הכי גרוע לאבד מישהו עם שם נפוץ. אם מאבדים מישהו עם שם כמו תום, למשל, אפשר בכל רגע לשמוע ילדה צועקת בגינה: "תום! בוא עכ-שיו!" ולהיצבט. אני איבדתי יושי, ולא נתקלתי בשם הזה מאז. לפעמים אני כמעט מצליחה להאמין שפרופ' יהושע ברינגר היה בסך הכול אדם שהכרתי. שדרכינו אמנם הצטלבו בנקודות מסוימות, בתהילתו המפוארת וגם בסופו המצער, אבל כל זה לא באמת היה קשור אלי. יושי הוא הוודאות המיטשטשת כשמנסים למקד אותה. כמו כאב שיניים. כמו אלוהים.
עכשיו שעת ערב מוקדמת, ולא אכפת לי לענות על כל השאלות. יש לי את כל שעות הלילה, ואחריהן את שעת השחר וציפורי הבוקר, ורק אחריהן העולם ימשיך לנוע. זו בועת זמן. פעם הזמן היה נפרש, אינסופי. היום אני צריכה ליצור בועות בתוך הזמן המתקצר. יום על החוף. לילה במדבר. לשכוח. קשה לשכוח, כי כל הדברים שלא נדחסו אל הזמן מסתופפים תמיד גם הם ברכב הנוסע. ילדים שלא נולדו, תוכניות שגוועו. התחלות שננטשו בטרם הבשילו. המקומות התחילו לחזור על עצמם, ים המלח, כרמל, כנרת, ואלו שהובטח להם בטיול הקודם להפוך מאפשרות לממשות צצים מחדש במקום שקיבלו עליו חזקה ותובעים את עלבונם. אבל יש גם יתרונות לשנים המצטברות. למשל עיניים מנוסות, שלמדו עם הזמן לזהות מהצד תספורות מתאמצות מדי, מחולות חיזור נלהבים מדי ואהבה כלה, חסרת סיכוי. האופן הבהיר שבו אני רואה את כל זה לפעמים כמעט מביך, כאילו רוב העולם מסתובב עירום.
האמת היא שאין כמעט חלקים בבית שיושי לא נוכח בהם. בצילום רנטגן של הבית, החלקים שלו היו דלוקים וזוהרים. למשל הספרים. ארון הספרים הכחול הוא היחיד שנשאר. זה היה הארון הראשון שלנו. עמוס קנה אותו לפני שנים במכירת סוף עונה של רשת רהיטים שוודית, ואמר שבמחיר כזה משתלם לקנות ארון שיחזיק רק כמה שנים. אחריו קנינו עוד ארונות, כי הספרים הלכו והצטברו. בשנים הראשונות אספנו אותם ביראת כבוד, במחשבה שיהיו צוואה וראי ויעידו על מי שהיינו.
בהדרגה התחלנו לסנן את עשרות הספרים, שהעידו פחות עלינו ויותר על מבצעים ועל ירידת מחירי הדפוס. מסרתי גם ספרים שלא חשבתי שאפרד מהם לעולם. מול הספרייה הפיזית עמדה ספרייה מקבילה, בלתי-נראית. על כריכות הספרים נותרו שאריות דנ"א של התקופה שבה קראתי אותם, הדרך שבה הגעתי אליהם או האנשים שנתנו לי אותם, וכל נגיעה בהם העלתה רוח רפאים. הרבה שנים נאחזתי בהם, מעירה את המתים. עם השנים גיליתי כי ספריית הזיכרונות הזאת לא באמת נחוצה לי. שנה אחת, לפני פסח, הוצאתי לרחוב ארגז שרטט מרוחות זועמות. במקום הפנוי שנוצר היתה הקלה.
אחר כך מסרתי גם קלאסיקות, כי קצתי במילים שהערצתי. מילים לימדו מי גיבור ומה נשגב ולאיזו אהבה יש לשאוף והפכו אותנו למי שאנחנו. כל כך הרבה שכבות הצטברו. הדחף הטבעי, הראשוני, הלך ונשכח. והתחלתי לחשוב, איזו הקלה תהיה לשרוף הכול ולהתחיל מההתחלה. להשתחרר מן העבדות ולתעות חופשיים במדבר הריק, בדרך אל המילים הקדושות.
