על ביטחון וחוסר ביטחון: הקרב הכפול של נשים לוחמות

פרק ראשון על מדינות, על אלימות ועל מה שביניהן

הספר מתמקד בחשיבות של שילוב המחקר על חיילות קרביות בידע המצטבר בלימודי הביטחון ובחקר האלימות והטראומה. מחקרנו מדגיש את התובנות שניתן להפיק ממחקר שמתמקד בלוחמות ואינו מסתפק בהתייחסות אליהן בשולי הדברים בלבד. הספר מציג את הנרטיבים של חיילות קרביות על אודות החוויות האישיות שלהן בסביבה של קונפליקט, אלימות ולחימה. הנרטיבים שלהן חושפים את המגוון ואת המורכבוּת של הדרכים שבהן חוו את השירות הצבאי שלהן. הלוחמות לא בהכרח מזדהות עם המדינה או עם שלטונותיה, הן נבדלות זו מזו בתיאור החוויות שלהן ובדרכים שבהן הן חוֹווֹת טראומה, ובמגוון הדעות שיש להן על משמעותן של גבריות ושל נשיות ועל הגדרת התפקיד שלהן כלוחמות. כל פרק בספר מתייחס לאחת או יותר מהסוגיות האלה ולמשמעות התיאורטית שלהן. הפרק הזה מספק בסיס תיאורטי לספר, ואנחנו טוענות בו שהידע והמחקר על נשים כשחקניות מדינתיות אלימות לא רק מלמד אותנו על חיילות ולוחמות, אלא גם מאפשר לנו לשבור מוסכמות בנושאים הרחבים יותר של מגדר, אלימות, ביטחון ומלחמה.

מחקרים ביקורתיים על ביטחון עסקו בנושאים של ביטחון ואלימות מכמה נקודות מבט תיאורטיות ובהקשר של כמה תחומי ידע, לרבות לימודי שלום, יחסים בין־לאומיים, מגדר, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, גיאופוליטיקה, תיאוריה פמיניסטית של יחסים בין־לאומיים, ספרות, סוציולוגיה ולימודים אזוריים. נקודות מבט שונות אלו אִפשרו לחוקרים לחשוף את מגוון הדרכים שבהן מאבקים מזוינים ואלימות פוליטית משפיעים על חברות ומשמשים בו בזמן גם סמנים חברתיים לקביעת זהויות וגבולות. חקירה אקדמית מבעד לנקודות המבט המרובות הללו מאפשרת לחוקרים להעמיק יותר בדיון על מושג הביטחון. ואף על פי כן, למרות המפגשים הבין־תחומיים הרבים שמאפיינים את המחקר הביקורתי על ביטחון, העיסוק הישיר בשחקנים מדינתיים אלימים עודנו מוגבל, והדברים אמורים גם במחקר הפמיניסטי של יחסים בין־לאומיים. יתרה מזו, הן הגישה הביקורתית ללימודי ביטחון הן המחקר הפמיניסטי של יחסים בין־לאומיים מרבים לבקר את הזרם המרכזי של לימודי הביטחון על התמקדותו בשחקנים מדינתיים מהאליטה והתעלמותו מנרטיבים של שחקנים חברתיים. ברוח הביקורת הזאת, אנחנו קוראות כאן לחוקרים ביקורתיים ולחוקרים פמיניסטיים של יחסים בין־לאומיים להכיר בהימנעותם שלהם ממחקר נרטיבי על אודות שחקנים מדינתיים אלימים.

כחוקרות שעוסקות במחקר נרטיבי אנחנו יודעות היטב שנרטיבים מטבעם הם פוליטיים מאוד — והם תמיד מציינים רגע פוליטי.71 לכן עלינו לשאול את עצמנו: האם אנחנו מקשיבות לנרטיבים באופן ביקורתי? מי ראויים וראויות לתשומת הלב שלנו ולקֶשֶׁב שלנו? ומי אינם ראויים להם? הבחירה להקשיב לנרטיב מסוים ולהתעלם מאחר היא אקט פוליטי. חוקרים ביקורתיים שואפים להרחיב את הידע על מה שנחקר ונלמד מעט מדי, לרבות נושאים שנחשבים טאבו.

כחוקרות העוסקות במגוון נושאים בתחום מדעי המדינה, בתיאוריה פמיניסטית של יחסים בין־לאומיים, במחקר ביקורתי על ביטחון, בעבודה סוציאלית ובטראומה, מצאנו את עצמנו חוֹווֹת חוויה אישית מיוחדת במינה, וזו נעשתה בהמשך חלק מהרציונל לכתיבת הספר הזה: כאשר אנחנו מספרות לעמיתים ולעמיתות שאנחנו עוסקות במחקר על נשים פעילות שלום או על נשים שפועלות למען שוויון מגדרי, התגובה היא בדרך כלל של התרגשות ועניין רב. ואולם כאשר אנחנו מוסיפות שהמחקר שלנו עוסק גם בחיילות קרביות בצה"ל, אנחנו מבחינות לעתים באי־נוחות, בחוסר רצון לדון בנושא ואפילו בכעס. הדיכוטומיה הזאת גרמה לנו לתהות איך אפשר לעסוק במחקר ביקורתי בלי לפסול זוויות מחקר מסוימות.

מנקודות המבט של המחקר הביקורתי ושל המחקר הפמיניסטי של יחסים בין־לאומיים פרק זה מדגיש עד כמה חשוב לכלול במחקר האקדמי את הנרטיבים של שחקנים מדינתיים אלימים כגון נשים לוחמות. זהו נושא שלא נחקר דיו, ואנחנו נדון כאן גם באתגרים שהוא מעמיד לפני חוקרים שעוסקים בו.

בחרנו להתמקד בלוחמות ובתומכות לחימה כדי להרחיב את הידע המצוי בממשק שבין מגדר, ביטחון, אלימות וקרב. מחקר ביקורתי מכיר בהיבט האמנציפטורי או ה"משחרר" של הידע; הידע, כשהוא נגיש לשחקנים חברתיים מוחלשים, עשוי להירתם לטובת אקטיביזם חברתי ושינוי יחסי הכוח. בפרק זה אנחנו מציגות דרכים חלופיות ליצירת "מחקר משחרר" על ידי הקשבה לנרטיבים של שחקנים אלימים — חיילות קרביות לדוגמה — ובחינתם. גישה זו פותחת שלושה כיוונים אפשריים של מחקר משחרר. האחד מתייחס לבעייתיות של תפיסת המדינה כישות אחת אחידה; השני מערער על הדיכוטומיה השגויה שבין החזק לחסר האונים ומציע התייחסות הכרחית לבעייתיות של המבנה הבינארי הזה, שעדיין טבוע בגישות הביקורתיות של ימינו; ומהשלישי עולה שדיון מעמיק בטראומת המלחמה ובהשלכותיה — גם על הנלחמים בשורות הצד החזק לכאורה — והעלאתן על סדר היום הציבורי עלולים לעורר ספקות בנוגע להחלטה לפעול באלימות.

פרק זה עוסק אפוא בתפקידן של הגישה הביקורתית לביטחון ושל התיאוריה הפמיניסטית של יחסים בין־לאומיים ביצירת ידע משחרר, ודן ביתרונות ההקשבה לקולות גלויים ומושתקים כאמצעי לחשיפת החוויות של שחקנים מדינתיים אלימים. הפרק מראה שנשים לוחמות הן בו בזמן שחקניות מדינתיות אלימות וגם שחקניות חברתיות, ושהמחקר על שחקנים מדינתיים אלימים יכול לזרוע אור חדש על נושאים של מגדר ומלחמה. הבנה חדשה זו מובילה אותנו בהכרח לשבירת הבינאריוּת של תפיסות אחרות של אלימות ומלחמה, כפי שמתואר בפרקים הבאים.

