עלמה ולאו

אני מתיישבת בכיסא הקבוע, מרימה את תיק הגב השחור על הברכיים, חופרת בתוכו.

אף פעם אני לא מצליחה להוציא במהירות את מה שאני מחפשת. תמיד אני צריכה להוציא מחצית מהתכולה כדי למצוא משהו. מתסכל.

השמש מבחוץ מכה על הוויטרינות השקופות שמסנוורות אותי. אני מסובבת את הכיסא ומסתכלת על איתן, הברמן הכי חמוד באוניברסיטה, מכין קפה בתנועות מבטיחות.

כמה זמן לוקח למלצרית להגיע, אני חייבת קפאין עכשיווווו!!!

אמצע חודש יוני, קיץ. חום אימים. אבל אני לא מצליחה לוותר על התענוג שבקפה חם. חצי מים חצי חלב, ללא סוכר.

מלצרית חדשה ועצבנית בשיער אדום ניגשת אליי.

"תרצי להזמין?"

"קפה גדול במאג מחרס, בבקשה." היא מעקמת את הפרצוף.

"הכיסאות?!" היא מצביעה על שלושת הכיסאות הריקים לידי. אם לא היית חדשה, היית יודעת שהמקומות האלה סומנו על ידינו כבר בשנה הראשונה ללימודים.

"אני צריכה את הכיסאות, את שלושתם." קפה, בבקשה... ק-פ-ה!!!

"אני מחכה לחברות שלי." אני אומרת בטון החלטי, מסיימת את השיחה הסתמית בינינו.

היא מסתובבת והולכת בצעדים כבדים לכיוון הבר.

"שוב אמא שלך הביאה עיתון? מאיפה הפעם?" אני שומעת את הקול המוכר. "בחיי, זה אחד התחביבים הכי מטופשים ששמעתי עליהם, עלמה."

"כןןןןן!!!" אני צועקת מאושרת, מתעלמת מהביקורת של ליבי, מוציאה את העיתון מהתיק ומניחה אותו בחבטה על השולחן. היא יודעת שיש לי עיתון בתיק אם הגעתי לפה ראשונה, הזדמנות לקצת שקט ושלווה.

"מטופש מטופש, תצחקי כמה שאת רוצה, אני אוהבת את זה."

העיניים שלי נדלקות באושר בכל פעם שאני מסתכלת על הדוגמניות הזרות מדגמנות בגדים שאפשר רק לחלום עליהם במידות בלתי אפשריות. דפים בשפה זרה שאני לא מבינה ואלפי התמונות. אני מתה על הבגדים היקרים שמקשטים את הדפים. בגדים שהם בגדר יצירת אמנות מודרנית שאף אחד לא באמת יקנה או ילבש. מעריצה את "ווג" ואת "אל" ואת "וניטי פייר," אוהבת לשקוע בתמונות ולעיין בדפים המבריקים. אוהבת את הריח שלהם, ריח של הדפסה יוקרתית כמו המותגים שבפנים. אוהבת את דוגמיות הקרמים והבושם שבתוכם.

זה מין תחביב שאימצתי לי. בכל פעם שמישהו שאני מכירה נסע לחוץ לארץ ביקשתי עיתון, לא משנה איזה. עיתון נשים. הפקות אופנה נוצצות. בגדים, שעונים, תכשיטים ונשים יפהפיות שמדגמנות שלמות דמיונית, שלמות מעורבת בהתערבות כירורגית של מחשב. תמונות ועוד תמונות וכתבות בסגנון, איך תכבשי את הגבר שלך ואת שבוע האופנה בניו יורק. עיתונים מפנקים שלא מצריכים מחשבה מעמיקה.

השעה שתיים־עשרה בצהריים, אנחנו מרשות לעצמנו לדלג על שיעור ולשבת בקפטריה לקפה.

אני אוהבת את התחושה כשאנחנו יחד, הבנות ואני. נדיר למצוא חברות כמו שלי.

אנחנו יושבות במקום הקבוע שלנו. בפינה, ליד מדפי הספרים שמקשטים את הקירות לא רחוק מהבר ומאיתן, הבחור שמכין את הקפה בתנועות שגורמות לכולנו להזיע.