נפטרנו מהספרים, ואז מהמדפים שהתקלפו או דהו. הארון הכחול נותר חלק ויפה, קל מציפיות, וזה היה הארון היחיד שהשארנו. מדף שלם בו הוא כרוניקה של חיינו המשותפים. יש שם את "היכל הכלים השבורים" של דוד שחר, את הספרים הראשונים שיושי כתב, וקניתי כשעוד הערצתי אותו מרחוק, את הספרים המאוחרים יותר שלו, עם הקדשה בכתב ידו, ואת הספר האחרון, שהוקדש לי: "לעמליה, שהיא חלק מהסיפור". לא אהבתי את ההקדשה הרומזנית, שמנסה לספר לקוראים סיפור מעל לראשי.
יש שאריות של יושי גם במטבח. הספל שאני שותה ממנו כל בוקר, ספל בצבע תכלת, עם כיתוב "ההבנה היא התכלית", הוא מתנה ממנו, מזכרת מהתקופה שבה היינו קונים זה לזה ספלים עם משפטים פילוסופיים מעוותים, המיוחסים להוגים הלא-נכונים. זה הספל האהוב עלי. הוא אולי לא מדויק פילוסופית, אבל הגודל והמרקם שלו מושלמים.
על הצלחת לידי מונחים כמה שקדים ותפוח חצי נגוס. בשרו הלבן-צהבהב של התפוח, שהיה קשה ומושלם, כבר החל להעלות שכבה עכורה ולהתכווץ. אני יודעת שלתופעה קוראים חמצון, רסיס מידע שקלטתי מכתבה במגזין. אבל אני לא באמת מבינה מה קורה לתפוח, ולמה תוכו היפה מתחיל להירקב ברגע שהוא נחשף לאוויר העולם. מעולם לא העמקתי בלימודי פיזיקה, ביולוגיה, כימיה. נהייתי סופרת כדי להבין איך דברים נרקבים.
כשהכרתי את יושי, הרתיעה הבסיסית שלי ממדעים מדויקים קיבלה צבעים רומנטיים ואפילו הכרחיים. חשבתי שאני חיה במילים ובנוסחאות זרות לי. יותר מזה: הצטמצמות אליהן היתה פגיעה ברגשותי. מה לי ולכל מה שאינו מופשט. הרבה שנים האמנתי שזאת האמת והייתי אסירת תודה על ההכרה והגאולה. הרי רק בזכות פרופ' ברינגר למדתי ספרות. אלא שעם השנים, בהבלחות שהצטברו, גיליתי להפתעתי שאני דווקא טובה במתמטיקה, ומפתיע אף יותר, שכל הדברים שחיפשתי התקיימו גם שם. היו עולמות שלמים של אפשרויות להקדיש להן חיים. ללמוד שפה על חוקיה וסודותיה, לשייף יכולות שיפתחו דלתות אל שלטון ייחודי ובודד. לפעמים אני חושבת, מה עשית לי יושי. יכולתי להיות ביולוגית או זואולוגית. יכולתי לדבר את שפת הציפורים.
כמו כל הסיפורים, גם סיפור ההיכרות של יושי ושלי לוטש בהדרגה ונוקה מהחלקים שפחות התאימו. סיפרתי אותו כל כך הרבה פעמים, עד שהשתכנעתי שהגרסה הרשמית היא הנכונה. והרי באמת כתבתי חיבור על המחקר שלו, ובאמת זכיתי בתחרות מאמרים לנוער וכך פגשתי אותו בפעם הראשונה. סיפרתי את האמת הזו בלהט של מאמינים שמספרים שראו צדיק מחולל נס. אבל השנים עברו, הבחירות כבר נעשו, ואין יותר צורך בנסים שיצדיקו אותן. והאמת היא שפרופ' יהושע ברינגר לא ממש עניין אותי בתור נערה. הייתי מאוהבת במורה לספרות ורציתי להרשים אותה.