גישות ביקורתיות ללימודי הביטחון

החוקרת הנודעת ג'ין אלשטיין72 טוענת שחיפוש הידע כרוך תמיד במאבק פוליטי. ברוח דומה מחקרים ביקורתיים על ביטחון ועל אלימות פוליטית מסבים את תשומת הלב לאחריות הפוליטית של חוקרים בתחום לימודי הביטחון.73 לאמיתו של דבר, מחקרים בשדה זה הראו שחוקרים ביקורתיים בתחום לימודי הביטחון הם בעצמם שחקנים פוליטיים.74 עיסוק ביקורתי בחקר הביטחון ומחקר בנושאים ספציפיים שלא נחקרו קודם לכן אכן יכולים להוביל לבניית "ידע משחרר".75 יתר על כן, מחקר כזה יוכל אפילו לייצר "מחקרי התנגדות" ("resistance studies").76 תיאורטיקנים ביקורתיים מייחסים למחקר הביקורתי את חשיפת ההנחות ההגמוניות המרומזות שמניעות את המאמצים האקדמיים למנוע שכפול של מערכות מגובשות של דיכוי מעמדי, גזעי, אתני ומגדרי.77 ניתן לומר שהמשיכה לחקור סוגי "התנגדות" משנה את כיוונם של המחקר והפרקטיקה האקדמיים ומטה אותם אל החלש והמדוכא78 או אל מי שנוטה להתנגד למערכת ההיררכית.

האתיקה והפוליטיקה של הגדרת הביטחון נקבעות, להלכה ולמעשה, על פי "אובייקט הייחוס" שנבחר, כלומר בהתאם לתשובתנו לשאלה: "לביטחונו של מי אנחנו דואגים?"79 גישות ביקורתיות ללימודי הביטחון עשויות לשאול גם: "את ביטחונו של מי אנחנו חוקרים?"80 על ידי עיסוק בפרטים ובשחקנים חברתיים במקום בשחקני אליטה ובשחקנים מדינתיים, חוקרים ביקורתיים משנים את המיקוד של לימודי היחסים הבין־לאומיים ומרחיבים את הידע על ביטחון ועל פוליטיקה עולמית.81 אכן, כפי שטענו רייצ'ל וודוורד וניל ג'נקינגס, "מלחמה מביאה שוויון הזדמנויות בסבל, והדעות חלוקות אם מבחינה פוליטית וחברתית עדותו של הלוחם מועדפת, או צריכה להיות מועדפת, בחקר המלחמה".82

מחקרים ביקורתיים על ביטחון ומחקר פמיניסטי של יחסים בין־לאומיים נוטים להקשיב לצד שנמצא בעמדת הנחיתות ולהתמקד בו, ומעדיפים שלא לעסוק בַּשחקנים שנחשבים חזקים.83 זאת ועוד, רבים מהחוקרים הביקורתיים שעוסקים בחיילים לשעבר ממקדים את מחקרם בחיילים שהפכו לפעילי שלום לאחר שחרורם מהצבא.84 בהיגיון שעולה בקנה אחד עם נטייה זו טוען ריצ'רד ג'קסון שהמחקר הביקורתי יֵצא נשכר מאימוץ המסגרת של לימודי ההתנגדות וימצא בו יתרונות תיאורטיים פוטנציאליים.85 ג'קסון צופה שלימודי ההתנגדות יכולים להסיט את עניינם של המחקר האקדמי והפרקטיקה אל החלש והמדוכא וטוען שהתוצאות של מחקרים כאלה ישמשו משאב יקר ערך לתנועות חברתיות, לארגוני זכויות אדם, לקבוצות מחאה, לקבוצות מדוכאות ולאנושות בכלל. מחקר כגון זה עשוי לדבריו לחולל שינוי חברתי של ממש בעולם שמעבר לאקדמיה.86 ראייה זו מתיישבת היטב עם עמדתם של מחקרים קודמים שקראו להתנגדות למוסכמות הפטריארכליות על ידי התקרבות אל ערכים דמוקרטיים יותר והעמקת האתיקה של הדאגה והטיפול, הן במחקר הן בפרקטיקה.87

ואולם אף על פי שלאלימות מדינתית יש להתנגד, ואף על פי שחוקרים ביקורתיים אכן צריכים להתנגד להנחות הגמוניות, יש לדעת שאת ההתנגדות הזאת אפשר — ואולי גם צריך — להניע באמצעות הידע האמפירי שנצבר במחקר ובניתוח של שחקנים מדינתיים.88 לאמיתו של דבר, כפי שהראו מחקרים פמיניסטיים ביחסים בין־לאומיים, היכרות עם שחקנים מדינתיים ממחישה את הבעייתיות של ההנחה שאפשר להתוות גבולות ברורים בין "המדינה" ו"האזרח" מצד אחד ובין "הצבא" ו"החברה" מצד שני.89 חוקרים צריכים אפוא להקשיב לנרטיבים של מי שמפעילים אלימות כדי להתקדם אל הבנה מלאה של האלימות על ידי חקירתה במונחים כוללניים יותר, באמצעות בחינה ביקורתית מדוקדקת של החוויות, המורכבויות והקולות המושתקים של שחקנים אלו ועל ידי ניתוח של ההבדלים בין הנרטיבים שלהם.

המחקרים שנעשים בתחום התיאוריה הפמיניסטית של היחסים הבין־לאומיים קוראים לבחינה מחודשת של חשיבות המגדר בזירה הבין־לאומית וחותרים לנראוּת רבה יותר של נשים בתחום זה.90 יש בכך משום הוכחה נוספת לחשיבות של יצירת ידע נרחב על אלימות, אלימות מדינתית ושחקנים מדינתיים אלימים, ובכלל זה גם על חלקן של נשים באלימות ועל נשים שהן שחקניות מדינתיות אלימות. אם אנחנו מסכימות שהתייחסות לסוגיות מסוימות והתעלמות מאחרות הופכות את החוקרים לשחקנים פוליטיים או אפילו לאקטיביסטים,91 עלינו להכיר בסכנה הפוטנציאלית הטמונה בהתעלמות מודעת מחלקים מסוימים בסיפור — לדוגמה מן הנרטיבים של שחקנים מדינתיים אלימים. התעלמות כזאת מגבילה בהכרח את יכולתנו להבין אלימות וקונפליקטים ומצמצמת את גבולות הבנתנו. אם כן, בהקשר של חקר אלימות ושחקנים מדינתיים, מהקשבה לשחקנים ושחקניות מדינתיים והתעמקות בחוויותיהם אפשר להפיק ידע נוסף על אלימות. בראיונות שניתחנו לצורך כתיבת הספר הזה הקשבנו לשחקניות כאלה כדי ללמוד באופן ביקורתי על אלימות ובעיקר על אלימות פוליטית.

פירוק לגורמים של המושגים "מדינה" ו"שחקנים מדינתיים אלימים"

גישות ביקורתיות לביטחון נוטות כאמור להתמקד בשחקנים שנמצאים בעמדת נחיתות ובאוכלוסיות משועבדות; במקרים מסוימים נטייה זו עשויה להביא לידי ראיית המדינה כמקשה אחת, כשחקנית אחת יחידה. ואולם, כפי שמציין ג'ואל מגדל, יש להביא בחשבון שמדינות וחֲבָרות אינן עשויות מקשה אחת.92 לפיכך חוקרי אלימות פוליטית ואלימות מדינתית כלפי שחקנים חברתיים ופרטים צריכים לפרק לגורמים את המושגים "מדינה" ו"חברה" קודם שהם מתחילים במחקר עומק על אודות סכסוכים, ביטחון ואלימות.93 על החוקרים להיות מודעים לכך שלא תמיד האליטות השליטות הן שיוזמות מאבקי שליטה באזור מסוים או במדינה מסוימת, ולפעמים מעורבים בכך מגוון של שחקנים מכל מיני דרגים. רעיון זה אושש במחקרים שנדרשו הן לאלימות המדינתית כשלעצמה הן לקטגוריות השונות שלה.94 מחקרים אלו הראו שמדינות משתמשות בצורות שונות של אלימות כלפי אוכלוסיות שונות. משום כך, אפילו כאשר חוקרים מגדירים את המדינה כיחידה המרכזית של המחקר, הם צריכים להשוות כיצד אמצעים כגון הפרת זכויות אדם ננקטים כנגד קבוצות שונות שמרכיבות את אוכלוסייתה.95 הבדלי דת, מוצא, מקום גיאוגרפי ומעמד חברתי או הבדלים במידת ההשתלבות במדינה — גם לכל אלה יש השלכות חשובות על טיב היחס שמקבלות קבוצות אוכלוסייה שונות בתקופות של אלימות מדינתית חמורה.96 גם הוראות פתיחה באש, למשל, אפשר שיהיו שונות בהקשרים שונים ובאזורים שונים, לא רק באותה מדינה אלא אפילו באותה תקופה.97