ליבי וליה ומורן ואני. חבורה עליזה.

"אז מה עם הבחור שסיפרתי לך עליו, עלמה?"

"ליבי, אני לא יוצאת איתו, אני פשוט לא מעוניינת, אל תציקי." העיניים שלי מרותקות לעיתון הספרדי.

"אני לא מבינה מה הבעיה שלך... עלמה, עלמה?! הוא חמוד." היא תולשת לי את העיתון מהיד.

"העיתון..." אני מחייכת אליה חיוך עצבני ומוגזם. "ליבי, חמוד זה לא מה שאני מחפשת. את יודעת מה, כשאני חושבת על זה, אני בכלל לא מחפשת. בכל מקרה אני לא רואה איך מבליינד דייט אני אמורה למצוא את הגבר של חיי. אין לי חשק לזה, להתלבש, להתארגן ולפגוש מישהו שאני יודעת שלא ימצא חן בעיניי. תעשי לי טובה, תפסיקי להמליץ עליי לכל הבחורים שלך. אני לא מעוניינת, אני מסתדרת לבד." האם אני באמת מסתדרת לבד?!

מורן מתערבת בשיחה. גם היא נפלה קורבן לא פעם ולא פעמיים ליצר השדכנות של ליבי.

"אני עם עלמה בעניין הזה, בפעם האחרונה שהבחור שלך היה חמוד, מצאתי את עצמי במאורת סטודנטים בשתיים בלילה כשהוא מדליק ג'וינט ומנסה לשכנע אותי לשכב איתו, אחרי ששילמתי על ארוחת הערב שהוא הזמין כי הוא לא יודע לבשל ואין לו כסף לשלם לשליח."

כולנו צוחקות ומסתכלות על ליבי במבט שאומר: תפסיקי לשדך לנו את החברים של הבחורים שלך.

"בקיצור, תודה אבל לא תודה. אני אוהבת אותך, שדכנית טובה את לא."

"תנסי, עלמה, כמה זמן לא יצאת עם מישהו?"

"המון זמן לא יצאתי לדייט עם אף אחד, השידוכים שאת מארגנת הוציאו לי את החשק מלנסות." מורי וליה מסתכלות עליי ומחייכות.

"די, עלמה, ברצינות, תפסיקי עם הציניות, אני חושבת שכדאי. הפעם נראה לי שהוא באמת יתאים לך."

"את לא מכירה אותו, ליבי, איך את יכולה להגיד את זה?" אני מניחה את המרפקים על השולחן, מחכה לתשובה שהיא תמציא כדי לשכנע אותי.

"אני מרגישה את זה," היא מחייכת, יודעת בעצמה שהתשובה שלה לא אמינה בעליל.

לרגע קצר אני מתפתה להסכים. באמת עבר המון זמן מאז שיצאתי עם מישהו, המחשבה על לצאת עם מישהו משום מה משתקת אותי.

"צאי איתו את אם הוא כל כך מושלם," ליה נושפת עשן סיגריה לאוויר וקוטעת לי את חוט המחשבה. היא מסתכלת עליי במבט שאומר: תעשי לי טובה, תורידי אותה ממך כבר. אני מרימה לך להנחתה.

אני ממשיכה אותה.

"צאי איתו, תספרי לי איך היה, אם זה יהיה שווה את המאמץ בפעם הבאה אני מבטיחה לנסות, אני לא צינית הפעם."

"את בטוחה שאת לא רוצה לצאת איתו?"

"בטוחה במאת האחוזים ליבי. העיתון, בבקשה," אני מסיימת את השיחה על השידוך.

ליבי יכולה להיות כזאת עקשנית, היא יכולה לשכנע אותי לעשות כל דבר, בגללה יצאתי לארבעה דייטים לא מוצלחים בלשון המעטה, ואני לא עושה את זה יותר.

כל דייט היה מוזר מקודמו ותמיד זה היה חבר של חבר שהיא לא מכירה אבל היא ראתה תמונה ושמעה סיפורים מדהימים, דייט שאליו הגעתי בחוסר חשק שרק התגבר ככל שהזמן עבר.