המורה לספרות, מרב, היתה רזה, חומת שיער ונמרצת ולבשה כמעט תמיד בגדים עם עיטורי פרחים ופרפרים בצבעי פסטל. פגשנו אותה לראשונה כשהיתה עדיין סמינריסטית, ואנחנו תלמידות בית הספר היסודי. "הסמינריסטיות", כפי שכינינו אותן במקשה אחת, היום הסמינריסטיות יבואו, היו קבוצה של חמש תלמידות במכללה להוראה, צעירות ורעננות, שישבו בירכתי הכיתה לצפות בשיעורים. היינו מודעות לתפקידנו כתצוגה שתגרום להן לגבש דעה על תלמידות ועל הוראה, ונמשכנו אל דמויותיהן הצבעוניות והצעירות שזהרו במבני הבטון. הן לא דמו בכלום למורותינו המבוגרות, מכוסות הראש וחמורות הסבר, והיתה בהן הבטחה לסוג לימוד שונה, שהרגשנו בחוש שקיים איפשהו בעולם, של חניכה וחתירה לאמת.
הישיבה בירכתי כיתתנו לא שכנעה את המורה מרב ללמד בבית הספר היסודי; פגשנו אותה שוב בתיכון, שם היתה למורה שמגישה אותנו לבגרות בספרות. המורה מרב היתה מסוג המורים שמאמינים ברוח האדם ובכוחן של מילים טובות. הציפיות שלה מאיתנו היו מעטות. כל אמירה חצי מקורית זכתה לתגובה אוהדת. במהרה למדנו להגיד את המשפטים שישמחו אותה, וחלום הלמידה נדחק בפני נשיאת החן. באין מודלים אחרים היא עדיין סימלה את הפסגה שיש לשאוף אליה, ומילה טובה ממנה היתה פרס לא נדיר, אך עדיין נחשק. הנפש היא חמנית נוטה תמיד אל שמש.
כך שיום סתווי אחד בצהריים עליתי על האוטובוס ונסעתי לספריית האוניברסיטה. המשימה שקיבלנו היתה נעימה: לבחור דמות בספרות הישראלית ולהתחקות אחר מקורות השראה אפשריים עבורה. המילה "אפשריים" טמנה בחובה אפשרויות אלתור בלתי-נדלות. לא נדרשתי אפילו לאלתר: קרוב משפחה שלי, מדרגה שלישית או רביעית, היה פעיל מחתרת בתקופת המנדט והונצח בספר נוער די פופולרי. החלטתי להתעלם ממנו, ולכתוב דווקא על "היכל הכלים השבורים" של דוד שחר. כמה שבועות קודם לכן קראתי את הספר הראשון בסדרה, והגיבור, גבריאל לוריא, היה מוכר וקרוב הרבה יותר משאֵר הבשר העלום, שאת הספר עליו קראתי לפני שנים. אמנם לא ציפיתי שיקום הקריאה ויקום בית הספר יתאחדו, אבל ידעתי שהמורה מרב תתרשם מדוד שחר הרבה יותר.
האוניברסיטה היתה ממוקמת במרחק כמה תחנות מבית הספר ונכללה בגבול הבלתי-נראה ששורטט סביבנו מילדות. היה ברור שנועדנו ללמוד שם, ושעד שנגיע כבר נכיר את הבניינים והמדשאות כמו בית. ידענו לחפש מאמרים במחשב ולהזמין אותם, ואז להפיק מהם עבודות. וכבר חשדנו שגם המקום הזה יהיה המשך של חיבור רסיסי ידע עם קורטוב דעה אישית שתזכה לתשואות, וככה נצלח גם אותו.
מצאתי בספרייה המרכזית ארבעה מאמרים על "היכל הכלים השבורים" וצילמתי אותם. אחר כך התמקמתי בפינה תחומה בספרייה למשפטים וקראתי אותם ברפרוף. שלושה מהם טענו שדמותו של גבריאל לוריא מבוססת על דמויות אמיתיות והביאו סימוכין לדבריהם. הרביעי, מאמר מאת ד"ר יהושע ברינגר, טען שלוריא הוא דמות בדויה לחלוטין. בחרתי לאמץ את דעתו כי היה לו שם של קשיש מכובד, כי היה שונה משלושת האחרים, ובעיקר כי היה קל יותר לטעון בזכות הקיום של דמות דמיונית, מאשר לעקוב אחרי פריטי ביוגרפיה של אנשים שנטען שהם גבריאל לוריא. לא ידעתי אז שד"ר ברינגר צעיר ויפה. העתקתי כמה פסקאות מכל מאמר, כולל מראי מקום, התמקדתי בעיקר במאמר של ברינגר והסברתי למה לדעתי הוא צודק. כשקסם הישיבה בספרייה אקדמית, מוקפת ספרים, מיצה את עצמו, הלכתי לקנות שוקו במכונה. מצאתי שם גם מוסף של עיתון יומי, יצאתי החוצה וקראתי אותו על הדשא.