פירוק לגורמים של המושג שחקנים מדינתיים משמעו מיונם לסוגיהם ובחינת זרועות השלטון של המדינה — הרשות השופטת והרשות המבצעת, רשויות אכיפת החוק, כוחות הביטחון וכו'. בהקשר זה אין לזהות בהכרח את הצבא עם המדינה.98 שרה בלמר ודיוויד ג'קסון מזהירים אותנו שאין לשכוח את הדיכוטומיות שבין המדינה לחברה מצד אחד ובין החברה לצבא מצד שני. אשר לחקר החוויות של חיילים משוחררים הם מייעצים לחוקרים להימנע מהקוטביות שבין מיליטריזם לאנטי־מיליטריזם.99 אזהרה זו מתיישבת היטב עם המאמצים של לימודי הביטחון הפמיניסטיים, המחקר הפמיניסטי ביחסים בין־לאומיים והמחקר הביקורתי על ביטחון להימנע מן הבינאריוּת הזאת.100

אפילו בתוך הארגון ההיררכי הפטריארכלי של הצבא עצמו ניתן לזהות מגוון של כוחות מנוגדים. לכן חיוני לפרק לגורמים הן את המדינה הן את הצבא, מכיוון שבכל אחת מהישויות הללו יימצאו בוודאי כוחות מתחרים מנוגדים.101 זאת ועוד, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, חיזוק השליטה האזרחית על הצבא לא בהכרח יביא לידי מדיניוּת שוחרת שלום; אדרבה, בתנאים מסוימים, בתרבות פוליטית מיליטריסטית למשל, שליטה אזרחית הדוקה יותר עלולה אפילו לתת לגיטימציה לשימוש בכוח ולעודד אותו.102 במובן זה אין דיכוטומיה בין המדינה או הצבא ובין החברה. בהקשר סוציו־פוליטי כזה, ידע משחרר לא יימצא בנתונים שייאספו על החברה בלבד, אלא בנתונים שייאספו על שחקנים חברתיים וצבאיים גם יחד.

בהקשר של מחקרים ביקורתיים והאג'נדה הטרנספורמטיבית של גישות ביקורתיות ללימודי הביטחון, בלמר וג'קסון מעלים את האפשרות שהמשאבים הנחוצים כדי לערער על המיליטריזם יימצאו דווקא במקומות שבהם לא היינו מצפים למצוא אותם.103 בעניין זה מצטרפים אליהם חוקרים אחרים שעוסקים בחיילים משוחררים ובסוגיות שקשורות אליהם, וממליצים גם הם שלא לקבל כמובנים מאליהם את הארכיטיפים הדיכוטומיים של החיילים המשוחררים המציגים אותם כ"הֵרואים, סטואים וגאים, או להפך — פגיעים, לא מתפקדים ומסוכנים".104 המבקש לעסוק בחוויות של מלחמה ושל אלימות פוליטית נדרש אפוא שלא להירתע מהתעמקות בנקודות המבט של חיילות וחיילים משוחררים על המלחמה.105

הצורך לאמץ גישה הוליסטית וכוללנית יותר במחקרים ביקורתיים תקף למחקר על כל מדינה. כשמשתמשים בישראל כמקרה בוחן בעניין זה, מוצאים מגוון גדול של מחקרים שיוחדו לחקר האלימות המדינתית, בעיקר בהקשר של מדיניותה בשטחים.106 תושבים פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה חוו כולם צורות שונות של אלימות מדינתית מצד ישראל, החל במִשטוּר ושיטור וכלה בלחימה והפצצות.107 ועם זאת אנחנו סבורות שעל חוקרים ביקורתיים לפרק את המושג "מדינה" באותו אופן שהם בוחנים לרכיביהם את "החברה" או את "המדוכאים". ואכן, מחקרים אחדים כבר פירקו לרכיבים את המושג "מדינת ישראל" מכמה היבטים והבחינו לדוגמה בין זרמים פוליטיים שונים כגון ימין ושמאל.108 מחקרים אחרים עמדו על הבדלים בשינויי המדיניות של ישראל במרחבים גיאוגרפיים שונים שבשליטתה,109 וכמה חוקרים מדגישים שהאלימות המדינתית אינה אחידה, אלא שונה בכל מקום ובכל תקופה.110 אנחנו טוענות שאין לראות במדינה ישות אחת אחידה, ולכן אין להתייחס כך גם לאלימות שהיא נוקטת, אלא לבחון מקרוב את התצרף של השחקנים המדינתיים והחברתיים למיניהם השותפים באלימות המדינתית. בחינת שחקנים מדינתיים אלימים, לרבות חיילים וחיילות בהווה ובעבר, אפשר שתסייע לנו בבירור השאלה החשובה של ההשפעה המכרעת שיש לַהֶקשר על עצם הקביעה ביטחון מהו ועל שינויים שעשויים לחול בהגדרת מהותו כשההקשר משתנה.111 דברים אלו אמורים גם בישראל וגם בחברות אחרות.

חשובים לא פחות בענייננו הם השסעים המגדריים בצבא ובמדינה, וסוגיות שקשורות בגיוס נשים לשירות קרבי נידונו בהרחבה בהקשר זה.112 מעניין במיוחד הגידול ההדרגתי אך המתמשך במספר הנשים שמתגייסות לשירות קרבי. ניסיונות להעריך אם גידול זה במספרן הביא לידי שינוי חיובי במעמד האישה בחברה הניבו תוצאות מעורבות: מצד אחד נשים יכולות לשרת בתפקידים רבים יותר, אך מצד שני השתלבותן בתפקידים שנחשבו בעבר גבריים עוררה תגובת נגד לא רצויה שמתבטאת בריבוי ההטרדות המיניות ומעשי האלימות המינית113 ובצורות אחרות של התנגדות לנשים, כגון אלה שהתעוררו בישראל בקרב חוגים דתיים ושמרניים. כאמור בפרק הקודם, חובת השירות הצבאי הוטלה על נשים בארץ זמן קצר לאחר הקמת המדינה, אבל פטורים ומגבלות ייחודיות הגבילו את רוב החיילות לתפקידים לא־קרביים בשירות החובה.114 ההפרדה הברורה בין נשים לגברים שנוצרה בצבא ונאכפה בו שנים, ביססה מבנה ממוגדר שהשלכותיו על הנשים בישראל מרחיקות לכת בכל תחומי החיים.115 בהקשר הזה, נושא מסקרן שעדיין לא נחקר דיו הוא טבען של חוויות הנשים שבוחרות לשרת כלוחמות או תומכות לחימה, ובכך בוחרות למעשה להיות סוכנות מדינתיות אלימות.116 מה יכולות הנשים הללו ללמד אותנו, בתפקידינו כחוקרות ואקטיביסטיות, על אלימות פוליטית, על יחסי כוח מגדריים ועל מורכבויות של אזורי מלחמה?