אני מעלעלת בדפי העיתון שאמא הביאה לי בפעם האחרונה שהם טסו למדריד.

מאז היציאה לפנסיה מספר העיתונים הזרים שהביאו לי גדל באופן משמעותי. האחים שלי נשואים פלוס.

נשארתי רק אני, האחות הרווקה שגרה בבית עם אבא ואמא.

אף פעם לא הרגשתי צורך לעזוב. היה לי החופש לעשות כל מה שרציתי. לא שללתי מעבר לדירה משלי אבל זה לא הרגיש לי משהו דחוף שצריך לעשות.

בתוכי תמיד קיוויתי שאעבור לגור עם החבר שלי כשיהיה לי אחד, בינתיים לא היו מועמדים ראויים לתפקיד. וגם אם היו כאלה, עלמה, לא נתת להם צ'אנס.

חברות שלי אף פעם לא ביקרו את ההחלטה, גם אם לטעמן זה קצת מיושן. הבית של ההורים שלי היה נקודת המפגש שלנו, המרפסת בבית שלהם שמעה את כל הסודות והסיפורים שלנו ולפעמים הסמיקה כשסיפרנו לפרטי פרטים על הפרטנרים שלנו. ברוב המקרים היינו נשארות לדבר עד מאוחר. שותות כוסות קפה בזו אחר זו עד שהשחר הפציע ואז נכנסות לחדר שלי וישנות יחד.

"מותק, אני לא יכולה להתאפק יותר, אני חייבת להגיד לך." אני מרימה אל ליה את המבט. "את הבחורה הכי מוזרה בעולם," היא מחייכת אליי חיוך שובב.

"את היחידה שבספרייה שלה בבית מונחים ספרים איכותיים, המינגוויי, הוגו, פיצג'רלד. לצד מגזינים מהסוג הזה. זה מצחיק אותי בכל פעם שאני נכנסת לחדר שלך. עוד סופרים שאני אפילו לא זוכרת את השמות שלהם, ליד 'ווג' ו'אל' ו'קוסמופוליטן.'"

"מה הבעיה עם זה?! אני קוראת עם טעם מגוון, לא תמיד רוצה לחשוב על מה שאני קוראת, לפעמים סיפור אהבה קליל או אוסף תמונות עושות את העבודה," אני אומרת בטון נעלב.

"אין בעיה, אני אוהבת את הסגנון המוזר שלך, 'מלחמה ושלום' של פיצג'רלד לצד 'ווג' גיליון חודש מרץ."

"פיצג'רלד לא כתב את 'מלחמה ושלום', ליה."

"אויש, אל תתחילי, לקרוא את הספרים האלה נמצא ברשימת המטלות שלי לשנה הבאה. רגע, מי כתב את זה?"

"טולסטוי, וגם את 'אנה קרנינה'. פיצג'רלד כתב את 'גטסבי הגדול'," אני מחייכת אליה חיוך מפויס ומניחה את העיתון על השולחן. אני לא יכולה להתרכז כשאני לידן, השיחה קולנית ומשוחררת ואני מתה עליהן, על התרנגולות שלי.

"תראי את אלה." ליבי מסתכלת על מדור הרכילות, מושכת את קצוות העיתון אליה.

אני מעבירה לה אותו בחוסר חשק, המבטים שלהן תקועים בעיתון.

"חשבתי שזה מטופש." אני מחייכת אליהן חיוך מרושע בחיבה. הרכילות לא מעניינת אותי, ממילא אני לא מבינה מה כתוב שם, לרוב אני מדלגת על החלק הזה.

"תראי איזה חתיכים." היא כמעט מריירת על העיתון, ממלמלת לעצמה. "תזכירי לי לבקר בספרד."

ליבי מחליקה את העיתון על השולחן לכיוון מורן.

"אין ספק, שווה ביקור. אולי אני צריכה להסתכל בעיתונים שלך יותר," היא מוסיפה עוד קיסם למדורה.

"לי יש רעיון טוב יותר," ליבי מרימה את הקול. הטון המתרגש שלה מצלצל לי באוזן ואני כבר מבינה לאן היא מכוונת.