המורה מרב התמוגגה מהעבודה, כצפוי. היא עיטרה אותה במספר מאה, מוקף בעיגול בעט אדום עם סימן קריאה. מתחתיה הוסיפה בכתב ידה: "נפלא! יכולת ניתוח מרשימה ומחשבה מקורית". היא אמנם לא הציעה להיפגש איתי לכוס קפה בערב ולדבר על החיים, אבל כמה ימים אחר כך ביקשה את רשותי לשלוח את העבודה לתחרות מאמרים של תלמידי תיכון. זכיתי במקום השני המשפיל ושם היה יושי, שהוזמן לדבר על הנגשת הספרות לנוער.
לימים דבקתי בגרסה שלפיה הערצתי את יושי כבר בתיכון וקראתי את כל מאמריו. שנינו נהנינו מתפקידנו בגרסה הזו, יושי כמלומד נערץ ואני כנערה אינטליגנטית. אבל לא כך הוא נהיה יושי שלי. בטקס שבו ראיתי אותו בפעם הראשונה, הוא היה בעיקר הפער בין הציפייה למציאות. דמיינתי איש מבוגר בעל שפה מליצית. להפתעתי, אחרי שהמנחה הכריז: "ד"ר ברינגר, מומחה לספרות ישראלית, יברך את הזוכים ויספר להם על עולם המחקר הספרותי הממתין להם," קם ממקומו אחד הצעירים שישבו בשורה הראשונה. הוא נראה כמו הסטודנטים שראינו תמיד מסתובבים בספריות האוניברסיטה. היו לו תלתלים חומים שנראו רכים וחיוך שחצני אבל נאה. הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה עם פסים חומים מבד, שנראתה גם היא נעימה במפתיע, ושונה מהחולצות המכופתרות שגברים שהכרתי לבשו בשבת והיו תמיד לבנות וסינתטיות. בנאומו הזכיר את החיבור שלי, והבנתי מיד שלא קרא אותו.
בסוף הטקס המורה מרב לקחה אותי אליו והציגה אותי בפניו בתור זו שכתבה את המאמר הנפלא, נפלא, שהתבסס על המאמר שלו. התלהבותה וחייכנותה נראו זרות ומופרזות מחוץ לאולפנה ודרך עיניהם של אחרים. יושי נראה פזור מחשבה, אבל חייך אלי ואמר לי כל הכבוד. הוא היה נאה, ולרגע ריחפה בי כמוסה ובתוכה אפשרות עתידית של חיים שלמים: המרצה הצעיר מבחין מיד בנערה. הם מנהלים רומן מכתבים עמוק, ובסופו של דבר מתאהבים. הכמוסה נותרה חתומה.
היום אני יודעת למנות את כל האסונות האפשריים שעלולים לצמוח מפגישות בין נערה למרצה צעיר. נערה מבקשת חניכה נפשית, גבר רוצה נערה צעירה. ייתכן שגם להפך - הנערה היא שחושקת במרצה הצעיר, שמצדו מחפש נפש לחניכה. כך או כך, יושי ואני ניצלנו. הייתי צעירה מדי והוא היה טרוד מדי. לימים ידעתי שאז כבר פגש את ג'וליה, והם היו בשלב טורד הנפש של תחילת קשר חדש. הוא כן ביקש את כתובתי באותו היום, והבטיח שישלח לי מאמר נוסף שכתב על "היכל הכלים השבורים". להפתעתי, מקץ כמה ימים אכן הגיע בדואר כתב עת לספרות, ובו מאמר מאת ד"ר ברינגר. מאז הייתי מקבלת כל מאמר של יושי שפורסם, אחת לכמה חודשים. לא ידעתי אז דבר על רשימות דואר ומזכירות חוגים, וראיתי במשלוחים סוג של מתנה אישית. דמיינתי אותו מכניס בעצמו את כתב העת למעטפה ומעתיק את כתובתי מהפתק שעליו רשמתי אותה, שוודאי כבר דהה מאז. על המאמרים עצמם רק רפרפתי. אבל רסיסים חיצוניים של הגדרתי העצמית המשיכו להגיע בדואר, וכעבור שלוש שנים הצטברו מספיק מהם כדי שאירשם ללימודי ספרות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.