מחקר ביקורתי, קולות מושתקים וּפַעֲלָנוּת (סוכנות) של נשים

גישות ביקורתיות לביטחון, בעיקר פמיניסטיות, מדגישות את ההכרח לזהות קולות מושתקים.117 חוקרים וחוקרות פמיניסטיים וביקורתיים מדגישים במקביל את הצורך לחקור את הפעלנות היוזמת (סוכנות; agency) של נשים בענייני ביטחון. השתתפותן של נשים בתהליכי שלום זכתה משום כך להתייחסות במספר רב של עבודות אקדמיות.118 צריך אפוא לשאול: למה שלא נלמד ונכתוב על השתתפותן הפעילה של נשים במלחמה? בפועל, העיסוק בנשים באזורי סכסוך ומלחמה נסב בעיקר על קורבנוּתן והישרדוּתן, אולם להשתתפותן הממשית בהגדרה מחדש של נרטיב המלחמה מתייחסים רק לעתים רחוקות.119

חוקרים וחוקרות שעוסקים במחקר ביקורתי ובלימודי ביטחון פמיניסטיים מערערים על הבניית הנשים כקורבנות ומדגישים שהן יכולות להיות פועלות יוזמות, לבנות ולהגדיר בעצמן תפיסה של ביטחון, ובתוך כך לשכלל את ההבנה של המונח ביטחון לאומי.120 החשיבות הרבה של חקר מלחמה וסכסוכים על ידי התמקדות בנשים כקורבנות מלחמה ותקיפה מינית מובנת מאליה, אולם מחקר על אלימות במלחמה רק מן ההיבט של אלימות מינית נגד נשים, אגב הזנחת היבטים אחרים של חוויותיהן של נשים במלחמה, מחזיר את הנשים אל הקטגוריה הבינארית של "חסרות אונים" או "קורבנות". לדעתנו, כדי להציג נרטיבים מגוונים של מלחמה, המחקר הביקורתי על ביטחון חייב לכלול מחקרים על החוויות של נשים שפועלות באלימות בעצמן או מתפקדות בסביבות אלימות. ואכן, באחרונה נוספו לספרות מחקרים אחדים על נשים כשחקניות מדינתיות אלימות, כלומר נשים שמשתמשות באלימות במלחמות ובסכסוכים בהקשרים שונים.121

המחקר הממושך שלנו על חיילות קרביות ותומכות לחימה מאפשר לנו בספר הזה לתת פנים לשחקניות מדינתיות אלימות. במחקרנו נשמענו לאזהרתן של חוקרות בכירות122 שהסבו את תשומת הלב לסכנה שבצנזורה העצמית123 שעשויה להתפתח כאשר חוקרים עוסקים במחקר על שחקני מדינה, וכדי להימנע מקשר ישיר עם הצבא (או מתלוּת בו), בחרנו לראיין חיילות משוחררות, ולא חיילות בשירות פעיל.

במחקרים על אודות ביטחון, אפשר לראות חיילות ולוחמות בדרך כלל כסוכנות מדינתיות, אך גם כחלק בלתי נפרד מהחברה, מכיוון שאין ניגוד בין שתי הזהויות האלה. זו הייתה נקודת המוצא הכפולה של מסענו בעקבות קולותיהן הגלויים והנסתרים של הלוחמות. למדנו בעיקר על הפַּעֲלָנוּת שלהן ועל מאבקיהן בסביבה הצבאית הפטריארכלית, על המשמעות של להיות לוחמת ועל המשמעות של להיות אישה לוחמת באזור של סכסוך בהקשר של כיבוש צבאי של אוכלוסייה אזרחית.

במסע המחקר שלנו124 נתקלנו בפער בתיאוריה ובמתודולוגיה של חוקרים שעוסקים בביטחון מתוך גישות ביקורתיות. המגמה הרווחת בגישות ביקורתיות לביטחון היא לחקור את ההשלכות של אלימות ושל סכסוכים על החלשים והמדוכאים שבחברה; בניגוד למגמה זו בחרנו אנחנו להתמקד בלוחמות שמשתתפות בסכסוכים מזוינים אלימים, שקולותיהן מושתקים ונדחקים אל השוליים, ושחוויותיהן ומעמדן עדיין לא נחקרו די הצורך. בעצם שירותן בתפקידים צבאיים בארגון היררכי פטריארכלי הלוחמות האלה הופכות לחלק מאלימות המדינה. אלא שהן גם כפופות לסדר החברתי שנבנה על הנחות גבריות הגמוניות, וכך במידה מסוימת הן גם מדוכאות וגם מדכאות.

נזכיר שוב שמחקרים ביקורתיים על ביטחון שואפים לייצר ידע משחרר,125 ואפילו לקדם לימודי התנגדות.126 ואולם בחינה ביקורתית של הכוח הצבאי והמדינתי לא בהכרח מחייבת הימנעות מהנרטיבים של שחקנים מדינתיים אלימים. ביקורתיות כלפי הצבא פירושה סקרנות ספקנית לגבי אופיו, ייצוגו ואופן פעולתו.127 ברוח כתביה של סינת'יה אנלו128 נֹאמר שמחקר ביקורתי על ביטחון, מעצם טבעו, אינו מקבל את הכוח הצבאי כמובן מאליו, ואינו רואה בו פרה קדושה שאל לו למחקר לגעת בה, ולכן משימתו היא להרחיב את המחקר אל מעבר לגבולות תפקידו של הצבא בהגנה על המדינה מפני איומים מבחוץ.129

אנחנו יודעות היטב שבטווח החוויות של הנשים כשחקניות מדינתיות ישנם הבדלים רבים בין חוויות של חיילות קרביות ושל חיילות לא־קרביות,130 והבדלים רבים לא פחות בין שירות החובה לשירות מקצועי.131 עם זאת, באמצעות מחקר על לוחמות שמשרתות באזורי סכסוך בסביבה צבאית גברית, אנחנו יכולות לנתח כמה הבחנות בינאריות — כגון ההבחנות בין מגן למוגן, בין אקטיבי לפסיבי, בין היסטרי לקר רוח או בין חזק לפגיע — ולערער על תקפותן. הבחנות בינאריות אלו מייצגות הבניות ומרחבים פטריארכליים,132 ולכן הרגשנו צורך לעסוק בנרטיבים חלופיים של אלימות ואלימות מדינתית, ובעיקר בנרטיבים של חיילות, שקולן הושתק או נזנח עד כה. האג'נדה המחקרית שלנו, המושתתת על עיסוק מכוון בשחקנים מדינתיים אלימים, ממשיכה להתכתב עם הספרות הביקורתית על ביטחון ועם תיאוריות פמיניסטיות של יחסים בין־לאומיים. אנחנו שואפות לבדוק את הקשרים שבין המדינה, אלימות ומבנים מגדריים.

חקר הנרטיבים של שחקני מדינה

המסע האקדמי שלנו בחקר הנרטיבים של שחקניות מדינתיות ייחודי בדיכוטומיה הנלווית שבין גרסת המציאות של המדינה/הממשלה ובין המציאות שנחשפה מנקודת המבט הביקורתית על הסכסוך המזוין בין ישראל לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה ובינה ובין שכנותיה סוריה ולבנון. מחקרנו מכוון גם לחשיפת "הפנים האמיתיות" של המלחמה133 וגם לחשיפת נרטיבים מגוונים, נסתרים וגלויים גם יחד.134 בנרטיבים של נשים לוחמות יש כדי לספר סיפור אלטרנטיבי של מלחמה וקונפליקט, כזה שחושף גם כמה ממאפייני המלחמה המכוערים ביותר, שמסתתרים בדרך כלל מאחורי "מסכת ההרואיוּת", כהגדרתו של יובל נח הררי.135 הללו נמנים עם סודות המלחמה אשר "ידועים רק לגברים נבחרים, שעברו את טקסי החניכה המדממים והפכו ללוחמים, ושזכו בעקבות זאת למעמד פריווילגי בחברה".136 ואף על פי שלאורך ההיסטוריה היו אזרחים שניסו לקרוע את "מסכת ההרואיוּת" מעל פני המלחמה ולחשוף את סיפוריה, הדומיננטיות של התרבות הצבאית הגברית ההגמונית גוברת.137

נוכח נקודת המבט הזאת אנחנו מייחסות חשיבות עליונה לסיפורי מלחמה ואלימות פוליטית של נשים לוחמות; חשיפה וחקירה של נרטיבים אלו, שמתקיימים מחוץ לגבולות הקליקה הצבאית הגברית, הן לדעתנו דרך מחקרית שיכולה להוליך להבנה אחרת של ביטחון ושל סכסוכים מזוינים. יתרה מזו, חוקרים ומומחים שעוסקים בדחק פוסט־טראומטי שעשוי להופיע לאחר חשיפה לאירועים טראומטיים בשדה הקרב, נוטים להתמקד בהסברת ההתפתחות של ההפרעה הפוסט־טראומטית במקום לחקור מדוע ואיך שלחה המדינה את הלוחמים והלוחמות אל שדה הקרב. אנחנו בוחרות להציג גישה ביקורתית לגבי היבט אחר של מלחמה ואלימות ולשאול מה המלחמה והסכסוך המזוין עושים למי שנחשב הצד החזק יותר.138