"אולי במקום להסתכל בעיתון ניסע לראות אותם בלייב? מה דעתכן לנסוע לשם יחד? מה אתן אומרות?! אני לא יודעת אם שמתן לב אבל כולן מתחתנות סביבנו ואני נלחצת מזה בטירוף. בכל פעם שאני רואה מישהי מביאה הזמנות בצבע לבן או שמנת עם עיטורים של פרחים או גרוע מזה קומיקס של חתן וכלה אני נחנקת או יותר נכון נבהלת עד מוות, בא לי להקיא מזה. יהיה קשה לעשות את הדברים האלה בעתיד, עכשיו זה הזמן שלנו."

את ליבי תמיד הפחיד שהאיזון החברתי שלנו יתערער בגלל "חבר קבוע." היא לא הטיפוס המתחתן. גירושי ההורים שלה רק חיזקו את הטענה הזאת. אחרי 20 שנות נישואים הם פשוט פירקו את החבילה בלי הסברים. היא מעוותת את הפרצוף שלה בגועל בכל פעם שמראים בחדשות את הסטטיסטיקות העצובות על מוסד הנישואים. בכל פעם שהיא שומעת את המשפט "כל זוג שני מתגרש" היא מהנהנת כאילו כדי להגיד, אמרתי לכן, אל תאמינו בזה. אל תתחתנו. תראו מה קרה להורים שלי. אל תעשו את זה לעצמכן.

ליה המארגנת שבחבורה מריחה הזדמנות לחופשה משותפת. קופצת על המציאה.

"בואו נראה, מתי אפשר." היא מוציאה את היומן שלה מהתיק ומדפדפת בו במהירות, מדבקות צהובות ודפים מסומנים במרקרים מציצים אלינו.

"חולת שליטה שכמוך, את היחידה שמסתובבת עם יומן כזה." אני צוחקת אליה.

ליבי מחייכת אליי. "אולי כדאי שתוסיפי עוד פוסט־איט לגבי הספרים," היא קורצת.

"אפשר בסביבות אפריל." אני משתפת פעולה. "בחופשה של סמסטר האביב." ליה מדפדפת ביומן ומגיעה לאפריל.

"אפריל יכול להתאים." היא קובעת אחרי שהיא בודקת את כל החודש בדפים המסומנים ונוקשת על התאריך בציפורניים משוחות בלק סגול מוקפד.

"תדמיינו את זה. קוסטה בראווה, חוף הים, מועדוני לילה, חורחה מצד אחד וחוליו מצד שני.

בקבוקי בירה, קוקטיילים צבעוניים, טאפאס, קניות, מנוחה!!! לא יודעת מה איתכן אבל יותר מזה אני לא צריכה."

"נראה, ליה. עד אפריל יש עוד המון זמן." מורן לא מתחייבת בקלות, מתחילה לחשב בראש כמה יעלה התענוג. היא היחידה מבינינו ללא תמיכה כלכלית מההורים. היא מעולם לא חשבה על טיסות לחוץ לארץ עד שפגשה אותנו. למדה ועבדה קשה יותר מכולנו. טיפוס איי, מצטיינת בכל מה שעשתה.

הפגישה הראשונה שלנו עוברת לי בראש, מורי ישבה על הספסל מול הקפטריה וחיפשה משהו בתיק שלה.

רזונת בשיער חום ועיניים שתואמות את גון השיער שלה. לבושה בחולצה שחורה גזורה, ג'ינס ומגפיים גבוהים שחורים. כמו אופנוענית מפוסטר ישן. היא ביקשה סיגריה, אני שלפתי את הקופסה ונתתי לה את כולה. כנראה הנדיבות הפתיעה אותה, היא הזמינה אותי לשבת לידה ופתחה בשיחה, ואני ידעתי שמעכשיו היא תהיה חלק מהחיים שלי. היא לימדה אותי כמה המראה הקשוח יכול להטעות.

עמוק בפנים היא שיא העדינות, רומנטיקנית ללא תקנה, שלפעמים מרחיקה ממנה אנשים בגלל המראה החיצוני שלה. יפה אבל לא נגישה לחלוטין.

