצת שיער סגול מאחורי אוזן אחת. "אבל הבלש הזה שוב כאן. הוא מחכה לך במשרד. ובוס, הוא לא נראה שמח. ההילה שלו אפילו יותר אפלה משלך."
נוכח החדשות האלה, החוורתי כשכל הדם התנקז מפניי. הושטתי יד לדלפק הבר כדי לייצב את עצמי.
"הוא אמר למה הוא כאן?"
קולה נחלש ללחישה. "לא, אבל —"
"אבל מה, הטי?"
"טוב... את יודעת על הגופה הזאת שהם מצאו? זאת עם... אה... הסכין בלב?" עיניה זינקו הצידה, כדי לא לפגוש את שלי, והתאמצה להמשיך לדבר בחוסר רצון. "אני די בטוחה שהם חושבים שאת זאת שנעצת אותה שם."
לא יכולתי לראות את ההילה שלי, אבל הייתי בטוחה שהיא הפכה מסופה צפון מזרחית הממשמשת ובאה להוריקן בדרגה חמש בסולם הסערות.
הטי העיפה בי מבט אחד ומיהרה אל מאחורי הבר כדי להסתתר.
ייסורי גיהינום.
אם באמת הייתי מאמינה בדברים האלה, הייתי אומרת שאני מקוללת.
1 ביטוי שמשמעותו להיות בדרך לאסון מוחלט.
2 רכבת ריחוף מגנטי, ללא שימוש בגלגלים. נחשבת הרכבת המהירה בעולם.
3 מכונית יוקרתית במיוחד.
רותם הלביץ (בעלים מאומתים) –
ברכה אמסל –
חביב. זרם בקריאה אבל לא היה בסיפור שום דבר עמוק. לקרוא- להנות ולשכוח