על ידי ניתוח הנרטיבים של לוחמות שהשתחררו משירות החובה זמן קצר לפני הראיונות אתן, אנחנו לומדות על היבטים של אלימות, אלימות פוליטית וסכסוך ששזורים זה בזה. הנרטיבים שלהן מסייעים לנו להבין שחיילים וחיילות לא בהכרח מקבלים באופן אוטומטי את מדיניות הממשלה, ויש בהם מי שמבקרים את הבחירה באפשרות הצבאית. כמה מהלוחמות אכן ביקרו את מדיניות הממשלה אגב תיאור החוויות שלהן, והדבר הבהיר לנו שאין לראות בשחקנים מדינתיים קולקטיב שכל פרטיו מזדהים כאיש אחד עם המדינה. כך למשל שיתפה אותנו סוזנה בתסכול ובחוסר הביטחון בשעה שתיארה אירוע שגבה ממנה מחיר רגשי כבד במהלך שירותה הצבאי בימי מבצע צוק איתן:

[זה] מסוג האירועים שאין לך שליטה עליהם. האירועים האלה שאנחנו יושבים בחמ"ל ומודיעים לנו על הנפגעים הראשונים שלנו, ואתה לא יכול לעשות כלום. אלה הדברים שמפילים אותי — לצפות בחדשות ולהבין שאף אחד [הממשלה] לא באמת עושה משהו נכון [...] דברים אחרים שמפילים אותי הם ביקורים של [...] פוליטיקאים שמגיעים לכאן [לחמ"ל בגבול] ומצלמים תמונות, שואלים את השאלות חסרות הטעם שלהם [...] ובנקודה מסוימת זה באמת הפריע לעבודה שלנו [...] רק כדי לזכות ברווח פוליטי.

נקודות המבט של כמה מהמרואיינות עולות בקנה אחד עם אלה של בלמר וג'קסון,139 שהוזכרו לעיל, אשר מבקרים את התפיסה הרווחת שהחייל והמדינה חד הם, ואף מציעים לראות בחייל המשוחרר גם חלק אינטגרלי מהחברה האזרחית וגם פרט שנע על הגבול הדק שבין הצבא לחברה. בישראל הנושא מורכב אף יותר, שכן רוב החיילים המשוחררים וגם רבות מהחיילות המשוחררות משרתים תדיר במילואים, ולכן עוברים בלי הרף בין האזרחות לצבאיות.140 הסיפור של סוזנה חושף את הספקות שלה בנוגע לשירותה הצבאי, את הביקורת שלה עליו ואת התסכול שחוותה במהלכו. בתשובה על שאלה על התייצבות לשירות החובה בגיל 18 (או הסתכנות מאסר), ועל ההתייצבות לעתים קרובות לשירות מילואים, היא אמרה לנו:

את שואלת את עצמך — חכי, האם אנחנו צריכים להיכנס [לעזה]? [...] מי מרוויח מהצעד הזה? [...] את מבינה שראש הממשלה לא ייכנס לעזה בעצמו [...] אלה שייכנסו וייהרגו הם ילדים. הם [הפוליטיקאים] מסדרים את העניינים שלהם שם, ואנחנו אלה שחוטפים את הטילים. הם יושבים בירושלים בכנסת, ואת כאן, אין לך ברֵירה. את מסתכלת על החיילים, והם למעשה ילדים, את לא רואה בהם גברים. אני לעולם לא אשכח את הבחור שראיתי ביום שישי, הוא היה רק ילד, הוא נראה כמו ילד בן 12 בתחפושת של חייל. ואת יודעת ששעתיים מעכשיו הוא נכנס לעזה; את רוצה לעצור בעדו ולהגיד לו: חכה פה, אני אקרא לאמא שלך שתיקח אותך הביתה [...] כשאת שומעת ברדיו שיש נפגעים, זה נורא, זה שובר אותך [...] את מרגישה כמו פיון במשחק קופסה, שפשוט מניעים אותך, כולם סובלים [...] בואו נפתור כבר את הסכסוך הזה.

דברים אלו שאמרה סוזנה ממחישים את הבעייתיות של התפיסה שהמדינה היא גוף אחיד. מן הנרטיבים של הלוחמות שראיינו עולה שאין לראות במדינות — ישראל או מדינות אחרות — שחקניות אחידות ולכידות אלא ישויות שמורכבות ממגוון של בני אדם, קהילות, מוסדות ועוד.141

המחקר שלנו אכן מפרק את המושג "שחקנים מדינתיים אלימים" ומראה את השונוּת בעמדתיוּת שלהם, ובכך מערער על ההנחה שהמדינה היא יחידה אחת לכידה. הוא גם מערער את הדיכוטומיה של המונחים חזק מול חלש. הנרטיבים של הלוחמות מלמדים אותנו שבד בבד עם השתתפותן בסכסוך האלים, ובתוך כך, במידה מסוימת גם בהנצחת הכיבוש, החיילות בצה"ל נאבקות גם במגוון אתגרים מחוץ לשדה הקרב. במונחים של עמדתיוּת, הן נאבקות לתפקד בארגון היררכי גברי; הן מביעות גישות אמהיות; הן צריכות להתמודד לעתים קרובות עם השוביניזם הגברי; והן מבטאות מגוון רחב של קולות ושל נרטיבים על חוויותיהן. נוסף על כל אלה נערמים על דרכן של כמה מהחיילות גם קשיים אחרים — הערות סקסיסטיות לדוגמה. כך למשל סיפרה הילה, קצינה בדרגת סגן אלוף:

השתתפתי בדיון מסווג עם קצינים בכירים, וכשהתחלתי להציג את הנתונים שלי מישהו הפריע עם הערה על אשתו ועליי. עניתי בחדות: "עוד מישהו רוצה להעיר משהו על נשים? אם כן, בואו נסיים עם זה ואז אוכל להמשיך". מנקודה זו ואילך לא שמעתי יותר הערות מהסוג הזה.

הנרטיבים של החיילות מאפשרים לנו לתאר בעייתיוּת נוספת בהבניה הבינארית שעדיין רוֹוחת בחקר הביטחון והמלחמה. זאת ועוד, הנרטיבים שלהן גם יורדים לשורשיהן של סוגיות פוליטיות. המילה "אויב", לדוגמה, כמעט לא הוזכרה בראיונות, ובפעמים הנדירות שהוזכרה, היא התייחסה לחמאס או לחזבאללה, ולא לאוכלוסייה בכללותה. ממצא זה עולה בקנה אחד עם עמדתו של בנג'מין שריידר שהחייל האמריקאי לא בהכרח ראה בעיראקים או באפגנים אויבים.142 בהקשר של הסכסוך בעזה אמרה סוזנה:

זה מורכב, מאוד מורכב, אין שחור ולבן. אתה כל כך מרחם עליהם [על הפלסטינים] במהלך המלחמה [...] ומצד שני, אתה גם כועס, כי אתה [רוצה] לומר להם "קדימה! תעשו משהו! [נגד חמאס]", ואז אתה מבין שהם לא יכולים לקום ולעשות משהו. זה מורכב. ומה אני חושבת? אני חושבת שזה רע משני הכיוונים, מהצד שלנו ומהצד שלהם.