היא לעומת זאת לעולם לא שופטת אותם על זה שהם שטחיים מספיק כדי לא להתקרב אליה ותמיד מצליחה לשלב בין הלב והשכל במידה המתאימה בקבלת החלטות חשובות. מורי, כמוני, מחפשת אהבה אמיתית ולא מוכנה להתפשר על פחות מזה.

בתחילת כל שנה היא בונה תוכנית כלכלית, מתכננת את סכומי הכסף שיידרשו לה לשנה הקרובה.

טיסה לספרד היא הוצאה בלתי צפויה. היא לא אוהבת הפתעות מהסוג הזה. כמו שאני מכירה אותה, היא תצליח לקצץ בדברים אחרים כדי להצטרף אלינו. היא תמיד מצליחה. מצטיינת הפקולטה לראיית חשבון.

"מאז הפעם האחרונה ביוון לא טיילנו יחד, וזה היה לפני שנתיים," אני מזכירה להן, מדמיינת אותי משתזפת בקוסטה בראווה עם דאקירי תות ביד.

"אז קבענו?! אפריל, חופשה משותפת מספר שתיים?" ליה שואלת.

מורי מעקמת את האף אבל מסכימה אחרי שליבי משכנעת אותה שספרד באפריל ופגישה עם "חוליו" זה הדבר הכי טוב שיקרה לה בחיים.

"שנצא היום בערב?" ליה משנה נושא, רוצה לפגוש את אור, איזה סטודנט שבא לה עליו.

"חשבתי חורחה וחוליו," אני מצחקקת.

"חורחה יחכה." היא קורצת אליי משועשעת, "אני רוצה לבדוק את אור. מתי את אוספת אותנו, עלמה?" אני הנהגת התורנית, הערב ובדרך כלל.

"בסביבות עשר?!" אני עונה בטון משועמם, המבט שלי תקוע בעיתון, תיק חלומי של לואי ויטון מחייך אליי מפרסומת. שנתיים שאנחנו מבלות באותו הפאב, לפחות ארבע פעמים בשבוע. גם הערב לא חשבתי שנגוון.

"הוא בטח יהיה שם." אני מרימה את העיניים ומחייכת אליה חיוך ממתיק סוד.

"אז קבענו?!" ליבי מוודאת שכולנו, והיא מתכוונת, כולנו, מבינות שיוצאים לרקוד הערב.

"אין בעיה," אני מבהירה שאגיע. "אני רק רוצה לסיים עם השיעור האחרון, חינוך לגיל הרך. איזה שעמום. היום נדון בסוגיה 'סטודנטיות לחינוך משנות את העולם'."

"אני לא מבינה למה בחרת בחינוך, עלמה, יכולת ללמוד משפטים. הייתי בשמחה מעתיקה ממך את כל העבודות. התקבלת לפקולטה למשפטים. למה שינית כיוון ובחרת בחינוך רק אלוהים יודע." היא מגלגלת עיניים.

"זה יישמע אידיאליסטי," אני אומרת ונשמעת כמו מורה, "אני באמת רוצה להשפיע על הקטנטנים, הכול מתחיל בחינוך. ליה, את זוכרת את המורה שלך בכיתה א'?"

"בטח שאני זוכרת אותה."

"היא הייתה מורה טובה?"

"מעולה, עדנה הייתה מדהימה."

"בדיוק בגלל זה אני רוצה להיות מורה, נכון שיכולתי לבחור בכל תחום אחר אבל אני באמת שמחה על ההחלטה שקיבלתי לפני שלוש שנים. חוץ מזה שחוזים לא מעניינים אותי, ולא לכולם יש אבא עורך דין כריש שמחכה שהן ישתלבו במשרד המשפחתי כמוך, ליה. ועכשיו, אם תסלחו לי," אני לוגמת לגימה אחרונה בהחלט מהקפה המשובח של איתן, "אני חייבת ללכת, יש לי עולם שלם לשנות על הראש." אני מצחקקת והן איתי.

מורי מתרוממת ראשונה ואנחנו בעקבותיה, כל אחת פונה לפקולטה שלה.

"קבענו בעשר," אני אומרת שוב, מקפלת את העיתון לחצי ודוחפת אותו לתיק.