סוזנה, לוחמת שעדיין שירתה במילואים בזמן הריאיון, היא סטודנטית לתואר שני. כשהיא שואלת: "למישהו במדינה הזאת אכפת שעדיין לא כתבתי את התזה שלי?" היא מבקרת הן את המרצים שלה על חוסר האמפתיה שלהם הן את המנהיגים הפוליטיים ששלחו אותה ואת הפקודים שלה לשרת ברצועת עזה או בסביבתה. הסיפור של סוזנה מדגיש את חוויותיהן של נשים מנקודת מבטן כסוכנות מדינה שבו בזמן הן גם חלק מהחברה — כל אחת מהן היא גם אדם, גם אישה. נוסף על ההדגשה החוזרת של הבינאריוּת השגויה של כוח וחולשה, היא דוחה את הזיהוי האוטומטי של החיילים עם המדינה או עם כל מערכת אחרת. הקשבה ללוחמות וניתוח הנרטיבים שלהן מסייעים בחשיפת יחסי הכוח השונים בסביבה הצבאית. מצד אחד הנשים הן חלק בלתי נפרד מהצבא ומהמדינה, אבל מצד שני אין הן עיוורות להשפעת הסכסוך על "הצד השני".143 עדינה, חובשת קרבית ששירתה בעזה, אמרה: "אתה רואה בית הרוס, תשעים ותשעה אחוז מהאנשים שחיים שם לא אשמים; עדיין, אנשים ירו משם, אתה רואה שהחיים שלהם נהרסו". דברים ברוח דומה אמרה ג'אנה:

הייתה לי הרבה אמפתיה לצד הפלסטיני. במונחים של ביטחון, ראיתי מספר התקפות ירי לא מוצדקות מצדנו, באיזה קלות החליקו את הפגיעה בנפש באזרחים. הייתה לי בעיה עם התנהלות הצבא, אבל יש לי הרבה יותר ביקורת כלפי הגורמים המדיניים והפוליטיקאים ששלחו את הצבא לשם מלכתחילה.

רוב הנשים שראיינו נטו לשתף בפרטי פרטים בדילמות שנקלעו אליהן במהלך שירותן, ובעניין זה עוד נרחיב ונעמיק בפרקים הבאים. חוקרות פמיניסטיות טוענות שהבנת האלימות לוקה בחסר כשמסתכלים בה מבעד לעדשה של חשיבה ביטחונית ממוקדת־מדינה. ייתכן שניטיב להבין אותה אם נתחיל לשאול שאלות על הנזק שנגרם בגלל ההתנגשות בין דרישות של זהויות מתחרות.144 מבלי להמעיט בחשיבותה של הערכת תהליכי ההתנגשות האלה בקרב כוחות חברתיים, יש להעריך אותם גם בקרב שחקנים מדינתיים שעשויים להיקלע באזורי סכסוך לקונפליקט פנימי בין זהותם ובין העמדות שלהם.

הנרטיבים של החיילות חושפים מבט מורכב על מיצובן של הלוחמות. לאמיתו של דבר, ברבים מן הראיונות משתקפים מאמציהן של הלוחמות להתמודד בזמן שירות החובה שלהן עם הדרישות המתחרות של שלל רכיבי הזהות שלהן: ישראליות, חיילות, כובשות, נשים, יצורים אנושיים ועוד. בתיאורי הסכסוך, האלימות הכרוכה בו והדילמות שהתחבטו בהן שזרו החיילות יסודות ממוגדרים. הן היו אסירות תודה על התפקידים שקיבלו מן המערכת הצבאית ההיררכית ההגמונית, אבל ניכר שכמה מהן עדיין היו שבויות בתפיסות פטריארכליות. מלי, ששירתה בחמ"לים והייתה אחראית על מערכות מודיעיניות, אמרה:

אני חושבת שזה התפקיד הכי מבצעי שאישה צעירה יכולה לקבל; הכי קרוב לפעילות עוינת, הכי קרוב לאירועים מבצעיים, הכי קרוב למידע סודי. תפקיד שיש לו השפעה. אם את אומרת משהו למג"ד, הוא ייקח את העצה שלך ברצינות. זה ממש מרשים. בחורה בת 18 מייעצת למג"ד ולמח"ט [...] את מרגישה שאת אשכרה תורמת, את לומדת לעמוד על שלך, אם את אומרת שמשהו חשוב אז הוא חשוב, ואם את אומרת שמשהו חשוב ומישהו יחזל"ש את זה ובסוף יקרה משהו, זה עלייך, אז את ממש לומדת באמת לעמוד על שלך, זה מעצב את האישיות שלך מאוד. למדתי לדפוק על שולחן.

חלק ניכר מהמרואיינות היו גאות בתפקיד החלוצי שלהן כלוחמות או תומכות לחימה; באחרות ניכר שהפנימו את הנורמות הפטריארכליות והיו אסירות תודה על הסמכות שניתנה להן ואפילו הופתעו ממנה. בדוגמה של מלי נשמעים שני הקולות הללו גם יחד. אפשר שממצאים אלו קשורים לעובדה ששחקנים מדינתיים אלימים הם גם שחקנים חברתיים. ככאלה הם תומכים בחשיבות התפיסה שהחוקרים אינם אמורים להסתפק במשימה החשובה של חקר קהילות מדוכאות ומשועבדות, אלא לתת את דעתם גם על אנשים שמייצגים, במידה מסוימת, את כוח המדינה ושמהווים בו בזמן חלק אינטגרלי מהכוחות החברתיים במדינה. בהקשר הזה החיילות שראיינו מרגישות לעתים קרובות חסרות ביטחון, ולא בעלות כוח דווקא. ואכן, הצבא והחיילים הגברים מתעלמים לעתים קרובות מתרומתן למאמץ המלחמתי. כך לדוגמה סיפרה קארין, קצינת מודיעין, תומכת לחימה, ששירתה בחמ"לים בשתי חזיתות בשירותה הסדיר:

כשהגעתי, זה היה קצת אחרי "האביב הערבי" וכל הבלגן, ונהיה טירוף בחיל המודיעין, הצבא ניסה להבין איך זה ישפיע עלינו [...] אם כאן מדברים במודיעין של סיכול, אז אני לא צריכה ללכת רחוק ולחשוב על מה קורה באיראן — אני רואה פיצוץ בעזה או באיו"ש לצורך העניין, אני חיה את החיכוך יומיום. לכאורה הייתי חיילת לא קרבית, אבל עמדתי שם חמושה בכניסה לאוגדה, לבושה בשכפ"צ. הם יכולים לצחוק עליי שלא הייתי חיילת קרבית, אבל אני שֵׁירתּי באיו"ש והייתי לוחמת.

ויקטוריה באשם מסבירה באופן ביקורתי כיצד דומה שרוב המחקרים בתחום היחסים הבין־לאומיים חסרים התייחסות לבני אדם, ומוסיפה שהזרם המרכזי בתחום עוסק בעיקר בשחקני האליטות, אף שמחקר ביקורתי יותר, בעיקר מחקר אקדמי פמיניסטי, יכול להאיר את תנאי החיים המגוונים של שחקנים חברתיים שונים.145 מפגשים עם אנשים שצבא ומיליטריזם עיצבו את חייהם בדרכים שונות, מביאים לידי הבנה מורכבת של אלימות. מניתוח הראיונות שלנו עולה שאפשר וצריך לראות בחיילות הן שחקניות מדינתיות אלימות הן שחקניות חברתיות. התייחסות לאלימות פוליטית רק מנקודת המבט של ה"מדוכאים" אינה מספקת תיעוד מלא של התופעה ואינה מאפשרת חשיפה מלאה של ההשפעות הנרחבות של מלחמות וסכסוכים מזוינים. שני סוגי המחקר — של שחקנים חברתיים ושל סוכנים מדינתיים — חיוניים כדי לאסוף נתונים בעלי תוקף על ההיארעות וההשלכות של סכסוכים אלימים, נתונים שאפשר להשתמש בהם לאחר מכן להפקת ידע חדש על אלימות.

ולבסוף, הראיונות שלנו חושפים את טראומת המלחמה של הלוחמים המשתייכים לצד החזק לכאורה ומגלים מגוון נרטיבים של טראומה. ג'אנה, קצינה תומכת לחימה, סיפרה לנו על שני אירועים שהייתה עדה להם. באחד מהם התפוצץ לרסיסים כלי רכב צבאי על הלוחמים (גברים) שישבו בו. למחרת היום, ממקומה הבטוח יחסית בחמ"ל, ראתה כלי רכב כבד עמוס חומרי נפץ נורה ומתפוצץ וחמישה חיילים ש"התאדו לגמרי" בפיצוץ. המראות האלה הותירו אותה בהלם ש"המוח לא יכול לתפוס", הסבירה. ג'אנה סיפרה לאחר מכן שאפילו בתקופה שבה ראיינו אותה, שנים לאחר שחרורה מהצבא, היא מתעוררת בלילות בגלל זכר המראה של החיילים הזוחלים על הכביש ומחפשים את חלקי הגופות של חבריהם ההרוגים או זיכרונות של אירועים טראומטיים רבים אחרים שהייתה עדה להם. טראומת המלחמה של הלוחמים בצד שידו על העליונה נזכרה פעמים רבות בסיפוריהן של הלוחמות שראיינו, והיא נידונה בהרחבה בפרק השלישי.

השלכות המלחמה מושתקות לעתים קרובות, אבל בראיונות החיילות הרבו דווקא להזכיר אותן. כך למשל אמרה צהלה, חיילת תומכת לחימה במשמר הגבול:

מישהו אמר לי "אני עומד להשתחרר מהשירות הצבאי שלי ואני מפחד שנהייתי אלים" [...] כחייל במשמר הגבול, הוא שילם מחיר אישי ללא ספק [...] יכול להיות שהוא נעשה יותר אגרסיבי, או אלים, או שהוא ישנא את המדינה, או לא יוכל להישאר כאן יותר [...] הוא שילם מחיר [...] כי לעשות את הדברים האלה, יום אחרי יום, אתה באיזה שהוא שלב נשחק נפשית. אני הבנתי ששני הצדדים משלמים מחיר.

אם הנרטיבים הטראומטיים של לוחמים ולוחמות ושל שחקני מדינה אלימים יהיו ידועים וגלויים יותר, ואף יושמעו בקול רם דיו להגיע הן לאוזני הציבור הן לאוזניהם של מקבלי ההחלטות, אולי הם יזכו להשפעה פוליטית על המדינה ועל החברה. ברור אפוא שיש צורך בהבנה עמוקה וביקורתית יותר של טראומת המלחמה של חיילים וחיילות משוחררים,146 בעיקר בסכסוכים עיקשים, שבהם כל צד נוטה להתמקד ולהתחפר בנרטיב שלו, בכאבו שלו ובקשייו שלו.147 חקר הכאב, הטראומה והקשיים שחוֹוים חיילים חושף באופן מלא יותר את המחיר החברתי שגובים המלחמה, הכיבוש והסכסוך האלים. חשיפה כזאת עשויה לערער במידת מה את האתוס המקובל במדינה ולהניע את השחקנים הפוליטיים ואת מקבלי ההחלטות — וגם את הציבור — לשאוף לשינוי. כך תתברר תרומתם של מחקרי ההתנגדות להחלשת הנטייה לבחור באלימות כאמצעי לפתרון סכסוכים.

הממצאים שתיארנו בפרק זה נכללים אפוא בהגדרה של ידע משחרר בעבור חברות שבהן סכסוך, כיבוש ומלחמה הם השגרה ובעבור חברות שבהן נשים משרתות בצבא. הנרטיבים של השחקניות המדינתיות שאנחנו חושפות לא בהכרח עולים בקנה אחד עם הנרטיב הרשמי של המדינה. משום כך סיפוריהן של החיילות מציגים את הבעייתיות של תפיסת המדינה כשחקנית אחידה ובו בזמן מערערים על הדיכוטומיה השגויה שבין בעלי הכוח לחסרי הכוח. לבסוף, בהתייחסותם להשלכות הכיבוש, האלימות והמלחמה, הנרטיבים חושפים את החוויות הטראומטיות של הצד החזק לכאורה, ולכן אפשר שישפיעו על מקבלי ההחלטות לגבש גישות חדשניות, לא אלימות, לפתרון בעיות ביטחוניות, או למצער כאלה שכרוכות במידת אלימות פחותה מזו הננקטת היום.

כשם שממצאים של מחקר פמיניסטי בלימודי ביטחון מייצרים ידע משחרר — בעיקר כשהידע הזה חושף באמצעות נרטיבים של חיילים את מחיריהם של מלחמות, כיבוש וסכסוכים מזוינים — כך ביכולתם לערער ביעילות על הנרטיבים של המדינה ושל השחקנים הפוליטיים שלה. יתרה מזו, על ידי הרחבת ההיקף של הידע המשחרר חוקרים יכולים לקדם גם מחקרי התנגדות. ואכן, השאלה מי ראוי לתשומת הלב ולאמפתיה שלנו במחקר הביקורתי, בעיקר בסוגיות של כיבוש צבאי וסכסוכים אלימים, רלוונטית ביותר בהקשר של נשים לוחמות ושל העמדה המורכבת שלהן כסוכנות מדינתיות וכשחקניות חברתיות גם יחד.

על כל פנים, אפילו המחקר הביקורתי נוטה לא פעם לפרש חוויות של לוחמים אך ורק כחוויותיהם של שחקנים מדינתיים אלימים, בלי להתעמק במורכבות שלהן. יתרה מזו, העיסוק בנרטיבים של סוכנים מדינתיים אלימים נחשב כמעט טאבו בעיניהם של כמה מהחוקרים הביקורתיים בתחום הביטחון. במחקר על מיליטריזציה, חוקרות פמיניסטיות בתחום לימודי הביטחון מאמצות נקודת פתיחה אחרת148 מזו של החוקרים הביקורתיים הקלאסיים. כשהן בוחנות את תהליך הנרמוּל של המיליטריזציה של החברה, הן נוטות לברר כיצד המיליטריזציה, כפרקטיקה של ביטחון, הפכה לחלק משגרת היומיום.149 במסע המחקר שלנו על אודות מגדר ומלחמה, אנחנו שואלות את עצמנו ללא הרף: האם אנחנו שבויות בתפיסות השוויון והאי־שוויון המגדרי בצבא במקום לראות את המערכת כולה באופן ביקורתי? האם אנחנו מקדמות מיליטריזם ומיליטריזציה? דילמה זו קשורה גם לשאלת הפעלנות היוזמת של נשים. התיאורטיזציה הפמיניסטית לגבי פעלנות של נשים בהקשר של אלימות פוליטית היא חלק מהותי מן המחקר הפמיניסטי והביקורתי על ביטחון.150 לפי אנלו,151 חברות מיליטריסטיות נוטות במיוחד להעריץ ללא תנאי את הארגון הצבאי הגברי. לנטייה זו להערצת הצבא תיתכן תופעת לוואי מסוכנת של הרס הסקרנות האקדמית, ובעיקר הרס של הסקרנות הספקנית הפמיניסטית. ניתוחים פמיניסטיים ביקורתיים של שחקנים מדינתיים (בצבא) — במיוחד בחברה מיליטריסטית כמו החברה הישראלית — יכולים לחשוף נרטיבים מושתקים שמתעלים מעל הידע השגור, שכן, כטענתה של אנלו, "הדברים תמיד מורכבים יותר מכפי שהם מתוארים".152 על ידי תיעוד הידע על אודות חיילות בתפקידן כשחקניות מדינתיות אלימות, ספר זה יכול לתרום לניתוח ולהבנה של היבטים שונים של סכסוך ואלימות. דיאלוג עם שחקנים מדינתיים שונים, ובעיקר דיאלוג כן עם הצבא, כזה שמעמיק את הבנת המיליטריזציה והמלחמה, וכן התערבות פעילה בתהליכים אלו והכפפתם לביקורת — אלה הם היסודות של המחקר הביקורתי ושל הפרקטיקה הפמיניסטית.153

עבודת השדה והאתנוגרפיה באזורי סכסוך מושפעות מן הדרכים שבהן החוקרים עצמם מתייחסים לקהילות ביטחוניות ופועלים בזהירות כדי להשיג גישה אליהן בסביבה חברתית פוליטית דינמית ומשתנה.154 כחוקרות ביקורתיות שצריכות לפלס את דרכן בסביבה כזו, השיקול העיקרי שמנחה אותנו במסע המחקר שלנו הוא הרעיון שתפקידו של החוקר הביקורתי בלימודי הביטחון הוא להיות "ביקורתי באופן מודע — לבחון הנחות בסיס, [ו]להתעמק בדברים שחוקרים קונבנציונליים אינם נדרשים להם בדרך כלל".155 בעודנו מקשיבות לנרטיבים של הלוחמות, איננו מזניחות בפרקים הבאים את הרפלקסיה ואת המחשבה הביקורתית.

לפי אניק ויבן, עלינו לזכור שמִסגוּר נושאים בצורה מסוימת והסטת תשומת הלב לסוגיות מסוימות ולא לאחרות, הופכים אותנו במידה מסוימת לשחקניות פוליטיות.156 כחוקרות פמיניסטיות ביקורתיות ישראליות אנחנו מרגישות מחויבות לחקור על נשים לוחמות ועל נשים כשחקניות אלימות. אנחנו עוסקות בסוכנות מדינתיות אלימות בדרכים שונות, במטרה לייצר ידע משחרר. כיוון שאנחנו משתייכות לאחד הצדדים בסכסוך ויש לנו גישה אל חיילות ששירתו בצבא כלוחמות או תומכות לחימה, אנחנו סבורות שמחובתנו לחלץ את הנתונים הטמונים בנרטיבים שלהן ולהתעמק בנושאים שלעיל מנקודת מבט ביקורתית. יתר על כן, מוטלת עלינו האחריות לעשות זאת, שכן חשיפת הנרטיבים הללו יכולה להוביל להבנה טובה יותר של שחקנים מדינתיים אלימים ולהעמיד בסימן שאלה הנחות שגורות על ביטחון, מגדר, מלחמה וסכסוך.

כשקוראים את הספר הזה יש לראות בו אפוא גם קריאה מודעת להגברת הזהירות מפני הנחות בינאריות בחקר סכסוכים, אלימות ואלימות פוליטית. בתיאוריה ובפרקטיקה שהוא מציג על ידי חקר הנרטיבים של שחקניות מדינתיות שמשתתפות במלחמה טמון הפוטנציאל להאיר מחדש אלימות וסכסוכים מזוינים מאין ספור היבטים ותחומי מחקר: אתיקה של טיפול ודאגה בקֶרֶב חיילים; עמדות כלפי מדיניות ממשלתית; בקיעים, שסעים וסתירות בתוך מוסדות המדינה; קולות מנוגדים בקרב סוכנים מדינתיים; או האתגרים הטבועים בתפקידים של נשים לוחמות. אפשר שהוא יוסיף וימחיש כיצד נשים בתפקידים גבריים לכאורה מאתגרות ומשנות את המשמעויות הממוגדרות של מלחמה, ביטחון וחוסר ביטחון. הפרקים הבאים מראים את הדרכים המרובות והמורכבות שבהן יוכלו חוקרים להמשיך ולפרק הגדרות ומושגים בנוגע לאפיסטמולוגיה ומתודולוגיה, שתיקה וקול, טראומה וקורבנוּת, גבריות ונשיות, הגנה ודאגה, קרבי ולא־קרבי. עיון כזה יכול לתרום לא רק לגישות ביקורתיות בחקר הביטחון אלא גם למחקר הביקורתי של יחסים בין־לאומיים, אלימות, טראומה, מגדר ופוליטיקה.

71. Elshtain 2000; Wibben 2011

72. Elshtain 2000

73. Eriksson 1999; Ish-Shalom 2019; Levy 2020

74. לדוגמה, Eriksson, 1999; Wibben 2011, 2016a.

75. Koo 2002; Nunes 2012; Toros 2016; Jackson 2016; Wibben 2016a

76. Jackson 2016; Toros 2016

77. Mortari 2015, 4-5

78. Jackson 2016, 125

79. McDonald 2016

80. שם, 32.

81. Tickner 2005; 2006; 2008

82. Woodward and Jenkings 2012, 496

83. Booth 2005; Jackson 2016; Toros 2016

84. Sasson-Levy, Levy, and Lomsky-Feder, 2011; Schrader 2017; Stacer and Solinas-Saunders 2018

85. Jackson 2016, 125

86. שם, שם.

87. Gilligan 1982; 2011

88. Bulmer and Jackson 2016; Chisholm 2016; Harel-Shalev and Daphna-Tekoah 2016a; Toros 2016

89. Basham, Belkin, and Gifkins 2015; Bulmer and Jackson 2016; Hedlund 2016

90. Eager 2014; Harel-Shalev 2019

91. Jackson 2016; Wibben 2016a

92. Migdal 2001

93. Migdal, Kohli, and Shue 1994; Migdal 2001

94. למשל Ron 1997; 2003; Gordon 2008; son 2008; 2016; Blakeley 2009; Hamilton 2011; Varshney and Gubler 2012; Murphy 2013; Jarvis and Lister 2014; Sen 2015; Barak 2017

95. Berkovitch and Gordon 2016

96. Ron 1997

97. Ron 2003

98. Migdal 2001; Levy 2016b

99. Bulmer and Jackson 2016

100. Enloe 2000, 2013a; Ortbals and Poloni-Staudinger 2014; Schrader 2017

101. Basham 2013; Lomsky-Feder and Sasson-Levy 2015; Levy, 2016b; Yefet 2016; Duriesmith 2017

102. Levy 2016a

103. Bulmer and Jackson 2016, 35

104. שם, 28. ראו גם Schrader 2017

105. Bulmer and son 2016; Daphna-Tekoah and Harel-Shalev 2014; 2017b; Schrader 2017

106. למשלGordon 2008; Yiftachel 2013; Natanel 2016; Ryan 2016; Shalhoub-Kevorkian 2016

107. Daphna-Tekoah and Harel-Shalev 2017b

108. Mendelsohn 2016

109. Ron 2003

110. Ron 1997; Brym and Maoz-Shai 2009

111. Stern 2005; 2006; Wibben 2016b

112. ראו למשל Elshtain 2000; Kennedy-Pipe 2000; MacKenzie 2013; 2015.

113. Duncanson and Woodward 2016, 15

114. Harel-Shalev and Daphna-Tekoah 2015

115. Sasson-Levy 2003; Rimalt 2007, 107; Lomsky-Feder and Sasson-Levy 2018

116. Harel-Shalev and Daphna-Tekoah 2016a; 2016b

117. Benhabib 1985; Harding 1989; Enloe 2000; 2015; Tickner 2008; Harel-Shalev and Daphna-Tekoah 2016a; Harel-Shalev 2017; רוזין 2016

118. כגון Helman 1999; Kabasakal-Arat et al. 2004; Farr 2011; Amir 2014; Golan 2015.

119. Salime 2007, 7; Sjoberg 2013, 2016b; Parashar 2014; Eager 2016; Daphna-Tekoah and Harel-Shalev 2017a

120. Moser and Clark 2001; Hoogensen and Stuvøy 2006; Ortbals and Poloni-Staudinger 2014

121. לדוגמה Eager 2016; Harel-Shalev and Daphna-Tekoah 2016a; Sjoberg 2016b.

122. Cohn 1987; Enloe 2010a; 2013b

123. Gray 2016

124. Daphna-Tekoah and Harel-Shalev 2014; 2017a; Harel-Shalev and Daphna-Tekoah 2015; 2016a; 2016b; Harel-Shalev et al. 2017

125. Nunes 2012; Toros 2016; Wibben 2016a; son 2016

126. son 2016; Toros 2016

127. Basham, Belkin, and Gifkins 2015

128. Enloe 2000; 2015

129. Basham, Belkin, and Gifkins 2015; Gray 2016

130. Kennedy-Pipe 2000; Rimalt 2007; Lomsky-Feder and Sasson-Levy 2015; Harel-Shalev et al. ; ענבר וברק 2018.

131. Lomsky-Feder and Sasson-Levy 2018

132. Gilligan 2011; Enloe 2000

133. Harari 2005

134. Millar and Tidy 2017; Tidy 2017

135. Harari 2005, 48

136. שם, שם.

137. שם.

138. Bulmer and Jackson 2016; Harel-Shalev et al. 2017

139. Bulmer and Jackson 2016

140. Lander, Huss, and Harel-Shalev 2019

141. Migdal 2001; Toros 2016

142. Schrader 2014

143. Harel-Shalev and Daphna-Tekoah 2016a

144. Stern 2005; Wibben 2016a

145. בתוך Baker et al. 2016, 2.

146. שם.

147. Kriesberg 1993; Gazit and Ben-Ari, 2017; Stern and Ben-Shalom 2019

148. Åhäll 2016, 2; Eichler 2016

149. Enloe 2000

150. Sjoberg 2016a

151. Enloe 2015

152. שם, 7

153. בלמר, בתוך Baker et al. 2016, 5.

154. Toros 2008; MacKenzie 2011; Chisholm 2016

155. Enloe 2015, 3

156. Wibben 2016a, 137